סימן נא
טלי גיטך מעל גבי קרקע
סעיף א
משנה עח. כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך. ופריך כי א"ל הא גיטך מאי הוי טלי גיטך מעל גבי הקרקע ואמר רבא דלא מהני דכתיב ונתן בידה אימא ששלפתו מאחוריו ופריך ששלפתו מאחוריו מאי הוי הא בעינן ונתן בידה לא צריכה דערק לה חרציה. ופרש"י עיקם לה מתניו לקרב לה הגט. וכתב הרשב"א כיון דערק לה חרציה ומקרבו לה ומסייעה בלקיחתו ונתן בידה קרינן לה ודפרכינן ונתן בידה שמעינן שאם תפס הבעל גט ופתח ידו ולקחתו מתוכו לא קרינן ונתן בידה אלא א"כ נותנו לידה או מקרבו לה שמסייע בנתינתו וכ"כ הר"ן.
וכ"כ הראב"ד פ"א מגירושין אבל אם הרכין לה גופו או היטה ידו עד ששלפה הגט מעליו וא"ל ה"ז גיטך הרי זה גט והרא"ש כתב לא צריכא דערק לה חרציה עקם מתניו לקרב הגט אליה והוי כאילו קירב לה את ידו והיא לקחה את הגט מתוכה אבל אם היתה ידו פתוחה והגט מונח עליה. והיא לקחתו מידו והוא לא קירב ידו אליה אין זו נתינה ואינה מגורשת אבל אם אוחזו בראש האחד והושיטו לה ולקחתו בראש השני ה"ז גט דהוי כשלפתו מאחוריו ודעת הב"ח בעי תרתי צימצם והיטה וכן דעת הרא"ש לפי הטור ולהרמב"ם די בהיטה עצמו אליה אבל בצימצם כתב הדרישה גם הרמב"ם מודה דלא מהני ובטל.
וכתב הר"ן כשאמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו ובעסוקין באותו ענין איירי דאי לא עסוקין אפילו נתן נתינה גמורה לא מהני, והטעם דהר"ן ס"ל בעי אמירה בשעת מסירת הגט כדעת התוס'. ולכן בעסוקין אם נתן סתם מהני וכשאמר לה כנסי שט"ח הרי ביטל העסוקין באותו ענין וצריך לומר לה הא גיטיך וכן אם שלפתו מאחוריו כיון דהנתינה גרועה כשא"ל אח"כ הא גיטך מהני אע"ג דנתינה ראשונה לא כלום. והרמב"ם ס"ל נתינה בשתיקה מהני והוי פיסול דרבנן והמשנה מדברת בלא עסוקין באותו ענין ובעלמא פסול וכאן שיש נתינה גרועה בטל אבל עסוקין באותו ענין הגט פסול.
וכשאמר לה כנסי שט"ח זה לא אמר כלום כיון שלא עסוקין באותו ענין. ודעת בעל המאור בשם הראב"ד כשאומר כנסי שטר חוב זה ביטל הגט והקשה לרב ששת דלא חוזר ומגרש איך מהני אח"כ אמירה שיאמר לה הרי זה גיטך הרי ביטל את הגט ואינו חוזר ומגרש בו וצריך גט חדש ותירץ הרשב"א שלא ביטל את הגט אלא ביטל את הנתינה ורצונו לגרש ע"י שאמר כנסי שטר חוב זה אבל גוף הגט לא ביטל ולכן אם אומר לה אח"כ הרי זה גיטך כשר ומתגרשת בו.
וכתב הטור אהע"ז סימן קלו ובעינן שהאשה תדע בעת גירושין שהיא מתגרשת. ונמצא בגמ' דערק לה חרציה לומדים דבעינן שהבעל הוא הנותן דאפילו נטלתו מידו לאו כלום הוא. דכתיב ונתן בידה ולא שתטול. ועוד אפילו אם ערק לה חרציה וקרב עצמו והיה מונח על הרצפה לא מהני דהוי טלי גיטיך מעל גבי הקרקע דבעינן ונתן בידה ממש. ורואים דאפילו אם יש אמירה של הבעל כל שנוטלת מע"ג קרקע לא מהני.
ולעיל נה. אמרינן באמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וא"ל כנסי שטר חוב זה מגורשת ולא חיישינן שמא ביטלו ופרש"י הטעם דמחמת כיסופא א"ל כן. והגמ' דייקה דלא בעינן דעתה בגירושין מי לא אמר רבי יוחנן בן גודגדא שחרשת שהשיאה אביה יוצאת בגט שלא בעינן דעתה הכא נמי לא בעינן דעתה. ומ"מ יש לו יד דאם אין לה יד לא חלו הגירושין דבעינן ושילחה מביתו משלחה ואינה חוזרת. וכל שאין לה יד לא חלו הגירושין מדין משלחה וחוזרת נמצא בחרשת שמתגרשת אין לה דעת אבל יש לה יד אבל שוטה לא מתגרשת כיון שאין לה יד.
