עיון רחב בדיני תערובות. בחלק הראשון – טיפת חלב שנפלה על חתיכה, וגדר ״חתיכה נעשית נבלה״ בבשר בחלב ובשאר איסורים. בחלק השני – אם טעם כעיקר דאורייתא, במחלוקת הרמב"ם והרשב"א, ויסוד היתר נותן טעם לפגם בשיטות הרשב"א והר"ן. ובחלק השלישי – קדירה שאינה בת יומה, והגעלת כלי מדין.
טיפת חלב שנפלה – חתיכה נעשית נבלה
בגדר חתיכה נעשית נבלה היינו חתיכת היתר שבלעה חלב כל החתיכה אסורה וצריך ששים כנגד כל החתיכה ולא כנגד האיסור. והנה היסוד של חנ"נ הוא בבשר בחלב ששניהם מותרין והבישול יוצר את האיסור ובזה לכו"ע חתיכה נעשית נבלה וצריך ס' כנגד כל החתיכה, ומצאנו בחתיכה שנפל עליה חלב שני הדינים פעם שכל החתיכה נאסרת וצריך ששים כנגדה ופעם רק החתיכה וזו הסוגיא של טיפת חלב בפרק כל הבשר דף קח. דרבנן.
טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה נותן טעם באותה חתיכה אסור, ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה אסור. ובפ' המשנה נחלקו רש"י ותוס', דעת רש"י כשטיפת חלב נפלה על החתיכה בין אם נמצאת למעלה מחתיכה או חציה ברוטב נאסרת, ולא אוסרת שאר החתיכות. ודעת תוס' דאיירי דחתיכה כולה מחוץ לרוטב ולכן שאר החתיכות לא נאסרות אע"פ שאין בה ס' לבטל טיפת חלב והחתיכה אסורה, מ"מ לא אוסרת שאר החתיכות דדינה כצלי, ואע"ג דצלי בעי כדי קליפה כאן החלב נחשב שמן ומפעפע בכל החתיכה ומ"מ לא אוסר שאר החתיכות דאין חתיכה אוסרת חתיכה אחרת ללא רוטב.
ועל דין המשנה נחלקו בגמ' איך להעמיד המשנה, דרב סבר כיון שנתן טעם בחתיכה, חתיכה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות. והגמ' העמידה דנפל ברוטב עבה דהוי מין במינו אבל ברוטב לח הוי מין במינו ודבר אחר דאמרינן סלק את מינו. ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ואמר רב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר. והגמ' העמידה דנפל לתוך יורה רותחת דבשר אסור וחלב מותר דמבלע בלע הבשר לכן אסור, וחלב מותר דמפלט לא פלט, לכן חלב מותר ואיירי דקדם וסילקו דאל"כ גם החלב נאסר אחרי שגמר בשר לבלוע פולט הבשר בחלב ואוסרו.
בשר שנפל לחלב – שיטת הרמב"ם
וכתב הרמב"ם פ"ט ממאכלות אסורות הלכה ח' בשר שנפל לתוך חלב או חלב שנפל לתוך בשר דנתבשל עמו שיעורו בנותן טעם, כיצד, חתיכה של בשר שנפלה לקדירה רותחת של חלב טועם עכו"ם את הקדירה, אם אמר שיש בה טעם של בשר אסורה, ואם לאו, מותרת. ואותה חתיכה אסורה, במה דברים אמורים שקדם והוציא את החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה, אבל אם לא סילק אותה משערין בשישים לפי שחלב שנבלע בחתיכת בשר ונאסר יוצא ונתערב אם שאר חלב, ע"כ.
וכן פסקו הטור ושו"ע. ויש לדקדק בטעם הרמב"ם כאן, שהגמ' אמרה שקדם וסילק הבשר לפני שיתחיל לפלוט הבשר אסור וחלב מותר דמבלע בלע ומיפלט לא פליט, וא"כ למה צריך קפילא לטעום הרי אין כאן איסור בחלב, ויש שתירצו דזו הכוונה ברב בשר אסור וחלב מותר ע"י טעימה, דבשר כיון דבולע אפילו יאמר קפילא שאין כאן טעם חלב לא נאמן, אבל בחלב נאמן, כיון דבשר פולט מעצמו מיד, רק מה שבלע פולט אחר שגמר לבלוע אבל מיד כשנפל פולט. וראיה מירקות שנפלו לקדירה מיד נותנים צבע בקדירה.
והקשה בפרי חדש ס"ק ב' איך אמרינן בשלא קדם וסילקו צריך ששים בחלב כנגד הבשר הרי החלב אוסר הקדירה הבליעה שבלעה חתיכה בשר וחזר ונפלט ומי יודע כמה פעמים בלע ופלט וצריכים ששים נגד כל פליטה ופליטה ולמה החלב מותר ביש ששים. וכתב כיון דמין במינו בטל ברוב, הכא נמי כל פליטה בטלה, כיון דחלב הנפלט מתערב בבשר שבקדירה, וזה דוחק. וכעין זה כתב הר"ן בשם הרמב"ן בס"פ כל הבשר, דחתיכת נבלה שנתבשלה בבשר למה סגי בששים הרי יש כמה בליעות ופליטות, ותירץ דקמא קמא בטיל דכל פליטה מתבטלת בס' ולא חוזר וניעור.
והנה היסוד הוא דדבר הנאסר אין לו כוח יותר מהאוסר, דתולדה אין לה כוח יותר מאב מלאכה, הכא נמי הבשר שאוסר את החלב בטל בס' ואי אפשר לומר שהחלב שנפלט כל פעם אוסר ונצטרך ששים כנגד כל פליטה דדבר הנאסר אין לו כוח יותר מהאוסר. ולכן כל שיש בקדירה ששים מותר. ויש להקשות ממה שפסק מרן בשו"ע יו"ד ס' צ"ד בתחב כפית חלבית בקדירה של בשר וחזר ותחב אותה שנית צריך פעמיים ששים. וכתב הש"ך בס"ק ד' דלמ"ד חנ"נ בשאר איסורים כל פעם צריך ששים, והטעם כיון שחוששים שמא בתחיבה הראשונה פלט נ"ט מהבליעה ונשאר אחד מס' ובתחיבה השנים בלע נ"ט היתר ונעשה נבלה וצריך ס' פעמים.
