סימן ל"ד: זבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י
סעיף א
בגמרא קדושין מט: ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי, אמר רבא הוי דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים, וכתבו התו"ס דאם גילה דעתו אע"פ שלא התנה אזלינן בתר אומדנא וכ"כ התוס' בקידושין שם וראיה מסוגיה כתובות צ"ז. זבין ולא איצטרכו ליה זוזי הדרי זביני או לא הדרי. תא שמע דההוא דזבין ארעא לרב פפא דאיצטרכו ליה זוזי למיזבן תורי לסוף לא איצטרכו ליה ואהדריה ניהליה רב פפא לארעיה ההוא לפנים משורת הדין וכו' והלכתא זבין ולא איצטרכו ליה זוזי הדרי זביני.
וכתבו התוס' וכגון שגילה דעתו בשעת המכר דאמר ליזבן תורי קא זבין שאי שתיק ליהו דברים שבלב. וכ"כ הגמ' קידושין מט. גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל. התם נמי דגלי דעתיה. ויש דברים שלא מועיל גילוי דעת עד שיתנה. כגון מוכר מלבושיו שם בעינן תנאי ויש דברים שאפי' גילוי דעת לא בעי כגון שטר מברחת דכתב נכסיו לאחרים ואח"כ שמע שיש לו בן שהמתנה בטלה.
ובהפלאה כתב דאשה שמכרה למזונות ונישאת ולא איצטרכו לה זוזי למזונות לפי"ד התו"ס המקח בטל ולא הוי מכירה ותגבה כתובתה מקרקע וצ"ל דלא הדר זביני ופנ"י תמה דאי אפשר להעמיד באופן דמכרה למזונות וסילקו אותה היתומים בכתובתה דהא מה דהדר זביני לא לה אלא ליורשים וה"ה באוקימתא של בעל ההפלאה ותירץ דאיירי שהיתומים מסלקין כתובתה מדמי הקרקע שמכרה למזונות דהשתא לא איצטרכו לה זוזי שהיא יכולה ליזון מפירות הקרקע שלה משא"כ כל כמה דלא סילקו לה הקרקע בכתובתה לא הייתה יכולה ליזון מהפירות דפירות מטלטלי ולא מוציאין למזונות.
ובאילת אהבים פי' כגון שמכרה לכתובתה והודיעה שרוצה להתחתן. ואחר שמכרה והפסידה מזונות חזר בו האיש שרצה להתחתן. וממילא אם נאמר המכר בטל הרי השדה חוזרת וגובה מזונותיה. ובעצם הדין של זבין ולא איצטרכו ליה זוזי כתב הרמב"ם פי"א ממכירה הל' ח' מי שמכר חצרו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמי חצרו ה"ז כמוכר על תנאי לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטין והוזלו וכו' ה"ז מחזיר אותם דמים ותחזור לו קרקעו שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה וכן כיוצא בזה.
סעיף ב
ויש להסתפק בההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ולא עלה מרצונו. האם נאמר כיון שבידו לעלות ולא עלה לא בטל המקח או רק אם אתיליד אונסא אבל כל שאין לו אונס המכר קיים. וכתב המל"מ פ' י"א ממכירה בשם הרש"ך וז"ל ואע"פ שמדברי הר"ן מוכח דמה שלא עלה משום דאיתילד אונסא באורחא הא לאו הכי כגון נמנע מעצמו המכר קיים. היינו משום שהתנה אם לא יעלה מחמת שיעכבוהו אבל אם מכר סתם ע"מ שיעלה גם אם לא עלה מחמת רצונו המכר בטל.
ותמה עליו המל"מ דהר"ן כתב דבריו למ"ד דלא בעי תנאי כפול בממון. דאי כפל אפי' לא רצה לעלות מרצונו המכר בטל. ודחה הר"ן ראיתם דלעולם בדכפליה אלא שהתנה אם לא יוכל לעלות ולכן בעינן אונסא רבה אבל כשגילה דעתו לחוד שמוכר כדי לעלות לא"י אע"ג דמהני גילוי דעת בשעת המכר מ"מ אם היה יכול לעלות בלי שום אונס ולא עלה המכר קיים. והא דמהני גילוי דעת בלי לכפול היינו באומר כן בשעת המכר כפי שדייק ה"ה מדברי הרמב"ם אבל גילה דעתו לפני כן ולא אמר בשעת המכר חיישינן שמא חזר בו.
