סעיף א
אמר רב הונא גר קטן מטבילים אותו על דעת בי"ד ופי' רש"י אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר. משמע מרש"י דכל החידוש של מטבילין אותו אם אין לו אב, אבל יש לו אב לא צריך דעת בי"ד דאמרינן ניחא ליה במה דעביד אבוה. ושמא יש לדחות דגמ' דאמרה ניחא ליה במאי דעביד אבוה דוקא אם גם אביו מתגייר. וכפי שמוכח הגמ' בגר שנתגיירו אביו ואמו עמו דניחא ליה במאי דעביד אבוהו. אבל בלא מתגיירין לא שייך ניחא ליה, ולכן אין הבדל בין יש לו אב או אם והם לא מתגיירין מטבילין אותו על דעת בי"ד.
והריטב"א מפרש שהביאוהו אביו ואמו לגיירו והם לא התגיירו. וזה זכות הוא לו. ורשב"א מפרש לפי רש"י אם אביו או אמו מתגיירין עמו ניחא ליה. אבל אם לא מתגיירין בהביאו אביו ניחא ליה באמו לא ניחא ליה וצריך דעת בי"ד. ויש לדקדק בדין כשמטבילין על דעת בי"ד הבי"ד זוכין בשבילו אלא אם אביו מביאו דניחא ליה איך מועילה הזכיה הרי אביו גוי ולא זוכה לו. ולפי דעת המשאת בנימין מגוי לגוי יש שליחות ועכו"ם התמעט מדיני שליחות היינו גוי לישראל שם לא מהני שליחות ודו"ק ומ"מ מאי שנא אב מאם. ושמא אב יש לו דינים עליו למוכרו ולמולו כמו שנבאר לקמן.
וכתב הר"ן שאם בא תינוק מעצמו או אמו הביאתו או בי"ד שעשו מעצמן מהני ע"כ וכ"כ הרמב"ם בהל' עבדים פ"ח הל' כ' שכתב ישראל שתקף עבד קטן או מצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר. לשם עבד הרי זה עבד. לשם בן חורין הרי זה בן חורין. ומשמע מרמב"ם דאין דין של הגדילו יכולים למחות דכמו שבעבד אם הטבילו הוי עבד הו"ה בגר ודו"ק. אמנם דעת המרדכי הביאו דרכי משה שאם בי"ד גיירו מיוזמתן לא מהני ולא הוי גירות וב"י בשם בה"ג כתב דאם חש"ו באו להתגייר אין נזקקין להם משמע דבעינן הביאתו אמו – ומ"מ יש לישב דגם לבה"ג בי"ד לא נזקקין לו ומ"מ אם בי"ד הטבילוהו מהני – ומשמע מהרמב"ם דאם הגדילו לא יכולים למחות. ובאור שמח הל' עבדים פ"ח הל' כ' כתב כן.
סעיף ב
ויש לדקדק בגמ' אמר רב יוסף הגדילו יכולים למחות ולדעת כמה ראשונים זה משלים דברי רב הונא כפי שכתב רש"י וכ"כ הראש בשם הרב יוסף הלוי וא"כ מאי זכות יש כאן כיון דאם הגדיל יכול לחזור והוי גוי למפרע. ולא שייך לומר שזכות הוא לו עכשיו שתמיד כשאנו דנים מדין זכות המעשה חל עכשיו כגון כותב שטר שחרור לעבד וזיכה לו מעכשיו חל השחרור וכן גבי פרוזבול מזכה לו קרקע הזכות חלה עכשיו וכאן הגירות חלה רק כשיגדיל ואנו עושים אותה עכשיו על דעת שאם לא ימחה כשיגדיל זה זכות לענין מה. וצ"ל דהטבילה של עכשיו מועילה לו לכשיגדיל ודו"ק.
ויש לחקור בדברי הגמ' שהביאה רב הונא שמטבילין על דעת בי"ד ובגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון. ופשוט דלא בעי דעת בי"ד דניחא ליהו במאי דעביד אביהון כי זה הזכות מה הדין בהגדילו האם יכולים למחות. דמצאנו ג' סוגי גרות: א. בא מעצמו ב. הביאתו אמו ג. או בי"ד שעשו מעצמן בכל זה אמרינן מטבילין אותו על דעת בי"ד, דזכות הוא לו.
והרמב"ם בי"ג מאיסורי ביאה כתב גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד ובהל' מלכים פרק י' הל' ג' כתב ואם היה קטן כשהטבילוהו בי"ד יכול למחות בשעה שיגדיל ומשמע דדין רב יוסף דהגדילו יכולים למחות רק במקום שאמרינן זכות הוא לו בנטבל על דעת בי"ד אבל באופן שבא עם אביו דלא צריך דעת בי"ד לא יכול למחות דהרמב"ם לא דבר בזה וא"כ מה הדין כשהביאו אותו אמו או אביו והם לא התגיירו.
ומצאנו לרי"ף דס"ל הפוך. דהריף הביא רק את הדין של רב הונא דמטבילין על דעת בי"ד ולא הביא הדין של רב יוסף דהגדילו יכולים למחות וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דהדין של רב יוסף דהגדילו יכולים למחות איירי דוקא בגר שנתגיירו בניו עמו דלא בעינן דעת בי"ד אבל בנתגייר על דעת בי"ד לא יכול למחות והסבר המחלוקת צריך להבין מאיזה טעם יכולים למחות הרי אמרינן דזכות הוא לו האם המחאה שלו לא מסלקת הזכות דלעולם זכות היא לו כיון דלא טעים טעמא דאיסורא והמחאה באה להביע שאין לו רצון אבל דלעולם זה זכות או נאמר כיון שכדי להתגייר צריך רצון המחאה אומרת שאין כאן רצון או שהמחאה אומרת שאין כאן זכות שרוצה להיות כמו גוי.
