כתוב את הכותרת כאן

אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל

גמ' שבת עד. תנו רבנן היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת – ובגמ' מאי קאמר. ואוקמה אביי – דבורר ואוכל לאלתר שרי ופי' ר"ח היינו בבורר אוכל מתוך פסולת לאלתר אבל פסולת מתוך אוכל חייב. וכן כתב הרי"ף והרא"ש. וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהלכות שבת הלכה י"ב וי"ג – וז"ל הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובורר מין ממין אחר בנפה וכברה חייב בקנון ובתמחוי פטור. ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. והבורר פסולת מתוך אוכל אפי' בידו אחת חייב וכו'.

וכ"כ הטו"ר ושו"ע ואור זרוע – שפסולת מתוך אוכל אפי' ביד ולאלתר חייב. אמנם הרמ"ק הביאו הרב המגיד תמה על הרמב"ם מנין להחמיר שפסולת מתוך אוכל חייב. וכ"כ רבינו ישעי' בס' המכריע ס' כ"ג לתמוה על הר"ח. ופי' שאביי איירי בפסולת מתוך אוכל ולכן לאלתר מותר. והוכיח מביצה המולל מלילות מנפח יד על יד ואוכל והרי שם פסולת מתוך אוכל. ע"ש – וכ"כ פסקי ריא"ז פ' כלל גדול אות טו. ובאגלי טל מלאכת בורר אות יז.

הוכיח שהתו"ס ס"ל ביד פסולת מתוך אוכל מותר, לאלתר. בקנון פטור אבל אסור בנפה ובכברה חייב אוכל מתוך פסולת אין הבדל בין לאלתר בין לאחר זמן ביד מותר, בנפה ובכברה חייב. בקנון ותמחוי פטור אבל אסור. וכן היא שיטת הרשב"א בעבודת קודש דביד מותר ואין חילוק בין אוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך אוכל.

וע"כ צ"ל דס"ל לרשב"א דבורר שהיה במשכן הוא בכלי דוקא ולכן כל שעושה ביד מותר. ור"ח פליג וס"ל דבורר במשכן היה ביד – ולכן פסולת מתוך אוכל לאחר מועד. לאלתר חייב .

ובדעת הרמב"ם שכתב בפ"ח הל' י"ג הבורר פסולת מתוך אוכל אפי' בידו אחת חייב – ולא כתב דאפי' לאלתר אלא סתם. וכן תמה מהריט"ץ ס' כ"ג על הרמב"ם וכתב מהר"י אבולעפיא בתשו' שם דבורר בשעת אכילה מותר לרמב"ם לפ"ז נדחית הראיה שהביא רבינו ישעי' מביצה דמנפח בידו. לפי הרמב"ם ניחא דזה בשעת אכילה ולכן מותר – ולפי הרמב"ן שכתב שבת דף עד. דנפח ביד שרי דאין דרך ברירה בכך לכן שרי מן פסולת מתוך אוכל ע"י שינוי וידוע דהרמב"ן פסק כר"ח ורי"ף דפסולת מתוך אוכל חייב ביד אפי' לאלתר אלא ההיא דביצה שמותר הוי ע"י שינוי.

מלאכה שאינה צריכה לגופה

ויש לחקור בבורר. דאם הוי מלאכה שלא צריכה לגופה ואע"פ כן חייב שדרך אכילה בכך וכ"כ בעל המאור שבת קו. אמנם הרמב"ן פי' בורר זה מתקן האוכל. ולכן גם בלוקח פסולת האוכל תוקן – וכ"כ בס' ישועות יעקב בס' שי"ט שהקשה כל בורר הוי מלאכה שלא צריכה לגופה – דבורר כדי לדחות הנזק מעליו ותרץ דמלאכת בורר הוא שהפסולת והאוכל אינם ראויים לאכילה דפסולת מצד עצמה – ואוכל ג"כ מצד הפסולת שמעורב בו. נמצא ע"י ברירה מתקן האוכל ועושה אותו ראוי לאכילה.

ונמצא שמלאכת בורר היא על תיקון האוכל. וזה נקרא צריכה לגופה ולפ"ז רק בפסולת מתוך אוכל דאין ראוי לאכילה אבל בב' מיני אוכלין – לא יהיה דין בורר דלא מתקן כלום. כן משמע מדבריו – ותימה דהרי הרא"ש ס"ל מלאכה שלא לגופה פטור. ובב' מינים כתב דאותו שלא רוצה לאכול עכשו הוי פסולת – וחייב. ובשלמא לרמב"ם ניחא – אלא להרא"ש ושאר פוסקי' ועי' באור הלכה ס' ג' דכתב דגם בב' מיני אוכלין מתיפה אותו שאני רוצה לאכול.