סעיף ג
ובביאור הסוגי' ההוא דזבין נכסיה אדעתא לעלות לא"י פי' רש"י קרקעות וכ"כ התוס' כתובות צז. והרמב"ם פי"א ממכירה הל' ל' וכ"כ הרא"ש בקידושין ס' ט"ו, דוקא קרקע. וכתב הרא"ש דטעמא דבמטלטלין אין כאן גילוי דעת אפי' אם פירש בשעת מכירה שדעתו לעלות לא"י. וכתב מהרש"א טעמא כיון דהגמ' אמרה לקמן שאני הכא לחומרא משמע דיש הבדל בין קרקע למטלטלין דקרקע מספק בחזקת בעליה עומדת ולכן בטל המקח אבל במטלטלין מספק הם בחזקת הלוקח. הרי לפי המהרש"א הא דלא בעי תנאי בקרקע ואמרינן המכר בטל לא מעצם הדין אלא מספק וזה לא נראה מדברי התוס' והסוגי' דכתבו התוס' דיש דברים דגלוי דעת לבד מהני בהם משמע מדינא.
ועוד לדברי מהרש"א דבמטלטלים אמרינן דלא בטל המקח מספק למה יועיל ויזכה הלוקח הרי יש כאן ספק בחלוקת המקח אי אמרינן דברים שבלב או לא וא"כ מהכי תתי שיזכה הרי החפץ נכנס ברשותו בספק. והוי תפיסה לאחר לידת הספק דלא מהני, אלא ע"כ דמה שמבטלין המקח בקרקע מתורת ודאי דלא חל ואנן סהדי דבמטלטלין מוכר בכל אופן והא דבקרקע אמרינן בגמ' מה שעשה עשוי ודברים שבלב היינו באופן דאמר לפני כן שמוכר אדעתא דהכי ובשעת המכר לא אמר כן. ובמטלטלין אע"פ שאמר בעת המכר אמרינן מקח קיים.
ובאופן שמכר קרקע ואמר על דעת לקנות חטים וכו' כתב הר"ן דוקא אם המוכרים חזרו בהם המקח בטל. אבל נמלך הוא שלא לקנות אותו דבר משמע בהא לא מבעיא דהמכר קיים. ואם יש הכחשה בין המוכר ללוקח אם גילה דעתו או לא. עיין בשו"ת מהרשד"ם ס' ר"ס ומהרי אדרבי ש"ת דברי ריבית ס' קפ"ח. והרמב"ן הוכיח מסוגי' דידן זבין ולא איצטרכו ליה זוזי דמי שמכר על דעת לעלות לא"י לא בעי תנאי כפול. וכן דעת הראב"ד דבממון לא בעי תנאי כפול דלא קיי"ל כר"מ אלא כחכמים.
אמנם הרשב"א כתב דגילוי דעת עדיף מתנאי דבתנאי בעינן משפטי התנאים דכיון שפירש תנאי ולא כפל מוכח שאינו מקפיד. והרמב"ם פסק דבעי תנאי כפול וע"כ מה שפסק בהלכות מכירה שגילוי דעת מהני על כרחך דגילוי דעת עדיף מתנאי.
והטור כתב בס' ר"ז אם פירש בשעת מכר על דעת לדור במקום פלוני ועלה ולא איתדר המכר קיים כ"כ הרא"ש. דבגמ' איכא תרי לישני לישנא קמא דרבא כל דסליק אדעתא למידר והא לא איתדר איכא דאמרי ע"מ למיסק והא סליק. ופסק הרא"ש כלישנא בתרא. ותמה הט"ז דבשלמא אם אומר ע"מ לעלות שייך לומר כל שעלה המכר קיים אבל באמר ע"מ לדור ולא איתדר ליה לכו"ע המכר בטל אפי' ללישנא בתרא וכתב דיש טעות לשון בטור וצ"ל ע"מ לילך.
