סעיף א
גמ' אמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזל זבין ליה כורא מאי מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני או דלמא מעביר על דבריו. וליתכא לא קני ובגמ' ואיכא דאמרי היכא דא"ל זיל זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא דודאי מוסיף על דבריו הוי כי תבעי לך דא"ל זיל זבין לי כורא ואזיל וזבין ליה ליתכא מאי מי אמרינן א"ל דטבא לך עבדי לך דאי לא מצטרכי לך זוזי לא מצית הדרת ביה או דלמא א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי.
ובגמ' אמר מכור לאחד ולא לשנים הא א"ל לאחד ולא לשנים. א"ל לאחד סתמא רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו לאחד אפי' לשנים לאחד ואפי' למאה – והקשו התוס' תימא הרי לעיל לא פשטא הגמ' אי חיישינן לאפושי שטרי – והיכי פשיט רב הונא ורב חסדא – ותרץ ר"ת שכל הטעם דאפושי שטרי לא משום זילת נכסים אלא משום טרחה של המוכר. וכאן השליח טורח להחתים עדים.
ורבי מוקי הסוגי' דחתמו על שטר אחד כל המאה ולכן אמר לאחד ולא לשנים קפידא הוי ולא יכול למכור בשטר אחד – אמר לאחד סתמא מאי כלומר מהו שימכור לשנים אפי' בשטר אחד. ורבינו חננאל פי' אמר לאחד – הרי קפידא ולא שניים. אמר סתמא מאי. הרי רבינו חננאל – מכור לאחד – ואפי' שלא אמר ולא לשתים. מכר סתם מכור לי שדה. בזה אמרינן לאחד ואפי' למאה.
ולענין הלכה פסק רי"ף ור"ח ורא"ש דסוגי' דמעביר על דבריו בעיא דלא איפשטא ולכן צריך להעמיד קרקע בחזקת מריה. וכ"כ רמב"ם וכתב הרא"ש דהרי"ף פוסק לאחד ואפי' לשנים. ובזבין לי כורא וזבין ליתכא פסק מעביר על דבריו צ"ל דאיירי בשטר אחד – או השליח מחתים השטרות כדעת תוס' ור"י – וכתב הר"ן שהרז"ה תמה על הרי"ף דפסק זבין לי כורא ואזל זבין ליתרא מעביר על דבריו. ובאמר לו תמכור לאחד ומכר למאה מהני כרב נחמן.
דמאחר דפסק כרב נחמן אין טענת לא ניחא לי דליפשו שטרי. והרמב"ן חילק בין אומר תמכור לאדם זה לבין תמכור סתם. דאומר מכור סתם ומכר למאה אמרינן לאחד ואפי' למאה – ודעת רב האי כתבו התוס' והרא"ש דמפריש מוסיף על דבריו – ומפרש האי בעיא בדרך מאי הוי עלה – ולכן היכא דאמר לשלוחו מכור משדותי בית סאה ומכר בית סאתים לכ"ע הסאה ממנו מכור ואין המוכר יכול לחזור. ומ"מ הלוקח יכול לטעון אני קניתי סאתים או סאתים או לא כלום.
ואם א"ל מכור לי סאתים ומכר סאה. ואין מי שיקנה הבית סאה השניה לכו"ע מכרו בטל – ואם מוצא מי שיקנה בית סאה השני' לרבינו האי והרז"ה – מכרו קיים. דהם לומדים לאחד והו"ה לשנים ומאה – ולרב אלפס ורמב"ם ור"ן ורמב"ן ס"ל דמכר בטל. דלא רוצה להרבות שטרות ואמר לאחד היינו בשטר אחד או כר"ת דהשליח מחתים את כולם על שטר אחד – דלא בעי דיפשדו עליו שטרי.
