(1)
I. כתיבת הזמן הכתובה
II. התפסת מטלטלי תמורת חיוב הכתובה
III. התחייבות בקנין על סך הכתובה. חתימת החתן על הכתובה.
IV. סכום הכתובה בבעולת עצמו ונישואין אזרחיים.
V. חיוב הכתובה דאורייתא או דרבנן.
סעיף א
כתב הרמב"ם פ"י מהלכות אישות הלכה ז' וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו וכו'. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם דלא כתב כלשון הטור והשו"ע אסור להתיחד עם הכלה קודם כתיבת הכתובה ועוד דאם נגיד דהרמב"ם ס"ל דזה לעיכובא נמצא כל שלא כתב הוי חופה שלא ראוי' לביאה כמו שכתב בחופת נדה דאם כנסה לחופה והיא נדה יש לה דין של ארוסה ולשונו לא משמע כן – וא"כ מה הבדל מחופת נדה. וצ"ל דבנדה האשה לא ראוי' לביאה אבל כאן כשלא כתב כתובה לרמב"ם דמ"מ יש לה מתנאי בי"ד – וראי' מגמ' לקמן נא.
במתניתין לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים משמע דאפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה. משמע דחופה קונה אפילו בלי כתובה אחרת היה לה דין ארוסה דלהרמב"ם ארוסה אין לה כתובה רק בכתב לה. והר"ן תמה על הרמב"ם ממה שאמרה הגמ' בכתובות ז. דרבי אמי שבא למיבעל בשבתא א"ל והא לא כתיבה כתובה וכו' ובודאי איירי שכנסה ביום ד' כתקנת חכמים ורק לבעול אסור בלי כתובה משמע דלהכניס לחופה שרי ולפי הרמב"ם לא קשה דהרמב"ם איירי לכתחילה ובדיעבד יכול להכניס לחופה וכמעשה שהיה.
וכפי שהרמב"ם עצמו כתב בהל' ט' וכל שנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ה"ז מותר לבעול. עד שיהיה לו פנאי לכתוב. הרי דיש הבדל בין חופה לביאה. ויש עוד להוסיף דהרי הגמ' ס"ס ס"א אות ח' וב"ש שם ס"ק ח' כתבו דבאופן דמודיע לבעל שהאשה נדה גם הרמב"ם מודה דחופת נדה קונה. וא"כ הו"ה כאן כיון דהבעל יודע שלא כתב לה ומכניסה לחופה הוי גמר ומקנה לה זכויות המגיעות לה בין אירוסין לנישואין-אמנם בפנים מאירות וחכם צבי ובית מאיר ס"ל דלהרמב"ם לא מהני הודעה וכ"כ הרב פ"ת ס"ק י"ב בשמם.
וכ"כ בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א ס' קי"ד דלהרמב"ם אפי' הודיעו לבעל לא מהני. וכ"כ בשו"ת בית יהודה עייאש ס' י"א ובדמשק אליעזר ח"ב חידושים ס' קט"ז ואם כן יהדר דינא באופן שכנס לחופה ולא כתב לה כתובה. אמנם ראינו לרמב"ם שכתב בפ"י מהלכות אישות הל' ו' והביאו מר"ן לפסק הלכה באבן העזר בס' נ"ה סעיף ג' ארס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים ה"ז נשואה גמורה והטעם כתב ה"ה על הרמב"ם והח"מ ס"ק י"ב דברכות לא מעכבות.
אמנם הב"ש ס"ק א' כתב דלדעת הפוסק' שאם לא ברכו ברכת חתנים אסורה וגם הסוברים דחופת נדה אינה קונה יסברו גם כאן שאם לא ברך ברכת חתנים אין זו חופה ודינה כארוסה. וסיים ובדיעבד אינה ממש כנדה דברכות לא מעכבות. והב"ש בס' ס"א ס"ק ה' הוסיף עוד לא הוי כנדה ממש כיון דאין איסורה לא מדרבנן. ע"ש וכן יש להוכיח מדברי ה"ה דכתב בהל' ז' על דברי הרמב"ם וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה. כתיבת הכתובה פשוט בכמה מקומות אבל מה שכתב רבינו קודם כניסה לחופה הוא מפני שהוא סובר דלכתחילה בעינן חופה הראויה לביאה שלא יחסר שום דבר אפי' מדבריהם וכו'.
סעיף ב
הרי דה"ה מחלק בין אם החסרון הוא מדאו' בזה לא מהני כיון דלא ראוי' לביאה לנידון של כתובה דהיא דרבנן דרק לכתחילה יש לחוש. ודו"ק. אמנם בס' שער המלך חופת חתנים מובא בהג' כבוד חופה שכתב דלהרמב"ם אין הבדל אם איסור אינה ראוי' לביאה הוא מדאו' או דרבנן דמה לו איסור דאורייתא מה לי איסור דרבנן. כיון שלא ראוי' לביאה לא קונה.
והוכיח משו"ת חכם צבי ס' ב' דאמרינן בגמ' הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ומת אבי החתן או אמא של כלה מכניסין המת לחדר אחד וחתן וכלה לחדר השני ובועל בעילת מצוה ופורש. והקשה החכם צבי למה התירו לבעול בשעת אנינות היה מספיק לעשות חופה גרידה. ולבעול אסור אלא ודאי דחופה שלא ראוי' לביאה לא מהני כדעת הרמב"ם והרא"ש במו"ק כתב בשם הרי"ף דמה שהתירו לבעול רק בלילה דאנינות לילה דרבנן ולא ביום דיש איסור דאורייתא—והוכיח מזה דבעינן חופה הראוי' לביאה דגם בלילה שמותר לבעול צריך חופה הראוי'.