אמנם לשון הרמב"ם משמע במוכר קרקעותיו ופירש בשעת מכירה שמוכר כדי לילך למקום פלוני או המטר שנמנע, כדי לקנות חטים בדמיו ה"ז כמוכר על תנאי וכו'. וכתב הג"א דהא דמכר נכסיו על דעת למיסק דאם לא גילה דעתו אמרינן דברים שבלב מ"מ אם נתן לקרוביו על דעת לעלות ולא עלה, אמרינן דברים שבלב הוי דברים ובטלה המתנה. וכ"כ הש"ג בפ' אלמנה ניזונית והר"ן בקידושין כתב במברחת מוכחא מילתא משום דליכא דיהיב כולהו נכסי לאחרים, והיינו טעמא בשכיב מרע שנתן כל נכסיו אם עמד חוזר, ולא אמרינן דברים שבלב נינהו.
כיון דמוכחא מילתא לא שייך לדונם לדברים שבלב. והטעם לחלק בין מכר למתנה, דבמכר אגב זוזי גמר ומקני משא"כ במתנה כמו שמוכח בב"ב מז: ע"ש.
סעיף ד
וכתב הסמ"ע בס' ר"ן ס"ק ט"ז דאפי' בנותן נכסיו אם שייר הוי דברים שבלב ואינו חוזר ומה שכתב הר"ן דאגב זוזי גמר ומקנה לאו דוקא אלא ה"ה במתנה דאי לאו דעביד ניחא נפשא לא יהיב ליה. וחידש הר"ן בקידושין דגילוי דעת עדיף מתנאי דבמשנה דכסבור שהיא כהנת דאפי' לר"מ דבעי תנאי כפול הנ"מ כשהתנה דהואיל והתנה ולא כפל, במשמעותו שבכל ענין יהיה המעשה קיים, אבל מי שגילה דעתו דעל דעת כן הוא עושה הרי זה כאילו התנה וכפל ע"כ.
וכ"כ רדב"ז ח"א ס' תקע"ג דלרוב הפוסקים יותר מועיל גילוי דעת מתנאי שאינו כהלכתו ובספר גור אריה יהודה חאהע"ז ס' י' י"א הביא דברי הרדב"ז וכתב בשם הגאון מהר"ם אבד"ק ברא"ד דאי איכא אומדנא מהני גם תנאי שלא כהלכתו ולא מיגרע עי"ז האומדנא. ובכנה"ג אהע"ז ס' ל"ח הגהות ב"י הביא דברי הר"ן בקידושין והקשה עליהם מדברי הר"ן פ' מי שאחזו שכתב מפורש דליכא למימר דגילוי דעת עדיף מתנאי שלא נכפל דהא לעיל בפ' השולח במוציא אשתו משום שם רע דאיכא אומדנא ובעי ר"מ תנאי כפול משמע אע"פ דאיכא אומדנא בעי תנאי כפול ואי לאו הגילוי דעת לא מהני.
וכן העיר השער המלך פ"ו מאישות ושו"ת מהר"ם אלשיך ס' ע"ח דגילוי דעת לא מהני רק בממון ולא באיסורא והעלה בשער המלך שד"ז תלוי במחלוקת הראשונים, ע"ש. ובמהרשד"ם ח"מ ס' רפ"ט כתב דאם לא נראה לפנינו המניעה צריך להראותו לפנינו דאל"כ נפל פיתא בבירא וכל אחד יכול לומר כן ע"ש.
ובשו"ת משפט שלום ברזאן ס' פ"ז הביא תשו' פני יהושע לגאון מגיני שלמה ח"ב ס' צ"ז בדין ראובן שהיה בע"ח לאדון א' והיה לאדון בע"ח ופלש לביתו ובא ראובן לפני הקהל והציע את צערו ורוצה למכור הבית ונתמנה סרסור והבית נמכר, ובינתים באה אחותו והציעה לו הלואה לסלק הבע"ח ורוצה לחזור מהמקח והעלה דאף דהזכיר לפני הקהל שמוכר כדי לסלק החוב מ"מ כיון שלא אמר לקונה אף שהזכיר זה בפני הסרסור אפשר דלא מהני רק אם גילה דעתו לקונה.
