סעיף א
שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל. רשב"ג אומר מכרן קיים וכו' עשו איגרת ביקורת אפי' מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים ע"כ. ובגמ' בי"ד שמכרו שלא בהכרזה הו"ל טעו בדבר משנה וחוזרים. ואמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים – איתיביה רב אשי שום הדיינים שפיתו שתות או הותירו מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים – מאי לא דלא אכרוזי לא בדאכרוזי. ומדסיפא בדאכרוז רישא לא אכרוז. לא לעולם בדלא אכרוז ברישא ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהם, עבדים ומטלטלין והשטרות. עבדים שמא ישמעו ויברחו מטלטלין ושטרות שמא יגנבו.
ובגירסת הגמ' כאן בדברים שמכריז עליהם כאן בדברים שלא מכריזין עליהן. דדעת הרי"ף רישא איירי בדברים שלא צריכים הכרזה והכריזו ואפי' הכי קימ"ל דאם טעו בשתות המכר בטל. דכיון דלא בעי הכרזה אין הבדל בין אכרוז ללא אכרוז. וסיפא איירי בדברים שמכריזין עליהם ולכן בין פחתו או הותירו מכרן קיים. וכ"כ הרמב"ם בפי"ב ממלוה. והר"ן כתב דרב האי ס"ל דגם ברישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וטעו בשתות מכרן בטל. וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהן והכריזו דכיון שדקדקו כל כך שהכריזו בדברי' שאין צריך להכריז אמרינן עד פלגא מכרן קיים.
והרא"ש פליג על הרי"ף וס"ל בדברים שלא צריכים הכרזה והכריזו זה ראי' שדקדקו יפה ואם מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים.
ואם מכרו פחות משתות שהמכר קיים כתב ר"י דמחזיר האונאה ורמב"ם פסק דהוי מחילה. ואם טעו בשתות שהמקח בטל כתב הרמב"ם שיש בידם לקיימו אם יחזירו האונאה ורא"ש חולק.
והמדקדק בדברי הרמב"ם יראה שיש הבדל דבפ' י"ב ממלוה ולוה הל' י"א כתב הדיינים לפרטם. דאם בי"ד מכרו בהכרזה וטעו מכרם קיים. ואם לא דקדקו ולא כתבו אגרת בקורת הותירו שתות או פחתו מכרן בטל – וכן אם מכרו קרקע בעת שאין צריכים הכרזה אע"פ שהכריזו מכרן בטל. אמנם בפי"ג ממכירה הל' י' כתב סתם – וכתב הב"ח לחלק בין מלוה למכר דרק במכרו לשלם מלוה בעי הכרזה – ובפ' י"ג ממכירה איירי שמכרו לצורך יתומים. ויש עוד מחלוקת בין רב האי לרבינו יונה במכר ע"י שליח לרב האי שמכר בטל בכל אופן בין טעה בין היטעה – ורבינו יונה מחלק בטעה מכר בטל בהיטעה מכר קיים – וזכה המשלח.
ועל מה שכתב הרמב"ם בס' י"ג ממכירה הל' י' בי"ד שמכרו נכסי יתומים וטעו בין מטלטלין בין קרקע וטעו פחות משתות דינם כהדיוט דהוי מחילה – שתות בטל המקח – ואם רצו להחזיר ההונאה ולא לבטל המקח מחזירין עכת"ד. ובהל' י"א יראה לי שבי"ד שמכר קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים אין הלוקח יכול לחזור בהן. ותמה הראב"ד שהרי המשנה בשוב הדיינים שפחתו או הותירו שתות מכרן בטל העמדנו בדברים שמכריזין והכריזו ואפ"ה מכרן בטל או יחזיר אונאה והטעם שכל שקונה דרך בי"ד לא עלה על דעתו שיתאנה הלכך אפי' בקרקעות קפיד אניש ע"כ.