ולא סגי בחופה לבד. אמנם בברכי יוסף יו"ד קצ"ח הוכיח דאם יש הכרח יש להתיר בז' ימי חימוד. אפי' לכתחילה וכ"כ בשו"ת ערך לחם יו"ד ס' קצ"ב ומ"מ אפי' לדעת החולקי' יש לחלק בין אם היא לא ראוי' אפי' מדרבנן לענין ברכות. וכ"כ הב"ח דהטור שכתב אסור להתייחד עם הכלה הפריז על המידה אבל איסורה ליכא דכן משמע לשון הרמב"ם דהדין רק לכתחילה.
ומצאנו להפלאה בדף ה. על דברי הגמ' איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי ולא חיישינן לאיקרורי דעתא. או בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי דחיישינן לאיקרורי דעתא, ע"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים וכו' והקשה בעל ההפלאה לבעית הגמ' אם נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הרי כל חופה שלא ראוי' לביאה לא הוי חופה לדעת הרמב"ם ואפי' קודם כתיבת הכתובה לא מהני חופה א"כ הכא שעיקר הטעם הוא משום איקרורי דעתא ולכן נישאת ברביעי ונבעלת בחמישי הרי חופה של יום ד' לא ראוי' לביאה.
וע"כ אם נשאת בד' נבעלת ברביעי נמי. או נוכיח מכאן דלא בעינן חופה הראוי לביאה. ותרץ בעל ההפלאה דזהו גופא קא מיבעיא ליה דמספקא ליה אי בעינן יחוד גמור הראוי לביאה וא"כ ע"כ נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי או דלא בעי ראוי לביאה ולכן אסור משום איקרורי דעתא וכשפושט מבר קפרא דטעמא משום ברכה לכן נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן סובר מזה הרמב"ם דבר קפרא לא חייש לאיקרורי דעתא דבעינן חופה הראויה לביאה אלא לטעמא דברכה ולכן לפי המסקנה דטעמא משום ברכה כיוון דלא מיקרי עבריין וברצון חכמים עושה מקרי יחוד הראוי לביאה עכת"ד.
סעיף ג
וק"ק דהעיקר חסר מהספר. ובדין חופה שאינה ראויה לביאה כתב בשיעור הגרנ"ט דיש ב' מיני נישואין א. דקונה אותה לירושה ולטמא לה ולנדריה. ב. קונה אותה לדברים שבינו ובינה. דע"י נישואין מותר לו לבא עליה וכן שעבודים דכל אחד משועבד לשני שלא יכול לאסור לעצמו על השני מדין שעבודים. ולכן מה שצריך חופה הראו' לביאה היינו לענין קניינים שבינו לבינה – ולא לירושה ולטמא לה ולהפרת נדריה ומעשי ידיה דלא גרע ממסר האם לשלוחי הבעל.
ולכן חופת נדה כיון דיש כניסה לרשותו קונה אותה לכל דבר ליורשה ולטמא לה ולהפרת נדריה. וכן נחשבת כנשואה אבל לקנות ולדברים שבינו לבינה בעי חופת יחוד וזה שכתב הרמב"ם כיון שנכנסה לחופה ה"ז מותר לבא עליה בכל עת שירצה ודו"ק.
ובדברי יחזקאל ט"ז אות ז' ח'. כתב דחופת נדה לרמב"ם מהני ליורשה דלא גרע מאחולי אחליה לגבי בעל אבל הפרת נדרים לא וחופה זו מהני להוציא אותה מארוסה אבל לא גמרו הנישואין ואע"פ שכתב הרמב"ם לא גמרו הנישואין והרי היא ארוסה הכוונה יצאה מארוסה ולא נכנסה לנשואה.
לפ"ז החופה ביום ד' מהני לענין קנייני ממון ולא לענין בינו ובינה. ולכן כיון דחופה מהני לענין ממון הוי חופה הראויה לביאה. ובזה מיושב קושית הרמב"ם איך מהני שמייחדים לכהן גדול אשה הרי ביוה"כ אסור בתשמיש וא"כ הוי יחוד שלא ראוי לביאה וא"כ באופן שתמות אשתו איך יכנוס את האשה שהכינו לו. וצ"ל כאן דקונה יחוד לענין ממונות הוי יחוד הראוי לביאה ודו"ק ואם היינו מחלקים בין היכא דאיסורא על האשה כגון נדה. לכה"ג ביום הכפורים דהוי איסור דרביע עליה לכן ביוה"כ כן הוי יחוד הראוי וכן נמי חופה בלי כתובה. דדוקא אם יש איסור במעשה ביאה משא"כ אם האיסור צדדי.
ולכאו' במת אבי החתן ואם הכלה מכניסים את החתן והכלה לחדר ובועל למה לא נסתפק ביחוד והרי שם האיסור צדדי. וכתבו השמ"ק והפלאה דהטעם דבועל כדי שהיחוד יהיה ראוי לביאה וא"כ תחזור הקושיה לגבי יוה"כ איך מייחדים הרי הוי יחוד שלא ראוי לביאה וי"ל דאחרי שחכמים אסרו תשמיש ביוה"כ או אבילות הרי יש כאן איסור – לא כן בנושא בד' ובועל בחמישי כדי שישכים אם אחד נשא בשביעי ובעל ברביעי. הרי על עצם הביאה אין איסור אלא תקנה של ישכים בזה י"ל דהוי יחוד הראוי לביאה.
ויש להוכיח מהרמב"ם פ"ו אישות הל' ו' אירס ולא בירך ברכת חתנים ה"ז נשואה גמורה ומברך אפילו אחרי כמה ימים הרי דמהני נישואין בלי ברכה אע"פ שהיא אסורה עליו בלי ברכה. והר"ן פסחי' פירש דהא דצריך לברך קודם הנישואין משום דבעינן חופה הראוי' לביאה ובלי ברכה אסור לבוא עליה – ומ"מ רואים מהרמב"ם דלא מעכב. וע"כ דכל דהאיסור חיצוני לא פוגם בכלל של חופה הראוי' לביאה. וקשה מאבילות שמותר לבוא עליה ביאת מצוה אחרת היתה חופה שלא הראוי' לביאה והרי שם הוי איסור צדדי.