וגם צריך שיזכירו בשעת גמר המקח ולא בעת שנושא ונותן בפיסוק הדמים. ועוד נראה דאם מוכר מחמת אונסו ודוחקו למעות גמר ומקנה, דכל מוכר אנוס הוא. והרמ"א כתב ודוקא במוכר מטלטלין לא מהני גילוי דעת. ומשמע מלשון זה דהדין ברור בלי שום חולק. וגם הב"י לא הביא מי שחולק אמנם הב"ח הביא מדברי המרדכי והג"א כתובות פ' אלמנה ניזונית דוקא במקרקע. אבל במטלטלי ספק הוא ואין מוציאין מיד הלוקח כך מצאתי בספר החכמה בשם פרי חדש עכ"ל.
וזה לכאורה סותר דברי הר"ה שהביא הטור דכתב דדוקא בקרקע אבל לא במטלטלין כיון שמשך קנה ושוב אי אפשר לבטל. ותירץ דגם כוונת הר"ח שהביא הטור שקנה מספק כיון דלוקח מוחזק כמו שמצאנו בס' כ"ב משוך בהמה זו וקני כלים שעליה שכתב הרמב"ם והטור בסתם לא קנה אף דהוי בעיא דלא איפשטא והנ"מ בזה. ע"ש. ובדרישה עמד על סתירת הר"ח וכתב דספר החכמה נקרא ע"ש ר"ת וצ"ל דמרדכי והג"א בשם ר"ת אמנם באספת זקנים במ' ע"ז הביא בשם ר"ח הא דאמור רבנן זבין ולא איצטרכו ליה זוזי לא מוכחא מילתא אלא בקרקע.
אבל במטלטלי ספק היא וקימ"ל ספיקא דממונא קולא לנתבע והלוקח נקרא נתבע וזה כלל גדול בדין דהמוציא מחבירו עליו הראי'. ובשו"ת אבני קודש ס' כ"ג כתב דבכל מקום שיש ספק היינו בדיעות האדם ובמחשבתו אי קפיד במטלטלין או לא והביא מדברי הרא"ש פ"ט דב"ב ס' כ"א וס' פ"ג דאין לבטל מכר מפני ספק אומדנא וא"כ הוי בכל גווני הלוקח כמוחזק במקח וכו'. וכ"כ בשו"ת ח"ס חו"מ ס"ק ב' דכתב דבמטלטלי הוי ספק והמוחזק יכול לטעון קים לי ובשו"ת מהרשד"ם ח"מ ס' שצ"ז כתב דבמטלטלין לא מהני גילוי דעת רק אם האומדנא חזקה בודאי מהני גילוי דעת גם במטלטלין דזיל בתר טעמא ע"ש.
סעיף ה
וכתב מר"ן בחו"מ ס' ר"ז סעיף ד' ואע"פ שקודם המכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כן כיון שבשעת המכירה לא אמר אינו חוזר. וכתב הרמ"א בשם הרא"ש דאם יש אומדנא דמוכח נתבטל המקח, ע"ש. ובשו"ת פנ"י הסתפק דאם אמר בתחילת המקח ולא הפסיק מאותו ענין ומכר אי חשיב כאילו היתנה בשעת מתן דמים. ובשו"ת מהרש"ם הביא בשם עטרת צבי דיש הבדל בין דברו ומכר סתם לבין היה תנאי ועשו שטר סתם דבזה אמרינן על דעת התנאי וסיים כ"כ ריב"ש ס' ק"ב.
והנה בדין זבין נכסיה על דעת למיסק לארץ ישראל דאמרינן דברים שבלב וכל שגילה דעתו אע"פ שלא היה תנאי כפול מהני. וכתב רש"י דאיירי במוכר קרקע. וכ"כ הרא"ש וכן נראה לשון הרמב"ם שכתב מי שמכר חצרו או שדהו וכו' וכתב המהרש"א דאם מכר מטלטלין הנ"ל הלוקח מוחזק והיינו דבגמ' אנו מסופקים ולכן בקרקע מעמידים בחזקת מרא קמא ובמטלטלין מעמידין בחזקת המוחזק. אמנם הפנ"י פי' דכיון דהלוקח רוצה להחזיק מספק לא יכול להחזיק ולכן גם במטלטלין הדין כן.