וה"ה לאחד שהביא דברי הראב"ד כתב דהרמב"ן פ' המשנה דשום הדיינים דפחתו או הותירו בקרקע ומכר בטל והקשה אם נתאנה לוקח למה חוזר לא יהיה אלא הדיוט ותרץ דשום הדיינים ששנו כאן דהורידו בי"ד לבע"ח בחובו לשדה שבתחילה בי"ד יורדים לשום ולהכריז אולי ימצא מי שיקנה ואם לא מצאו מורידים הבע"ח בערך הלוואתו – והיינו שומתן. אבל לוקח מדעת עצמו לא יכול לבטל המקח שהרי הוא כשאר לוקחין בקרקע ואין אונאה לקרקעות וכן דעת הרמב"ם עכת"ד.
סעיף ב
ויש לדקדק על דברי הראב"ד דכתב דמתניתין דפחתו שתות או הותירו העמדנו בדברים שמכריזין ולפי גירסה דידן הרי"ף העמיד בדברים שלא מכריזין והכריזו וגם הרא"ש דפליג ס"ל במשנה דברי' דלא בעי הכרזה – ושמא ס"ל כדעת רב האי דהביא הר"ן דברישא בדברים שלא מכריזין והכריזו ובסיפא כדברים דלא מכריזין – והנה דעת הרב המגיד לחלק בין היגבוהו בי"ד לבע"ח בזה אם נתאנה בשתות בטל מקח וזה מה שכתב הרמב"ם בהל' י' – משא"כ בהל' י"א מדובר שמכרו לאחר – וזה כדעת הב"ח דבאופן דבי"ד מוכרין לאחר לצורך יתומים בה לא בעי הכרזה.
ובהל' י' איירי שמוכרין לבע"ח כפי שכתב הב"ח דהרמב"ם בפי"ב ממלוה ולוה דהצריך הכרזה איירי בבע"ח אף אנו נאמר דהלכה י' לרמב"ם איירי בבע"ח וזה הלשון בהל' י' בי"ד שמכרו נכסי יתומים טעו וז"ל הרמב"ם וטעו בשתות בטל המקח – דאע"פ שקנה לוקח מדעתו מ"מ כיון שמוכרין לצורך בע"ח דצריך להכריז ולשוב ומכרו בלי הכרזה המקח בטל – וזה כסברת הראב"ד כיון דקונה מבי"ד – משא"כ בהל' י"א איירי שמוכרין למזון היתומים שא"צ שומא בזה אם נתאנה לוקח לא יכול לחזור ודו"ק.
ומדברי הרמב"ם פי"ב ממלוה הי"א כתב הרב כסף משנה שישנם ג' חלוקות בהלכה של שכר בי"ד: א', בי"ד שמכרו בלי הכרזה – טעו בדבר משנה ובטל וזה דין הרמב"ם בהל' בפ' י"ב ממלוה הל' י'. ב', והלכה י"א ישנו דין של הכריזו ובדקו יפה יפה בזה אפי' מכרו שוה מנה במאתים מכרם קיים. ג', וישנו עוד דין ג', שהכריזו אבל לא בדקו בשומה בזה יש דין פחתו שתות או הותירו שתות. וכן פסק שו"ע אהע"ז ס' ק"ד סעיף ג' וח"מ ס"ק ו' אמנם הב"ש בס"ק ד' תמה דלפי דברי הכ"מ היה לגמ' לחלק לעולם בדאכרוז והא דדקדקו בשומא – והא דלא דקדקו.
ובס' ישועות יעקב כתב לישב ע"פ פ' הרמב"ם במשניות שכתב שאגרת בקורת שטר חקירה ועיון והוא שתהיה שומא משמע ששומא הוא נפרד – דבי"ד עצם עושים הערכה וזה מה שאומרת הגמ' קידושין ואי א"ל נפלוג בשומא דבי דינא – יש שומת בי"ד וע"כ אמרינן מה כח בי"ד יפה. אבל אם לא דקדקו בשומא אין ענין של מה כח בי"ד יפה ובזה מיושב הכסף משנה ודו"ק.