וכל דין בורר רק בב' מינים מעורבים אבל לא מעורבים לא שייך בורר – במה שמסלק אחד לקחת את חבירו. ודמי לצד נחש דאם מתעסק שלא ישכנו מותר. והיינו דלא הוי בכלל מלאכה. גם לרמב"ם דס"ל מלאכה שלא צריכה לגופה חייב כאן לא הוי מלאכה במתעסק שלא ישכנו. הכא נמי לא הוי בורר אלא מסלק את המניעה להגיע לאותו מין שנמצא למטה וסוף דבנחש התירו משום הזיקא – מ"מ כאן מותר.

ובמה שכתב מהר"י אבולעפי' דבורר פסולת מתוך אוכל בזמן האוכל גם לרמב"ם מותר. ובזה ישב את הרמב"ם כתב על זה הברכי יוסף דמהריט"ץ חולק עליו ולכן בנפל זבוב לכוס למהר"י אבולעפי' מותר להוציאו ומהריט"ץ אוסר והתיר מטעם אין ברירה בלח – וכתב בביאור הלכה דרמב"ן מפורש כדעת מהר"י אבולעפי' דכתב הרמב"ן בשבת עד. ד"ה וכי מותר פרוש מסברא – שאין דרך ברירה בכך דהוי כאדם שאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך האוכל.

והביאו הריטב"א בחידושיו. אבל מדברי הרא"ש לא משמע כן וכן דעת מר"ן שהביאו כשיש תולעים במים מותר לסנן בתוך פיו – דמה שמעכב הפסולת ליכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר. ומדלא תרץ דבשעת שתי' גופא אין שייך דין בורר משמע דלא כמהר"י אבולעפיה אלא כמהריט"ץ. ע"ש. ומ"מ יש ס"ס לשיטת מהר"י אבולעפי' חדא דיש ס"ל גם בפסולת מותר ואת"ל אסור אולי בזמן אכילה הלכה שמותר – ודו"ק.

ההיתר בבורר לאלתר

והנה בבורר אוכל מתוך פסולת ביד לאלתר מותר.

א. יש להסתפק חדא מה סיבת ההיתר.

ב. מה שיעור לאלתר.

האם יש הבדל בין אוכל מתוך פסולת או אוכל מתוך אוכל דאמרינן מה שלוקח

עכשו הוי אוכל והנשאר נקרא פסולת.

וראיתי בהר צבי במלאכת זורה בטללי שדה שטעם בורר בידו החומר כתבו התו"ס מפני שאין דרכה של מלאכת ברירה בכך. ורמב"ן כתב הטעם משום שדרך אכילה בכך – ונ"מ לשאר מלאכות דאם נאמר כדעת הרמב"ן משום שדרך האכילה בכך. זה דין בכל המלאכות והיינו אם אוכל עוגה שרשום עליה אותיות ועי"ז מוחק אם מטעם שדרך אכילה בכך אין דרך למחוק. אבל אם נאמר שאין דרך האוכלים למחוק תוך כדי אכילה נמצא שיהיה היתר בזה.

ודעת רש"י בבורר לאלתר הטעם משום לאו דרך ברירה בכך. וכן כתבו ד"ה בורר ואוכל דאוכל מתוך פסולת אין דרך ברירה בכך.

אבל הרשב"א בגמ' חלק ד' ס' ע"ה משמע דהוי דרך אכילה. וכתב מג"א בס' ש"ב ס"ק ז. דוקא בורר וטוחן התירו לאלתר. וכתב מג"א ס"ז ס"ק ד' דלר"ת דאוסר לסחוט בוסר לתוך אוכל מטעם דהוי בורר אוכל מתוך פסולת ולאלתר מותר. והביא מג"א בשם ע"ש לסחוט לצורך אותה סעודה ונחלק עליו המג"א. ע"ש. נמצא למג"א דהטעם משום דהוי דרך אכילה.