ואפי' מי שחולק וס"ל שדי בששים היינו משום דבבלוע לא אמרינן חנ"נ, אבל בקדירה חיישינן ולמה לא נאמר הכלל שאין הבלוע אוסר יותר מהאוסר, וצ"ל דבכפית שאני שיש שתי פעולות ושייך לומר שעל כל תחיבה בעי ס', משא"כ הכא שנעשה במעשה אחד, לכן אמרינן הטעם הנ"ל. ויש לעיין במשנה דנקטה טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם אותה חתיכה אסורה, ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה אסור. ומשמע דרישא איירי רק באותה החתיכה שטיפת חלב שנפלה עליה דדנים רק על החתיכה וע"ז כתבו התוס' דכל החתיכה נמצאת מחוץ לחתיכות שברוטב.
וכתבו התוס' דכאן דמי לצלי ובצלי אסור רק כדי נטילה ולמה אוסר כל החתיכה, וכתבו שהחלב שמן ומפעפע בכל החתיכה, אבל לא הוי שמן עד כדי כך לאסור גם החתיכה שעליה הוא יושב, דאין איסור עובר מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ויוצא לפי רש"י שחתיכה חציה ברוטב דינה כמו חתיכה שנמצאת כולה מחוץ לרוטב דאם יש בה ששים מותרת ואם לאו רק היא אסורה. והקשה הט"ז למה לרש"י אם החתיכה שנמצאת חציה ברוטב רק היא אסורה הרי הרוטב מעביר הבליעה לחתיכות אחרות כיון שיש רוטב כיון דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת האחרות בלא ניער וכסה.
וכתב הלב אריה בספרו דדעת רש"י כדעת הט"ז דהחתיכה אסורה ואוסרת שאר החתיכות דבגמ' אמרינן רב אמר כיון שהחתיכה אסורה אוסרת כולן, וכתב רש"י בפי' המשנה דחתיכה אסורה ובשאר חתיכות דקדירה לא איירי בה דינא דמתניתין. ובגמ' פליגי בה אם אותה חתיכה שנאסרה אוסרת שאר החתיכות והיינו שאמר רב אוסרת כל החתיכות כולן. וכן פי' רש"י רב המתניתין קאי דאם יש בה בנותן טעם אסור, וע"ז אמר רב שגם שאר החתיכות אסורות כיון שאותה חתיכה נעשית נבלה ואוסרת, וכל זה חוזר על הרישא דמתניתין דלא איירי בניער וכיסה, משמע אפי' לא ניער וכיסה כל החתיכות נאסרת כיון שחתיכה שנפלה עליה טיפת חלב היא חציה ברוטב ואוסרת הבשר, וזו סברת הט"ז דלרש"י אי אפשר לומר דס"ל כתוספות שכולה מחוץ לרוטב דנאסרה רק אותה חתיכה, אי אפשר לומר כן לדעת רש"י ועל כרחך שחציה ברוטב וחציה מחוץ לרוטב דע"ז חידש רב שגם שאר החתיכות אסורות מטעם שהראשונה נמצאת חציה ברוטב ואוסרת כולם.
ולפ"ז לדעת התוס' דכשחתיכה מחוץ לרוטב דינא כצלי ולא אוסרת שאר חתיכות צ"ל כיון דהא דאמר רב כיון דחתיכה נאסרה אוסרת כל החתיכות לא קאי אמתניתין אלא מילתא באפי נפשא. והנה דעת הט"ז שחתיכה חציה בתוך הרוטב אוסרת כל החתיכות, וקשה דהגמ' אמרה טיפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת שאר החתיכות ואמר רבי נראין דברי רבי יהודה בלא ניער וכיסה ופריך אם לא ניער וכיסה למה אסורות שאר החתיכות הרי מיבלע בלע מיפלט לא פליט, הרי אף בחציה ברוטב לא אוסרת שאר החתיכות, וע"ז תירץ דע"כ דרבי יהודה אפי' לא ניער וכיסה החתיכה אסורה ואוסרת שאר החתיכות, וקושית הגמ' לרבנן דאמרי בנותן טעם ע"כ בניער וכיסה, דאי לא ניער וכיסה גם הקדירה אסורה, הרי רק החתיכה לבד אסורה, ואפי' יש ס' בקדירה החתיכה תהיה אסורה דהא לא פלט בשאר החתיכות.
ובשיטת התוס' שכתבו דאם החתיכה מחוץ לרוטב אע"פ שנאסרה לא אוסרת אחרות מטעם דאין איסור עובר מחתיכה לחתיכה בלי רוטב, וקשה דאמרינן בפסחים דחם לתוך חם אוסר בלי רוטב, ותירצו דווקא באיסור עצמו שגוף האיסור אוסר בלי רוטב, אבל בבלוע אינו יוצא מחתחיכה לחתיכה בלי רוטב, אע"ג דחתיכה נעשית נבלה כיון דנאסרה מחמת הבלוע, אלא בלוע אוסר יותר ממה שהאוסר פועל, ולגבי האוסר אמרינן אין איסור עובר מחתיכה לחתיכה בלי רוטב. הוא הדין הנבלע נמי אין כוחו יותר מהבלוע עצמו.
והר"ן חולק על סברא זו וס"ל כיון דחתיכה נעשית נבלה והחתיכה חשבינן לה כחתיכת איסור הוי כגופו של איסור ואוסרת בלי רוטב, ואם נאמר דרש"י ס"ל כדעת הר"ן, יצא דאע"פ שהחתיכה כולה נמצאת מחוץ לרוטב ונפלה עליה טיפת חלב, הרי היא אסורה ואוסרת כל האחרות כמו שכתב רב, וקאי אמתניתין.