והמדקדק בדברי רש"י ז"ל דכתב דעל דעת בי"ד והם נעשים לו אב. משמע שכח בי"ד הוא כח האב והיינו דגם באב אמרינן מדין זכיה. ולפ"ז לתוס' דס"ל דזכיה מדין שליחות על כרחך נמי ס"ל כרש"י דהקשו הכי משכחת לה גר מדאורייתא ותירצו בנכרית מעוברת דטבילה מועילה לו אגב אמו. ולכאורא נעמיד שהתגייר ע"י אביו – או על דעת בי"ד לשיטת הרי"ף משמע דאין חילוק ולעולם יכול למחות וכעת נסביר השיטות דלדעת הרי"ף דעת בי"ד לא יכול למחות דהזכיה גמורה והמחאה היא שחסר לו רצון בזה ס"ל להרי"ף דכל שיש בי"ד לא בעינן רצון דבי"ד הם בעלים כמו שהאב הוא בעלים עליו לא בעי רצון דהרצון של האב קובע. אבל לרש"י ותוס' המחאה אומרת שזה לא זכות לכן יכולים למחות ולעקור הגרות.
סעיף ג
ויש להוכיח ממה שכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות עבדים הלכה כ' תקף עבד וטבלו לעבד עבד. לגר גר. דבהלכה י"ט כתב הלוקח עבד מן הגוי וקדם העבד וטבל בפני רבו לשם בן חורין יצא לחירות הרי בלוקח הקונה יש לו בעלות על העבד והו"ה תקף וכן ראיתי בלחם משנה דתמה על הכסף משנה דכתב הטבילו לשם גר – היינו על דעת בי"ד ולפ"ז אם הגדיל יכול למחות. ותמה הלחם משנה דכולי האי הו"ל לרמב"ם לפרש דמטבילין אותו על דעת בי"ד אחרת הוא לא גר.
ועוד תמה דאם איירי בעל כרחו הרי הטור הביא דעת ראביה דצריך שיהיה מדעת כפי שכתב הטור גוי שבא להתגייר אבל לא לתקוף בע"כ ע"ש – ולפי דברינו ניחא דמתי' יש דין של רצון רק באופן דמטבילו על דעת בי"ד אבל אם לקח גוי מהפקר או קנה אותו הרי יכול להשתעבד בו לעולם ובמקום זה מגיירו הרי האדון הוא בעלים בכגון דא הגדיל לא יכול למחות כמו שלא יכול למחות בעבדות – וזה דעת הרמב"ם דמעשה הגירות הוא זכות רק חסר ברצון בזה תלוי אם המגייר הוא בעלים על הגר הרי הגר משולל רצון ונשאר זכות לכן באב שיכול למוכרו או ישראל שתקף הגדיל לא יכול למחות. לא כן לרי"ף ס"ל דאלים כח בי"ד ולכן לא יכול למחות.
לפי"ז יצא שג' מחלוקות בדבר. דעת רש"י ותוס' שניהם ס"ל הגדילו יכולים למחות דזה חסרון בזכות. לרמב"ם אלים כח האב דהוי זכות רק הרצון גורם המחאה וזה רק בנטבל על דעת בי"ד אבל הביאו אביו לא מוחה בהגדיל דרצון אביו קובע ולדעת הרי"ף אלים כח בי"ד ודו"ק ונראה להוכיח דזה תלוי במה שאמרה הגמ' קדושין מ"ב. לגבי יתומים שבאו לחלוק בי"ד ממנים אפטרופוס ובוררים להם חלק יפה הגדילו יכולים למחות ורב נחמן אמר הגדילו לא יכולים למחות דא"כ מה כח בי"ד יפה. והמחלוקת האם חלוקת בי"ד זה זכות והמחאה על הזכות או על הרצון ורב נחמן ס"ל דלעולם זה זכות רק המחאה על הרצון וכח בי"ד מהוי רצון ודו"ק.
סעיף ד
והקצות בס' ק"ה ס"ק א'. בסוגיא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני וכתב רש"י דוקא בלא עשאו שליח אבל עשאו שליח מהני והקשו התוס' מכתובות פה. מימר בר חשו דעשאו שליח ולא מהני. והתוס' לא חלקו דסברי לשיטתם דכל דבר שזכות הוא לו אכן סהדי דשוייה שליח ואפיה"כ לא מהני וכ"כ הראש סו"ס קמ"א דגיטין. והקשה הקצות מסוגי' דכלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה והרי בעידנא דהפריש לא ידע. ותירצה הגמ' לאביי בעשאו שליח משמע אם לא עשאו שליח.
אע"ג דזכות הוא ליה לא אמרינן אנן סהדי דעשאו שליח ואיך מהני טבילה על דעת בי"ד משום שליחות וע"ז תירץ דאפי' דזכיה מדין שליחות לאו מתורת אנן סהדי דעשאו שליח אלא גזרת הכתוב שהזוכה לאחר מהני וכו'. דהיינו דבזכיה לא צריך מנוי אלא דהתורה מינתה אותו. וכ"כ רע"א כאן דכיון דכל החסרון שקטן לא יכול לעשות מעשה למנות שליח אבל החסרון במנוי. אבל בדבר שהוא זכיה דלא בעי מנוי ונעשה שליח מאליו גר קטן מהני.
וחידשו התוס' דבזכיה גמורה יש לו זכיה מהתורה והט"ז ביו"ד ש"ה. הוכיח דקטן שאין לו אב אין בי"ד יכולים לפדותו בפדיון הבן דניחא ליה לפדות את עצמו לכשיגדל דזהו ספק הגמ' בתורם משלו על של חבירו דהגמ' בנדרים לו: אי אמרינן מצוה דיליה היא וכאן יש קצת חוב דלא הוי מצוה דיליה א"כ ליכא כאן זכיה דפדין הבן ע"כ ותמה עליו נקודת הכסף מסוגיא דידן דקטן מטבילין אותו על דעת בי"ד ולא אמרינן דניחא ליה לעשות המצוה בעצמו ולכן גם בפדיון הבן שבי"ד פודין אותו מכספם הוי זכות הוא לו ולכאורה יש לדחות ראית נקודות הכסף דכאן בגר לא שייך לומר ניחא ליה דלעביד מצוה בעצמו דאם נסבור סברא זו הרי כשיגדל לא ירצה להתגייר כיון דטעם טעמא דאיסורא ולכן זכות היא לו להתגייר בקטנות ובי"ד זוכין לו.