ויש להקשות אם כל חידוש הגמ' הוא שלא צריכים דעת האשה בגירושין לאשמועינן בפיקחת שמועיל גירושין בע"כ. ותירץ התפארת יעקב דהחידוש דלא צריכים שתהיה לה ידיעה מהגירושין. וזה לומדים מחרשת וזה יסוד לדברי הרמב"ם דלא צריך שתדע שמתגרשת והתוספות נחלקו עליו כמו שכתבו בדף עח. ד"ה אינו שעסוקין באותו ענין לא מהני אלא בענין שאמר לעדים מועיל כיון שאח"כ יגידו לה העדים דבעינן משלחה ואינה חוזרת והיינו שתדע אח"כ וכ"כ הרמ"א באהע"ז ס' קלו וכתב הרמ"ה הביאו הטור בס' קלח דהני מילי כשאמר לעדים שלא בפניה.
אבל אמר לעדים בפניה ראו גט זה ואח"כ א"ל כנסי שט"ח זה הרי ביטל מה שאמר לעדים קודם דכל הטעם דכסיפא ליה מילתא אבל כל שאמר לעדים בפניה ואח"כ א"ל כנסי שט"ח זה מוכח דלא כסיפא ליה מילתא וביטל מה שאמר קודם לעדים וכן דייקו מרש"י בסוגיא וכ"כ הב"י בס' קלו בדעת רש"י. ולפ"ז יצא שביטל הגט ולא חוזרת ומתגרשת בו ולא מהני אמירה חדשה אמנם הרשב"א כתב דאפילו באופן כזה סגי שיאמר לה אח"כ ה"ז גיטך ומתגרשת בו כפי שהביאנו דבריו למעלה.
סעיף ב
אבל הרמב"ם פ"א דגירושין הלכה ט כתב ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות הרי דלומד שהגט בטל כיון שלא נתן לה אותו בתורת גירושין. ולכן יש שכתבו בדעת הרמב"ם דהגט בטל אבל לפי טעם הרשב"א שע"י נתינתו ביטל רצונו הוי ספק מגורשת ועיין ערוך השולחן סו"ס קלח אמנם ממה שנפסק בראשונים משמע אינו גט והגט בטל. וכבר ביארנו באריכות במקום אחר האם אמירת הבעל בגירושין מעכבת דדעת הרמב"ם פרק א' הלכה יא דאם נתן ולא אמר כלום הוי גט פסול וכתבו הר"ן והב"י להסביר דברי הרמב"ם אע"פ שבתורה כתוב ונתן לה ספר כריתות היינו באומר לה כנסי שט"ח אבל כשניתן סתם ה"ז נותן בתורת גירושין ואין אמריתו מעכבת מן התורה אמנם מדברי התוס' גיטין עח. ד"ה אינו גט והרשב"א משמע דכל שנתן לה גט בסתם אינה מגורשת מהתורה.
ותמה הט"ז על הרמ"ה דכתב דבאופן דאמר לפני עדים ראו גט זה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה לא אמרינן בטולי בטליה דבגמ' משמע דאם איתא דבטליה לעדים הוא אמר הרי כל שלא אמר לעדים אין כוונתו לבטל ולמה ניחוש להצריכה גט אחר. עוד כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא דאמר כנסי דמשמע לשם פקדון בעלמא בזה מהני אמירה אח"כ. אבל א"ל זכי בשטר חוב זה כיון דזכתה בניר לצור על פי צלוחית אע"ג דא"ל בתר הכי ה"ז גיטך לית לה תקנתא עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה מחדש ומ"מ שמעינן דאם א"ל כנסי שט"ח זה דאינו גט אם חזר וא"ל ה"ז גיטך מהני ולא צריך נתינה חדשה ולא גט חדש דאמדינן דעתו דלא ביטל הגט חדא דהדבר שנוי במחלוקת אם מועיל ביטול לגט אם ביטלו בפירוש אמנם גם למ"ד דאם ביטלו בפירוש בטל מ"מ דעתו דאין כוונתו לבטלו וכל שא"ל אח"כ הא גיטך איגלי מילתא למפרע דלשם גירושין יהיב לה וכ"כ תורת גיטין סימן קלח וישוע"י ס' קלח ס"ק ב ע"ש.
סעיף ג
ובגמ' אמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת בעינן כריתות וליכא ובזה נחלקו ר"ת ור"י דדעת ר"ת אם הגט כבד ומשיחה דקה דאי ממשיך לה לגביה מיפסק לכן מגורשת אבל אם קפצה ידה ומחמת זה לא יכול למשוך לא מגורשת. ור"י ס"ל כיון דהבעל התחיל שפיר הוי נתינה. ודמי למסר גט לאשתו וא"ל תהיה שליח הולכה עד בי"ד פלוני ותעשי שליח לקבלה דף כד. דמהני דהוא התחיל בנתינה וכו' והרא"ש דחה דבריו וכו' דהתם הוי נתינה גמורה מיד הבעל וכו' אבל הכא מעיקרא לא הוי נתינה כל זמן שידה פתוחה יכול לנתקו ולהביאו אצלו וכשקפצה ידה הרי עשתה היא כל הנתינה ולא מהני ע"ש.