דרך אחרת בדברי רב
ויש דרך אחרת להסביר הגמ' אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה, חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת שאר החתיכות, ונחלקו רש"י ותוס' בהסבר הסוגיא, רש"י ס"ל שמדובר בחתיכה שחציה ברוטב, תוס' החתיכה כולה חוץ לרוטב, ולרש"י אף אם חצי החתיכה ברוטב לא מצרפים כל הקדירה רק דנין על החתיכה נעשית נבלה, ונחלקו הרמ"א והט"ז בדעת רש"י, דדעת הרמ"א רש"י ס"ל כדעת התוס' דסברי שחתיכה כולה מחוץ לרוטב רק היא אסורה ונעשית נבלה אבל לא אוסרת השאר, ובאותו דין רש"י מדבר בחציה ברוטב שרק היא אסורה, וע"ז תמה הט"ז כיון דחציה ברוטב אף בלא ניער הרוטב מפעפע ואוסר, וקשה על רש"י כיון דחתיכה חציה בתוך הרוטב למה לא אוסרת שאר החתיכות דחלב מפעפע בכל החתיכה, וכיון דנמצאת חתיכה בתוך הרוטב יש לאסור את הקדירה, ולדעת הט"ז קשה, כיון דס"ל דאם חצי חתיכה ברוטב סופו לפעפע בכל הקדירה א"כ למה חנ"נ הרי בדרך הילוכו לא אמרינן חנ"נ, דף שעל החלק העליון שמחוץ לרוטב נעשה נבלה, מ"מ כשבא לחלק התחתון שיש בו רוטב הרוטב מסייע שיצא משם, ולמה החלק התחתון אוסר שאר החתיכות הרי זה דרך הילוכו דלא אמרינן חנ"נ, ולפי הט"ז יש לומר כיון דבשר בחלב מעשה הבישול אוסר, לכן טיפת חלב שנפלה על חתיכה שחציה מחוץ לרוטב ונעשית נבלה הרי החלב מתפשט באותה חתיכה דנעשית נבלה, והרמ"א ס"ל דטיפת חלב מתפשטת אף לחלק התחתון ויוצאת לקדירה, אבל יוצא לקדירה רק מה שנבלע בחלק התחתון ולא החלב שנבלע בחלק העליון דאין הנאסר יכול לאסור רק במקום שהאיסור יכול ללכת.
ונמצא שחתיכה שחציה ברוטב בולעת מבשר של למעלה וזה אוסר החתיכה, שהבשר שיוצא בלוע מחלב, ולכן ס"ל לרש"י שצריך ס' רק נגד חצי חתיכה שברוטב, ועל זה הט"ז חולק דס"ל הפליטה מעליון ותחתון תצא וצריך ס' נגד כל החתיכה, והרמ"א ס"ל דחשיב שני פליטות ורק התחתונה בעי ס' מה שכנגד הרוטב.
והר"ן תמה על שיטת רש"י ותוס' דכתבו דאין הנאסר יכול ללכת אלא במקום שהאיסור יכול ללכת, ולכן לפי תוס' רק החתיכה העליונה אסורה ולא אוסרת שאר החתיכות. ולרש"י הו"ה גם בחציה בתוך הרוטב, וע"ז תמה הר"ן כיון דקימ"ל חתיכה נעשית נבלה למה לא תאסור. וכן אפשר לסוחטו אסור ולמה לא אוסרת, מה אכפת שהחלב לא יוצא עם המוהל, מ"מ הרי נעשה נבלה, ותירץ בדרוש וחידוש ע"פ דברי התוס' דף קח ד"ה כשקדם דס"ל דטיפת חלב שנפלה על חתיכה אמרינן אם יש בה בנותן טעם אסור, וקשה, הרי מיד כשנפלה יש טעם רק אח"כ מתבטל ולפני ביטול נעשית נבלה גם אם עכשיו אין טעם ויש ס' הרי על חלק נעשה נבלה ע"ז אומרים התוס' כיון שדרך האיסור להתפשט אנו דנים עליו רק אחר התפשטותו, ולא מיד בעת הנפילה, כי כל דרך הילוכו לא נעשה נבלה ועל פי זה ישב להיפך כיון שכל דרך הילוכו לא אוסר, גם החתיכה שנפל עליה טיפת חלב ואין ס' שאסורה ונעשית נבלה מ"מ לא אוסרת החתיכה שעל ידה כיון שהמוהל שעומד לצאת ממנה לא נאמד, כי זה דרך הילוכו ולכן החתיכה אסורה.
ובשו"ע נפסק כזית בשר שנפל ליורה של חלב רותח, טועם הגוי הקדרה, אם אמר יש טעם אסור אין טעם מותר, בד"א שקדם והוציא החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה, היינו קודם שתפסיק הרתיחה דאמרה הגמ' מפלט פלט מבלע לא בלע וכו' אבל טעמו הגוי לאחר ש- הרתחיה אע"פ שאין טעם חלב אסור דחנ"נ, אלא אם יש בו ס'.
טעימת קפילא
והנה פסק מרן שאפי' קדם וסילק הבשר, החתיכה אסורה. ואם אין בחלב ששים, החלב אסור כיון שבלע השמנונית של הבשר. רק אם יש ס' החלב מותר. וזה מוכח מלשון מרן כזית בשר שנפל לקדרה של חלב, טעם הגוי הקדרה הקדרה על כרחך טועם החלב, ומיירי שקדם וסילקו דבשר לא נאסר, וע"ז טעימה בחלב משום דבלע פליטת שומן הבשר.
וקשה איך טועם הגוי, הרי על הצד שיש כאן איסור בשר בחלב אסור בהנאה ודילמא יש כאן טעם בשר ואסור לטעום, וכתב בערוגות הבושם ליישב ע"פ דברי הנוב"י דהקשה לכאורה נפל בשר לתוך יורה של חלב ויש ספק נעמיד חלב על חזקתו והחלב מותר. ותירץ, כל חזקה שיכולה להתברר לא הוי חזקה, ולכן מעצם הדין זה מותר ורק חכמים החמירו לכן נותן לקפילא לטעום, דמדינא יש חזקת היתר וכן הקשה הפליתי, כיון דלכו"ע בשר בחלב דאורייתא איך מהני טעימהולפי השב שמעתתא שמעתתא ג' פרק ז' שכתב ליישב קושית הט"ז בספק כבוש למה מחמירין נעמיד אחזקה, ותירץ דבתערובות ההיתר לא נהפך לאיסור, אלא ההיתר עומד בעינו רק אי אפשר לאוכלו כיון שהוא בתערובת.
אבל בב"ח דהיתר נהפך לאיסור שם שייך חזקת היתר, בפרט לפי רע"א בבשר בחלב כשיש ס' מותר לא מדים ביטול אלא לעולם לא היה אסור דדרך בישול אסרה תורה רק בפחות מס', אבל ביותר מס' אין בזה איסור, לא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה. ולכן כיון דבב"ח היתר נהפך לאיסור, ואין כאן היתר שפיר שייך לומר נעמיד על חזקה, ולכן נותן לקפילא לטעום.