וכ"כ בהפלאה קו"א ס' ק"ד אות ב' וכתב לישב קושית הב"ש דלרמב"ם בעי הכרזה בשניהם רק המחלוקת בין רישא לסיפא אם היתה שומא ולכן אמימר שאמר בי"ד שמכרו שלא בהכרזה טעו בדבר משנה. אבל בלא עשו שומא לא משמע דטעו.
סעיף ג
והרא"ש הביא מחלוקת רב האי ורבינו יונה באם שליח אינה את הקונה אם המקח בטל או קיים. דרב האי גאון ס"ל מכר בטל – ורבינו יונה ס"ל מקח קיים ולכאו' לרב האי גאון מה סברה אפי' פחות משתות נמי וכן הקשה ההפלאה ותרץ ע"פ התוס' בב"מ דף י : דבמקום עברה בטלה השליחות ולכן הרא"ש הסתפק בס' רכ"ז בפחות משתות אי יכול להונות כיון דהוי מחילה – ולכן בשתות דהוי איסור בטלה השליחות. – משא"כ בפחות משתות דבעי' לא איפשטא ולכן הוי כמו בעשה שליח לשחוט ושחט בשבת דלא בטלה השליחות – וזה סברת רב האי.
ודעת רבינו יונה – כתב לחלק בין שליח, לבי"ד. דבי"ד זהו דין המשנה דאמרינן הנה בשתות מכר בטל – בשליח שהינה את הלוקח מכרו קיים והטעם דבבי"ד הלוקח סומך על בי"ד שלא יטעו אותו כדעת הראב"ד. דהבי"ד הם שלוחין של היתומים ושלוחין של הלוקח – וזה דין רק בבי"ד שמכרו. דהלוקח סומך על הבי"ד אבל שליח ואפוטרופוס של יתומים אין דין זה ולכן יש לתמוה על מה שכתב הרמ"א בחו"מ ק"ט סעיף ו' דמרן הביא הדין דרבינו יונה בי"ד או אפוטרופוס שאינה הלוקח המקח קיים ואין הלוקח יכול לבטלו וכתב הרמ"א די"א שיכול לבטל – ולפי דבריו משמע גם אפוטרופוס שמכר והא סברת הראב"ד רק בבי"ד סומך ולא על אפוטרופוס.
והרא"ש בפי' הסוגי' כתב דאם לא הכריזו וטעו בשתות מקח בטל. בין התירו בין הוסיפו. והקשה הרא"ש תינח פיחתו שהיתומים התאנו – לכן מקח בטל. אבל מתנאנה לוקח למה מקח בטל. הרי אין אונאה בקרקעות וכתב דלרש"י כיון דבאונאת יתומים בטל מקח הו"ה בדיינים שאינו הלוקח ולסברה זו הו"ה בשליח שאם פחת או הותיר בטל וזכי כדעת רב האי – אבל רבינו יונה חלק בשליח. דאם הותיר השליח המקח קיים והרויח למשלח – אבל בשומת בי"ד בין הותירו או פיחתו. המקח בטל כיון דהלוקח סומך עליהם – שלא יעשו עוול כדעת הראב"ד אבל בפחות משתות מכרן קיים.
סעיף ד
והיכא דנתאנו יתומים המקח בטל ולא יכולים הדיינים להחזיר האונאה – וגם הלוקח מבטל – ורמב"ם פי"ג ממכירה הלכה י' – והר"ן הביא קושית הרא"ש במכרו ביותר למה בטל המקח לא יהיה אלא הדיוט והעלה בשם רמב"ן דאיירי דבי"ד הורידו לבע"ח בשומא קרקע כיון שלא מצאו למי למכור. וכיון דבע"ח בשומתן יורד לכן המקח בטל – אבל בלוקח מרצונו המקח לא בטל – שאין אונאה לקרקעות. והקשה הר"ן אם מדובר שבי"ד הורידו את המלוה למה בעשו אגרת ביקורת ומכרו שוה מנה במאתים מכרן קיים.