וילפינן מהסוגיא דבעינן נתינה דונתן חוזר על הבעל ולא שהאשה תיקח ולכן כל שחסר בנתינת הבעל הוי טלי גיטך מעל גבי הקרקע. וכ"כ הרמב"ם פ"א דגירושין הלכה יב גט שהיה מונח על גבי קרקע וא"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע ונטלתו או שהיה קשור על ידו ועל ירכו ושלפתו ממנו אע"פ שא"ל לאחר שבא לידה ה"ז גיטך אינו גט שנאמר ונתן בידה שלא תיקח היא מעצמה והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו אבל אם הרכין לה בגופו או היטה ידו עד ששלפה הגט מעליו וא"ל ה"ז גיטך ה"ז גט.
נמצא דלכו"ע ונתן דאמרה תורה שהבעל ימסור הגט לאשה והמחלוקת בין ר"ת ור"י בגדר הנתינה וסבר ר"י דאם קפצה ידה ומחמת זה נפסקה המשיחה ה"ז מגורשת והוכיח כן מהא דאמרה הגמ' כד. שהאשה עצמה מביאה גיטה ע"י שהיא עצמה שליח הולכה ומסתברא שאע"פ שהוציאה הגט מרשותה בינתיים ושוב נטלתו אתי שפיר. אע"פ שבנטילה האחרונה לא בא הגט לידה מיד הבעל כיון דתחילת נתינתו להתגרש נתנו הבעל בידה וקרינן ביה ונתן בידה ולא הוי טלי גיטך מעל גבי הקרקע וכן בכתובות פו:
התגרשה לאחר ל' יום אף שתוך ל' יום הוציאה הגט מרשותה ומעצמה הכניסתו וגומרת נתינתו ע"י עצמה ה"ז מגורשת. והרא"ש בפרק הזורק סימן ז דחה ראיותיו שהתם באשה שהביאה גיטה מעיקרא הבעל נתן לה נתינה גמורה ושלמה אע"פ שיש הפסק בינתיים מ"מ כשיגיע הזמן וגט בידה מגורשת ע"י נתינה ראשונה אבל הכא כל זמן שיכול לנתקו לא הוי נתינה וע"י שקפצה ידה נעשה נתינה והרי היא עושה כל הנתינה עכת"ד. והקשה התורת גיטין על דברי הרא"ש ותוס' מאי שנא מערק לה חרציה שמועיל אע"פ שהיא גומרת הנתינה וכתב לחלק בין אם היא לוקחת אחרי דערק לה חרציה ולכן מהני משא"כ כאן שהיא קופצת אחרי שיתן.
ובאבנ"מ ס' קלח תירץ שבערק לה חרציה מהני כיון שדיבר איתה לפני שהתקרב אליה שרוצה לתת לה הגט וה"ה בגט בידה ומשיחה בידו אם יניח בידה ע"מ שהיא תקפוץ ידה הוי נתינה נמצא לפי דבריו ערק לה חרציה הוא עושה כל הנתינה אבל הריטב"א ס"ל שקפצה ידה מהני כמו ערק לה חרציה דכל שנתן לה אע"פ שלא דיבר איתה מהני וראיה מנתן לה והיא ישנה וכשהתעוררה ידעה שזה גט על ידי אמירת הבעל מהני משמע שלא בעי אמירה בשעת נתינה וכן בנתן לה לפקדון וא"ל הא גיטך מהני כיון שהגיע לידה מיד הבעל ובאבני מילואים כתב לישב מפקדון כיון דשם היתה נתינה מעליא.
ובתוס' רי"ד משמע דנתן לה לשם פקדון ואח"כ א"ל הא גיטך לא מהני וצריך נתינה אחרת ובסוגיא דשכיב מריע דהקנה לה חצר הרי זה טלי גיטך כתבו התוס' כיון דקנאתו על ידי אמירת הבעל שפיר הוי ונתן.
והקשה בב"י על הרא"ש דכתב הטור בשמו שאם אחז הבעל בראש הגט והושיט לה ואחזה האשה בראש השני הוי גט. וגבי גט בידה ומשיחה בידו כתב דלא מהני קפיצה וכתב דרכי משה לישב דאם היא קופצת באמירתו הוי נתינה גמורה אבל מעצמה לא מהני. ובאבני מילואים סימן קלח אות ב הקשה דהרי הרא"ש כתב הטעם דבקפצה לא מגורשת כיון דמעיקרא לא הוי נתינה וכשקפצה הרי עשתה כל הנתינה, ע"ש. ואי נאמר שקפצה שלא ברצון הבעל איך נדמי ליה לטלי גיטך מעל גבי קרקע דשם נוטלת ברצון הבעל וכאן נוטלת שלא ברצון הבעל.
אלא ע"כ בקפצה ברצון הבעל ואעפ"כ לא הוי נתינה. והעלה בערק לה חרציה וא"ל הרי את מגורשת בשעה דערק לה חרציה דאז הוא עושה כל הנתינה אבל אם א"ל לאחר שלקחה הגט לא מהני דלהרא"ש אפילו נתינה גמורה כל שלא אמר לה לשם גירושין לא מהני וגם להרשב"א והר"ן דבנתן לשם פקדון מהני אם א"ל אח"כ הרי זה גיטיך היינו בנתינה גמורה ולא בנתינה גרועה דאל"כ לא משכחת טלי גיטיך מעל גבי קרקע דתמיד הבעל מקרב אותו אליה בידו או בביתו ומניחו על גבי קרקע והיא נוטלתו.