ולכו"ע בבשר בחלב חתיכה נעשית נבלה מדאורייתא, והטעם כיון שכל אחד מותר והבישול יוצר האיסור לכן הוי התערובת גוף האיסור ולכן צריך ס' כנגד הבשר או החלב. והחידוש בבשר בחלב דהוי מין באינו מינו מ"מ אסורים והוי גוף אחד של איסור. וכתב הישועות יעקב יו"ד ס' צ"ב ס"ק ו' בבשר בחלב אפי' יש ס' נגד הבשר או החלב אסור ונשארים באיסורם דבשר בחלב לא נאמר בו אכילה אלא התורה הוציאה איסורם בדרך בישול והוא מלאו לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך אסור, וכיון שהתורה אסרה לבשל בשר בחלב כל שבישל אע"פ שיש ס' נשאר באיסורו, ואפי' נפרד הבשר מהחלב ג"כ אסור. כ"כ הבית מאיר יו"ד ס' צ"ב סד. ולקמן נבאר אי אמרינן הדין של אפשר לסוחטו.
ובענין טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שאם אין בה בנותן טעם החתיכה מותרת, והטעם דהטיפה מתפשטת בכל החתיכה אע"פ שבשעת נפילה בלעה ונעשתה נבלה דבלעה את החלב מ"מ כיון דעתיד להתפשט בחתיכה בטל, ולא אמרינן חנ"נ דוקא שנאסרה החתיכה קודם נפילתה אבל בעת נפילתה על חתיכה בשר כיון שמתפשט בכולה מותר, דאמרינן דמתחיל להתפשט משעת נפילה, כ"כ החוו"ד סי' צב ס"ק א'. ויש סוברים דאם אמרינן דאיסור מתפשט מחתיכה לחתיכה בלי רוטב הרי חתיכה שנפלה עליה טיפת חלב נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות הבאים אתה במגע, אם אין ס' כנגד כל החתיכה.
ובאופן שנפלה טיפת חלב על החתיכה שאין בה ס' דנאסרת ואוסרת כל החתיכות ואמנם בגמ' דינא בלא ניער וכיסה אבל ניער וכיסה כל הטיפה מתפשטת בשווה בקדירה ולא אומרים חתיכה שנפלה עליה טיפת חלב נעשית נבלה, אלא אמרינן דהכל מתפשט בשווה. כ"כ הרמב"ם בפ"ט ממאכלות אסורותהלכה ט. וכתב מהר"י בן חביב אם ניער בתחילה אע"פ שהפסיק כבר נתערבה הטיפה בכל הקדירה. ויש חולקים שדייקו בדבריהרמב"ם שאם לא ניער מתחילה ועד סוף אלא ניער והפסיק חיישינן שמא לא ניער יפה.
ובאופן דלא ניער וניסה דעת רש"י אפי' חציה ברוטב וחציה מחוץ לרוטב נאסרה וצריך ששים כנגדה שחתיכה זו נעשית נבלה. ודעת הים של שלמה פ"ז ס' ס"א אפי' כל החתיכה ברוטב בעינן ניער וכיסה, אבל לא ניער וכיסה חיישינן שמא חתיכה זו נאסרה קודם שהמים העלו רתיחה, ודעת בעלי התוס' שכל שחתיכה חציה ברוטב וחציה מחוץ לרוטב הרוטב מערב את הבליעה ומבטל אותה.
חתיכה נעשית נבלה בשאר איסורים
אי אמרינן חתיכה נעשית נבלה שאר איסורים חוץ מבשר בחלב יש שרצו להוכיח ממחלוקת רבה בר בר חנה ורב בחולין דף ק. ששם דנו על חתיכות נבלה או דג טמא שנתן טעם בהיתר ואח"כ נתבשלו עם אחרות, האם צריכים שים רק כנגד האיסור או ששים כנגד כל החתיכה שנאסרה, רבה בר בר חנה אמר אינה אוסרתה עד שתהיה בחתיכת הנבלה כדי לתת טעם ברוטב ובקיפה שבקדירה ובשאר חתיכות שאין אומרים שכבר נאסרה החתיכה ונעשית נבלה ונצריך ששים נגד החתיכה שנאסרה, אלא כל שיש ששים כנגד שתי החתיכות שנפלו, משליכה והשאר מותר.
ורב ס"ל כיון שאיסור נתן טעם בחתיכה חתיכה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ונחלקו הפוסקים איך לפסוק, דעת התוס' בדף צו: שגם בשאר איסורין אמרינן חנ"נ וכן דעת רשב"ם ור"י ס"ל שגם אם אמרינן חנ"נ בשאר איסורין היינו מדרבנן. ודעת רבינו אפרים המובא בתוס' ס"ל דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ. ומהראשונים שכתבו דנחלקו בזה בירושלמי ערלה פ"ב הלכה ג' גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין מרבה עליהם עדשים של חולין כמה ירבה, רבי אומר עד שירבה נגד כל התערובת, דס"ל חנ"נ.
ורבי ישמעאל ס"ל מרבה על העדשים דאין חנ"נ. וכן נחלקו חכמים ורבי אליעזר בסאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המודמע למקום אחר. רבי אליעזו אומר מחשב כתרומה ודאי, וחכמים אומרים אינו מחשב אלא לפי חשבון, ואין מים שאובין פוסלים המקוה אלא לפי חשבון, וכן כתב הרמב"ן בסוף חולין והביאו הר"ן סוף פ"ח דחולין. וכ"כ האור זרוע. ובפ"ג דמקוואות משנה א', ורמב"ם פ"ה דמקוואות הלכה ה' מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו בו שלושה לוגין מים שאובים, שהם פוסלים את המקוה מדרבנן, ונחלק המקוה לשנים, דהיינו בכל חלק יש פחות מג' לוגין מים שאובין והוסיפו מים כשרים על כל מקוה בפני עצמו כגון מקוה שיש בו עשרים סאה ונפלו בו לוג וחצי, וממילא אפשר להכשירו ע"י כ' סאה והוי מקוה כשר, או נאמר כיון שמחצית המקוה הוא בא ממקוה פסול שנפלו בו ג' לוגין אז הכל פסול ודינו כדין מים שאובין ופסול, וצריך להוריק אותו ולמלא מחדש, זו סברת חכמים.
