כתוב את הכותרת כאן

מקנה דבר שלא בא לעולם מה שאירש מאבא מכור לך – שדה זו שאירש מאבא

סעיף א

גמ' דף צא: ההוא דזבן לכתובת אימיה בטובת הנאה. ואמר ליה אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך. שכיבא ולא ערערה. אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קבל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קבל. ע"כ. ופי' רש"י ב' פירושים וכן התוס' הביאו שני פירושים של רש"י או מכר כתובת אמו שהיתה נשואה והמכירה בטובת הנאה ובדמים מועטים שמא תמות בחיי בעלה – ולא תבא לידי גביה או שמא ימות הבן המוכר.

פירוש שני שמכר קרקע שיחד אביו לאמו בכתובתה ומת הבעל וירש הבן דכל זמן שלא עמדה האם בדין אם מכר הבן המכר קיים ואינו יכול לחזור שהרי יורש הוא וכל הנכסים לפניו אלא שחייב לתת כתובה לאמו כשתתבענו – ואם מכר יש לה זכות לטרוף מלקוחות לכן בא הוא לטרוף – ובגמ' נחלקו רמי בר חמא ס"ל דאיהו במקום אימיה ובטלה המכירה ורבא ס"ל נהי דאחריות דעלמא לא קבל אחריות שלו מי לא קבל – ע"כ.

סעיף ב

ופי' רש"י נהי דהוא חוזר במכר שהמכר לא חל דאין אדם מקנה דבר שלא בלא לעולם כדתני בגמ' בבא מציעא טז. מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. והקשה רש"י מאי שנא מגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה מבעלים הראשוני' דהמקח קיים – הכא נמי מכר דבר שלא שלו וע"י ירושה זכה. כתב רש"י לחלק שם עשה מעשה דטרח אבתרה וזבנה כי היכי דליקום בהמנותיה עם לוקח אבל נפלה לו בירושה – ירושה ממילא קאתי ולא טרח למיקם בהימנותי' וחוזר במכירתו ומחזיר המעות.

והתוס' כתבו שהמכר חל ולא חל מקנה דבר שלא בא לעולם דיש הבדל בין מה שאירש מאבא מכור לך לשדה זו דבשדה זו המכר קיים אפי' למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכו'. ולכאו' לרש"י דמקשה ירושה מגזל הרי זו קושיית הגמ' בב"מ טז. דמאי שנא ממה שאירש מאבא מכור לך דלא מהני ותרץ רבא דלא סמכא דעתיה בירושה ולכן לא מהני ואם איתא לרש"י תרץ הגמ' ירושה ממילא קא אתי – ומדלא תרצה הגמ' כן משמע דאין זה חסרון במכירת הירושה – ובס' בעל העיטור כתב שני הטעמים חד הם.

ועוד לרש"י בפירוש א' מה תנאי אי אתיא אם ומערערה – מה שייך ערעור על מכר שלא חל. ערעור שייך שהמכר חל – ובא מלוה וטורף שייך ערעור – אבל לרש"י זה דבר שלא בא לעולם ולא חל המכר – ועוד לרמי בר חמא סבר איהו במקום אמו. מה שייך איהו במקום אמו אם המכר לא חל – דהרי כל המכירה היא אם תמות אמו – אלא משמע שהמכירה היתה שתחול גם בחיי אמו – אם לא תערער על מכירתו – ולפ"ז אם הבן טרח ולקח קרקע מאמו אמרינן כדי להעמידה בפני לוקח.

ופנ"י פירש בדעת רש"י שמכר קרקע שהכניסה בכתובתה – ולכן פי' רש"י ולא היה שלוחה וכן במה שכתב בטובת הנאה שמא תמות וירשנה בעלה – דבכתובה לא שייך ירושה דאין לה כלום. ולכן ס"ל לרמי בר חמא נמי דלא ערערה אמו והמכר קיים דהרי כמוכר שדה שאינה שלו ועכשו ירש הרי אותה זכות של אמו יורש ויכול לערער.