ויש לחלק ע"פ הב"ש בס' ס"א ס"ק ג' דכתב דאם הכניסה לחופה ולא כתב כתובה לא מעכב ולא דמי לנדה הרי דהב"ש מחלק בין איסור דרבנן דלא מעכב, לאיסור דאורייתא. וצ"ל דזה גופא המחלוקת אם איסור חיצוני הרי מעכב ולא חשיבי חופה שראוי' לביאה או לא. לכן אבילות אע"פ דהיא דרבנן שפיר מעכב. ולרמב"ם לא נקבע באיסור דרבנן חופה שלא ראוי' לביאה.
ויש לדקדק מלשון הרמב"ם שכתב בפ"י הל' ז' דצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו. משמע דבלי כתובה אסור באשתו וזה דלא כדיוק הב"ח ברמב"ם אלא כדעת הטור. ויש להוכיח מרבי אמי דאמר אתפסוה מטלטלי ולקנות בשבת. ואמאי אם כפי דעת הב"ח שהדין לכתחילה למה תדחה שבת בשביל כך בשלמא אם יש איסור בדבר ויש חשש שלא יכול לעמוד נגד יצרו ויבעול אותה בלי כתובה שפיר . אבל אם הדין של כתובה לכתחילה למה תדחה שבת ע"י שיעלה קנין בשבת. ולשון הגמ' קמא פט. נמי אסור לאדם לשהות אם אשתו שעה אחת בלי כתובה מוכח כן.
וגדולה מזו כתב מהר"י ברונא ט' צ"ד ד"ה ועוד כתב על הנוהגים שמקדשין ומקבלין קנין ואין חותמין הכתובה עד מוצאי שבת דכי יהיב כתובה לכלה ניירא בעלמא הוא דיהיב לה. ולא סמכה דעתה – והוי בעילת זנות וכ"כ באורחות חיים ח"ב הל' כתובות ס' א'. ויש לחלק נדה גופא לא חזי – כתובה זה דין בבעל וכל שיש לה מהני.
ובשו"ת הרדב"ז על מקום שכותבים הכתובה ולפעמים אין חותמין הכתובה עד למחר או מחרתו ואחד מן החכמים גער בהם ואמר שדבר זה אסור שעיקר הכתובה היא החתימה שהכל הולך אחרי החיתום. ונמצא מתיחד עם אשתו בלי כתובה, שהדבר ברור שאין כתיבת הכתובה עיקר אלא החתימה עיקר וכו'. וכתב שאחר שקנו משניהם אפי' שלא חתמו סגי ואם תקשה עלי מלשון הסמ"ג עשין מ"ח שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מנה או מאתים במקום שאין כותבים כתובה וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה אף במקום שכותבין ה"ז מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב הרי לך בהדיא דלא סגי בעדים וקנין אלא במקום שאין כותבין ואחרא דידן במקום שכותבין הוא.
לא קשיא דלא אמרה הסמ"ג לענין שלא יועיל הקנין במקום שכותבין דהא אין אחר קנין כלום אלא הכוונה דלא סמכה דעתה אלא בכתיבה ולא בקנין ואפי' באחרא דלא כותבין דאית לה מתנאי בי"ד מ"מ לא סמכא דעתה עד שיתפיסוה מטלטל. או יכתבו ויקנו.
נמצא לפ"ז ממה שכתב המחבר אסור להתיחד עם כלה קודם שיכתוב לה כתובה. משמע דנוסף על החסרון של חופה יש איסור יחוד וזה כדעת הטור והר"ן. והרמ"א כתב בס' ס"א דבעינן כתיבת הכתובה לפני החופה לרמב"ם משום חופה הראוי' לביאה. ולכתחילה בעינן כתובה לפני חופה אע"ג דשונה הדין מחופת נדה. ולהרא"ש דחופת נדה קונה לכתחילה הו"ה דאפשר לכתוב כתובה אח"כ. ומ"מ מנהג לכתוב כתובה לפני כן. שיטה ג' כותבין כתובה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.
והנה יש מנהג דעדים חותמים אחרי קריאת הכתובה דהיינו קודם מכניס לחופה קוראים הכתובה. ואח"כ הולכים לחדר יחוד. ולכאו' הרי חופה לא ראוי' לביאה כיון שאין כתובה ועוד גם לטעם של סמיכות דעת אין כאן סמיכות דעת כיון שהכתובה לא חתומה. וכ"כ בס' הפלאה וכתב לישב משום חופה הינומא שעושים היום בל"ז אינו יחוד הראוי לביאה לכן אין מקפידין על הכתובה. ומה שכותבים אינו אלא כדי לקרא את הכתובה בפרסום. והטעם לנוהגים כן כיון דאם העדים יחתמו של שטר כתובה הוי מיחזי כשיקרא דאיך יחתמו על לשון הכתובה שכתוב בה דכבר אמר הוי לי לאינתו. לכן שפיר נוהגים לא חותמים העדים וכשמגיע לוקנינא אחר שאמר הוי לי לאינתו לוקחים קנין מהחתן ואחר הקריאה חותמים העדים.
סעיף ד
ולענין קבלת קנין שחייב לה מאתיים זוז כל עוד שלא כתב לה כתובה אי מהני לכתחילה או בדיעבד. לשון הרמב"ם פ"י הל' ט' וז"ל אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאה או מאתים ה"ז מותר. וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב ע"כ. ובלשון הרמב"ם נחלקו הפוסק' דדעת הטור בס' ס"ו כתב דמה שכתב הרמב"ם עד שיהיה פנאי לכתוב חוזר הן אם העידו עדים וקנו ממנו – בין התפיסוה מטלטלין – אמנם הרב ב"י כתב דאם קנו מידו יכול לכתוב מתי שירצה.