ותרץ רמב"ן כיון שידע דמיה וירד לשדה בשומא של מאתים ותמה הר"ן כי ידע שומתה מאי הוי כיון דבע"כ לוקח אותה – והעלה כדעת התוס' דהא דאין אונאה לקרקעות הנ"מ בעל הבית – אבל בי"ד שמוכרין אפי' קרקע אם נתאנו מכרן בטל והו"ה אם הנו – מכרן בטל – כיון דאם לא כן לא ימצאו לוקחין שיקנו מהם והראב"ד כתב טעמא דלוקח סומך על בי"ד ולא עולה על דעתו שיהיה אונאה ע"ש.
יוצא לפי הרמב"ן דהסוגי' איירי שבי"ד מורידין המלוה בשומא ולכן בטעו המקח בטל – אבל אם לוקח לקח מרצונו מבי"ד אין אונאה לקרקעות – והר"ן פליג וס"ל בי"ד שמכרו קרקע לעלמא בשתות בטל מקח לשני הכיוונים דתקנת חכמים כדי שימצאו מי שיקנה. ולהראב"ד לוקח סומך על בי"ד – מוכרין בהכרזה אין נ"מ – אין אונאה לקרקעות ודו"ק.
ובגמ' אמר רבא שליח כדיינים ופ' רש"י שליח סתם והקשו התוס' הרי לעיל אמרינן דאין אונאה לקרקעות הנ"מ המוכר עצמו אבל שליח א"ל לתקוני שידרתיך ולא לעוותי – ועוד פ' האיש מקדש אמרינן אמר רב נחמן האחין שחלקו כלקוחות דמי פחתו שתות נקנה מקח ואמר רבא הא דפחות שתות נקנה דוקא לא שרי שליח אבל שרי שליח אמרינן לתקוני שידרתיך ולא לעוותי – הרי בשליח אפי' פחות משתות מקחו בטל – ורשב"ם פ' דרבא פליג ארב נחמן.
ור"מ פ' שליח דבי"ד. והנה קושית תוס' על רש"י לכאו' יש לחלק דלעיל דאמרינן לתקוני שידרתיך ולא לעוותי איירי באמר לו מכור במנה – בזה אם שינה בטלה שליחות – אבל כאן נעשה שליח למכור השדה סתם בזה דינו דפחות משתות נקנה – ולכן יש בעית הגמ'. וכ"כ בבית אהרון. והקשה מקידושין דאחין שחלקו כלקוחות דפחות משתות נקנה מקח – יפרש כרב. ולא כרב נחמן כפי שתרץ רשב"ם.
ובדין שוב הדיינים אם הכריזו אפי' מכרו מאה במאתים מכרן קיים. וכתב ה"ה פי"ב ממלוה הל' י"א כתב הרמב"ן דוקא מכרו מנה במאתים אבל יותר בטל. דהיינו ס"ל לרמב"ן דאין אונאה לקרקעות אבל בכפול בטל – וכ"מ כתב דזה רק למ"ד – אבל יש חולקים וח"מ אהע"ז וב"ש בס' ק"ג כתב דהא דיותר מכפל אין אונאה היינו במוכר עצמו – אבל במוכר דבר שלא שלו עד מנה במאתים – המכר קיים. ובתומים ס' ס"ו אות ס"ה ועי' שער המשפט.
סעיף ה
בשליח שנתאנה – נפסק בשו"ע ק"ט דמכר בטל – ואם אינה דינו בכל אדם. והטעם בנתאנה לתקוני שידרתיך ולא לעוותי. וקשה בבר מצר בב"מ ק"ח שקנה שוה ק' במאתים התקשתה הגמ' ולימא לתקוני אמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות וזה סותר דשם נמי הוא שליח ויש לחלק דבדין באין אונאה יש מחלוקת ראשוני' תוס' בב. סא. כתבו דזה גזה"כ. אבל החינוך מצוה של"ז ורשב"ם כתבו קרקע כל שהוא שוה כל כסף. וגמ' בבמ. קח. בבר מצא מוכח דקרקע כלשהיא אין לו ערך דאי מגז"ה מה מתרצת הגמ' אין אונאה הרי הטענה לתקוני שידרתיך ולא לעוותי קיימת.