והו"ה ערק לה חרציה דאינו אלא סיוע דמסייע לה הבעל והו"ל כמו קירב לה הגט דלא מהני אלא כשאומר לה אותה שעה הרי זה גיטיך אבל א"ל אח"כ לא מהני כיון דלא היה אלא סיוע ולא נתינה גמורה. ולכן גט בידה ומשיחה בידו וא"ל בשעה שנוטלתו הא גיטיך לא גרע מערק לה חרציה. אבל לא א"ל בשעה נתינה אלא אח"כ לא מהני אפילו לדעת הרשב"א ור"ן דנותן לשם פקדון מהני אח"כ היינו בנתינה גמורה. וצריך לומר שגם לרמב"ם יש הבדל בין ערק לה חרציה לנתן לשם פקדון.
או גט בידה ומשיחה בידו. דלהרא"ש ערק לה חרציה וגט בידה ומשיחה בידו הרי נתינה גרועה ולכן צריך אמירה הא גיטיך. ודעת הרמב"ם בפירוש המשנה בערק לה חרציה בתנאי שירמוז לה שתקבלנו והוא בידו או קשור על גבו אמנם אחר שיגיע לידה אינו מועיל אמירתו ע"ש הרי אמירת ה"ז גיטך מועיל רק בשעה שנוטלתו. ואילו בגט בידה ומשיחה בידו כתב בפ"ה הלכה טז מגירושין שאינו גט עד שתפסוק המשיחה. משמע שלאחר שנפסקה המשיחה מהני ולא הוי כטלי גיטך מעל גבי הקרקע והטעם גט בידה ומשיחה בעלמא זה כמו נפסק והוי נתינה גמורה.
רק בגט יש הלכה מחודשת שבעינן כריתות והא אגיד גביה. כדאיתא במציעא ז ע"ש הרי דלעלמא הוי נתינה גמורה חוץ מגט ולכן כל שנפסק הוי דבר הגורם לכן מהני. וזה גם דעת הרשב"א ור"ן בנתן לפקדון ואח"כ א"ל הא גיטיך ודו"ק.
סעיף ד
ויש להסתפק אם היה הפוך גט ביד הבעל ומשיחה ביד האשה ויכולה להביאו אצלה אי מגורשת. ולכאורה זה פשוט שלא מגורשת דחסר בנתינה מיד הבעל. אמנם בלחם משנה בפ"ה ממכירה הלכה ז העיר דהרמב"ם כתב בקנין סודר לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד צריך לאחוז מן הבגד כדי ג' אצבעות שאם יפסק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו שג' אצבעות מן הבגד הוי כלי וכו' וכתב הלחם משנה קשה לדברי רבינו דגט נמי היכא דהגט בידו משיחה בידה והיא יכולה לנתקו ולהביאו אצלה תהא מגורשת תהא מגורשת דהא חשיב נתינה דהא יכולה לנתקו ולהביאו אצלה וי"ל דבגט שאני דכתיב ונתן בידה משמע דיהא הגט בידה אבל הכא לא כתיב אלא ונתן לרעהו ולא כתיב בידו.
עכ"ל. (עיין עין יצחק יו"ד ס' כו ענף ד אות מה.) וחשן אהרון חושן משפט ס' קצה דהגמ' בבא מציעא ז. אמר רב משרשי האי סודרא כמאן דפסיק דמי כיון שנוטל מה שבידו ופריך מאי שנא מהא דאמר רב חסדא גט בידו ומשיחה בידה אם יכולה לנתק תהיה מגורשת אם יכולה לנתק אבל יש הבדל דיכול לנתק זה מבטל תפיסת יד התופס אבל לא נחשב כאילו בא ליד המנתק ובגט בעינן ונתן בידה ודו"ק.
ולכאורה מה ספקו של הלחם משנה הרי ודאי בגט שאני דאפילו מה דמהני בקנינים בגט לא מהני דכריתות בעינן וליכא. אלא יש להסתפק הא דאמרינן כל שיכול לנתק. קונה האם הניתוק זה הקנין או הניתוק מבטל את התפיסה של הלוקח (קונים בכליו של לוקח) ובקנין סודר הניתוק זה גומר את הקנין כיון שהסודר בא מיד הלוקח רק המוכר תפוס כשיכול לנתק הוי כמו שנפסק דכל זמן שהמוכר תפוס לא יכול לוקח לקנות ולכן כיון שהמוכר יכול לנתק ולקנות הסודר מקנה ללוקח כי לא כתיב נתינה אלא ונתן לרעהו.