ויש להבין דברי התוס' דבתחילה כתבו דזכיה מהתורה אית ליה – משמע דזכיה לא מדין שליחות ובסוף כתבו אע"ג דזכיה מדין שליחות הני מילי בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו וכו' אבל הכא שזכות גמור יש לו שליחות ע"כ. הרי דהתוס' גם למסקנה ס"ל הזכיה מתורה שליחות ובזכות גמור מהני הסברה דבזכות גמור יש לו שליחות שהפרשה של אתם גם אתם למעוט קטן היינו בדבר שיש בו חובה קצת. אבל בזכות גמור לא נתמעט קטן ולכן מהני שבי"ד יזכו עבורו ולכן לפי הט"ז יקשה וצ"ל שיש הבדל בין פדיון הבן לקטן שמטבילין אותו על דעת בי"ד והוי זכות גמור דאין מצוה במעשה הגירות אלא המצוה להיות גר לכן זה זכות גמור.
אמנם הנקודות הכסף ס"ל דיש מצוה במעשה גרות ועם כל זה למרות שיש סברה לומר דהוא רוצה לקיים המצוה בעצמו אמרינן זכות הוא לו הו"ה בפדיון הבן.
ובדין זכיה בגר קטן כתבו התוס' סנהדרין סח. דתמיד זכיה השליח עושה כל הפעולה עבור הזוכה כמי שליח לשטר שחרור דהשליח זוכה עבור העבד. אבל כאן מעשה הגיורת בקטן בטבילה ונעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה והזכיה היא דעת בי"ד ומה שהקשתה הגמ' תנינא זכין לאדם שלא בפניו ותירצה עבדא בהפקירא ניחא ליה היינו אם לא היה זכות בי"ד לא היו מתמצאין אליו. והגדילו יכולים למחות דחסר להם קבלות עול מצוות והיינו ימנעו ולא יקבלו עליהם עול מצוות.
מכל הלי יצא דילדי ברזיל אם ההורים המאמצים לא שומרי תורה אין לקבלם כיון דלא הוי זכות הוא לו. וגם כשיגדל הטעם הוא דנהג ביהדות ולכן לא מוחה אבל כאן לא נהג ביהדות אפי' לאחר שהגדיל יכול למחות. ולקמן נדון באריכות בזה.
סעיף ד
וכתבו התוס' שם דמשכחת גר קטן מהתורה מוצאים במעוברת שנתגיירה והקשה הרש"ש למאן דס"ל עובר לאו ירך אמו צריך מילה אח"כ כשיולד ואע"ג דבעי מילה ואח"כ טבילה הסדר לא מעכב כדעת הרמב"ן בנ"י ביבמות מ"ז: והרא"ה דכל זמן שלא חל שם ערלה. דינו כנקבה וכ"כ תוס' שם ורע"א תמה דמ"מ חסר במעשה גירות כיון דעובר לאו ירך אמוהרי יש כאן ב' גופין ע"פ שטבילה לא צריך ובית יעקב תרץ דהדרשה דאיש אתה מחוייב להחזיר לו זה למ"ד עובר ירך אמו. אבל אי אמרינן עובר לאו ירך אמו לא משכחת גר קטן מדאורייתא.
והקשה רע"א כיון דעובר לאו ירך אמו נהי דלא הוי חציצה לאמו מ"מ גירות אין כאן דהרי לית ליה זכיה ובהג' בן המחבר תירץ ע"פ הגמ' מציעה דף ח. שותפין שגנבו חייבים כיון שאחד הגביה לדעתו ודעת חבירו ומוכח לפ"ז דאע"ג דאין שליח לדבר עבירה מ"מ מעשה אחד מועיל לשני הוא הדין לכל מילי דאמרינן אין שליחות כמו בנכרי דמ"מ אם במעשה זה נעשה שליחות לנכרי וישראל מתוך שמועיל לישראל מועיל גם לנכרי. והכא נמי מגו דזוכה לעצמה גיורת זוכה לעובר ע"ש ויש לחלק דבשותפין לא מדין שליחות אלא כיון שהשתתפו אדעא דהכי השתתפו וכדאמר בגמ' שותפין שנגבו ולא קאמר שנים שגנבו דבשותפין כשאחד עושה בשביל שותפו.
וזה דין מיוחד בשותפין. אבל בעלמא קשה וא"כ איך עולה לו טבילת אמו. ובבית אהרן וואלקין כתב לישב קושית רע"א דזכות הגיורת שונה מכל זכיה דבכל זכיה הזוכה לוקח החפץ עבור הקטן כאן הזכיה בקטן עצמו דהוא הנטבל רק השאלה איך אנו מתמצאים לו לטבילה התירוץ זכות הוא לו. ובמעוברת לא שייך טעם זה כיון דהיא רוצה להתגייר וטובלת והעובר נטבל ממילא וכיון דעל האמא פשוט שמועיל הטבילה הו"ה לעובר.
והגאון ר' שמעון שקאפ' תירץ דהטבילה הועילה רק לענין שמטהרת גופו שע"י הלידה תקדשנו בקדושת ישראל דבכל טבילה. הטבילה פועלת עליו להיות ישראל – משא"כ כאן עיקר מה שנעשה ישראל עקב היותו נולד מישראלית ופ"ת יו"ד ס' רס"ח כתב דבהולדתו בקדושה אם הגדיל לא יכול למחות. ולפי דברינו בדברי הרמב"ם שכל שאביו מביאו הוא בעלים עליו ולא צריך שום דין זכיה ולכן לא יכולים למחות הו"ה במעוברת היא בעלים על העובר ולכן אפי' אם עובר לאו ירך אמו לא באין מדין זכיה אלא היא בעלים ולך מהני טבילה ודו"ק.