אמנם בסוג' דמומין בכתובות ע"ו ד"ה על בעל החמור להביא ראי' כתבו התוס' היכא דליכא חזקה אע"פ שהוא מוחזק וחזקת הגוף מסייעת ליה וכו' טעמא דשמואל מוקי לה לפרה בחזקת מרא קמא. והא דפריך בהשואל גבי מחליף פרה בחמור וילדה דיחלוקו וליחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המוציא מחברו עליו הראי', אלמא לא מוקמינן אחזקת מרא קמא היכא דתפיס אידך ותרצו התוס' דשם פריך אליבא דמסקנא דהכא דלא קאי הכי. ע"ש. וכן בספיקא דדינא קימ"ל דאם תפס אין מוציאין מידו. כפי שהאריך בס' תקפו כהן ובס' כ"ו והעלה דגם להטור והרא"ש תקפו כהן מוציאין מידו.
וכן מוכח מסוגי' בב"מ דף ק. המחליף פרה בחמור דאוקמינא בעומדת באגם או בסימטא ופרכינן ולוקמה בחזקת מרא קמא ולהוי אידך המוציא מחברו עליו הראי' ומשני הא מני סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקים. משמע בהדיא דלרבנן כשאינו בחזקת אחד מהם מוקמינן אחזקה וכן כתב תשב"ץ ח"ב ס' רע"ב ע"ש ומה שהק' המל"מ מדכתבו הרי"ף והרמב"ם דבספק דפ' המפקיד אי קנה שומר הכפל או לא דיחלוקו. כבר כתב מר"ן הב"י בס' רצ"ה כיון שכפל אינו ביד המפקיד ומעולם לא זכה ולא בא לידו לכן יחלוקו דלא הוי מוחזק.
ומה שכתב המהרש"א דכל הדין בקרקע וכיון שיש ספק מוקמינן בחזקת מרא קמא זה לכאורה נסתר מדברי הרשב"א והביאו מר"ן בחו"מ ס' כ"ט דאם יש שני כתי עדים שהמכירה על תנאי כיון שהלוקח ירד כדין והמוכר החזיקו כראוי אלא שמביא עדים שיש לו להסתלק מחמת התנאי וזה מביא עדים שלא היה תנאי מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח שהוא עכשיו בידו. ע"ש. והכא נמי כיון שהלוקח ירד כדין והמוכר רוצה לסלקו מחמת שגילה דעתו ולא עלה לא"י מספק הלוקח הוא מוחזק ואיברא שהרי הש"ך בס' תקפו כהן ס' נ"ח כתב דבקרקע לא שייך תפיסה ובחזקת בעלים הראשוני' הוא.
ומה שכתב הרשב"א דבתנאי מעמידים ברשות הלוקח כיון דהגמ' אמרה תנאי מילתא אחריתי ולכו"ע ירד ברשות אלא יש תנאי שאחר כמה שנים יחזיר, נמצא שעל השנים הראשונות אין מחלוקת שהיא שלו לכן לא מוציאין מידו.
סעיף ו
ומצאנו למל"מ פט"ו מטוען הלכה י"א שמחלק בין תרי ותרי לספיקא דדינא וכתב דאפשר דהרשב"א מודה בספיקא דדינא מוקמינן קרקע בחזקת המוחזק. אבל דעת האחרונים דגם בספיקא דדינא מוקמינן קרקע בחזקת בעליה. ולא מהני גילוי דעת דכל מוכר מחמת שירד מנכסיו ודוחקו מוכר, ואחר איזה שנים מתעשרים וכי נימא דיש בידם למחות דהא יש גילוי דעת וקימ"ל גילוי דעת אפי' אחר כמה שנים מהני, וכמו שכתב הרב ב"י בס' ר"ז בשם הרשב"א במחודש כ"ג. אלא ודאי גילוי דעת כזה לא מהני דבגמ' כתובות צז.
אמרינן ההיא בצורתא דהוי בנהרדעא וזבנינהו כו"ע לאפדנייהו לסוף אתו חיטי דהרי שם בתוך המוכרים יש שמכרו כדי להרויח ולהשתכר וכו' והעלה דהמקח קיים והדין דין אמת, ודוקא הכי דמוכר כדי לקנות איזה דבר ושוב לא הוצרך דלא הוי אונס בזה מהני גילוי דעת משא"כ באונס ודחק ע"ש. ומה שכתב דאם היה אונס ודחוק לא שייך גילוי דעת צע"ג, וכתב עליו המשפט שלום מ"מ המעיין בתשובה יראה שנחלק עמו גדול אחד בזה וגם הרב פני יהושע לא כותב דבריו למעשה יען כי הבע"ד היה מחותנו והוא צידד בזכותו דרך פלפול בעלמא ע"כ כתב צ"ע לדינא.