מה נקרא לאלתר

ומה נקרא לאלתר. מר"ן בב"י הביא דעת הר"ח וה"ה שכל שמסב באותה סעודה. דעת המרדכי להתחיל ולאכול אחר ברירתו – שרי אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ושיעור המרדכי קצר משל הר"ח. והב"י הביא דעת הרמב"ם שמחלק בין בורר אוכל מתוך פסולת לאוכל מתוך אוכל דכתב הבורר אוכל מתוך פסולת להניח ג' או ד' שעות חייב. אבל אוכל מתוך אוכל – חייב רק בבורר שחרית לאכול בין הערבים. ובמחצית השקל כתב להוכיח דשו"ע ס"ל כרמב"ם דהחילוק הזה שריר וקיים – ומה שכתב המחבר לא ידעתי מנין לו החילוק זה. המחבר סמך על כך שהרמב"ם יש לו מקור.

אמנם חילוק זה נסתר דהוי המחבר פסק הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובורר מין ממין אחר וכו' אם בירר בידו כדי לאכול לאלתר מותר, וכו'.

אמנם המחבר בסעיף ג' הביא הדין של היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד ואם בירר והניח לאחר זמן אפי' לבו ביום כגון שבורר שחרית לאכול בין הערבים חייב.

ובגמ' היו לפניו שני מיני אוכלין – רש"י לא גריס שני מיני אוכלים אלא מיני אוכלין – והיינו דרש"י ס"ל דלא שייך ברירה בשני מינים דכל אחד מופרד מחבירו. וע"ז כתבו תו"ס שגורסין שני מיני אוכלין ושייך ברירה דמה שרוצה עכשו נקרא אוכל והשני פסולת. ומשמע במין אחד לא שייך ברירה.

אמנם הט"ז כתב ס"ק ב' – דלרווחא נקט שני מיני אוכלין לרווחא ור"ש במין אחד. אמנם התה"ד נשאל על כך והוכיח דבשני מיני אוכלין דוקא שייך ברירה ולא במין אחד.

בורר בשעת האכילה

בורר בשעת האכילה – הברכי יוסף הביא מחלוקת מהרי"א אבולעפי' ומהריט"ץ. דמהר"י אבולעפיא מתיר ומהריט"ץ אוסר. והרא"ש ומר"ן משמע כמהריט"ץ. ויש לדון האם בורר רק בדברים נפרדים מעורבים או אפי' במחובר. וממה שכתב הרמ"א בס"ס שכ"א אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח. וכתב מג"א הו"ח תפוחים – וקשה לפי מג"א דאוסר לקלף תפוח א"כ אפי' לאלתר יהיה אסור דמקלף הקליפה דהיא פסולת – ומשאיר התפוח נקי. וזה אפי' לאלתר יהיה אסור וכתב מאמר מרדכי דהוי דרך אכילה בכך.

ובירושלמי פו"ך כלל גדול הלכה ב' איתא האי מאן דשחק תומא כד מפריך ברישיה משופ דש כד מברר בקליפיה משום בורר. בזה מקור הרמ"א בס"ס שכ"א וע"ז כתב המג"א הו"ה תפוחים.

אמנם המאירי בשבת קלד. בד"ה מסננין שאין לפקפק בניקור הירך משום בורר שכל שהוא מחתך בידו לא נקרא בורר. ע"ש וכ"כ הערוך ערך דש. דכל בורר בשני דברים מעורבים ולא במחוברים. וכן הוא בפי' ר"ח. שבת עד. וכ"כ בטל אורות מלאכת בורר דף לב. וכתב שלפ"ז מיושב מרדכי פ"ק דביצה וז"ל שיש להתיר ניקור הבשר ביו"ט. וברירה לא שייך כאן. ובס' בית מנוחה הביא דברי המג"א דאוסר לקלף תפוחים וכתב עליו שנראה כיון שקליפת התפוחים מחוברת לאוכל והוא גוף אחד אין בקליפתן דין ברירה והרי הוא כחותך מגוף התפוח – ולכאו' קשה הירושלמי בקולף שומים שאני שומים שהקליפה לא מחוברת משא"כ בתפוח.

ברירה במחובר

והנה בדין ברירה במחובר לא אמרינן. כ"כ הגהות מיימון בשם ראבי"ה דמותר לנקר בשר ביו"ט אפילו נשחט מערב יו"ט ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א בענין אחר. ע"כ וכתב המרדכי וברירה לא שייך כאן – ובטעם המרדכי נאמרו חמישה פירושים ושיטות. דעת המג"א בס' ת"ק ס"ק י"ב דלא שייך ברירה אלא בדבר המעורב אבל הכא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ע"ש והכוונה שבשר וחלב כל אחד עומד במקומו והוי כמפריד. ויש שכתבו בטעם המג"א דהכל מין אחד הוא וארי דרביע עליה וכ"כ ר"ן בפ' החבית. סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדירה.