ומ"מ לדעת הריף ברב הונא דמטבילין על דעת בי"ד הוי גר דאורייתא וכן נמי לדעת הרמב"ם דכל שהביאו אביו הוי גר גמור דלא גרע מישראל שתקף עבד רק באופן דבעי דעת בי"ד יכול למחות. ובה"ג הביאו הטור כתב שחרש שוטה וקטן שבאו להתגייר מעצמן לא מקבלין אותם אבל קטן אע"פ שאין לו דעת מלין אותו ע"פ אבותיו ע"ש ותמה הטור למה בה"ג השמיט את דברי רב הונא דמטבילין אותו ע"פ בי"ד. והב"י ישב דבה"ג ס"ל דהגיור של קטן רק ע"פ אבותיו וצריך דעת בי"ד ודייק מלשון מטבילין משמע בי"ד.
אמנם הטור הסביר דבה"ג ס"ל דאין מושג דעת בי"ד דרב יוסף פליג ארב הונא והלכה כרב יוסף. וכשבא עם אבותיו לא צריך דעת בי"ד. וכ"כ בספרו דכל שמביאין אותו אבותיו הם המקבלים תנאי הגירות עבורו. וראיתי בח"ס יו"ד ס' רנ"ג דנשאל אם גר שהביאוהו אבותיו יכול למחות וכתב שלא יכול למחות וכן משמע מרמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה קטן מטבילין ע"ד בי"ד ולא הזכיר מחאה דהגדיל. רק בהלכות מלכים פי' כתב דיכול למחות – וכתב לחלק בין בא בעצמו כפי שכתב בהלכות מלכים להביאוהו אבותיו דפי"ג מאיסורי ביאה איירי שהוטבל על דעת בי"ד לא יכול למחות. וכן כתבו כמה ראשונים בשמ"ק ע"ש באריכות.
ובדין גר קטן מטבילו על דעת בי"ד כתבו התוס' דזכות הוא לו דזכיה זו מדרבנן. והקשו התוס' והא דאמרינן בפרק בן סורר ומורה גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו משכחת גר קטן במעוברת שנתגיירה אמו עמו. כדאמרינן בפ' הערל. עובדת כוכבים שנתגיירה בנה לא צריך טבילה והוי גר מדאורייתא דישראל גמור הוא ע"כ. והקשה הגאון רע"א בדרוש וחידש מהא דיבמות עח.
למ"ד עובר לאו ירך אמו אמאי בנה א"צ טבילה והא לא נעשה בעובר טבילה דהיה לו חציצה בטבילת אמו. ומשני דהיינו רביתיה ולאו חציצה היא – וא"נ למ"ד עובר לאו ירך אמו אין מעכבת הטבילה של האם מועילה לעובר מ"מ חסר בגירות דעובר לאו ירך אמו וגם ס"ל דליכא זכיה לקטן מהתורה מאן שוייה לגר – עכת"ד.
וע"ז כתב בבית יעקב דרבא דס"ל בפ' בן סורר דמשכחת גר קטן מדאורייתא ס"ל עובר ירך אמו ויש להסתפק למ"ד עובר לאו ירך אמו – מאיזה דין מועילה טבילת אמו – וכתב באבני מילואים סי' ד' ס"ק ג' דלמ"ד עובר לאו ירך אמו הא דעובר לא צריך טבילה לאו משום טבילת אימיה אלא משום טבילת עובר עצמה כשטבלה אמו ומשום דלאו חציצה דהיינו רביתיה ולפ"ז אם הגדיל יכול למחות. כמו בגר קטן שמטבילין על דעת בי"ד ע"ש. ומשמע דזה מדין זכיה.
והנה הדברים מתמיהים כיון דקימ"ל עובר לאו ירך אמו. למה מר"ן פסק בס' רס"ב סעיף ו' כותית שנתגיירה והיא מעוברת בנה אין צריך טבילה ועוד לפי דברי האבני מילואים לא היה למרן לשתוק דהיה לו לכתוב ואם הגדיל יכול למחות ומשמע לגמרי הוי גר ולא יכול למחותאפי' אי אמרינן עובר לאו ירך אמו. וכן משמע מתוס' ורא"ש. דסתמו מעוברת שטבלה בנה לא צריך טבילה – ומשכחת לגר קטן מדאורייתא. וכ"כ הריטב"א והנכון דמהכא ליכא ראי' כלל דאיכא לאוקמי בשפחה מעוברת שנתגיירה דכו"ע עלתה לו טבילת אמו מדאו' והו"ל גר דעובר ירך אמו ע"ש והנה ממה שכתב לכו"ע מהני משמע דס"ל אפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו מהני וע"כ משום דדעת האם מהני בו והוי גר גמור. דבשלמא קטן בעינן רצון לגירות והרי אין לו לכן צריכים דעת בי"ד.
ובדגול מרבבה חידש דאם האם מעוברת ובאה להתגייר צריך שבי"ד ידעו שהיא מעוברת כדי להטבילו על דעת בי"ד וזה כדעת האבני מילואים דזה מדין זכות ולכן הגדיל יכול למחות. וכמו שכתב הדגול מרבבה אם ידעו בי"ד מהעיבור ניחא ואם לא ידעו תליא באשלי רברבי דהיינו תליא במחלוקת אי עובר ירך אמו או לא. דאם לאו ירך אמו על הבי"ד לדעת שהיא מעוברת כדי שהגירות תהיה על דעת בי"ד.