אבל רבי יהושע ס"ל כל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו ג' לוגין חסר קורטוב אפשר להשלימו, שכך היה רבי יהושע סובר שכל מקוה שאין בו ארבעים סאה, ונפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובין חסר קורטוב כשר להשלימו לשיעור מקוה.
ופרשו הראשונים מחלוקת חכמים ורבי יהושע אם אומרים חנ"נ בשאר איסורין לפי רבנן דמצריכין להוריק את המקוה כיון שכל מקוה נפסל, אבל לרבי יהושע כל שחסר קורטוב מג' לוגין משלים המקוה וכשר, וכ"כ הרמב"ן והר"ן בשמו.
ויש שדחו בדמקוה לא שייך לדמות לחנ"נ דהרי מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו בו ג' לוגין כל מימות שבעולם לא יכולים להכשירו. משא"כ בחנ"נ אם נפל היתר כנגד החתיכה הנעשית נבלה מותר.
ויש חולקים וס"ל דלעולם רבי יהושע ס"ל חנ"נ בשאר איסורין ושאני מקוה דהוא תערובת בלח, ובלח לא נחלקו אם אמרינן חנ"נ, דלכו"ע לא אמרינן חנ"נ. הרמב"ן בחולין קה כתב בשם הראב"ד שבשאיבה הקלו. ולכן כל שחלק המקוה כל מקוה נידון בפני עצמו שנפלו בו פחות מג' לוגין מים, ולכן לרבי יהושע יכול להכשירו אע"פ שבעלמא ס"ל לרבי יהושע חנ"נ.
ולענין הלכה הרמ"א הרמ"א פסק כדעת התוס' דאמרינן חנ"נ כשאר איסורין. וכ"כ בס' התרומה כלל נב. שהקדמונים לא נהגו כדעת רבינו אפרים. וכתב המרדכי דנהוג עלמא כותייהו. וכ"כ חיי אדם כלל לח. דין ב. שכתב דמעיקר הדין יש לפסוק כרבינו אפרים אלא שאנו נוהגים להחמיר, אבל מנהג בני ספרד כדעת רבינו אפרים, וכ"כ שו"ת הרשב"א ח"ב סי' ל"ה. וכ"כ כנה"ג ס' צב ה"ג ב"י אות מ. שהם נוהגים כפסק המחבר. וכן הכריע הפני תואר ס"ק יא. אבל הפר"ח ס"ק ד' פסק שאמרינן חנ"נ גם בשאר איסורין.
ובשאר איסורין למאן דס"ל דאמרינן חנ"נ היינו מדרבנן, וכ"כ ר"י דהוא דרבנן וכ"כ תוס' דף ק ותמהו עליו שלא מזכיר מהרב בן חביב הביאו כנה"ג יו"ד ס' צב ה"ג ב"י דלמ"ד בשאר איסורין אמרינן חנ"נ הוא מדאורייתא אלא שלא לוקין עליו ע"ש. וכ"כ הפלתי ס' צ"ב ס"ק ט. ופמ"ג ס' צ"ג בשפתי כהן. וסברה זו אפשר לומר לדעת ר"ת דהביא המשנה בסוף מסכת חלה דס"ל דכל שיש טעם ההיתר נהפך לאיסור נמצא בכל האיסורים אמרינן חנ"נ דלא התבטל האיסור ויש טעם בהיתר הכל אסור מדאורייתא מטעם טעם כעיקר ולכן צריך ס' נגד החתיכה.
ויש שהסבירו מחלוקת הראשונים אי בשאר איסורים אמרינן חנ"נ דזה ילפינן ממחלוקת אביי ורבא בחולין קח. אי בשר בחלב חידוש או לא, דלרבא דאמר חידוש הוא נמצא שאין שלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב, אבל לאביי ילפינן לכל האיסורים.
ואי באיסור דרבנן אמרינן חנ"נ הנה הרמב"ם בפרק ט"ו ממאכלות אסורות הלכה כז. כתב חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ואין ששים מרבה עליו ומבטלו. וכן פסק מרן בשו"ע ס' צ"ט באיסור דבדרבנן לא אמרינן חנ"נ. ורע"א בדרוש וחידוש ח' אות ו' כתב דלמד טעם כעיקר דרבנן ס"ל דלא אמרינן חנ"נ באיסור דרבנן. אבל לפי הרשב"א דס"ל טעם כעיקר מדאורייתא באיסורים דרבנן ס"ל אמרינן חנ"נ. ונ"מ לכחל דאם בישל כחל ואין בו ס' ונפל לקדירה אחרת משערין בה בס' והכחל מן המנין.
ויש חולקים וס"ל דכחל לא מן המנין כיון שנעשה נבלה, וכן דעת הרשב"א. ויש שהוכיחו מירושלמי שבדרבנן אמרינן חנ"נ דהירושלמי בערלה פ"ב הלכה ג' גריסי תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין מרבה עליהם ומבטלם, וכמה מרבה לרבי כנגד כל התערובת הרי דחנ"נ בדרבנן דגריסין תרומתן דרבנן. ובס' יד אליעזר יו"ד ס' צ"ב אות ו' הביא מחלוקת האחרונים ודברי הפר"ח, ותמה מהר"ל על הרמב"ם מסוגיא דגריסין של תרומה, דלרבי מרבה כנגד כולם, ואפשר לדחות דילמא רבי ס"ל כרבי ישמעאל ברבי יוסי דס"ל דמוסיף רק לפי האיסור, כיון דבדרבנן לא אמרינן חנ"נ ולכן אין מקור לתמוה על דברי הרמב"ם.
ועי' רמב"ן בסוף חולין ולענין חנ"נ בשאר איסורין יש שהביאו ראיה מע"ז עג. יין נסך שנפל לבור של יין היתר שאוסר את מינו, ואם נפל שם קיתון של מים ויין מתבטל באינו מינו אם אינו נותן טעם רואים יין של ההיתר כאילו אינו והמים רבים על יין נסך ומבטלין אותו. ונחלקו שני לשונות בגמ' לישנא קמא אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן שלא נאמרו הדברים דווקא בנפל קיתון של מים תחילה ואח"כ נפל יין נסך לבור כבר היו שם מים שיבטלו אותו, אבל נפל מים עד לאחר שנפל היין הכל נאסר ובעינן מים כנגד כל היין היתר ונסך דנעשה נבלה.