וכתב הר"ן דהאי ודאי אפי' בשבת שרי וכו' מיהו הא אמרינן דמדברי רבינו נלמד דוקא ביו"ט אבל בשבת אסור דהוי בורר אוכל מתוך פסולת וכו' ואחרים פי' אפ' בשבת וכי תימא היכי שרינן י"ט כיון דעז גופא חזיא לאכילה ואיסורא הוא דרביע עליה. לא מיקרי פסולת וכו'.

וכ"כ מג"א בס' תסו. במים שנפלו על קמח ורקד הקמח וכתב מג"א דאם א"א לאכול מן הקמח ביו"ט אסור לרקדו ביו"ט אלא ירקדנו ע"י נכרי לבער החמץ. ואע"ג דריקיד הוי מלאכה דאו', מ"מ הכא דאין בו פסולת אלא ארי דרביע עליה לא הוי אב מלאכה – ע"ש. וב' תרי"א לגבי מנקבין ירק ביוה"כ מן המנחה. והקשה מג"א הרי העלין פסולת – והוי בורר – ותרץ דלא פסולים לאכילה לגמרי אלא שאין ראויים לאכילה ע"י הדחק לכן בשבת אין בזה שבות ובויה"כ התירו. ע"כ.

ופ' עוד המג"א דמה שכתב הג' מיימון כיון דאי אפשר בענין אחר אין זה נתינת טעם על דלא שייך ברירה – אלא טעם אחר דקשה הרי אפשר לנקרו מעיו"ט ויהיה אסור לנקרו ביו"ט – ע"ז אמר כיון דאי אפשר בענין אחר, ודו"ק.

ופר"ח כתב ג"כ דלא שייך בורר אלא במשמרת שבורר היין מן השמרים או בבורר אוכל מתוך פסולת או בורר אוכל מתוך אוכל שהם דברים מחולקים אבל בדבר שהכל מין אחד כגון בשר וחלב. ומה שמפריד אינו אלא משום ארי דרביע עליה לית ביה איסורא – אלא רק טרחא ביו"ט ולפיכך אף שנשחט מערב יו"ט שאין הניקור מפיג טעם אע"פ התירו לגמרי – ע"כ.

ולכאו' חלב או גיד עם בשר הוי ב' מינים כמ"ש ביו"ד ס' צ"ח – א"כ כיון דחלוקים בשמר הוי ב' מינים לענין ברירה. ואיך מותר. וכתב בשביתת שבת דזה דוקא בקפיד על כל אחד ורוצה בהפרדתן משא"כ בשר וגיד וחלב דבכל אחד וארי דרביע עליה הוי מין אחד וכ"כ אגלי טל וכ"כ מגן אברהם לגבי ריקוד קמח דמשום איסור לא נחשב פסולת.

הפי' השלישי ע"פ הערוך ערך דש בדבר מחובר לא שייך ברירה וכ"כ המאירי בדף קלד. אמנם ממה שכתב הג"י מיימון לגבי ניקור הירק ביו"ט אע"פ שנשחט בערב יו"ט ואינו כבורר אוכל מתוך אוכל כיון דא"א לאוכלו בענין אחר לגבי ניקור ביו"ט הגם שאפשר לעשותו מערב יו"ט וזה לא נוגע לברירה – אין הוכחה – דלעולם הג' מיימון במחובר לא שייך ברירה.

ותה"ד פי'דהא דכתב הראביה טעם ההיתר דאי אפשר לאכול בענין אחר הוא נתינת טעם למה אין בו משום בורר ולא כמו שכתב המג"א ותמה התה"ד מיין עכור – וכן הג"א ס"ל דשייך דין בורר.

נמצא דיש נ"מ גדולה בין השיטות ב"ר הג"י מיימון דלמפרשים דלא שייך בורר רק במעורב או במחובר. לפ"ז מותר להוציא הקוצים מהדג, אבל לטעם ההיתר כיון דא"א בענין אחר אסור כיון דאפשר לאכול הבשר ולהשאיר העצמות. וכן בין הב' טעמים דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי לכן מותר בירך לנקר – או לטעם דמחובר יהיה נ"מ לענין לקלוט שומן הצף דאם מטעם האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי – יהיה מותר וכן לקות זבוב שנפל לכוס. דהאי לחודיה והאי לחודיה ולטעם מחובר כאן לא מחובר – ואסור.