ובשו"ת מהרש"ל ס' ל"ח דן באדם שמכר ביתו וגילה דעתו על דעת ללכת למקום פלוני לעסוק ברחיים למשך שלוש שנים והשר הדיחו לאחר שנה ומחצה וגרשו העלה דלא יכול לחזור על המכר כיון דכבר דר מקצת רק לבסוף בא האונס מזלו גרם והמקח קיים דהא אפי' אם מכר ע"ד לדור ועלה וא"א לדור כתב הרא"ש והטור דמקח קיים ומכ"ש בזה. והש"ך השיג עליו במ"ש מדברי הטור אבל מ"מ בגוף הדין הנ"ל י"ל דגם הש"ך מודה דכיון שדר שנה ומחצה וחידש המהרש"ל שהמוכר יברר שאונס בא עליו ולא פשע מידי דאל"כ בודאי א"י לבטל במקח דהמוציא מחבירו עליו הראי'.
ומש"כ גם בשוכר כן צע"ק דקימ"ל בכל מקום המשכיר נקרא מוחזק בכל ספק שביניהם כמו שכתב בס' שי"ב ס' ט"ו וכמה דוכתא ובס' זכור לאברהם ח"ג חו"מ אות מ בדין ת"ח שמכר ספריו אדעתא ליסע למה"י ולבסוף לא נסע ואיכא אומדנא דמוכח שאינו דחוק למכור אי לאו דנסע למקום אחר והיות והת"ח לא עשוי למכור ספריו מהני גילוי דעת בודאי אין אומן בלא כלים וכן נראה גם בכל אומנים שמכרו כלי אומנותם בכה"ג דהמקח בטל. ע"ש.
והנה בדין מוכר נכסיו לעלות לא"י הביאו רש"י ורמב"ם ועוד דוקא מוכר קרקע ובקצות החושן ס' שי"ט דן במשכיר והעלה דבשכירות אין דין זה דעביד אינשי להשכיר בתיהם כמו שכתב הרמ"א בס' שס"ג ס' ז' דסתם בתים בזה"ז קימו לאגרא א"כ שכירות בתים לא גרע ממכירת מטלטלין דלא מהני גילוי דעת אלא בעינן תנאי גמור. וכ"כ הנתיבות. סאמנם בתוס' בסוגיא בשכר רחיים לטחון ובעל הבית לא מוצא לטחון חוזר בו דלכאו' מאי שנא משוכר בית דאפי' העני המשכיר ואין לו היכן לגור השכירות קיימת וכן הקשה הב"ח בס' שי"ב ותירץ דמיירי ברחיים של בנין דהוי כמו קרקע ובקרקע קימ"ל דמהני גילוי דעת.
סעיף ז
ונמצא פסקן של דברים דגילוי דעת מהני כמו זבין אדעתא למיסק לא"י ולא עלה ודוקא גילוי דעת בשעת המכר אבל אם לא אמר כלום בשעת המכר אע"פ שאמר וגילה דעתו לאחר המכר לא מהני דחיישינן שמא בעת המכר חזר בו וכוונתו למכור בלי שום תנאי ויש מחלוקת ראשוני' האם הדין שגילוי דעת מהני זה גם לר"מ דבכל הש"ס בעי תנאי כפול כאן סגי בגל"ד או דלר"מ בעי תנאי כפול וגמ' אליבא דרבנן דפליגי עליה, ע"ז כתבו הרמב"ן ורשב"א בגמ' דף מט.
דהכא סגי אפי' לר"מ דגילוי דעת הוי כמו תנאי כפול. אמנם המאירי כתב דגם לר"מ רק אם המתנה רוצה שיתקיים המעשה והתנאי, כמו בני גד ובני ראובן שמשה נותן להם בעבר הירדן בתנאי שיכנסו להלחם בארץ כנען בעי תנאי כפול אבל כאן מוכר על דעת לעלות בגילוי דעת סגי גם לר"מ. אמנם הריטב"א כתב דלר"מ דבעי תנאי כפול דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו גם בגילוי דעת צריך לכפול והכא הסוגי' אזלא דלא כר"מ.