ונראה דאפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו מ"מ הגירות מועילה לעובר והעובר לא צריך עוד גירות נפרדת. וראיה לכך דהגמ' ביבמות צז: נקטה דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו דין אחווה מהאם באופן שהם תאומים ומשמע מרש"י ושאר ראשוני' דתאומים לאו דוקא אלא כל שהורתו שלא בקדושה ונולד לו אח אח"כ נמי יש לו אחווה מהאם. ומה שאמרה הגמ' לא חולצים ולא מיבמים לרווחא דמילתא דאע"פ כן לא חולצין ולא מיבמין – אמנם הרמב"ם ס"ל דתאומים דוקא וכתב הש"ך ס' רס"ח ס"ק ו' דלדעת הרמב"ם רק על תאומים חייב משום אשת אח אבל על מה שיולד אח"כ לא חייב.
ובדעת השו"ע משמע אפי' נולד אח"כ ותאומים לחידוש שאע"פ כן לא חולצין. וכן דעת רוב הפוסקים דאפי' נולד אח"כ הם אחים – ומה שכתב הש"ך בדעת הרמב"ם כבר כתב הרב דגול מרבבה פ"ח ממלכים הל' ח' דתמר ואבשלום היו אחים מן האם. ומבואר דתמר בת יפת תואר הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ואבשלום הורתו ולידתו בקדושה. משמע דאפי' הכי הם אחים וזה דעת הרמב"ם דלא כדעת הש"ך – הרי מוכח מהרמב"ם דיש קירבה אפי' אם עובר לאו ירך אמו והתוס' הקשו ביבמות מז:
איך מועיל הטבילה לעובר קודם מילתו – הרי בעינן מילה וטבילה לעיכובא. ותירצו כיון דאכתי לא חזי למילה לא מעכב המילה וחל הגירות בטבילה גרידא. מידי אנקבה דכל שאינו חייב במילה אין טבילה מעכבתו בגירות. וברמב"ן תירץ דבדיעבד מהני טבילה קודם טבילה והיינו דגמר הגירות נעשה במילה – ונמצא שקטן כזה אין לו שום קרובים דהא נולד מעכו"ם ובשעת מילה כקטן שנולד דמי. וקשה לרמב"ן דהא הגמ' אמרה ביבמות צז. דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו קרובי האם ועוד קשה לשיטת הרמב"ן דאמאי אמרינן בגמ' בכורות מעוברת שנתגיירה בנה בכור לכהן הא לפי הרמב"ן מי גומר הגירות המילה. ולפני המילה עכו"ם הוא ועכו"ם פטור מבכורה.
סעיף ה
ועל זה תרץ הגרנ"ט דאף דמצריכין גירות לולד שנולד מעכו"ם הבא על בת ישראל לא מדין גירות דהרי הוא לא גוי אלא באמת הוא ישראל אלא דאכתי לא הוי בכלל קדושת ישראל דיחוס הקדושה תלוי באבות דכתיב למשפחותם לבית אבותם. ולכן לפי הרמב"ן צריך גירות כדי להכנס לקדושת ישראל. ולגירות כזאת לא צריכים דעתו מפני שהוא חייב להכנס תחת כנפי השכינה כיון שכבר הוא ישראל. וכמו שכתוב בשיטה המקובצת כאן דקטנים שהיו בעת מתן תורה נעשו ישראלים גמורים מפני שהם בני אברהם יצחק ויעקב והיו מחוייבים להיכנס תחת כנפי השכינה ולכן מיושב למה נכרית מעוברת שילדה הולד ישראל גר למ"ד עובר לאו ירך אמו כיון שנולד ממשפחה ישראלית.
וזה מספיק לעשותו ישראל ובזה שייך גר קטן מדאורייתא ומיושבת קושית רע"א כיון דנולד למשפחת ישראל מה שחסר לו בקדושה זה נעשה בע"כ וזה לא מדין לא זכיה ולא שליחות ע"כ.
סעיף ו
ויש לדון הלכה למעשה בזוג נשואין שהבעל יהודי והאשה נכרית ונולד להם בן – ובמהלך הדיון בי"ד רצה לבטל הקידושין דלא תפסי ולהכריז על הבן נכרי שהוא גוי היות ואמו נכריה ובנך הבא מהנכרית לא חשיב בנך. האב עשה פעולה לקח שלשה אנשים ומל את בנו והטבילו ורוצה שביה"ד יכריזו עליו שהוא אמנם בן נכרית אבל דינו כגר קטן שהתגייר על דעת בי"ד ב"כ האשה טען שהיות וכל דין גירות בקטן מדין זכיה הרי כשיגדל בבית אביו המומר ומחלל שבת זה חובה בשבילו.
ולכן יש לדון על אופן הגירות לפי מה שאמרנו לעיל. דבגמ' אמרינן קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד דזכות היא לו… לימא מסייעא ליה הגיורת והשפחה שנתגיירו פחות משלוש שנים ויום אחד וכו' מאי לאו דאטבלינהו על דעת בי"ד לא הכא בנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא ליה במא דעביד אבוהון אמר רב יוסף הגדילו יכולים למחות.
ומשמע דגר קטן שמגיירין אותו מדין זכות – ואם יש לו אב ומתגייר עמו משום דניחא ליהו מאי דעביד אבוהון וזה נמי מדין זכות ואם אין לו אב ואמו מביאתו מגיירין אותו על דעת בי"ד והם נעשין לו אב. וכן נפסק בשו"ע יו"ד ס' רע"ח סעיף ז. עכו"ם קטן אם יש לו אב יכול לגייר אותו ואם אין לו אב ובא להתגייר או שאמו מביאתו בי"ד מגיירין אותו שזכות היא לו ע"ש. וכתב הש"ך ס"ק ט"ז ובא להתגייר משמע מדעתו ואע"ג דקטן אין לו דעת שומעין לו דזכות היא לו.
הרי דיש ג' אופנים לגיור גר קטן: א. כשהוא בא מעצמו אע"פ שאין לו דעת גמורה אביו מביאו אמו מביאתו וכולם מהני מדין זכות הוא לו.