ומהרי"ק נמי כתב כדעת הטור בהבנת דברי הרמב"ם דלא כה"ה. וכתב עליו הב"י דהטור ומהרי"ק לא דקדקו בהבנת הרמב"ם – והב"ח כתב על הדברי הב"י דדקדקו יפה בדברי הרמב"ם. וכ"כ הרב ש"ג לכתובות ז. דאפ' קנו בעדים מותר עד שיהיה לו פנאי.
ונראה דמחלוקתם האם התחייבות קנין בעדים סמכא דעתה או לא דבשטר קיימ"ל לא יכול לטעון פרעתי האם בקנין דקימ"ל סתם קניין לכתיבה עומד יכול לטעון פרעתי – ומצאנו מחלוקת כזו בשו"ע חו"מ ס' ל"ט שכתב שאם קנו מידו שהוא חייב לו מנה – הרי אלו כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר להם כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד ואפי' נשתהה זמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותבעם שיכתוב לו הרי אלו יכתבו ויתנו ואין צריכים לחוש שמא פרע וכתב הש"ך בס"ק ו' דמשמע דאינו יכול לטעון פרעתי נגד עדי קנין ואפי' לסברא אחרונה דאין כותבין היינו משום דחיישינן שמא פרע לו בינתיים אבל אי הוה קמן היה מברר בעדים שפרע או היה המלוה מודה לו וכו'.
אלא עיקר הטעם דקנין יש לו דין שטר וכל דבר הן לטרוף ממשעבדי הן לענין שלא נאמן לטעון פרעתי ועוד ראי' ממה שכתב המחבר דאם יש עדים שקנו מידו גובה ממשעבדי. וקימ"ל כל היכא דיכול לטעון פרעתי לא גובה ממשעבד ע"ש. ובס' ע' כתב הרמ"א בסעיף א' דאם קבל קנין אפי' בלא שטר לא יוכל לומר פרעתי דהוי כשטר דכל קנין לכתיבה עומד ויש חולקים (מרדכי).
וכן בהג' אשרי ס"ק דכתובות כתב דההלוואה בקנין כתב הרי"ף בשער י"ב שאם טען נזכרתי בעצמי שהחזרתי לך נאמן בשבועה ובלבד לא היה לתובע עדות בקנין או כתוב בשטר עכ"ל. ודייק הג"א משמע דבקנין לא יכול לטעון פרעתי. וכן בשער עשירי וחמישי וטעמא משום דסתם קנין לכתיבה עומד.
וכך משמע בהלכות מלוה פי"א הל' א' ורביא"ה רפיא בידיה בסוף שבועות. ע"כ. הרי דיש מחלוקת בקנין אי הוי כשטר או לא. ולהרמב"ם לשיטתיה לכן אפי' יש לו פנאי יכתוב מתי שירצה דלא יכול לטעון פרעתי ולכך האשה סמכה דעתה ולדעת החולקי' ס"ל דאפי' בקנין יכול לטעון פרעתי לכן לא סמכה דעתה על זמן מרובה. ורק כל זמן שאין לו פנאי – וא"כ קשה על הטור והמהרי"ק דהרי הרמב"ם מפורש בפי"א ודלא יכול לטעון פרעתי וכן בהלכות עדות פ"ד הל' ה' וז"ל וכן אם היה עד אחד בכתב וע"א בע"פ מצטרפין ואם העד בע"פ אמר אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה הזה ולא שאל ממני לכתוב שניהן מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי עכת"ד.
הרי לפי הרמב"ם עדות בקנין יש לה תוקף כעדות בשטר ולמה למהרי"ק וטור לא מהני לכתחילה בדברי הרמב"ם וצ"ל דאשה לא יודעת הלכות וחוששת שהוא יכול לומר פרעתי כמו לגבי מחילה אע"פ שיש לה מתנאי בי"ד הוי בעילת זנות דלא סמכה דעתה. ודו"ק והטעם כיון דמקום זה כותבין כתובו. ולא כתב לה לא סמכה דעתה. וכ"כ בדרישה אות ב'. וכ"כ הט"ז ס"ק ג' על דברי הטור דודאי קשה היאך נאמר דבעדים וקנין אין צריך להיות תיכף שיהיה לו פנאי דלמה נחלק בכך דהא עכ"פ צריך כתיבה דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד מ"מ הוא צריך לכתוב דלא סמכה דעתה דשמא ימותו העדים או ירחיקו נדוד, דבמה יוודו שהיתה לה כתובה ומטעם זה כתב הרב ב"י שיכתוב למחר וכו'.
ובית יעקב כתב דכיון דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד מ"מ יכול למחות בעדים שלא יכתבו. כדאיתא בחו"מ ס' ל"ט סעיף ד' והרא"ש ס"ל דיכול למחות לכן לא סמכה דעתה דחוששת שמא הבעל ימחה שלא יכתבו. וכ"כ בשיורי ברכה ס"ק א' שכתב מהר בנימין שהיה בזמן מהריק"ש כתב שכן ראוי להורות כדעת הרמ"א. וכ"כ בכתונת יוסף ס' י' – דהרב בית דוד כתב כן שאם קנו בעדים מותר לבעול בשבת ולכתוב במוצאי שבת וכ"כ אבני האפוד.
ביהודה יעלה קובו ס' י"ב. ובאר היטב ס"ק ה' הביא דברי הב"ח שאפי' בשעת הדחק אין לסמוך על עדי קנין אלא בהתפסת מטלטלין. ורק כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלין – והח"מ כתב כשאין לחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יוכל לסמוך על עדי קנין בפרט בזמן הזה שאין מגרשין בע"כ א"נ ליכא טעמא שתהיה קלה בעיניו להוציאה ע"כ.