וכתב רבינו יונה לחלק דגילוי דעת מהני במוכר קרקעותיו על דעת לעלות לא"י אבל בלוקח לא מהני גילוי דעת כגון לוקח קנה יין להוליכו למקום פלוני והיין הוזל לא יכול לחזור בו. אע"פ שהיה גילוי דעת. והטעם דמוכר מתוך אונסו מוכר והרי נודע שלא מכר זה אלא מפני שדעתו למכור בשביל דבר הצריך לו למכור בשבילה ויש שאין מחלקין הרב המגיד פי"ז מהלכות מכירה הל' ה' בשם הר"י אבן מיגש. וכ"כ הנימוק"י בשם הרשב"א וריטב"א בב"ת צח.
ושימ"ק שם. וכן פסק השו"ע ס' ר"ז וכתב הרמב"ן דאע"ג דגילוי דעת מהני כמו תנאי, מ"מ יש הבדל בין תנאי לגילוי דעת דבתנאי יכול לבטל המכר ע"י שלא יקיים התנאי דתנאי הוא בין לקיים בין לבטל אבל גילוי דעת מבטל רק באונס אבל אם לא אנוס אומרים קיים המכר דהיינו אם אין אונס תעלה לא"י וכ"כ הר"ן שם.
סעיף ח
וכתב הטור הא דמהני אומדנא לבטל המקח דוקא בדבר שלא היה ידוע בשעת המכר ונתחדש עתה. אבל אם חזר בו מרצונו המקח קיים. וכ"כ בפרישה ס"ק ז' דאם ידע מזה בשעת המקח המקח קיים. ובמל"מ בהלכות מכירה פי"א הל' ח' האריך בזה והביא דברי מהרש"ק. והר"ן בקדושין פ"ג במשנה כסבור שהיא כהנת כתב דאפילו לר"מ דבעי תנאי כפול היינו בשהתנאה ולא כפל דכוונתו שיחול המעשה בכל אופן אבל מי שגילה דעתו אפי' לא כפל מהני דאנן סהדי דדינו ככפל ע"ש.
ותמהו עליו דסותר עצמו ממסכת גיטין ובשער המלך פ"ו דאישות כתב לישב דברי הר"ן והביא דברי המהרי"ט בחידושיו לקדושין וכתב עוד שם דכל היכא דאיכא אומדנא אפי' לא התנה כסדר התנאים אלא אמר תנאי ולא כפלו כאילו כפלו. והביא ראי' מדברי התוס' דף ו. אך מהרשב"א גיטין בתקנת שמואל מוכח להיפך דכל שלא התנה כהלכתו הגט הוא גט ומחו"מ משמע דכל שלא היה יכול להתנות יותר מהני גילוי דעת וכתב הרדב"ז דגילוי דעת עדיף מתנאי שאינו כהלכתו והביאו בס' גור אריה יהודה בס' י', יא' והביא דעת הגאון מהר"ם אבד"ק בראד דאי איכא אומדנא מהני גם תנאי שאינו כהלכתו ושם הרגא"י תמה עליו מהרשב"א גיטין והשער המלך פ"ו דאישות האריך בזה. והעלה דתליא תלוי במחלוקת ראשוני' והביא מהרשד"ם חו"מ ס' רפ"ט דאם המניעה לא נראה לפנינו צריך להראותו.
ובזכור לאברהם ח"ג חו"מ אות מ' בדין ת"ח שאינו עשוי למכור ספרים ומכר אדעתא ללכת למה"י ולבסוף לא נסע ויש אומדנא דמוכח דאינו דחוק למכור לולי הנסיעה למקום אחר העלה דאע"ג דספרים הם מטלטלים מ"מ מהני גילוי דעת שאין אומן מוכר כלי אומנותו וה"ה בכל האומנים שמכרו כלי אומנותם בכה"ג דהמקח בטל.