סעיף ב
ובשו"ע פסק בס' קפ"ב סעיף ח' כגירסת רי"ף הרמב"ם ור"ח. דאם אמר לשלוחו מכור לי סאה ומכר סאתים – מוסיף על דבריו וקנה לוקח בית סאה בלבד ויכול הלוקח לחזור ולומר אני רוצה סאתים יחד. מכור לי סאתים ומכר סאה מעביר על דבריו ולא קנה לוקח מכור לאדם אחד – ומכר לשנים מכרו בטל מכור סתם אפי' למאה מכרו קיים. בד"א בשטר אחד או בב' שטרות והחתימם השליח כר"י ור"ת. אבל מכר לשנים בשני שטרות ולא החתימם השליח מכרו בטל ע"כ.
והנה בדין זה שנפסק בשו"ע באומר לשליחו מכור לי סאה והלך ומכר בית סאתים הז' מוסיף על דבריו כתב במחנ"א הלכות שלוחין ס' א' די"ל דדוקא בא"ל לשליח זבין בית סאה וזבין בית סאתיים דבזה י"ל דכיון דלא קנה לוקח יותר מסאה ואין לו הפסד למוכר לא הוי כעובר על דבריו אבל אם א"ל אל תמכור יותר מבית סאה אם מכר יותר י"א דהוי מעביר על דבריו ממש כיון דהקפיד בכך שלא ימכור יותר והוי קפידא ובטלה השליחות.
וכיוצא בזה כתב ה"ה פ"ט מגירושין בדין א"ל טול חפץ והב לה גיטא ע"ש. ולכאורה דברי הרב המח"א ברורים ומיוסדים ע"פ דברי הג"מ כתובות ס"ט: האומר תנו שקל לבני בשבת וראוין ליתן סלע נותנים להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנים להם אלא שקל – והן הן דברי הרב מח"א.
ועל מה שכתב מר"ן באומר לשלוחו מכור לי סאה והלך ומכר סאתיים וכו' קנה הלוקח סאה. ואם הלוקח טוען אני רוצה סאתיים יכול לבטל המקח. וכתב ע"ז הנתיבות המשפט בשם המל"מ פי"ב מזכיה הל' י"ג בשם הנ"י בכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה ומכר האב הקרקע סתם דהלוקח יכול לבטל המכר ודקדקו מזה דרק הלוקח ולא המוכר והטעם דהמוכר ידע מה הוא מוכר – אבל לוקח לא ידע לכן יכול לבטל המקח דסבר דמוכר לו גוף ופירות לכן יכול לבטל.
אבל במח"א הלכות אונאה ס' כג' הביא תשובת מהריב"ל ח"א סוף כלל י"א שהעתיק דברי הנימוקי יוסף פרק יש נוחלין וכתב דאע"ג שקנה סתם אפי' הכי יוכל לוקח לומר לא כוונתי אלא לקנות גוף ופירות אבל אה"נ דגם המוכר יכול לחזור. ע"ש. ומח"א הוכיח מפ' חזקת הבתים שכתב הנמוקי יוסף שם בסוגיה דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו והגמ' העמידה בג' שדות והביא בשם המפרשים שאם מכר גוף ופירות אפ' אמר הלוקח הניחו לי לאכול הפירות כל ימי הבעל אין שומעין לו דכי היכי דבטל המקח מגוף הקרקע הוא הדין דבטל מגוף הפירות.
סעיף ג
ובאומר לשליחו מכור סאה והלך ומכר סאתיים – דרק הלוקח חוזר ולא המוכר תמה במשפט שלום למה המוכר לא יכול לחזור ותרץ כיון דעשה שליח הוי יד שליח כיד משלחו ועל הסאה – הרי הוא בעלים כאילו הוא מכר על הסאה שהוסיפו אינו בעלים ולכן לא יכול לבטל. ולכאורה מאי שנא מאונאה ששניהם חוזרים וצ"ל דבאונאה בטל המקח ולכן לא היתה חלות משא"כ הכא על סאה הוי מכירתו מכירה דהתקיים צווי המשלח וכ"כ מהרשד"ם חו"מ ב"ס.