ה. חתימת הכתובה
כתב הלבוש ס"ו סעיף י' דמן הדין ראוי ליזהר שלא לכתוב הכתובה עד אחר שיקבל החתן הקנין – דמיחזי כשיקרא וגם היה ראוי לחתום אחר החופה. דאיך אפשר לכתוב וצביאת כלתא והוית ליה לאינתו לפני חופה והוא שקר גמור. ויש ליישב כיון דעסוקים באותו ענין ויש אורחים והכל מוכן לכן לא מחזי כשיקרא ובפרט דקנין עושין לפני החופה. אמנם מהר"י מינץ ס' ק"ט כתב דעדים חותמים אחר החופה וכ"כ נחלת שבעה ס' י"ב סעיף ס"ט ולכאו' הרי כתב ב"י דמכניסין לחופה רק אחר כתובה.
וכתב הטעם משום דחופה שעושין לא חופה הראוי' לביאה ולכן לא מקפידין. אבל העיקר שלפני היחוד תהיה כתובה. ומהר"י ברונא ס' צ"ד העיר על כך דחותמין הכתובה לפני הקידושין וכתבו בכתובה איך א"ל הוי לי לאינתו ודביאת כלתא והוית ליה לאינתו. וזה עוד לפני הקידושין זה לא מחזי כשיקרא כמו שכותבין שטר ללווה אע"פ שאין מלוה עמו ושם כתוב פלוני לוה ומתחייב ולא לווה רק מבין הכא נמי בעי הכנה וכשמוסר השטר לידה חל השיעבוד. כמו בגט שכותב כל הלשונות. ואח"כ מוסר לה אותו.
וכתובה שנכתבה ביום ונחתמה בלילה כשרה. גמ' גיטין י"ז. מ"מ בכתובות שלנו פסולה דדוקא אם קידש ביום ועשה חופה ביום ונמשכו ביניהם המשא ומתן כשרה. אבל אם נכתבה ביום והחופה והקידושין בלילה פסולה כ"כ הרמ"ע מפאנו ס' ס"ה וכ"כ הרדב"ז ח"ד קע"ד וכ"כ מנחת פתים דהכוונה בר"ן נכתבת ביום ונחתמת בלילה הכוונה בנכנסה לחופה ביום וכו' איתפסוה מטלטלים כגון בשבת – הקשה הר"ן הא אין מקנין בשבת ותרץ הרשב"א דהתפסת מטלטלין רק כערבון בעלמא ולא קנין, שתהא דעתה סומכת.
וכדתנן בשבת קמ"ח אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו וכ"כ מאירי וכ"כ בשמ"ק שלא היתה הקנאה אלא משכון בעלמא וכ"כ ריטב"א בחידושיו דאינו משכון אלא שתסמוך דעתה בכך.
ורמב"ן תרץ משום מצוה התירו – וכ"כ הר"ן, וב"ש ס"ק ח' כתב דבחו"מ ס' ע"ג בנשבע לפרוע חוב ביום מסויים ואירע שבת יכול ליתן משכון בשבת. ובאבני משפט כתב סברה דכל האיסור לעשות קנין בשבת שמא יכתבו – וכאן התפסת מטלטלין הוא במקום שלא יכול לכתוב א"כ א"א לאסור התפסת מטלטלין שמא יכתבו וזה כמו שאומרת הגמ' הוא עצמו מחזר אחריו לשורפו אין לחוש שמא יאכל. ועוד כתב המג"א ס' ש"ו ס"ק ט"ו דלהאוסרין נתינת מתנה בשבת הוא מטעם שמא יכתוב מ"מ מותר ליתן אתרוג ביום ראשון של יו"ט דהוי מתנה ע"מ להחזיר אין איסור מקח וממכר דלא שייך שמא יכתוב כאן דאינו חלוט והכא נמי כיון דהתפסת מטלטלין הוא לפי שעה לא חיישינן שמא יכתוב.
סעיף ו
ואם המטלטלים צריכים שומא בס' עטרת פז דייק מהרא"ש פ"א ס' י' ד"ה א"ל דבעי שומא. וב"ח נמי כתב כן בפשטות ע"ש ואע"כ ובטוש"ע ס' ע"ג סעיף ז' דאם נשבע לפרוע ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת צריך ליתן משכון וישומו אותו. והנה לפי הריטב"א ושמ"ק דהמשכון רק כדי שתסמוך דעתה. הו"ה במטלטלים. אמנם ממה שכתבו התוס' בכתובות נו: דהתפסת מטלטלין בעי קבלת אחריות. והביאו הב"ש וסיים דהרי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו דין אחריות משמע דלשעה לא בעי אחריות.
ובית מאיר כתב לחלק בין משכון למטלטלין דכתב דהריטב"א אזיל בשיטות תוס' וסמ"ג דבעי אחריות במטלטלין – למרות שהריטב"א עצמו ס"ל במשכון לא בעי שומא דאינו אלא סמיכות דעת וכתב הפלאה לחלק דבמשכון אינו צריך לקבל אחריות דמשכון אין אחריות אונסא וזולא – ואם קבלה אחריות בפי' שאם יאבד תשלם לו אין איסור דהוי כמפקיד שאר פקדון ביד אשתו. אבל כשמתפיס מטלטלין לכתובה ומיחד כתובה לעולם.
כתב כתובה ומחלה לו – וכתב הרמ"א דוקא בכתבה לו התקבלתי. אבל בע"פ לא מהני וכ"כ הח"מ ס"ק י"ג – ואע"ג דכתב המרדכי דמהני מחילה בתפיס שטרא ומביא ראי' ממוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחו' באשה שיושבת תחת בעלה לא מהני מחילה בע"פ כל זמן שלא כותבת התקבלתי שיכולה לומר משחקת אני בך. ותמה הח"מ מנין לו למרדכי לחלק בין שטר לכתובה – דבכתובה מהני עד שתכתוב לו התקבלתי והרמב"ם פסק פי"ז ונפסק בשו"ע להלכה בס' ק"ה סעיף ה' דמחילה מהני לכן כתבוהו הב"ח והב"ש ותרץ הב"ש ס"ק ט' דכאן מוחלת ונשארת תחתיו לא כן שם מוחלת ומגרשה וכ"כ ה"ה ור"ן בדברי הרמב"ם.