סעיף ט
והנה לקמן בס' שי"ח כתב הב"ח בהשכיר רחים ואינו מוצא לטחון יכול לחזור בו וקשה דמאי שנה ממשכיר בית והעני דלא מוציא את השוכר ותירץ דאיירי ברחיים של קרקע ובקרקע מהני גילוי דעת. והכא נמי דא"ל המשכיר לשוכר שהטעם למה לא נוטל דמים כיון שצריך לפרנס בני ביתו אבל עכשיו שהעשיר ולא צריך לטחון יכול לומר תן לי דמים, ואם לא יוכל לבטל השכירות דאדעתא דהכי לא השכיר לו הרחיים. ולא דמי לשוכר בית וחצר וחנות דהשוכר נפסד אם מוציאו תוך הזמן דלא מצי לאגורי תוך הזמן דלא היה השכירות לריווח משא"כ ברחיים דהשוכר אין לו הפסד בין יטחון או יתן מעות ע"כ.
ובדין זה של רחיים הרא"ש חולק על התוס' וקימ"ל כהרא"ש א"כ מוכח דאומדנא לא מהני אבל יש לדחות דשם הרא"ש כתב אחר משום דמי הזקיקו למשכיר לקנות רחיים כדי להפקיע חיוב השוכר ועוד דשם הגילוי דעת לא היה על גוף השכירות אלא על הדמים ובכה"ג אמאי יתבטל גוף השכירות.
וכתב מהרש"ל ס' ל"ח על ראובן שהשכיר בית לשמעון למשך ג' שנים אדעתא שילך וישב ברחיים ששכר מהפריץ והפריץ הוציאו אחר שנה וחצי וראובן חוזר על שמעון והשיב דאף דבבכר לא מהני בכה"ג מ"מ בשכירות אם חזר בו ע"י אונס בטלה השכירות דאף דהרא"ש פסק בשוכר לזמן קבוע ונפל בית של משכיר לא מוציא את השוכר תוך הזמן דשכירות ממכר הוא מ"מ לפי הרמב"ם וסמ"ג דכל כי הרי גוונא מוציאו וכן עיקר. וכמו שכתבו התוס' בפרק השואל גבי שוכר אמר נתתי ומשכיר טוען לא קיבלתי ובשו"ע בס' שי"ב פסק מר"ן כדעת הסוברים דתוך הזמן לא יכול להוציאו ובב"י הביא בשם נ"י דידורו שניהם ע"ש.
אבל בשו"ע לא הביא דיעה זו ובפרח מטה אהרון ח"א ס' א' ב' העלה דשכירות קרקע דמי למטלטלין לענין גילוי דעת ומה שאמרה הגמ' גילוי דעת מהני היינו בקרקע.
ובדין מכר מטלטלין אדעתא לעלות לא"י הוכחנו לעיל דדין זה רק בקרקע וכ"כ הרמ"א בס' רז סעיף ג' ומשמע דכו"ע מודו אמנם המרדכי הביאו הב"ח סעיף ז' והג"א בכתובות פ' אילו נערות כתבו דבקרקע מהני גילוי דעת ובמטלטלין הוי ספק ואין מוציאין מיד הלוקח וכ"כ בספר החכמה וזה סותר דברי הר"ח שהביא הטור והעלה דגם במטלטלין הוי ספק ומה שהמכר קיים כיון דהוי ספק ולוקח מוחזק. ובשו"ת פרי אדמה ס' ל"א כתב דבמטלטלין הוי ספיקא דדינא ובזכור לאברהם ח"ג חו"מ אות מ' כתב בשם פנים מאירות מי שמכר ביתו כדי לקנות בית אחר ולאחר המכירה נשרף הבית שרוצה לקנות והמוכר רוצה לחזור מהמכירה כי אין לו עתה מה לקנות והעלה שהדין עם המוכר והמקח בטל אבל ב"מ ס' ז' כתב דהמקח קיים דלא דמי לחיטים דשם החיטים מצויים ולכן אדעתא דהכי מכר אבל מוכר כדי לקנות בית זה מי אמר דהבית הזה יפול בחלקו שמא הבעלים לא ירצו למכור לו וכמו שאמרה הגמ' בב"מ עג: ותמהו עליו דהרי מוכר מפני המטר ובא המטר דבטל המקח ושם אין בידו. ודו"ק.