לישנא בתרא, אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן אפי' נפל מים לבסוף רואים היין היתר כאילו אינו והמים מבטל את היין נסך, וכתבו הרמב"ן סוף חולין שפסק כלישנא קמא שאם נפלו מים לבסוף אסור.
טעם כעיקר – דאורייתא או דרבנן
תנן במשנה ע"ז סה: יין נסך שנפל על גבי תאנים או על גבי תמרים אם יש בהם בנותן טעם אסור. וכן שנינו במשנה לקמן עג: זה הכלל מין במינו במשהו, מין באינו מינו בנותן טעם. וזה הדין של טעם כעיקר המבואר בכמה מקומות בש"ס. והטעם אע"ג דבכל התורה אזלינן בתר רובא וכל שיש רוב היתר בטל האיסור קמ"ל שכל שיש טעם אסור ואוסר כל התערובת והכי שנינו בברייתא פסחים (מו.) ונזיר לז. דילפינן מנזיר משרת ענבים דאם שרה ענבים במים ושתה המים חייב עליהם משום שהענבים נתנו טעם במים.
ור"ע חולק וס"ל דטעם כעיקר וילפינן מגיעולי עכו"ם שהתורה צוותה אשר יבוא באש תעבירו באש ואשר יבוא במים תעבירו במים, והיינו שאסרה תורה להשתמש בכלי נכרי דודאי בישל בו דבר איסור ונבלע בכחלי ואם יבוא ישראל לבשל בכלי תפלט הבליעה ותתן טעם בתבשיל, לכן הצריכה התורה הגעלה שמזה יפלט האיסור. ומכאן לומדים לשאר איסורין דאורייתא, ובגמ' שם הגמ' אמרה לר"ע שיש מקום ללמוד טעם כעיקר מבשר בחלב דאם בישל בשר בחלב ונטל הבשר ונשאר החלב אסור וכן להיפך אם בישל בשר בחלב ונטל הבשר, החלב אסור, מטעם יש כאן טעם, ודחתה הגמ' שאני בשר בחלב דחידוש הוא. שהרי אם השרה בשר בחלב כל היום אינו אוסר מדאורייתא.
ונחלקו הרמב"ם עם הרשב"א האם טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן ונפקא מינה אם יש ודאי רוב וספק אם היה ס' שנשפך אם הולכים בזה לחומרא. ופסק מרן בשו"ע ס' צח דטעם כעיקר דאורייתא למרות שמרן בב"י כתב מחלוקת. ולכן אם ודאי יש רוב וספק אם היה ששים אסור.
נותן טעם לפגם – מחלוקת ר"מ ור"ש
והנה גם למ"ד טעם כעיקר מדאורייתא מ"מ בטעם פגום מותר. דכן שנינו במשנה ע"ז סה: זה הכלל כל שהנאתו בנותן טעם אסור. כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר כגון חומץ שנפל על גריסין מותר שאין התערובת נאסרת רק אם האיסור משכיח את התערובת אבל בחומץ על גבי גריסין למרות שהחומץ אסור מדין יין נסך, מ"מ כיון שפוגם הגריסין שרי. וכן תנן מעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה ונשארה חבית של יין נסך ונשפך על הגרוגרות ושאל לחכמים והתירום משום דיין נסך בגרוגרת נותן טעם לפגם.
ונחלקו בגמ' סז: ר"מ ורבי שמעון רבי מאיר ס"ל נטתן טעם לפגם אסור דילפינן מכלי מדין שהתורה אמרה להגעיל ואין לך כלי בלוע שהבליעה לא פגומה אפי' בכלי בן יומו, אי אפשר לומר דלא נפגמה קצת והתורה הצריכה הגעלה בכלי מדין, משמע נותן טעם לפגם אסור.
וביארו התוס' ד"ה ואידך להסביר מחלוקת ר"מ ור"ש האם קדירה בת יומה פוגמת או לא דלר"מ פוגמת קצת והתורה הצריכה הגעלה ש"מ נותן טעם לפגם אסור. ור"ש ס"ל דלא פוגמת, ולכן התורה הצריכה הגעלה. פירוש שני, כל כלי בן יומו פוגם קצת ובזה נחלקו ר"מ ור"ש כיון דפגום קצת התורה הצריכה הגעלה לר"מ מזה ילפינן לכל האיסורים ולר"ש ס"ל שקדירה בת יומה פוגמת קצת, אין ללמוד מכך לפגם מרובה דהתורה חידשה דין הגעלה רק בפגום קצת, אבל פגום מרובה דהיינו אחר מעת לעת התורה לא אסרה, ויוצא דנחלקו ר"מ ור"ש בפירוש הפסוק האם התורה מדברת בכל סוגי כלים בין בן יומו או לא בן יומו ולרבי מאיר הכל צריך להגעיל ולר"ש התורה מדברת רק בכלי בן יומו.
והגמ' שאלה מנין לר"ש לעשות הפרדה בין כלי בן יומו לאינו בן יומו, ותירצה הגמ' דיש יליף מנבלה דאמרה תורה לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר נקראת נבלה, אבל פגומה ונסרחה לא נקראת נבלה, ולכן נותן טעם לפגם מותר. ור"מ לומד איזו נבלה שמותרת לגר דווקא בסרוחה מעיקרא כגון שהיתה מוכת שחין בחיה דנמצא אף פעם לא הייתה לה שעת כושר, נבלה כזאת התורה התירה אבל כל שהיה עליה שם בשר אע"פ שהסריחה אסור. ור"ש ס"ל סרוחה מעיקרא לא צריך פסוק דודאי מותרת.