אמנם יש לדון בנידון דידן דהאב מומר ולא יקיים המצוות. ובשו"ת מטה לוי ח"ב ס' נ"ה הביא תשובת ר' יצחק אלחנן זצ"ל מקובנא שדן בזה בקטן שנולד מנכרית וההורים רוצים לגייר אותו וגם האם רוצה להתגייר – והעלה דלפי מה שכתבו בשו"ע יו"ד ס' רס"ז בן שנולד לו מנכרית לא מלין אותו בשבת משמע בחול כן מלין אותו. ליתא דזה איירי במי שיש לו נאמנות על דת משה ויהודית אבל בפורק עול לא מלין אותו אפי' שיהיה יהודי ומחזיק ביהדות כראוי בזה אמרו זכות הוא לו.
משא"כ בנידון דידן דהאב יצא מכלל ישראל ומומר לכל דבר לא הוי זכות אלא חובה. וכ"כ בשו"ת זרע יצחק לגאון מפוניבז' סי' ב' שנשאל בזה הלכה למעשה והעלה דלא הוי זכות אלא חובה.
ויש לדון בנידון דידן דאב הטבילו בפני שלשה והאב עצמו הוא מומר ולא שומר מצוות דלכאורה מאי שנא מתינוק שנמצא זרוק בשוק ובי"ד הטבילוהו לשם גירות דמהני כמו שכתב התוס' ריד בכתובות י"א גר קטן שבא מעצמו כגון מצאוהו בשוק ובזה אמרינן מטבילין אותו על דעת בי"ד ומה מקום לדעת אביו. וכן מה שאמרה הגמ' גר קטן שהביאתו אמו – והיא לא מתגיירת ואיך יגדל בן כזה. ועם כל זה אמרינן זכות הוא לו. ונחלקו התוס' בכתובות אם גר שנתגייר על דעת בי"ד אם הוי גר מדאורייתא או דרבנן – אמנם דעת בה"ג שהביא הטור יו"ד ס' רס"ז חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מגיירין אותם שאינן כשרים להתנות עליהם אבל קטן אע"פ שאין בו דעת מלין אותו ע"פ אבותיו.
משמע לדעת בה"ג אין מצב שגר קטן שבא מעצמו שבי"ד יגיירו אותו. וכשהביאו אביו בי"ד מגיירין אותו – אף על גב דאם יהיה אצל אביו עלול להטמע. אלא בי"ד מתוקף תפקידם לדאוג לכך שמעשה הגירות שעשו יתפוס וימשיך באופן שהגירות גודלת עמו למ"ד שהגיור עכשיו מדרבנן וכ"ש למ"ד דהגירות חלה מדאורייתא – ולכן בהוטבל לפני שלשה הרי יש כאן גירות ובי"ד לא חיפשו אותו אלא אביו הביאו והוטבל על דעת בי"ד דבגמ' יש ב' אופנים או שמוטבל על דעת בי"ד והם נעשים לו אב ובזה בהביאתו אמו או בגר שהתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא ליהו במאי דעביד אבוהון.
ובזה לא צריך דעת בי"ד אבל מ"מ מהני מדין זכות ויש לדייק ממה שכתב רש"י גר קטן אם אין לו אב ואמו הביאתו בזה מטבילין על דעת בי"ד ואמאי לא אוקמי רש"י ביש לו אב והביאו להתגייר אלא באופן דיש לו אב לא הרי חידוש דרב הונא, כיון דיש הסברה דניחא ליה במאי דעביד אבוה. ולכן פי' רש"י דאין לו אב ואמו הביאתו ומהני מדין זכות דעצם הגירות היא זכות לקטן. אבל כתב הריטב"א בפירוש הגמ' מטבילין אותו על דעת בי"ד שיש לו אב ואם והם הביאוהו ולא התגיירו בזה איירי רב הונא דזה זכות אע"פ שלא מתגיירים וזה דלא כדעת רש"י דלדעת רש"י כל שהביאוהו אביו ואמו ע"פ שלא מתגיירין לא צריך להגיע מדין זכות אלא ניחא ליה במאי דעביד אבוה אע"פ שלא מתגיירין עמו ובשיטה מקובצת תמה למה בהביאתו אמו אמרינן דמטבילין אותו על דעת בי"ד דזכות הוא לו גם באמו נימא ניחא ליה במאי דעבדא אמו והרשב"א כתב דכל היכא דאביו או אמו מתגיירין ניחא ליה במאי דעבדי אביו או אמו ורב הונא איירי בלא התגיירו והקשה הריטב"א דלרש"י משמע דהביאתו אמו בעי דעת בי"ד אבל בהביאו אביו ואמו לא בעי דעת בי"ד איך מהני הגירות הרי הם לא מתגיירין ומה זכות שמך.
וכן משמע מרש"י שגר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד כשאימו מביאתו אז נזקקין לו וזה בקטן שאין לו דעת אבל יש לו דעת נהי דאנן לא מחפשין גרים מ"מ כל שבא מעצמו נזקקין לו כ"כ הראשונים ואם בי"ד עשו מעצמן וגיירו תינוק מהני כיון דזכות הוא לו. וכ"כ הר"ן שבא תינוק מעצמו או שהביאתו אימו או שעשו כן הבי"ד מעצמו מהני – וכן משמע לשון הרמב"ם פ"ח מהלכות עבדים הל' כ' ישראל שתקף או מצא עכו"ם קטן והטבילו לשם גר הרי זה גר ע"ש אמנם בי"ד ס' רס"ז מביא דרכי משה דעת המרדכי שכתב שאם בי"ד גיירו מעצמו לא הוי גר.
ובב"י הביא דעת בה"ג שכתב חש"ו שבאו להתגייר אין מטבילין אותן. והטעם דאין ביאת קטן כלום ואין בי"ד נזקקין לו אבל אם הטבילוהו גם לבה"ג מהני הגירות.