ויש להביא ראיה לסברת החינוך דהטעם דקרקע כל שהיא שוה כסף ממה שאמרה הגמ' בבמ. קח. גבי בר מצרן שזבין במאתים ושוה מאה דא"ל לתקוני שידרתיך ולא לעוותי א"ל רב נחמן אין אונאה לקרקעות ואי נימא לאו משום דקרקע בכל סכום דשוה הוא אלא גזרת הכתוב מאי מתרצת הגמ' אין אונאה לקרקעות הא אכתי הוי עיוותי. ואין אנו דנים לענין שום עיוות משום דשוה כל מה שכתב בעד הקרקע ואין לומר דלפ"ז קרא למה לי למעט קרקע מאונאה די"ל דקרא איירי באופן דנתאנה המוכר דאי מטעם אין דמים לקרקע וכל סכום הווי שוויה. זה שייך בלוקח המעונין לקנות אבל מוכר שמכר שוה מאתים במנה אצלו הוי הפסד ואונאה קמ"ל הפסוק.
והנה הרמב"ן כתב בפרושו על התורה אע"פ שאין אונאה לקרקעות והמכר לא בטל מ"מ איסורא מיהא איכא. וכ"כ מהרש"ל הביאו הסמ"ע בס' רכ"ז ס"ק נ"א וא"כ כל מכירה על ידי שליח יש שליחות לדבר עברה ותתבטל השליחות וזה מה שמקשה הגמ' בבמ. שמדובר שהשליח אינה את המוכר – אלא כיון דהמשלח לא צוהו להונות אלא מדעתו עשה לא בטלה השליחות ודו"ק.
ובאופן דאמרינן אין אונאה לקרקעות נחלקו התוס' והרמב"ם דדעת התוס' דוקא טעו עד פלגא. אבל טפי בטל מקח – וכ"כ מהר"ש יפה. הביאו הכנה"ג ודעת הרמב"ם אין אונאה בכלל. ואם הקונה אינה אותו האם יכול לטעון קים לי שאין אונאה לקרקעות אפי' טפי מחצי. כיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכתב שהוה בשכירות נמי שאם בי"ד השכירו וטעו טפי מפלתא לא אמרינן קרקע בחזקת בעליה אלא בחזקת מי שעמד בקרקע כ"כ הכנה"ג בס' ק"ט. היינו דלפי מהר"ש יפה יש הבדל בין מכר – לשכירות.
וראיתו מגמ' בבת. ל"ב: והלכתא – דקרקע היכא דקיימא תיקום. וכ"כ הרא"ש בתשובה ס' ב' דבמחלוקת הפוסקי' מפקינן מספק ומעמידים הקרקע בחזקת מריה והרי אמרינן בבת. ל"ב: והלכתא כרבה בארעא והיכא דקיימא ארעא תיקום. ובעצמות יוסף בפ' א"מ הל' ז' כתב דאם הלוקח אינה במוכר ביותר מחצי המכר בטל. דמעמידים הקרקע בחזקת המוכר אע"ג דלפי הרמב"ם הלוקח זוכה כיון שיש מחלוקת מעמידים בחזקת המוכר דקרקע לא יוצאת מרשות מוכר אלא בפיצוי הולם וכאן לא קבל כהפיצוי.
וכ"כ בשו"ת לחם רב ס' קנ"ו. והכנה"ג בס' רכ"ז הג' ב"י אות ט"ו כתב דלהר"ש יפה דבשכירת הקרקע בחזקת בעליה הראשון עומדת אבל במכר כיון דהלוקח ירד ברשות המוכר בזה אמרינן הלוקח הוא המוחזק כיון דירד ברשות ויש ספק אם יש אונאה או לא על המוכר להביא ראיה ג"כ ומ"מ גם במוכר יש לדחות כיון דירד מכח השטר שטרא זייפא הוא – וקרקע בחזקת בעלים.
וכ"כ בערוך השולחן ס' ק"ט אות ה', ע"ש.