ויש לתמוה למה במוחלת בלי כתיבה לא אמרינן בעילת זנות דלא סמכא דעתה כמו שאמרינן בתנאי שכל הפוחת אפי' בתנאה דתנאו בטל מ"מ נשים לאו דיקא גמור. וראיתי בב"ש ס"ק ט' דכתב דכשמחלה בע"פ לא חיישינן לזה דדוקא בתנאי בשעת קידושין בזה שייך סברא וקבלה. אבל מחילה אח"כ לא סברה דמהני וכ"כ הב"ח. וכתב הב"ש דעקר כדעת השו"ע דבדבור בעלמא נמי מהני – ולא בעי כתיבה. והמרדכי דס"ל בע"פ לא מהני מחילה ס"ל כדעת רבי יוסי בפ' אע"פ נו.
דבסוף ביאה לא מהני מחילה כיון דכבר זכתה. ופי' רש"י ואמירתה לא מהני אא"כ כתבה התקבלתי – אע"ג ללישנא אחרינ' שם פליג רבי יוסי וס"ל דאף בסוף ביאה מהני מחילה מ"מ אי אפשר להפסידה במחלה בע"פ דיד בעל השטר על התחתונה וכו'. ותימה למה נעמיד השטר בחזקת האשה ונוציא מהבעל דהרי כאן מחילה היתה רק ספק אי הועילה או לא – א"כ הרי זה דומה לאיני יודע אם התחייבתי לך. והרמ"א בחו"מ ס' רמ"א לגבי מחלוקת אי מהני מחילה ונקיט שטרא וכתב כיון דהדבר שנוי במחלוקת מספיקא לא מפקינן ממונא וכ"כ הש"ך ס"ק ד' שם וא"נ מה סברת הב"ש.
וראיתי לרב בית מאיר סי' ג' דתמה על הב"ש וכתב דראיתו מס' ס"ה בחו"מ סעיף כ"ג בהג' דלא דמי. דשם כתב השו"ע וז"ל האומר שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו כל שטרותיו פרועים נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע ולא הקטן. (משנה בב"ת קע"ג.)
וכתב הרמ"א אם נמצא שובר בבית הלוה על הקטן ודאי קטן פרוע ולא הגדול וכן אם לא אמר שטר פרוע אלא שטר אחד מחול הקטן מחול ולא הגדול – וכ"כ בב"י אהע"ז ס' צ"ג בשם תשו' רשב"א.
וכתב הסמ"ע הטעם דמחילה כמתנה והזוכה בא להוציא ועליו להביא ראי' וכתב הש"ך דכל זה כשידוע בבירור או הלוה מודה שמחלו לו בחינם. אבל באומר סתם מחול לך והלוה טוען ברי שמחוייב למחול לו דמי לפרעון והגדול מחול. והרב קצר בדבר ע"ש. ולכן כאן בספיקא דדינא אי מועיל מחילה או לא הרי פסקינן כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ופשיטא דאמרינן גבי האשה המוציא מחבירו עליו הראי' – ונשאר בצ"ע.
ובחידושי הרי"ם ס"ק י"א לאחר שתמה על הב"ש הוכיח כדעת המרדכי דמחילה בע"פ לא מהני מגמ' במ. יט. מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וניחוש שמע מינה איתא לדשמואל דהמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול – ופי' רש"י ותוס' מטעם מגו. דאי בעי מחלה השתא. ותמוה למה צריך מגו הרי היא מודה שנפרעה וכ"כ הש"ך בחו"מ ס' ס"ו ס"ק ל"ה אמנם למרדכי ניחא דמדין הודאה לא מהני כיון דמחילה בע"פ לא מועיל ורק בכתב ולכן נאמנת מדין מגו דאי בעי' כותבת בשטר התקבלתי.
ובבני אהובה הוכיח דלא מהני מחילה בע"פ אע"פ שהגמ' נחלקו בין בתחילת ביאה או בסוף מ"מ כיון דקימ"ל כר"מ בגזרותיו א"כ לית הילכתא לא כרבי יהודה אלא כרבי יוסף. ובזה מיושב הח"מ וב"ש.
וחדש חידושי הרי"ם ס"ק י"ב כתב אף שמחלה בע"פ צריך לכתוב כתובה אחרת דאף להפוסקי' דס"ל לא מהני מחילה בע"פ היינו כשיעור הכתובה דאו'. אבל מה שהוא יותר מהכתובה מהני מחילה. והטעם דהא בסעיף ו' הביא השו"ע ב' דיעות אם כתובה דאו' או דרבנן. לכן כתב הרא"ש דכותבין צורי – והטעם משום ספק דאם מגיע לה כתובה צורי ויכתוב מדינה הרי פוחת מכתובה ובעילתו בעילת זנות והו"ה הפוך לגבי מחילה – כיון דמה שיותר מכתובה מחול – לכן שמא כתובתה מדינה ומחלה על יותר מכתובה דכתב לה צוו. ולגבי מה שהתחייב יותר מהני מחילה לכן כיון דאסור לשהות בלי כתובה לכן צריך לכתוב לה.
ז. מחילה בע"פ
המרדכי כתב הטעם שכבר זכתה והקשה הרא"ה הרי כל מחילה מועילה לאחר שזכה וקימ"ל מחילה לא בעי קנין. ומכאן הוכיחו כדעת הסמ"ע דמחילה ונקיט שטרא לא מהני – והר"ש רצה להוכיח כשיטת המרדכי דלרב יוסי אפי' בסוף ביאה יכולה למחול והרי נקיטא שטרא דכתובתה. והנה בטעם מחילה דלא מהני בנקיט שטרא כתב הקצות הטעם כיון דשטר העומד לגבות כגבוי דמי – והש"ך בס' ס"ו ס"ק ע"ד כתב הטעם משום דעצם תפיסת השטר מוכח דאין כאן מחילה גמורה – דאם באמת מחל למה מחזיק השטר. והנה בכתובה לכו"ע יש לתמוה למה לא מהני מחילתה אפי' נקיטה שטרא דהרי מוכרחה להחזיק השטר על המנה לר"י דכתב דלא מועיל עד שתכתוב.