והתוס' בסנהדרין סח:כתבו דזכיה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שבי"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בגופו ובעצמו, שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה. ומה שאמרה הגמ' דזכות היא לו היינו טעמא למה בי"ד מתמצאין לו למול ולטבול ואם היה חובה לא היו מתמצאין לו וכו'. והקשה הח"ס על דבריהם כיון דחסר לו קבלת עול מצוות ואפי' דמילה וטבילה נעשו בגופו והוי גר מדאורייתא מ"מ חסר קבלת עול מצוות ותירץ דקבלת הגירות בלב א"א עד שיגדל ויקבל עליו עול מלכות שמים והיינו שלי ימחה וא"נ ס"ל לתוס' שמיום המילה וטבילה עד שיגדל הוי גר מדרבנן דחסר בקבלת עול מצוות.
אמנם קשה על דברי הח"ס דהתוס' הוכיחו דכל שנעשה מעשה בגופו הוי גר מדאורייתא דהוכיחו ממה דכתיב וכל טף בנשים החיו לכם. ונזרעו בישראל הרי שחלה הגירות מיד כיון שנזרעו בישראל.
ובב"י בס' רס"ז כתב על דברי התוס' דכתבו דכאן לא שייך שליחות כיון שזוכה בעצמו. ולמה צריך בי"ד לפי תוס' כיון דמילה וטבילה הוי בגופו וכתב דכוונת בי"ד מועילה לו להיכנס תחת כנפי השכינה כמו באיתא בחולין לא. נידה שנאנסה וטבלה לא מהני טבילתה לתרומה ולבעלה ואם חברתה מכוונת בשבילה מהני ולכן כיון דזכות הוא לו כוונת בי"ד מועילה לו לגירות. ומ"מ צ"ע כיון דמילה וטבילה בגופו מה שבי"ד מכוונים עבורו היינו לקבלת עול מצוות וזה צריך לקבל בעצמו ואיך מהני – וצ"ל שמה שגדל ולא מחה הוי קבלת עול מצוות.
והטעם דקבלת עול מצוות אינו מקנייני הגירות אלא דהוי תנאי ועיכוב דבלא קבלת עול מצוות לא המני וכל שגילה דעתו שאינו מוחה ה"ז קבלת עול מצוות וכוונת הב"י בפי' התוס' בסנהדרין דבכל זכיה יש שני דברים: א' דע"י זכית הזוכה נחשב למעשה המקבל אע"פ שהמקבל לא עושה כלום. ב' דע"י זכיה נחשב דין דעת המזכה עבור הזוכה לכן בגירות הזכיה בגופו מ"מ בעינן דעתו של גר על זה מהני זכיה של בי"ד עבורו.
ובשו"ע יו"ד ס' רס"ח ג' כתב המחבר דקבלת עול מצוות הוי כתחילת דין וצריך שלשה וביום מעכב אבל מילה וטבילה מהני בדיעבד בשנים ובלילה דהו כגמר דין וכתב הרב שם דלאו דוקא שנים אלא אפי' לפני חד – וכתב הדגול מרבבה דכל זה בגר גדול בעינן קבלת עול מצוות בתחילה דהוי תחילת דין אבל בגר קטן שלא שייך בו קבלת מצוות הוי מילה וטבילה כתחילת דין ובעי שלשה וביום לעיכובא והביאו הפ"ת. נמצא שיש שני סוגי גירות: גירות בגדול דקבלת עול מצוות חשיב תחילת דין וגירות קטן דהעיקר מילה וטבילה וצ"ל דמעשה גירות בעינן מילה וטבילה וקבלת עול מצוות.
ומ"מ ילפינן דהגדילו קטנים שנתגיירו עם אביהן יכולים למחות אע"ג דיש סברה דניחא ליהו במאי דעביד אבוהון מ"מ יכולים למחות וכ"כ הרשב"א והוכיח מגמ' הגיורת והשפחה שנתגיירו פחות מג' שנים בכתובתה מאתים ואי סלקא דעתך הגדילו יכולין למחות יהבינן לה דאכלה בגויותה ואי בהתגיירה עם אביה לא יכולה למחות תעמיד הגמ' בהתגיירה עם אביה – אלא ודאי בכל אופן יכולה למחות.
אמנם דעת הרי"ף והרמב"ן הביא אותם הר"ן דע"ג אביהן יכולים למחות וע"י בי"ד לא יכולים למחות דא"כ מה כח בי"ד פה. וכ"כ הש"ך והפנ"י דגיור ע"י בי"ד מהני מדין נשיא אחד למטה. ולפ"ז כל שהוטבל ע"י בי"ד לא יכטול למחות דהוי גירות גמורה גם אם האב מומר דלא גרע אם הוא גוי והביא הבן שלו להתגייר כיון דבי"ד בעלים על הקטן מדין זכיה.
ויש להסביר מחלוקת רש"י ווהרשב"א דס"ל דאפי' התגיירו עם אביהן הגדילו יכולים למחות וכ"ש אם גויירו ע"י בי"ד – ודעת הרי"ף והרמב"ן כל שהתגיירו ע"י בי"ד לא יכולים למחות דיש לחקור דהרי לדעת הראשונים כולם ס"ל דגר קטן זכות הוא לו והגדול יכול למחות האם מחאתו מבטלת הזכיה או מחאתו לא מבטלת הזכיה דהזכיה היא דבר בפועל רק ע"י המחאה מגלה שאין לו רצון. דאם נאמר המחאה מבטלת הזכיה הרי גם מבטלת הגירות ואין כאן זכות והגירות בטלה ע"י מחאתו.