סעיף ג

והנה בדין מה שארש מאבא מכור לך לא אמר כלום. מה יהיה הדין בבן שמכר וחזר ולקחה מאביו – האם זה דומה למכר שדה גזולה. דאם חזר וקנה מהני או נימא שיש הבדל בין מוכר ירשה – לגזלן ומשמע מגמ' באופן דטרח וזבנה מבעלים ראשוני' מהני – ורק בירושה דממילא אבל טרח גם בירושה מהני וכן משמע מרש"י וכ"כ הרמ"א בס' ר"ט סעיף ה'. דאע"פ שאין אדם יכול למכור דבר שלא בא לעולם אם טרח המוכר לקנות מהני. כי הכי דליקו בהימנותיה.

והנה הר"ן ונ"י במציעה הקשו מה מקשה הגמ' מחזר ולקחה מגזלן – לאם ירש אחרי שמכר בגזלן דטרח וקנאה מבעלים ראשוני' לכן המכר קיים – משא"כ בירושה והגע עצמך בגזלן אם נפלה לו בירושה – המכר בטל דלא שיך טרח – א"כ מה מקשה הגמ'. ועוד תרוץ הגמ' הכא סמכה דעתיה בגזלן והכא לא סמכה דעתיה במה שאירש מאבא. תיפוק כאן טרח – וכיון לא טרח – ומשמע מזה דבירושה אפי' טרח וקנאה מאביו לא מהני – וכ"כ בבית אהרון על כתובות ולכן הגמ' סתמה מה שאירש מאבא מכור לך.

דלא אמר כלום – בכל אופן ואפי' טרח ולקחה מן האב. [ולכאו' יש לתמוה על רש"י דהקשה מגזלה והיא קושית הגמ' מגוזל שדה וחזר ולקחה ותרץ הש"ס התם סמכה דעתיה – ורש"י מחלק בין טרח ולא טרח מה שלא הוזכר בגמ'].

והנה הסבר הדברים בגזלן כשחוזר ולוקח שייך לומר שיש אומדנא דלהכי טרח למיזבן כדי שלא יקראונו גזלן אבל בירושה אין הטעם שיקראוהו גזלן ולא יוכל לקראהו גזלן אפי' אם לא יעמידנה בידו כיון שמתחילה התנה עמו דלא מכר לא כ"א מה שיירש – ואם לא יירש לא יהיה עליו שום דו"ד – וא"כ מהיכי תתי לומר להכי טרח למיזבן לאוקמי קמי לוקח – וזה הטעם דלא סמכה דעתיה. וע"כ דהטעם לא משום דלא טרח – דבמה שאירש אפי' טרח לא קנה כיון דלא שמרה דעתיה. כיון דאמר לו מה שאירש ולא ירש.

והפ"י הקשה על רש"י למה הקשה מיורש לגזלן שחזר ולקח מבעלים ראשונים חדא דזו קושית הגמ' – ועוד רש"י מתרץ תירוץ שלא הוזכר בגמ'. דבירשה כתב אמרינן דממילא ע"כ. ובש"ס מחלק בין סמכה דעתיה ולא סמכה דעתיה. דהגמ' בבמ. טז. בקושית רב ששת הקשו דגוזל שדה וחזר לקחה – ותרצה הגמ' כאן סמכה דעתיה וכאן לא סמכה דעתיה – ורש"י פי' כאן מחמת שלא טרח – וע"ז כתב הבית אהרון דקושיא מירושה ללקיחה אי"צ טעמא דסמיכות דעת דזה חילוק פשוט ובמ.

הקושי' מלקיחה ללקיחה דאפי' הבן לקחה מאביו ולכן מחלק בין סמכא דעתי' ללא סמכה דעתיה. בלקח מאביו. משא"כ כאן דאמו מתה לא שייך לקיחה דאמו מתה ולכן משני כפשוטו דירושה ממילא קאתי.