ולפ"ז יצא שאם האשה תופסת מקצת הגט בידה והשאר ביד הבעל ויכולה לנתק ולהביאו אצלה אם מגורשת מי אמרינן בגט בעינן שכל הגט יהיה בידה ויבא מיד הבעל או מספיק מה שלא יהיה ביד הבעל ולכן כל שהבעל נתן לה הגט והיא יכולה לנתקו לבטל תפיסת הבעל מהני. וראיה מירושלמי שהביא הגאון רע"א בתשובה רכב והובא בפת"ש סימן קלח ס"ק ד אם בעינן כל הגט בידה ולא יצא מחוץ לידה. כמו דהסתפק הירושלמי בכתב גט על קרן של פרה אם צריכה לקחת בידה כל הפרה ולכן יש לומר דאם בא מקצת לידה ויכולה לנתק מהני אבל אם רק משיחה בידה אפילו יכולה לנתק לא מהני דחסר בנתינה וכל שתפסה המשיחה ונתקה הגט לא חשיב נתינה מיד הבעל.
סעיף ה
והנה בדין נתן גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה קנאתו ומתגרשת בו וכתבו התוס' ולא הוי כטלי גיטיך מעל גבי קרקע כיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה. והקשה פ"י מאי שנא מגט בידה ומשיחה בידו לא מגורשת אם האשה קפצה ידה כיון שזה אינו עושה הבעל וכן אם הגט בידו ופתח לה ידו ונטלתו מתוכו נמי לא מגורשת דבעינן שכל הנתינה תהיה ע"י הבעל. וא"כ הכא נמי מה שהגט בא מרשותה לרשותו נעשה ע"י שמחזקת בבית ולפי ר"י בעל התוס' דכתב דכל שהבעל התחיל כפי שכתב בסוגי' של גט בידה ומשיחה בידו עח: וכתב קרבן נתנאל דר"י זה רבינו יונה דר"י בעל התוס' פליג עליה. א"כ הכא נמי הוא התחיל בקנין ע"י לך חזק וקנה ודו"ק.
ובאבני מילואים ס' קלט ס"ק יב הקשה כיון דקימ"ל חצר דגברא מדין שליחות וחצר דאשה קונה משום יד א"כ איך מהני חצר של הבעל שהוא שלוחו להפך לידה של המתגרשת הרי קימ"ל לא חזרה שליחות אצל הבעל כדאמרינן בסג. שליח הולכה לא יכול להיות שליח קבלה. והכא נמי שליח הבעל שהוא חצר איך נהפך לשליח קבלה וכתב לחלק דמתי אמרינן לא חזרה שליחות אצל הבעל רק באופן דהיה שליח להולכה וא"ל קבל לי הגט ותהיה שלוחי לקבלה או אשה שהבעל א"ל תהיה שליח הולכה עד מקום פלוני ותהפכי לשליח קבלה דשליח נעשה לבעל המעשה.
אבל בכתב גט וכתב שטר מתנה על החצר והאשה קנתה החצר דחצר הוי ידה אריכתא של האשה וחשיב דלקחה מיד שלוחו של הבעל. לא כן בשליח הולכה שנעשה לשליח קבלה הוי שליח קבלה ולא ידה לכן לא מהני וההבדל דהדין שכל שלא חזרה שליחות אצל הבעל בטל רק משליח הולכה לשליח קבלה אבל משליח הולכה ליד האשה כמו בחצרה לא שייך החסרון. ועל קושית התוס' גבי שכיב מרע דתקיף ליה עלמא תזיל ותחות שהקשו הרי זה טלי גיטך כתב המרדכי כיון שגיטה וידה באין כאחד הרי כאילו הבעל זרק לחצרה וכתב האב"מ להסביר כיון דקנתה ע"י הבעל הוי שפיר נתינה דהחסרון של טלי גיטך כשנוטלת מעצמה ע"ש.
והנה הריטב"א בגיטין כד. בא"ל תהיה שליח הולכה עד מקום פלוני ותהפכי לשליח קבלה דהגמ' הקשתה והרי לא חזרה שליחות אצל הבעל כתב החסרון דגט זה לא בא ליד האשה מיד הבעל או שלוחו כיון דהיא שליח הולכה עד מקום פלוני כשהגיעה נפסקה השליחות מהולכה ונמצא מקבלת הגט מעצמה כיון שכלתה שליחות הבעל ושפיר הוי טלי גטך מעל גבי קרקע . כן פירש רבינו ונכון הוא אלו תכ"ד ופירש דגירושין בעינן שהגט יגיע מכח הבעל והיינו ע"י כתיבתו והוי כמו קירב לה עצמו לידה דמה לי קרב לה הגט לידה או לרשותה מ"מ הבעל עשה מעשה וקנין החצר מצד האשה ע"י הקנאות הבעל חשיבה שפיר כאילו הבעל המשיך רשות האשה לתת הגט.
אבל שליח הולכה דנהפך לשליח קבלה דמה שנעשה לשליח קבלה אינו ברצון הבעל ומכח מינויו וכן אשה שהגיעה למקום פלוני ורוצה לההפך לשליח קבלה נמי הרי פסקה שליחות הבעל ומה שהגט בידה לא מכוח הבעל אלא משום שפסק כח השליחות. ועי"ז הוא כידה ואין כאן העתקה מרשות לרשות. וזו סברת התוס' בתזיל תחות ותפתח דלא הוי כטלי גיטך מעל גבי הקרקע שהרי האשה עצמה עושה חזקה וקונה בזה את החצר וע"ז תירצו התוס' כיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה ועל תירוץ התוס' תמהו האחרונים הרי את הקנין האשה עושה ולמה לא יחשב טלי גיטך אמנם בהמאירי כתב טעמא דמהני הואיל ומקנה לה הקרקע ע"ש וצ"ע דהרי אם הבעל הקנה לה הגט ולקחתו מקרקע לא מהני דבעינן שמלבד ההקנאה בעי נתינה. וצ"ל דס"ל לתוס' כל שבא הגט מרשותו לרשותה ע"י הקנאתו עי"ז עובר הגט מרשותו לרשותה. ונמצא שהבעל הוא הנותן ואזלא קושית האבנ"מ.