אבל אם המחאה מגלה דחסר רצון דהיינו דהזכיה היא זכיה גמורה אלא דאין מושג של זכיה בע"כ. או שהמחאה מגלה דחסר כאן רצון בקטן שבי"ד הוו להן דין בעלים עבורו ורצון בי"ד חשיב רצוננו לכן לא יכול למחות כל שנעשה הגיור ע"י בי"ד – וזוהי מחלוקת הרי"ף ורש"י דרש"י כתב דגם באם יכולים למחות דאב הוי יותר בעלים מבי"ד ולהרי"ף בי"ד הם יותר בעלים מאב וזה מחלוקת שמואל ורב נחמן בקדושין מב. בי"ד שעשו חלוקה לשמואל הגדילו יכולים למחות ורב נחמן ס"ל הגדילו לא יכולים למחות דאם כן מה כח בי"ד יפה דלשמואל המחאה מגלה שאין כאן זכות ובטלה החלוקה.
ולרב נחמן יש זכות רק חסר רצון והיות ובי"ד חילקו הרי בשעת חלוקה יש זכיה רק בחסר רצון וביות ובי"ד הם הבעלים – הרי יש כאן רצון דרצון בי"ד הוא רצונם של היתומים וזה גם דעת דרב יוסף ס"ל הגדילו ס"ל הגדילו יכולים למחות אפילו ע"י בי"ד דהמחאה מגלה שאין זו זכיה אבל הרי"ף דס"ל כר"נ דלא יכולים למחות ע"י בי"ד השמיט דינו של רב יוסף וס"ל להרי"ף דהגדילו לא יכולים למחות.
ויש להוכיח מהרא"ש בשיטה מקובצת כתובות דדייק מתוס' סנהדרין סח: דגר קטן שמגיירין על דעת בי"ד הוא דאורייתא וכ"כ הריטב"א והביאו ראי' מדור המדבר שנכנסו לברית במילה וטבילה כדאיתא בפרק החולץ והיו בהם כמה קטנים והרא"ש הוסיף והיו בהם כמה יתומים קטנים הנה בא להוציא מדעת הריטב"א שכתב דהתם משום שנתגיירו אבותיהם עמהם. וניחא ליהו במאי דעבדי אביהן. ותו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם בקטנותם בבריתו ואין זה אלא גמר גירות ע"כ אבל הרא"ש הוסיף כמה יתומים דגם בהם היתה גירות גמורה ותוס' סנהדרין הביאו ראיה מנשות מדין דכתיב החיו לכם.
ומדייק בקידושין עח דגירות שנתגיירה פחות מג' שנים נזרעו בתוליה בישראל ותירוץ שני של התוס' בא לאפוקי מדור המדבר ששם התגיירו עם אבותיהם לכן הביאו ראי' מבנות מדין שלא שייך טעם זה וגיורן מדאורייתא.
ולכן בנידון דידן דהאב הטביל את בנו על ידי בי"ד הרי הבן גר מדאורייתא לפי דעת הרי"ף ורמב"ן ותוס' סנהדרין ולא שייך הגדילו יכולים למחות – דמעשה גירות נעשה בגופו של הקטן והוי כמו מעשה שחיטה שמתיר הכא נמי מעשה גירות מכניס לקדושת ישראל.
ויש להסתפק במה שאמרו הראשונים בקטן שהביאו אביו האם בנידון דידן זה נקרא אביו כיון שהוא אביו הטבעי או דילמא דמדינא לא חשיב אביו דבנך הבא מנכרית לא חשיב בנך ומה שאמרה הגמ' דניחא ליה במאי דעביד אבוה דהאב והאם נכרים שיש קשר אבהותי ביניהם – ובשו"ת מטה הלוי ס' נ"ד כתב דבאופן זה יש לו דין של אב ויכול לגייר את בנו ומהר"ם שיק יו"ד ס' רמ"ה הסתפק בזה ונשאר בצ"ע.
ויש שהוכיחו ממה שכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות מלכים הלכה ח' גבי יפת תואר שהתעברה מביאה ראשונה לא הוי בנו והולד גר מפני שנתעבר מנכרית ומטבילין אותו על דעת בי,ד וכתב הכסף משנה אם אמו הביאתו – משמע שאביו הטבעי לא יכול להביאו כדי שבי"ד יקבל אותו וממילא הכא נמי תינוק כזה אין לו אב אמנם לפי דעת התוס' רי"ד דבי"ד יכולים לגייר קטן שבא מעצמו וזה החידוש של רב הונא שגר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד – דזכות הוא לו וכן יש להוכיח ממה שכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות עבדים הלכה כ' ישראל שתקף עכו"ם קטן או שנמצא בשוק והטבילו לשם עבד עבד לשם ישראל ישראל הרי דבי"ד מגיירין גם אם הוריו לא הביאו אותו מ"מ כיון שנעשה בו מעשה גירות על ידי מילה וטבילה בפני שלשה מהני וכן לפי דברי המרדכי המובא בדרכי משה שבי"ד לא מגיירין לכתחילה גר קטן שרוצה שיגיירוהו מ"מ אם עברו וגיירוהו מהני והגם שבשו"ע יו"ד ס' רס"ח מביא אופנים שבי"ד מגיירין אותו או שהביאו אביו או אימו בי"ד מגיירין אותו משמע אם בא מעצמו לא נטפלין לו.
מ"מ בנידון דידן שאפשר שאביו הביולוגי נחשב לאביו. ואת"ל שלא נחשב לאביו והוי כקטן שאין לו אב מ"מ דעת המרדכי ותוס' רי"ד שגר קטן שבא מעצמו ובי"ד גיירוהו הוי גר גמור לכן בנידון דידן הקטן הוא ספק גר – בפרט לפי דעת התוס' בסנהדרין דבנידון דידן הוי גר דאורייתא ומ"מ הדבר שנוי במחלוקת לכן אם יגדל הקטן בעי קבלת עול מצוות וטבילה לשם גירות לכו"ע ובענין הטפת דם ברית הרבה פוסקים אחרונים ס"ל כיון שהמילה שעשה לשם גירות מהני אמנם כל זמן קטנותו הוי ספק בגירות.