ויש לתמוה דהרי"ף ורמב"ם פסקו לאחד ואפי' למאה ולא חלקו בין בשטר אחד בין שליח החתים שטרות. וא"כ איך יפרשו הסוגי' – ובנתיבות המשפט – הקשה כן. וכן הקשה מה הגמ' מביאה ראי' לבעי' זבין לי כורא וזבין ליתכא ממעילה שמסר דינר לשליח לקנות חלוק והביא לו חלוק בג' וטלית בג' – שניהם מעלו – אי אמרת שליח מוסיף על דבריו שפיר שניהם מעלו – אלא אי אמרת מעביר למה מעל בעל הבית. ותרצה הגמ' אייתי ליה שוה שש בג' וכו'. והרי שם לא שייך אפושי שטרי.
והנה בדין שאמר לו מכור לי שדה סתם ולא פירש ומכר אפי' למאה ממכרו קיים בד"א כשמכר בשטר אחד או כשמכרם בב' שטרות והתחייב השליח אבל אם מכר לשנים בשני שטרות מכרו בטל והמחבר הביא לדין זה בלא שום חולק ומשמע מדבריו דדין פשוט הוא אליבא דכו"ע דשני שטרות מכרו בטל. והנה מקור הדין הוא בסוגיה דף צט' דא"ל זבין לי כור וזבין לו לתך מי אמרינן דטבא עבדי לו או דילמא מצי א"ל לא ניחא לי לאפושי שטרי.
ולקמן בעמוד ב' אמרינן עוד מכור לאחד. ולא לשניים אמר לאחד סתמא מאי – וס"ל לרב חסדא ורבה בר רב הונא דלאחד ואפי' למאה – וכל הראשונים הסיקו דכשאומר לאחד קימ"ל כרב חסדא לאחד ואפי' למאה אבל בבעיא ראשונה זבין לי כור וזבין לו לתך לא איפשטא בעיין וקימ"ל מכרו בטל. משום מעביר על דבריו וכמו שפסק המחבר בס' קפ"ב סעיף ט', זולת רב האי גאון דכתב דבעיא בתרייתא פושטת בעיא קמייתא והוי מוסיף על דבריו ומכרו קיים.
סעיף ד
והתוס' בדף צ"ט: ד"ה אומר עמדו על הסתירה ותרצו כמה תרוצים חדא תירוץ __ דמחלק בין בעיא קמייתא לבתרייתא דבקמייתא מכרו בטל משום שצריך למכור סאה אחרת לאדם אחר – בשטר אחד ויהיה לו טרחא לחתום העדים משום הכי הוי קפידא משא"כ בבתרייתא מיירי שהשליח כבר החתים העדים. ור"י תרץ כדעת ר"ת בקמייתא לכן המכר בטל אבל בבתרייתא מכר הכל בשטר אחד וגירסת ר"ת דגריס בבתרייתא פשיטא אמר לאחד הוי קפידא אמר סתמא מאי וע"ז פשיט מרב חסדא דאפילו מכרו למאה מכרו קיים.
ויש להסתפק בדברי ר"ת באמר סתם ומכר למאה מכרו קיים האם איירי בשטר אחד כדעת ר"י ור"ת או אפילו בב' שטרות. וצ"ל כיון דלר"ח באומר בפי' לאחד הוי קפידא – א"כ בסתם דלא מקפיד יש מקום לומר אפילו בב' שטרית מכרו קיים. וכ"כ מהרש"א אמנם מהר"ם שי"ף כתב דגם לר"ת יש הסתירה בין קמייתא לבתרייתא כמו שהקשו התוס' וצריכים להגיע לדברי התוס' דבתרייתא איירי בשטר אחד.