אכילת דג וקילוף ירקות

ולענין אכילת דג כתב המאמר מרדכי ס"ק ו' תמה על אותם שמוציאים שדרה שבאמצע הדג וכן מפרקים עצמות עופות ודגים ויש להזהר שלא יעשו כן דהוי פסולת מתוך אוכל. – משמע מתוך דבריו דאפי' בשעת אכילה אסור להפריש פסולת מתוך אוכל. והעולם לא נזהרים מלעשות כן. וכתב ביאור הלכה שיש לחפש עליהם זכות – ולא מבע"י אם העצמות רכים ויש בהם מה למצוץ אלא אפי' קשים חדא במחובר לא שייך בורר והוי תיקון אוכל כמו שהביא ים של שלמה הביאו מג"א בס' תק"י לענין לוזים ובטנים שנשתברו.

ומצאנו בקולף שומים ובצלים דמחובר והוי בורר כמו שהביא ב"י בס"ס שכ"א והביאו רמ"א שם. היינו בקולף להניח אבל לאלתר מותר אפ' שבורר פסולת מתוך אוכל כיון דאי אפשר בדרך אחרת והוי תיקון אוכל הו"ה כאן כיון דאי אפשר הוי מתקן האוכל – ולכן היות ויש דעה דבמחובר מותר. ויש דעות דבשבת האוכל אין איסור פסולת – ויש דעות ראשוני' דס"ל דלאלתר גם פסולת מתוך אוכל מותר לכן אין להחמיר.

וכ"כ בשו"ת פתח הדביר ס' שי"ט אות ו'. דפשט המנהג בכל בית ישראל דעבדי הכי ואין מוחה חדא דכשמוצאים השדרה מוציאים עמה בשר ולא ימנע להוציא שדרה לבד. והוי כדעת הראב"ד שהביא הט"ז ס"ק י"ג כשנופלים זבובים להוציא מהם יקח קצת מהמשקה. ואפי' עצם שאין בו מוח יש בו מוחל התבשיל ומרק. וכל זה דוקא אי אמרינן יש איסור בורר אבל לפי המאיר בשבת קלד. לגבי סינון החרדל שכתב ואין לפקפק בניקור הירק מטעם בורר כי הוא חותך בידו ולא נקרא בורר – והו"ה כאן בדג.

וכ"כ הרב שם חדש, עמוד זמנים דף ר"ן עד. שהביא דברי הרב טל אורות משם הערוך דבמחובר לא שייך בורר. וכתב דסברת מהר"י אבולעפי' אינה מבוררת. אלא אפי' בשעת האכילה יש דין בורר אמנם כתב לחלק, יש בורר פסולת מתוך אוכל בעת האוכל שאסור כגון שאוכל ובורר הפסולת לצד כדי שיהיה האוכל מוכן זה אסור. ויש בורר פסולת מתוך אוכל בעת האוכל, שמותר. ולכן כשמשליכים לימון בסלט עם הגרעין – בזמן האוכל לקחת הגרעינים ולזרוק אסור, דבר פסולת מתוך אוכל.

וכן כשחותכים הבשר והעצמות אין להוציא העצם ולהשאיר הבשר להכין האוכל אלא יחתכו הבשר ויניחו העצמות וכן תרנגולת, וכן לגבי דגים. אבל כשיתרמי פסולת באוכל וכשיתרמי האוכל בידו ראה פסולת דמותר גמור לזרקו. – ובפרט לפי דעת המהר"י – ושם דן אם בכוס קפה ראה עפרורית דקה, דמותר הוא כדעת מהריט"ץ דאין ברירה בלח. ועוד בשבת אכילה ממש כגון כוס של יין שיש בו פסולת דבשבת שתי' ממש אין דרך ברירה וכן דעת הרב עץ חיים בפ' המשנה כל דבר שהוא צף לא שייך ברירה וכן דעת הט"ז כשלוקח עוד מהמשקה. ועוד יש דיעות דס"ל דפסולת מתוך אוכל נמי מותר לאלתר.

ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה – והגר"י דוב מבריסק ז"ל היה נזהר לאכול בשבת קדש דגים ממולאים דוקא בלא עצמות ואם היו נותנים לו דגים עם עצמות היה אוכל גם העצמות משום בורר.