סעיף ו
אמנם בדין חזרה שליחות זה דין בשליחות ולא הלכה מחודשת בגט דהוי טלי גיטך. וכ"כ תוס' כד. דשליח שלא יכול לנתק לא הוי שליח. וא"כ החסרון בשליחות וכ"כ מח"א הלכות שלוחין סימן ד שזה דין כללי וא"כ אם החסרון מדין שליחות תקשה קושית האבנ"מ דהרי לא חזרה שליחות וחידש בקהילות יעקב דבגט לא בעינן שהבעל יתן הגט מידו לידה אלא מספיק אם הבעל יעשה מעשה דהגט יגיע לידה ולכן בכתב גט והניחו בחצירו והקנה לה החצר ע"י שטר מתנה שפיר מתגרשת כיון דהחצר שלו אפילו שלא יהיה לחצר הזה דין שליח.
וראיה לזה מצאנו במל"מ פ"ו ה"א דנסתפק אם חצר של שליח קבלה נמי זוכה לאשה כידו וכתב האו"ש להסביר כיון דשליח עושה שליח ואם מת שליח ראשון שליח שני קיים דכולם מכח בעל קאתו ולכן בשליח קבלה דיש לו חצר נהי דהחצר נחשב שלוחו של ראשון כיון שהוא בעל החצר מ"מ החצר לא שלוחו של משלח ואלו מת השליח החצר לא קונה ונמצא חצר שלוחו של ראשון ולא של בעלים. ע"ש. ולפ"ז גם בשליח הולכה נאמר כן דלא קונה חצרו והרי הרמב"ן ורשב"א ור"ן בעובדא דשכיב מרע פירשו דמיירי בחצר של שליח ולפי הקצות ס' ר דהחסרון מדין מילי לא מימסרן וזה דין רק בשליח קבלה ולא בשליח הולכה.
ואו"ש דחה וכתב דלא שייך מילי גבי חצר א"כ קשה. ואם נאמר דלא בעינן שהגט יבוא מיד הבעל אלא סגי שיבא ליד האשה ע"י מעשה הבעל ניחא ולכן ע"י הקנאת בעל החצר עובר לרשותה ומהני.
אמנם לפי הטור בס' קלט כתב אע"ג דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דנתינתו צריך שתהא מידו ממש. אבל קבלת האשה. אינה צריכה שתקבלנו מידו ממש אלא לרשותה מדלא כתיב ונתן לה אלא ונתן בידה ומרבינן רשותה ע"ש הרי דבעי נתינה ממש מצד הבעל וא"כ תחזור קושיא לדוכתא הרי בעל לא נתן והוי טלי גיטך וצ"ע. וכתב הרמב"ם בפ"ה מגירושין הלכה חי דאם נתן הגט ביד עבדו שאינו כפות וכתב לה שטר מתנה עליו דקנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה.
וה"ה תמה בשם הרשב"א ה"ז טלי גיטך מעל גבי הקרקע ע"ש. וקשה להרשב"א עצמו כשזרק גט לחצרה ולא היתה סמוכה לה ואמרה תזכה לי חצרי מהני למה מהני הרי חסר בנתינה. ולשיטתו זה דומה לטלי גיטך מעל גבי קרקע. ועי' ב"ש סימן קלט ס"ק כט שכתב לחלק ונראה מדברי הרמב"ם דבכדי לסלק החסרון של טלי גיטך מעל גבי קרקע לא בעינן נתינה מהבעל לחצר המועיל לקנין של האשה אלא מספיק שנותן אפילו לחצר שלא מועיל לקנין כגון בחצר מהלכת דעבד או חצר שלא סמוך לה או אינו משתמר אף דלא מועיל לקנין מ"מ חצר כזה ונתינה לחצר כזה מסלק החסרון של טלי גיטך מעל גבי קרקע ומתי אנו צריכים שהגירושין יחולו מיד בעי חצר המועיל לקנין כגון עבד כפות וישן או כפות לבד לדעת הרמב"ם. ולכן כתב הרמב"ם דאף שנתן לעבד שהוא ער ומהלך דלא קונה לה הגט מ"מ כשיגיע הגט לידה תהיה מגורשת.