ודעת רב האי גאון שהביא התוס' דאין סתירה דגם הקמייתא נפשטא מבתרייתא דבשניהם מוסיף על דבריו – והמכר קיים.
ודעת הרמב"ם פי"א מהלכות שלוחין אמר מכור בית סאתיים ומכר בית סאה לא קנה א"ל מכור לי שדה ולא פירש אפילו מכרו למאה מכרו קיים. ע"כ. הרי דהרמב"ם לא מחלק בין שטר אחד לב' שטרות וסתמא כתב דבסתמא מכרו למאה קיים אפ' בב' שטרות .
וכ"כ רש"י ותוס' – ת"ש היתה כתובתה ארבע מאות ומכרה לזה במנה ולאחרון במנה ודינר המכר בטל של אחרון – אמר רב שישא בריה דרב אידי בקטיני ה"נ בקטיני – פשיטא אמר לאחד – ולא לשנים רב חסדא לאחד ואפי' למאה וכו' – והקשה על הסוגי' חדא מה ראי' ממכר לי כורא וזבין ליתכא למעילה דלא שייך אפושי שטרי ועוד למה פושט ממעילה ואח"כ ממתניתין. קושית הב"ש דאמרינן דאם מעביר על דבריו הכל בטל – ולמה נפסק בשו"ע אהע"ז ק"ג דרק מכרה לאחרון בטל – ועוד קושיית התוס' לפי הרי"ף ורמב"ם איך יתרצו קושית התוס'.
וכתב לישב דהרי הגמ' בבעי' אמרה שני צדדים הפוכים – דבתחילה באמר לו מכור לי כור וזבין לתך. האם דטבא ליה עביד – משמע דאם טוב למשלח המכר מועיל – או דילמא מעביר על דבריו דא"ל לא בעינן אפושי שטרי – משמע דאילו לא היה גריעותא למשלח המקח קיים וזה סותר.
והנה המל"מ פ"א משליחות הל' ב' כתב דהיכא דשינה למעליותא אמרינן מראה מקום הוא לו. ורק אם יש קפדא דשליח מעביר על דבריו. ולכן הגמ' נקטא שני צדדים למ"ד מראה מקום אפשר דהוי גריעותא וקפידא. ולמ"ד קפידא שמא כאן לא קפיד דטיבותא – עביד ליה.
ולכן פשיט ממעילה דהוי טיבותא דאי לא חשיב טיבותא קשה למ"ד קפדא ממתניתין דמעילה ואח"כ בעי לפשוט למ"ד מראה מקום הוא לו. ממתניתין דבמשנה מוכח דלא חשיב גריעותא. ועוד מוכיח מרב חסדא לאחד אפי' לשתים דלא חשיב גירעותא וע"כ יש לחלק בין מכור כור למכור לאחד – דמכור כור – הוי קפידא דכור בשלשים חוזר אפי' בסאה אחרונה והו"ה בשליח נמצא המקח לא נגמר לכן כיון דאין כאן טיבותא ולא גריעותא המכר בטל. והיות דהקנין נגמר רק במכירת הכור ואפי' רוצה הלוקח למכור החצי השני מ"מ יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה ולכן הרי"ף ורמב"ם שפסקו כדעת הר"ח – ס"ל מכור לי כורא בטל המקח.
אלב הרא"ש ורי"ף ס"ל בעיא דא איפשטא ואוקי מקח בחזקת מריה. ובאלמנה שנפסק בשו"ע אהע"ז ק"ג דהגמ' אמרה מכרה קיים בשדות נפרדות אבל בשדה אחת בטל המקח והגמ' אמרה הקשתה מאלמנה רק למ"ד אפושי שטרי לא בעינן אבל לרב חסדא אין סברא זו לכן אלמנה מוכרת ודו"ק.