שיטת הרשב"א
וכתב הרשב"א בתורת הבית ד' ש"א י"ט הא דאמרינן נותן טעם לפגם מותר לא בעינן שיהיה פגום כל כך עד שאי אפשר לאוכלו אלא כל שפגום קצת אינו אוסר התערובת כמו שאמרנו קדירה שאינה בת יומה מותר אע"פ שהאיסור הבלוע בה הוא איסור קצת ואינו פוגם לגמרי, מ"מ הכלי לא צריך הגעלה. הרי לפי הרשב"א ההיתר של נותן טעם לפגם אפי' בפוגם קצת מותר, ויש להעיר דהתוס' הביאו שני פירושים במחלוקת ר"מ ור"ש ובאחד התירוצים לכו"ע בליעת קדירה אפי' בת יומה פגומה ובזה נחלקו דלר"מ ילפינן כמו שהתורה הצריכה הגעלה בפגומה קצת הו"ה לפגם גמור.
ולר"ש התורה הצריכה הגעלה רק לכלי בן יומו פגום קצת, ואין ללמוד לכלי שאינו בן יומו. הרי דהתוס' חולקים על הרשב"א, דלהרשב"א כלי שאינו בן יומו פגום קצת, והתורה התירה. יוצא שהרשב"א ס"ל כתירוץ ב' דתוס' בקדירה בת יומה לא פגומה הבליעה ולכן אוסר בכלי בן יומו. וכ"כ רש"י בגמ' סז. דכתב כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה לאו דווקא אלא כל דפגימתה פורתא קרי לה אינה נאכלת.
והקשה הרשב"א הרי כל הלימוד לר"ש ילפינן מנבלה שאינה ראויה לגר והיינו שנסרחה, אבל נפגמה ראויה לגר וא"כ איך ילפינן נותן טעם לפגם מותר אפי' בנפגם קצת, וע"ז כתב הרשב"א דיש הבדל בין האיסור עצמו לטעמו, דאם רוצה לאכול איסור עצמו בעינן נסרח וכל שנפגם אסור, אבל בטעם פגום בתערובת כל שנפגם קצת מותר, ויסוד זה על פי דברי הרשב"א חולין צח: בשם הראב"ד שהסביר מדוע הטעם לא בטל ברוב ההיתר מדין ביטול ברוב וכתב לחלק בין יבש ביבש דהאיסור עומד בפני עצמו וההיתר בפני עצמו ולא קיבל טעם, בזה אזלינן בתר רובא אבל בתערובת שיש טעם בתבשיל ויש טעם איסור נעשה הכל אסור שהרי ידוע שיש טעם האיסור בהיתר, וסיים שכל היתר שמקבל טעם האיסור, וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו היא הכרתו כדכתיב (באיוב יביא) וחק אוכל יטעם לו.
וביאר הסמ"ג את דברי הרשב"א בשער התערובות שכוונתו שמה שאין הטעם בטל ברוב משום שהוא ניכר בטעימתו, וכשאוכל ההיתר מרגיש טעם האיסור ואין זו תערובת, דתערובת רק בשני דברים מעורבים יחדיו ולא ניכרים, אך אם הם ניכרים אין זו תערובת, ושוב אין בזה דין ביטול ברוב, וכתבו האחרונים כיון שהטעם נרגש חשיב ניכר הטעם ולא בטל. וע"ז הקשה הפמ"ג למה מתירין בטעם לפגם הרי גם בזה ניכר הטעם כשאוכלו, ומה לי שטעמו פגום הו"ה כיון שכל דין טעם כעיקר כיון שטעמו נרגש בתערובת והכא נמי נרגש בתערובת, ע"ז תירץ דכל שאין טעם טעם משובח לאו הכרה היא ובטל ברוב. וקשה מ"מ יש כאן נתינת טעם ומה לי שהטעם נפגם הרי סו"ס יש טעם.
עוד הקשה חלקת יואב יו"ד ח"א סי' י"א על הפרי מגדים שפירש בדעת הרשב"א כל שהטעם מורגש בשעת אכילה עושהו לניכר. שהרי הט"ז ביו"ד ס' ק"ד ס"ק א' מביא מחלוקת הרמב"ם פ"ג הלכה ט"ו לרשב"א בתורת הבית בית ג' שער ז' בתערובת שניכר לעין אלא שאי אפשר להפרידו כגון הקום וחמאה לדעת הרמב"ם שאסור, דכתב האוכל גבינת עכו"ם או חלב שחלבו ואין ישראל רואהו מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גויים מקצת הגאונים התירוה שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב טמא אינו עומד.
ומקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיתבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו שמא עירב בו חלב טמא. אבל דעת הרשב"א ס"ל שמחמת שאי אפשר להפרידו אף שנראה לעין הרי זה נחשב לתערובת ובטל, וא"כ אף כאן הרי הטעם מורגש באכילה ולדעת הרשב"א כל שניכר באכילה הוי טעם ניכר.
ויש שישבו את הרשב"א לפי מה שכתב הראב"ד בסוף דבריו שאין חשיבות האוכל אלא בטעמו כמו שכתוב וחך אוכל יטעם לו. ופירש בקובץ שיעורים פסחים אות קעו שטעם כעיקר אף ההיתר נהפך איסור ופירש הטעם דכל חתיכת איסור אינה אסורה מצד עצמה אלא מצד טעם שבה ולכן כשנותנת טעם בהיתר כיון שמורגש טעמה הרי נהפך לאיסור. כיון שאין חשיבות האוכל אלא בטעמו וזו סברת הראב"ד שכתב שטעמו זוהי הכרתו. דהיינו על ידי הטען ניכר האיסור בחתיכה כדכתיב וחך אוכל יטעם.
אין חשיבות האוכל אלא בטעמו, ובזה מיושב הרשב"א שאף שאם האיסור עומד בפני עצמו לא פקע האיסור רק די אם לא ראוי לאכילה, מ"מ בנותן טעם כשהאיסור בתערובת ואנו באים לאסור משום טעם כעיקר כל שפוגם מותר כיון שעיקר הטעם האסור משום חשיבותו, הרי זה רק באופן שהטעם משבח את האוכל אבל כשאינו משביח האוכל כיון שנפגם, אף שנפגם קצת אבד חשיבותו המיוחדת שיש לטעם וממילא חוזר הדין של ביטול ברוב. וכ"כ הגאון רע"א קמ"א ס' קס"ז דכתב דהרי הרשב"א הסביר נותן טעם לפגם מותר משום שלא ראויה לגר, דטעם שלא חשוב לא חשיב טעם, וכתב שחשבתי לומר לפי הרשב"א דהקשה אמאי נותן טעם לפגם שרי הרי ראוי לגר, ותירץ דטעם פגום לא חשיב טעם, ולא אמרינן בו טעם כעיקר ובטל ברוב.