ונראה להסביר דטעם כי היכי דליקום בהימנותה – שייך במכר שדה שאינה שלו שהלוקח לקח סתם ולא ידע שאינה שלו – דאם ידע הרי הניח מעותיו על קרן הצבי – לכן כשחזר ולקחה מבעלים ראשוני' שייך טעמא כי היכי דליקום בהימנותה. משא"כ במה שאירש מאבא מכור לך הרי הלוקח חושב שזה מהני – והדין הוא דלא מהני לכן אפי' חזר וקנה לא מועיל.

סעיף ד

וכתב הרמ"א במוכר דבר שלא בא לעולם דלא חל המכר מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שמכר צריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח וקנה כי היכי דליקום בהמנותה. וכתב הט"ז דאיירי דהלוקח לא יודע שאין למוכר בעלות בחפץ והמוכר מכר סחורה וס"ל ללוקח שיש לו בזה שייך כדי שניקום בנאמנותיה – אבל אם הלוקח יודע שאין למוכר לא שייך כדי שניקום בנאמנותיה. ופ"ת ס"ק י' הביא תשו' מעין גנים באדם שהיה לו שדה מושכר לשלש שנים והשוכר השכירו לאחד וא"ל המשכיר הראשון לשוכר בתוך ג' שנים אם יאריך לי המשכיר לעוד ג' שנים גם אני אאריך לך.

והשוכר הראשון הסתדר עם המשכיר והאריך לו – ועכשו בא השוכר השני וא"ל תאריך לי מכח הכתב שכתבת לי – שהיה בקנין והשוכר הראשון חוזר בו ולא רוצה להשכיר לשני.

וכתב הדין עם הראשון ולא שייך לומר להכי לקח כי היכי דליקו בהמנותיה. דהשכירות השני' לאחר ג' שנים הרי דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו ולא דמי למה שכתב הרמ"א דאם טרח וקנה שייך כי היכי דליקו בהמנותיה. משא"כ כאן דהיה בידו הברירה שלא לשכור כלל – לכן לא יכול לבא בטענה ולא שייך ליקו בהמנותיה. וכ"כ הנתיבות כדעת הט"ז דאם המוכר יודע שמוכר דבר שלא ברשותו והלוקח לא ידע אבל כאן גם הלוקח ידע שאינה שלו.

ודעת הר"ן ונ"י דטעמא דטרח שייך גם בדבר שלא בא לעולם. ומ"מ לפי דעת הט"ז והנתיבות דמוכר דבר שלא בא לעולם וטרח – היינו באופן שהלוקח לא יודע שזה לא שלו. משא"כ באופן דהלוקח יודע שלא שלו לא מועיל דלא סמכא דעתיה ולכן במה שאיבד מאבא מכור לך לא מהי דהרי יודע שלא שלו.

סעיף ה

ולפי התוס' רי"ד דהסביר דהבן כאן מכר הכתובה לא כשיירש אלא עכשו מכר אחרי שמת בעלה. ואע"ג דלא יוכל למכור כי אמו עדיין חיה ע"ז א"ל המוכר ללוקח בטוחני שאמי תסכים במכירתי ולא תערער – ומתנה אני עמך שאם תערער לא אחזיר מעותיך. נמצא דמוכר דבר שלא שלו וע"ז פריך רש"י מאי שנא מחזר ולקחם בגזלן – ע"כ תרץ ירושה ממילא קאתי.

ובדברי ר"ת דמחלק בין שדה סתם שאירש מאבא דלא מהני לשדה זו – וכתב ע"ש דר"ת לא מחלק בין ירושה לשדה זו שאקחנה תהיה מכורה לך נמי מהני לר"ת אמנם סמ"ג וש"ך פליגי דירושה ממילא קאתי ולכן רק בירושה ולא במכר ולפי דבריהם שדה זו כשאקחנה מכורה לך לא מהני וכ"ש שדה סתם. והנה במכירה אם אדם אומר לחבירו שדה זו שאני אקנה מכירה לך. ושדה שאני עתיד לקנות יש יותר סברה לומר שהמכר חל בשדה סתם – שיכול לקנות שדה סתם אבל שדה זו מי יממר שימצא לקנות – וכ"כ בהג' מהצבי חיות בבמ. טז. דבשדה סתם גם רבנן ס"ל דיכול להקנות – ותמה על מהר"ם מלובלין דכתב בשדה סתם לרבנן לא מקנה.