סעיף ה
ויש לדקדק בדברי התוס' דבתחילה הקשו מאי שנא מלעיל דלא איפשטא בעין אי אמרינן אפושי שטרי וכאן אמרינן לאחד ואפי' למאה. ואח"כ הביאו גירסת ר"ח משמע לר"ח לא קשה. והטעם דר"ת גריס באמר לו לאחד – ואפי' למאה – וכל הקפידא אחד ולא לשנים. ולכן זה ממש דומה מכור לי כור – ולא לתך – ודאי מכר בטל דהוי דומה לדין אומר לאחד ולא לשתים – אבל במכור לאחד – אמרינן כיון דלא אמר ולא לשתים לא קפיד – וא"כ כשאמר מכור לי לאחד – למה אמרינן ואפי' לשנים כיון שלא ציין לכן הוצרכו התוס' לחלק.
אבל לר"ח לא קשה בכלל דבעית הגמ' במכור לי סתם אבל מכור לאחד הוי כאומר ולא לשתים ודמי למכור לי כור – ולכן לא קשיא ולא צריכים לר"ח ורמב"ם ורי"ף חלוקים בין שטר אחד או השליח ודו"ק. ועי' מהרש"א – אמנם מהר"ם שיף כתב דגם לר"ח קשיא קושית התוס' דמ"ש מקמייתא. והנה רש"י גריס כגירסת תוס' דבתחילה א"ל לאחד ולא לשנים – ואח"כ מכור לאחד ובזה אמרינן לאחד ואפי' למאה אמנם תוס' רי"ד גריס כדעת הר"ח.
ויש שיטת רב האי גאון באמר מכור לי סתם אפי' מכר לשנים בשני שטרות קנו. דרב האי ס"ל דלאחד אפי' למאה במכור סתם. וא"כ בא"ל מכור לי בית סאה ומכר לתך לכו"ע המכר בטל. רק לרב האי אי מוצא למכור הלתך השני אפי' בשטר נפרד המכר קיים ולרי"ף ורמב"ם המכר בטל.
והנה לדעת רב האי גאון לא קשה קושית התוס' מאי שנא קמייתא דלא איפשטא לבתרייתא דאמרינן לאחד ואפי' לשתים. דלדידו הגמ' פשטה הבעיא ולפי דבריו אפי' בשני שטרות מכרו קיים – ולפי דבריו אפי' אמר לו מכור לאחד ומכר לק' מכרו קיים דכתב הט"ז דרב האי גריס אמר לאחד ולא לשנים קפידא דהרי אמר ולא לשנים – אמר לאחד מאי. ודעת הרמב"ם פ"א משלוחין הל' ג' לא חלק בין שטר אחד לב' שטרות וגירסת הרמב"ם כר"ח ולפי דבריהם אין הבדל בין שטר אחד לשנים דלא קשה.
אמנם על הרמב"ם קשה דאלמנה שכתובתה ארבע מאות ומכרה לראשון במנה ולשני במנה ולרביעי במנה ודינר. הראשוני' מכרן קיים אחרון בטל ומוקי בקטיני – דלא שייך ריבוי שטרות – ובשו"ע אהע"ז ס' ק"ג הביא הדין בסתם. והקשה הב"ש הרי הרמב"ם ס"ל באומר לשלוחו מכור לי כור ומכר לתך בטל המקח וע"כ מיירי כאן בקטיני והרמב"ם סמך על מה שכתב בהל' שלוחין. וי"ל דבאמר לו זבין לי כור ומכר לתך הוי בעיא דלא איפשטא וכתב הרי"ף מעמידים בחזקת מרא קמא ובאלמנה נכסים בחזקתה ולכן מכרה קיים ודו"ק. וכ"כ ב"י בס' ק"ג. עי' ביה"ל ח"ב ס' מ"ה.