ואמרי משה ס' כ הוכיח דיש קבלה מיד הבעל לסלק טלי גיטך ומ"מ גירושין בפועל חלים רק עד שיגיע גט לידה. דפסק הרמב"ם אשה שמינתה שליח הבאה והוא אינו שליח קבלה להתגרש מיד דעיקר הגירושין נגמר רק כשהגיע לידה והוא רק שליח דידה על מעשה הנתינה שיהיה יד השליח כקבלתה ועדין אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ומהני גם כשנטלה מע"ג קרקע דגם בנטלה מידו אינה נתינה דהוא לא שלוחו של הבעל רק הוא שליח האשה על מעשה הנתינה ולא על חלות הגירושין. והכא נמי בעבד מהלך מקרי נתינה לרשותה אף דעדין לא נגמר בזה הגירושין דחצר מהלכת לא קונה ולכן רק עד שיגיע לידה ודו"ק.
סעיף ז
ויש לדחות דבאשה שעשתה שליח להבאת גיטה הרי היא עשתה שליח והתנתה עמו שבנתינת הבעל לידו לא מתגרשת והוי כמגרש לאחר ל' יום שלא חשיב ביום ל' טלי גיטך. אבל בעבד שהחסרון מצד חצר מהלכת ולא קונה דלא דמי לידה הו"ה דלא מהני דלא הוי נתינה כלל מ"מ הרמב"ם הוכיח ממשנה נתן בידה והיא ישנה אינה מגורשת נעורה ונמצא שזה הגט מהני דפסק הרמב"ם פ"א הלכה ט' או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה אינו גט ואם א"ל הרי הוא גיטך מגורשת ע"כ כיון דנתינה ראשונה לא נקראת נתינה יש כאן חסרון של טלי גיטך מעל גבי קרקע ורואים דאפילו אם בנתינה לא הוי קנין כיון שישנה אינו משתמר מ"מ כשנעורה לא צריך ליטלו ממנה וסגי בא"ל הרי הוא גיטך רואים שנתינה ראשונה אע"פ שלא קונה פועלת דלא חשיב טלי גיטך מעל גבי קרקע, ע"כ. ומזה למד הרמב"ם דחצר מהלכות דינה כישנה שלא קונה עכשו אבל כשיגיע לידה מגורשת.
ובזה מדוקדקים דברי הרמב"ם דמחלק בין עבד דידה לעבד דידיה. דבעבד מהלך דידה. לא קנתה והרמב"ם לא כתב אם הגיע לידה מגורשת כמו בכתב גט ונתנו ביד עבדו כשהגיע לידה מגורשת, דנתן גט ביד עבדה לא חשיבה נתינה כיון דהפירות של הבעל א"כ לא חשיב נתינה בכלל והעבד חשיב יד הבעל. ולכן אפילו הגיע לידה לא מגורשת אבל בנתן ביד עבדו ונתן שטר מתנה עליו דקימ"ל אין הבעל אוכל פירות א"כ הוי נתינה וכשיגיע גט לידה תתגרש. ולכן כתב הרמב"ם בעבד דידה אם אינו כפות אינו גט ולא כתב שאם הגיע לידה מגורשת כמו בנתן ביד עבדו והטעם ע"כ כפי שכתבנו.
ויש לדקדק בדברי הרשב"א שתמה על הרמב"ם שכתב שאם נתן לה גט ונתנו ביד עבדו שאינו כפות וכתב לה מתנה עליו דקנתה ואינה מגורשת עד שיגיע לידה ותמה עליו הרשב"א גם כשיגיע לידה הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע ע"ש. ולהרשב"א עצמו תקשה איך יישב המשנה שאם נתן לה גט כשהיא יושנת דכתב דחצר לא משתמרת ומ"מ כשמתעוררת לא בעינן נתינה חדשה. וכן בזרק לה גט לחצרה שאינה סמוכה לה ואח"כ באה לחצרה או שאמרה תזכה לי חצרי שבעכו מהני כפי שכתב בשמו בס' קלט וא"כ איך מהני הרי לדברי הרשב"א זה דומה לטלי גיטך וצ"ל דחצר שאינה משתמרת או שאינה סמוכה לה אע"פ שלא מתגרשת מ"מ הנתינה מסלקת הדין של טלי גיטך וזה ס"ל לרשב"א ג"כ וזה מקור הרמב"ם אלא דעל הרשב"א דמזכה שטרא לבי תרי אי ס"ל בחצר שלא משתמרת ולא סמוכה לה דמהני כשמגיע לידה למה בעבד מהלך פריך על הרמב"ם וס"ל דהוי טלי גיטך מעל גבי קרקע.
וכתב באמרי משה לישב דס"ל לרשב"א דמהני נתינה לרשות שאח"כ תהא ידה לקנות כגון חצר שלא סמוכה ולא משתמשת אבל בעבד היא לא מתגרשת בעבד אלא נוטלת מידו וזה טלי גיטך מעל גבי קרקע ולפ"ז יוצא בנתן ליד עבדו והוא מהלך ואח"כ כפתה אותו שאז היא קונית באותו יד שעומד להיות שלה מהני כ"כ הב"ש ס"ק כט ותורת גיטין תמה עליו אמנם הרמב"ם ס"ל כיון שבידה לעשות הנתינה לכפות העבד זה נחשב נתינה. והנה לדעת הרמ"ה דפליג על הרשב"א דכתב דבנתן בחצרה ואמרה אח"כ תזכה לי חצרי דמהני והרמ"ה פליג עליו דבעינן דבעת הנתינה תהיה סמוכה ולפי הרמ"ה למה מהני ביושנת שיגיד אח"כ וצ"ל דס"ל להרמ"ה כשיושנת מהני דלא בעינן נתינה דמועיל לקנין רק נתינה לרשות.