סעיף ו

והנה בלשון המשנה בקדושין דף סב. הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעלך שתמות אחותך לא אמר כלום דאינם בידו – וזה דומה לשדה זו – אבל לאחר שאתגייר – זה דומה לשדה סתם – ועכ"ז לא מהני – הרי דלרבנן לא מחלקים בין שדה זו לשדה סתם. וא"כ למה נקטו הפוסקי' שו"ע ורמב"ם בפ' כ"ב ממכירהמוכר שדה זו לא מהני צ"ל חידוש יותר אפי' בשדה סתם לא מהני – ולפי דברי התוס' דשדה זו ברר מקחו דר"ת ס"ל דכן חל המכר לכן באו הפוסקי' ופליגי עליה דר"ת ואמרו אינה מכורה אפי' באומר שדה זו דבשדה סתם לכו"ע לא מהני.

ובמס' במ. טז: משמע הפוך מעיר שושן דשדה סתם מהני שדה זו לא מהני היפך ר"ת דאמר רב שדה לכשאקחנה קנוי' לך קנה. שדה זו לא קנה דמי יימר דמזבין ליה נהליה ועל ר"ת לא קשה דיסבור כדעת הסמ"ע והש"ך דרק בירושה אמרינן לחלק בין שדה סתם לשדה זו והטעם כפי שכתב הרא"ש דממילא קאתי – ולא תלוי ברצון המוכר ולכן כשבירר מקחו מהני דסמכא דעתיה אבל במכירה דתלוי ברצון המוכר הסברה לומר שלא חל המכר בשדה זו יותר מבשדה סתם.

וא"נ לפי הרמב"ם דפסק בשדה זו לכשאקחנה לא מהני – הו"ל להשמיענו חידוש בשדה סתם. ותרץ בבית אהרון דהרמב"ם בפ"ג מזכיה וחו"מ ס' רמ"א נפסק בשו"ע סעיף ד' דיש אומרים כשם שהמוכר צריך לסיים הקרקע וכו' ויש חולקים בין במכר בין במתנה יכול להקנות דבר שלא מסויים וכו' ולכן בשדה סתם פשיטא דלא חל המכר. אבל אם רוצים להמחיש שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם – החידוש בשדה זו – לפ"ז מובן.

ולכאו' הרי הגמ' אמר רבא בשדה סתם קנה דסמכא דעתא ותיפוק ליה דהוי דבר שלא מסויים – לכן צ"ל. דמה שפסק הרמב"ם דבעינן דבר מסויים היינו לדידן דקימ"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם – א"כ הו"ה דבר שלא מסויים – אבל למ"ד שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם גם דבר שלא מסויים יכול למכור. וא"כ רבא אמר דינו אליבא דרב דס"ל אדם מקנה דעתיה דלא עביד דאתי – וכ"כ בעל התרומות לרמב"ם בדבר שלא קצוב מטעם דבר שלא בא לעולם.

בזה ישב דברי הרמב"ם דפסק מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום דהו"ל לאשמועינן חידוש יותר שדה זו שארש מאבא לא מהני לאפוקי ר"ת – וע"כ דלהרמב"ם דבעינן דבר מסויים מה שאירש מאבא איירי שפרש דהיינו שדה זו שאירש מאבא מכור לך – וכל החסרון מטעם דבר שלא בא לעולם דאי איירי בסתם תיפוק ליה מדין דבר שלא מסויים ודו"ק.