ויש להקשות על עצם הדין מה הגמ' מקשה מאלמנה שכתובתה ת' ומכרה לראשון בק' ושני בק' ולרביעי בק' ודינר מכרה בטל – הרי מוכרת לעצמה ועוד אחריות עליה ולא שייך אפושי שטרא. ורמב"ם פסק סתם – והגמ' העמידה בקטיני. ויש לחקור, מה שאמר לו תמכור לי כור ומכר לתך שהמקח בטל האם העוות ושנוי מבטל המקח או ריבוי שטרות.
סעיף ו
והנה לתוס' משמע שרבוי שטרות הוא שמבטל לכן כשהשליח כותב בשטר אחד או מחתים הרבה שטרות המקח קיים וכך הסבירו לאחד ואפי' למאה. אמנם הרמב"ם ס"ל לא השטר מבטל המקח אלא שנוי השליחות וזה תלוי מה א"ל. א"ל מכור לי שדה דהיינו אני צריך מאה וחמישים זוז יכול למכור למאה – הרי יש ריבוי שטרות – לא איכפת – אני לא שיניתי – לאחד הוי שינוי. לכן בכתובה, אם הכתובה ארבע מאות – הוי כאומר תמכרי בארבע מאות – כאן יכולה למכור, ואין שינוי.
בס"ד הגמ' חשבה ריבוי שטרות מבטל – אבל אח"כ כשהגמ' אמרה פשיטא לאחד ולא לשתים לפי הגרסאות – תלוי במינוי. לכן כל ששינה בטלה שליחות. וע"כ הגמ' שאלה כשמכרה ביותר האם הכל בטל או האחרון. ע"כ תרצה הגמ' בריבוי איירי בקטיני.
ובבית הלוי כתב לישב. דהא דאלמנה מנישואין ואירוסין מוכרת שלא בבי"ד או משום חן או משום שלא תתבזה. ונ"מ לגרושה אי משום חן לעולא – גרושה בעי חן. אי משום שלא רוצה שתתבזה אשתו בבי"ד גרושה לא יכפת ליה באלמנה נשואה מוכרת משום מזוני שבי"ד הרשו לה לטובת היתומים כדי שתפסיד מזונות וע"כ במוכרת כל הכתובה. ולכן אלמנה שכתובתה ארבע מאות ע"כ באלמנה נשואה דלא שייך תוס' וא"א להעמיד בבת כהנים שהיו כותבים ארבע מאות זוז.
ולכן הגמ' כששאלה רק על ארוסה דבנשואה משום מזוני. ולכן כשבי"ד הרשו אותה למכור הוי כאמרו לה למכור ארבע מאות ומכרה מאה דמי לזבין לי כורא וזבין ליתכא – ומוכיח מכאן דאמרינן רק אחרון בטל – דטבא ליה עביד ולא שייך אפושי שטרי ותרצה הגמ' בקטיני. ולכן כל מי שסובר דבאלמנה בקטיני ס"ל דהטעם משום חינא. והיות ועולא ס"ל הא דחכמים תקנו שיכולה למכור שלא בבי"ד הוא בארוסה או נשואה גרושה אבל אלמנה לא צריך תקנה שמוכרת למזונות – ולא צריכים לתקנה של חינא.
אבל לרב יוסף דס"ל א"א רוצה שתתבזה אשתו בבי"ד דין זה בנשואה אבל גרושה לא מוכרת וזה לא מתקנת חכמים אלא אומדנא של הבעל שאומדים דעתו דלא רוצה שתתבזה אשתו בבי"ד. וא"כ אם מדין אומדנא כ"ש אלמנה נשואה שמוכרת שלא רוצה שתתבזה אשתו בבי"ד. ולכן באלמנה נשואה יש שני טעמים למה מוכרת טעם הנ"ל וגם טעם מזונות משום הפסד היתומים. ונ"מ היכא דאיבדה מזונות מוכרת שלא בבי"ד.