וזה מחלק טלי גיטך משא"כ כשהיא לא סמוכה לא הוי נתינה לרשות ולא מהני ובזה מיושבת שיטת הרמ"ה דכתב מרן בשו"ע בשמו בסעיף ב' אם נתן בחצרה ואח"כ בא שם וא"ל הא גיטך יש מי שכתב שאע"פ שהגט שם אינה מגורשת עד שתטלנו וכו' ותמה הט"ז הרי מרא דשמעתתא הוא הרמ"ה דס"ל אם שם גט בחצרה ואמרה תזכה לי חצרי לא מהני ואיך כאן אם לקחה הגט מגורשת הרי זה טלי גיטיך מעל גבי הקרקע וכ"כ בית מאיר.
וכתב המגיה לבאר ולפי הנ"ל ניחא דאם לא היתה עומדת בצד חצרה לא מהני מה שתהא אח"כ ותטלנו. דזה הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע. משא"כ בדין זה דהיא עומדת בצד חצר ולא א"ל הא גיטך רק אח"כ מהני.
סעיף ח
והנה במגרש לאחר ל' דמגורשת אע"פ שכל הלכה יום הגט בידה בודאי דאין החסרון של טלי גיטך מעל גבי הקרקע וטעמא שלמרות שהגירושין נגמרים בסוף ל' יום מ"מ הנתינה הראשונה הגם שהיא לא לשם גירושין מהני. ובזה מובן שיטת הרשב"א כשנתן בחצרה ולא היתה סמוכה לה ואומרת תזכה לי חצרי דמהני דיש כאן נתינה ומה שנמצא בידה אח"כ הוי כמו לאחר ל' יום. וכן בנתן לה שטר פקדון וא"ל אח"כ ה"ז גיטיך וכנסי שט"ח זה וא"ל אח"כ הא גיטך בכולם מהני דהרי נתינת הבעל שפיר אע"פ שהנתינה הראשונה לא היתה לשם גירושין.
ולפ"ז מיושב הרמב"ם בנתן לה גט ביד עבדה המהלך כשיגיע לידה תהיה מגורשת. והסביר הרב אמרי משה מטעם שלא צריך לתת לחצר קנינית. אלא גם אם נותן ברשות שאינו קונה. ולפי הנ"ל ניחא דכיון שיש נתינת הבעל ולא גרע מכנסי שט"ח או פקדון שכל הדין של טלי גיטך בנוטלת מעצמה. אבל כשהגט בידה מכחו מהני ולכן כשנתן ביד עבדה אע"פ שהוא ער אע"פ שלא משתמר מ"מ נתון לה רשות וקנתה העבד בנתינת הבעל והגט בידו לכן כשיגיע לידה מגורשת וזה סברת הרמב"ם.
והר"ן הביא דברי הרשב"א בשני הלכות. אם שם הגט בחצרה המשתמרת ובאה ואמרה תזכי לי חצרי מהני והם דברי הירושלמי ולא עוד אלא אפילו לא נתנו שם עדין ואמרה לבעל זרוק לי גט בחצרי ותזכה לי חצרי משמע לי דמגורשת דהא חצר לא גרע משליחות. ותמה הר"ן דהדין השני שיש בו חידוש לרשב"א הוא הדין הנכון דהדין הראשון דשם הגט בחצר ואמר תזכה לי חצרי איך מועיל הרי בשעה ששם הגט החצר לא שליח דידיה ולא דידה ואין לומר דדמי כאילו נתנו לה לפקדון ובתר הכי אמרה תזכה חצרי שבעכו.
הא בעינן שיאמר לה הא גיטיך ואי באמר לה כן לאחר שאמרה תזכה לי חצרי הרי היא כאומרת תחילה תזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה דהיינו גוונא בתרא ע"כ.
לפ"ז יוצא דהרשב"א והר"ן פליגי בדין נתן לחצרה ובאה אח"כ ואמרה תזכה לי חצרי דלהרשב"א מהני ולהר"ן לא מועיל וטעמא דהרשב"א דהוי נתינה חשובה מיד הבעל כיון דהיד הזאת תקנה לה אח"כ חשיב נתינה וע"כ כשאמר בשעת נתינה תו א"צ לומר כשאמרה תזכה לי חצרי והר"ן ס"ל דבעינן הנתינה והקנין באין כאחד והא דמהני כשאמרה תזכה לי חצרי והגט הגיע ע"י נתינתו דהוי כמו פקדון דמהני. ובתו"ג כתב לישב שיטת הרשב"א איך מהני תזכה לי חצרי וכתב כיון דקודם חלות הגט החצר קנוי לה לפירות והוי כשלוחו של בעל ובשעה שאמרה תזכה לי חצרי ידה וחצרה באין כאחד והוי כאילו רשות הבעל נתן לרשותה כמו תזיל ותפתח דכתבו התוס' דלא שייך טלי גיטך מעל גבי הקרקע ודו"ק.