והרמב"ם כתב פי"ז המוחלת כתובתה לא צריך קנין ותמהו עליו דסוגי' משמע כן בקנין אבל ע"פ לא מהני. ובית אהרון ישב דהרמב"ם איירי במקום שלא כותבים כתובה ולכן לא שייך נקיטא שטרא או שהחזירה הכתובה.
וכשמחלה דצריך לכתוב לה אחרת כתב ב"ש ס"ק ו' כותב לה במנה דבעולה היא עכשו – והפרישה כתב צריך לכתוב לה מאתיים. בתשו' הגאוני' כתב דאם מחזיר גרושתו ולא פרע לה כתובתה מאתים דבגמ' פט: אמרו המגרש אשתו והחזירה על דעת כתובה ראשונ'. ובהפלאה ס"ק ח' בקונטרס אחרון כותב לה מאתים וכ"כ ישוע"י ס"ק ה' דכותב לה מאתים וכ"כ חידושי הרי"ם.
סעיף ח
ומנחת יצחק דן בח"ב ס' קי"א בזוג שהתחתנו אזרחית ואחר כמה שנים באו לעשות חו"ק איך יכתבו בכתובה אם מאתים או מנה דהשתה בעולה היא. ונוב"י בדגול מרבבה אהע"ז ס' ס"ו דמחלק בין נערה לבוגרת דבוגרת כתובתה מנה וכ"כ בתשו' תנינא ס' ל"ג וכ"כ שו"ת ח"ס אהע"ז ס' קכ"ה. והעלה היות והוי בעולת עצמו ולדעת כמה פוסק' ערכאות הוי מקדש בביאה א"כ יכול לכתוב מאתים וכן נמי לא יכתוב בתולתא או בתולייכי – וכן יש לצרף דעת הר"ן דכתובה ותוס' כורך ביחד. ולכן העלה דיכול לכתוב דחזו ליכי גרידא.
יש לחקור באיסור לשהות שעה אחת בלי כתובה אם הוא מדאו' או דרבנן ואם האיסור רק על הבעל או גם על האשה. לכאו' תלוי אם כתובה דאו' או דרבנן. ומ"מ גם אם נאמר דמדאו' חייב כתובה מ"מ האיסור לשהות הוא מדרבנן והטעם כיון דהבעל מחוייב מהתורה וחכמים תקנו את הכתובה לכן יש מקום לומר דהאיסור מדרבנן. ובאר היטב כתב בס"ק ד' דאם מייחד לה קרקע מותר. ע"ש וכן נראה מדעת הרמב"ם דכל שיש עדים על הקנין סגי.
ובמנחת יחיאל ח"ג ס' ס"ה דן אם האיסור הוא רק על הבעל לדור בלי כתובה או גם על האשה. ושם דן באשה שאבדה כתובתה והבעל לא רוצה לכתוב לה כתובה אחרת. אם מותר לה לדור עמו – ואפי' נאמר שהאיסור עליו מ"מ היא עוברת בלפני עור או נימא כיון דהיא לא מצווה אין דין לפני עור והביא מה שכתב בס' אמונת שמואל ס' י"ד לענין אבר מן החי מבהמה טמאה דלא חייב בלפני עור ואע"ג דיש חולקים וס"ל דבלפני עור אזלינן בתר העוור אע"פ שהמכשיל לא מצווה ועי' בשדי חמד מערכת לפי עור מ"מ ס"ל לרב אמונת שמואל דהלכה למשה מסיני כך נאמרה.
וכתב הרמ"א כתב בס' ס"ו סעיף ג'. דבמקום שלא מגרשין רק מרצון אין צורך לכתוב כתובה. והביא ראי' מאונס ומ"מ ס"ק י"ח וב"ש ס"ק י"א תמהו דשם האיסור מדאו' ואם גירש לא מהני בעמוד והחזר משא"כ בחדר"ג שאם גירש מגורשת כדאיתא בס' קי"ט. והגר"א ג"כ תמה על הרמ"א והביא דברי הב"ש וח"מ ע"ש וכ"כ באבני משפט ס"ק י' דבאונס חכמים בכלל לא תקנו כתובה דיצא כסף קנס בכסף כתובה. ואף אם מגרשה מדעתה או מת אין לה כתובה אבל כאן תקנו כתובה אף דיש חדר"ג מ"מ מחוייב לה כתובה.
לכן צריך תמיד לכתוב לה כתובה – וכ"כ בתולדות אדם להר"י שום ס' ס"ו סעיף ג'. והוסיף כיון דקימ"ל שאין בי"ד יכול לבטל בי"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה וא"כ אע"ג דעכשו מחמת תקנת חדר"ג לא יכול לגרשה בע"כ ואזלא חששא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ הא הוי דבר שבמנין וכתב לישב ע"פ תוס' עז לה. שהיום שאין נחשים מצויים אין חשש גילוי וכתבו התוס' שאין לומר שיש ענין של דבר שבמנין ולכן אף אם בטל הטעם לא בטלה הגזרה – מ"מ כתבו התוס' היינו היכא שגזרו הדבר בסתם אבל הכא לכתחילה לא אסרו אלא במקום שנחשים מצויים ע"ש.
ולכן כשבטל הטעם בטלה התקנה. וא"כ י"ל דהכא כיון דחזינן גבי אונס דמשום שאינו יכול לגרשה בע"כ לא תקנו חכמים כתובה וא"כ מבואר הדבר דעיקר הטעם דתקנו כתובה היינו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה – משו"ה היכא דאזיל החשש בטלה התקנה דכתובה ולכן הרמ"א הביא הדין דהיום שלא יכול לגרש בע"כ אין חשש אם משהה אותה בלי כתובה.