והנה נ"מ באלמנה נשואה דאין לה מזונות לרב יוסף מוכרת שלא מבי"ד מטעם שאין אדם רוצה – ולעולא באלמנה נשואה שאין לה מזונות לא תמכור דחכמים לא תקנו. א"כ לפ"ז לעולא הא דאלמנה נשואה מוכרת היינו לא מטעם חן אלא משום מזונות ובכדי להפסיד המזונות צריכה למכור הכל והוי כא"ל תמכרי לי כור ומכרה לתך. לכן הגמ' מקשה ומתרצת בקטינא דס"ל לרמב"ם דלעולא הגמ' מקשה דס"ל משום חינא – אבל לרב יוסף דס"ל דמטעם א"א רוצה שתתבזה אשתו.
והראי' דפסק גרושה לא תמכור אלא בבי"ד דהטעם משום שלא תתבזה א"כ מה שמוכרת לא מחמת תקנה רק מחמת אומדן דעת. א"נ לא מדין שליחות מוכרת אלא מעצם הדין. והגמ' שהקשתה מאלמנה שכתובתה ת'. אמדן בטל ובקטינה למ"ד משום חינא כדי להפסיד מזונות תקנו שתמכור הכל ולא מקצת.
ובבני אהובה כתב לישב. דגמ' אמר לאחד מכור לי כור ומכר לתך מקחו בטל דאין דעת המשלח לדאוג למכור עוד לתך. ולכן דעתו למכור ביחד. אבל באופן דמכר השליח לתך לראשון ולתך לשמעון בזה תלוי בקפידא אם א"ל לאחד ולא לשנים קפידא אבל סתמא נחלקו רב אשי ורב חסדא ולרב חסדא לא הוי קפידא כיון שלא נשאר למוכר כלום. אבל דעת השו"ע כשמכר לזה לתך ולזה לתך בטל והמחלוקת בין רב אשי אי אפושי שטרא או אפושי בעלי דינים דלרב אשי אפושי שטרא לא אמרינן ולרב חסדא – אפושי לקוחות לא חיישינן רק אפושי חיתום שטרות. ולכן באלמנה שהיא מוכרת ומחתימה שטרות בעצמה לא שייך טעמא דגמ'.
השמטה בדברי הנתיבות קפ"ב – המל"מ פ"א משלוחין כתב בכל מקום קימ"ל בשליח ששינה שבטלה השליחות דאמרינן לתקוני שידרתיך ולא לעוותי. ויש אופן דאמרינן במינה שליח מראה מקום הוא לו. ואין קפידא – אלא מתי יש קפידא כששינה לא למעליותא – אבל שינה למעליותא אמרינן מראה מקום. אבל באופן שיש ריעותא אמרינן קפידא הוא ולכן בבית הגמ' – בעי בב' צדדים תבעי למ"ד קפידא הוי מ"מ כאן טיבותא. ותבעי למ"ד מראה מקום אפשר דכאן גירועותא דאפושי שטר – ופשיט ממעילה דחשיב טיבותא לכן שניהם מועלים דאי קפידא למה בע"ה מעל – ומוכיח מאלמנה דהוי גירועתא ולא בטל מקח.
ולכן פשט מרב חסדא לאחד ואפי' לשתים משמע דאפושי שטרי לא הוי גריעותא. היינו בסתם אבל אמר מכור לי כור קפידא – וקימ"ל כל היכא שאין טיבותא ולא לריעותא למשלח – המכר בטל דקפידא. וכיון שהקפיד הרי לא נגמרה השליחות רק במכירת כל הכור דכור בל' חוזר בדינר האחרון. או בסאה אחרונה ולכן זבין אכורא וזבין ליתכא הוי קפידא וחוזר. ולרי"ף ורא"ש אוקי ממונא דדוקא בטלטלים דשייך משיכה קנה אבל לא בקרקע. ורמב"ם פסק כרב חסדא דלא יכפת מאפושי שטרי רק אם מעביר על דבריו ואלמנה אפי' אפושי שטרי לא שייך.