סעיף ט
כתובה דאו' או דרבנן. בזה יש מחלוקת ועי' תוס' כתובות: שם משמע מהגמ' דכתובה דרבנן והם האמינוהו. ור"ת ס"ל כתובה דאו' ורא"ש פ"ק ס' י"ט כתב כתובה דרבנן וכסף דאו' – והרי"ף בסוף כתובות כתב דכתובה דרבנן וכ"כ הרמב"ם פ"י מאישות הל' ז' ח'. והג' מיימוניות כתב דכן דעת בהג' ועוד פוסקי'.
והרא"ש הוסיף בפ"ק דכתובות ס' י"ט שהגאוני' הסכימו דכתובה דרבנן וכו' וראיתי מפרשים שאפי' הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאו' מודו דכתובה דרבנן וחכמים תקנו כסף דאורייתא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוהו אקרא דכמוהר הבתולות ומש"ה נהגו למכתב דחזו ליכי מדאו' שלא יטעו לומר דכיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא כסף מדינה ודברים של טעם הם והכותב כסף זוזי מאתן דחזו ליכי לא הפסיד ע"כ. והרמב"ן לכתובות ק: כתב כיון דכתובה דרבנן אם כותב דחזו ליכי מדאו' טעותא היא בידייהו ואי משום כתובה דידהו לא גביא איתתא ולא מודו – דמן התורה לא מחייב לה מידו. וגביא בתקנת חכמים במקום שלא כותבין. וכ"כ בשמו בשמ"ק שם.
סעיף י
ובארחות חיים ח"ב עמוד ע. כתב דאם כתב דחזי ליכי מדאו' לא גובה בכלל דמדאו' לא משועבד. רק מדרבנן ומ"מ יכול לטעון הבעל אני נשתעבדתי רק על צד שאני חייב מדאורייתא. ע"ש וכ"כ הריטב"א כתובות לאחר שהביא דברי ר"ת כתב דכולי תלמודא משמע דהוי דרבנן הילכך צריץ לכתוב דחזו ליכי מדרבנן או דחזו ליכי סתם. ואי כתב דחזו ליכי מדאו' אפשר לומר דלית ליה כלל. וכ"כ הר"ן בכתובות ק: דאותם דכותבים דחזו ליכי מדאו' טעות היא בידם דמדאו' לא חזו רק מדרבנן.
אמנם בשמ"ק דף י. הביא דברי רבינו יונה שכתב אע"ג דכתובה דרבנן אי כתב דחזו ליכי מדאו' גובה דהרי שעבד נפשו והתנה על עצמו להתחייב בכתובה דאורייתא וכ"כ הריטב"א בכתובות ו. בשם רבי פנחס הלוי דכל שכתב כן ליפות כחה ולכן לפי דעת מר"ן יש לכתוב דחזו ליכי מדרבנן או דחזו ליכי סתם ודו"ק.
סעיף יא
חתן שטוען שלא הבין מה שכתב בכתובה – מר"ן בב"י הביא בס"ס ס"ו תשו' הרשב"א ס' תרנ"ט על ע"ה שבא לגרש את אשתו וטען שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ושאלו את דברי הרמ"ה וכתב דשומעין לו – וחלק עליו הרשב"א וס"ל דחזקה שהעידו עדים בע"פ ועל פיו חתמו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא לנשים שכולן יטענו כן ואיז' אלא דברי תימרי ומה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בשיבה.
והב"י תמה למה נחבה אל הכלים משום חזאי גברא כיון דתיובתא לא חזא עכ"ל הב"י וכ"כ מר"ן בחו"מ ס' מ"ה סעיף ג' הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרא ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו. ובכנה"ג אהע"ז ס"ו הג' ב"י אות ל"ו. כתב דוקא בכתובה יכול לטעון כן אבל בחתימת ידו לא יכול לטעון דחזקה דלא חתים עד דידע מאי דאיכתוב עליה. א"נ גמר בדעתו להתחייב בכל הכתוב עליו – ונראה דזה הטעם היום להחתים גם החתן על הכתובה דאלה"כ הו"א דיכול לטעון קים לי כדעת הרמ"ה לכן הוא עצמו מחתימין אותו היות ויש מחלוקת אי קבלנו דעת מר"ן בב"י או רק בשו"ע.
ועי' שו"ת חקרי לב מהדורא בתרא חו"מ ס' ד'. דאין בנו כח להוציא מהמוחזק על סמך תשו' ב"י ובפרט שהרב שער המים כתב שכמה רבנים היו בדורו עשו מעשה הפך פסק מרן בתשו' וכ"כ שו"ת כפי אהרון אהע"ז ס' ט' דף ע"ה עמוד ג' כתב דהלכה רופפת ועי' שו"ת רב פעלים ח"ב חו"מס' ב'. אמנם כל זה ליתא דהרי מרן פסק בחו"מ ס' ס"א סעיף י"ג דמי שטען שהוא ע"ה ולא ידע על מה חותם לא שומעין לו וכ"כ בש' מ"ה סעיף ג' שהחותם בכתב ידו על השטר וידוע שאינו יודע לקרא ויש עדים שחותם עד שלא קראו מ"מ מתחייב בכל מה שכתוב בו.
ויש להוסיף דהיום שחתן עצמו חותם בכתובה – גם הרמ"ה יודה שלא יכול לפטור עצמו במה שהוא ע"ה דחזקה חתם רק אחרי שקראו לפניו הכתובה.
כתובה בעברית אוצר הפוסקי' דף לא. אין לשנות מהמנהג מהרי"ד דנציג ס' ל"ג וקול מבשר ח"ב ס' כ"ד אין לשנות המנהג שכותבים בארמית. קובץ הפוסקי' תש"ז מהרב ארנברג בעל דבר יהושע אם נתיר יבאו גם לשנות בגט.