ומבואר שהחסרון בטעם פגום היות ואינו חשוב, וממילא בטל ברוב היתר. והחוו"ד תירץ את הרשב"א שנותן טעם לפגם מותר הגם שראוי לגר דשתי הלכות נפרדות נאמרו בנותן טעם לפגם אחד בגוף האיסור שנפקע ממנו רק בנפסל ולא ראוי לגר כיון שהאיסור עומד בפני עצמו, אבל בתערובת שאנו באים לאסור התערובת, בעינן טעם לשבח, אבל בטעם פגום אפי' במקצת לא אסור שלא אסרה תורה טעם כעיקר אלא במשובח כפי דילפינן ממשרת ענבים.
שיטת הר"ן
אלא שהר"ן הקשה בדף סז. ד"ה דאמרינן הרי לר"ש נותן טעם לפגם מותר ילפינן מנבלה הראויה לגר, והרשב"א הפריד בין גוף האיסור דבעינן נפגם לגמרי לנותן טעם, שזה תלוי בטעם משובח, וא"כ איך יליף ר"ש מנבלה שלא ראויה לגר דשם עסקינן בגוף האיסור. לכך כתב הר"ן ליישב דהכל ילפינן מנבלה שלא ראויה לגר גם לגוף האיסור וגם לטעם כעיקר, כיון שמה שהתורה התירה נבלה שלא ראויה לגר כיון דבעינן שהאוכל יהנה מהאיסור וכשלא ראויה לגר לא נהנה מהאיסור אלא מצטער עליו, לכן מותר.
וכתבו האחרונים להסביר דעת הרשב"א בחתיכת איסור מותרת רק כשנפגמה לגמרי שכל שהאיסור פגום מותר כיון שהוא מצטער באכילתה וכל שהחליט לאכלה הרי החשיב את הדבר לגביו וחשיב נהנה מהאיסור. אבל כשנפסלה לגמרי פקע ממנה שם איסור ואף אם מחשיבה בטלה דעתו, מה שאין כן בתערובת, הרי האוכל רוצה לאכול את ההיתר ולהינות משבחה אלא שאין באפשרותו להפריד את הטעם המעורב בה הפגומה, ומחוסר ברירה הוא אוכל כך. נמצא שאף שהחליט לאכול את החתיכה הוא מצטער באכילת טעם האיסור שבה ואינו נהנה ממנה, הלכך אף שהטעם פגום במקצת מאחר והוא מצטער באכילתה מותר הדבר דדמי לנבלה שלא ראוי לגר שהוא מצטער באכילת איסור.
וכתב הר"ן שאם האיסור מעורב גורם את המאכל המעורב ושבח זה מגדיל את מידתו ומועיל לו יותר ממה שהוא מפסיד בטעם אסור ובעינן עד שתפסל התערובת לגמרי. אלא שבדברי הרשב"א כל תערובת שהיא פוגמת מותרת אע"פ שמגדיל את מידתו. מ"מ כיון שטעמו פגום מותר.
ולפי הר"ן נהי כשהחתיכה פסולה לגמרי שרי, אבל כל שנפגמה ואוכלה הרי הוא נהנה באכילתה וחייב על ההנאה, הו"ה בנותן טעם לפגם אם מצטער באכילתו מותר אבל באופן שמגדיל ויש סיבה שהוא נהנה בגודל מידתו הרי זה אסור עד שיפסל לגמרי.
והנה יסוד הרשב"א בנותן טעם לפגם הוא משום שלא ניכר בטעימתו חוזר להיות בטל ברוב, כיון דבטעם פגום לא נאמר טעם כעיקר ודמי לשאר תערובת שלא ניכר האיסור ובטל ברוב, ולכן לפי הרשב"א יוצא שכל ההיתר של נותן טעם לפגם רק במיעוט איסור שאז יש דין ביטול, אבל ברוב איסור או אפי' מחצה על מחצה נותן טעם לפגם אסור עד שיהיה פגום לגמרי כמו נבלה שאינה ראויה לגר. ולפ"ז הקשה אם מתירין בכל גווני לבשל בקדירת איסור שאינה בת יומה הרי הדין בקדירה משערים נגד כולה כי לא יודעים כמה בלעה וכל קדירה אין בה שישים ואיך מתירין הרי אין רוב לבטל האיסור, וע"ז תירץ כיון שלא משערין אלא נגד טעמו וכיון שהוא פגום שאין בו הנאה.
ולפי הר"ן גם באופן שיש רוב איסור פגום מותר כיון שכל האיסור אם הוא נהנה, אבל כל שמצטער באכילת האיסור הרי יש בו ההיתר של נבלה שלא ראויה לגר לא הוי נבלה, ובס' יד יהודה ס' ק"ג נחלק וס"ל לדעת הר"ן כל שיש רוב איסור התבשיל אסור.
ויש להבין איך לומדים נותן טעם לפגם מנבלה שלא ראויה לגר, דנבלה שלא ראויה לגר בעינן שיתפגר לגמרי ואינה ראויה למאכל אדם. ובנותן טעם לפגם פגם כל שהוא מתיר. כמו שכתב רש"י ד"ה כל שלאו דווקא שאינו נאכל לגמרי כלומר שנפסלה מאכילת אדם אלא אפי' אם התבשל ראוי לאכילה מ"מ כיון שהאיסור פוגם קצת ה"ז נותן טעם לפגם ומותר. והראשונים הרמב"ן, הרשב"א והר"ן הוכיחו כדברי רש"י מהמבואר לקמן סז: קדרה שבלעה תבשיל איסור לאחר מעת לעת נקראת אינה בת יומה ולא אוסרת והרי ודאי שאינה פוגמת את התבשיל עד שאינה ראויה לאכילה, וכתב הריטב"א אפי' אם הטעם הפגום לא ניכר לחך, מ"מ אם היה מרובה היה מורגש ג"כ נקרא נותן עטם לפגם.
עוד הביא הרשב"א ראיה ממשנה סה: כל שאין הנאתו בנותן טעם מותר, ומשמע שאין לו הנאה, אבל הוא ראוי לאכילה. והנה הראב"ד הקשה איך לומדים נותן טעם לפגם מנבלה, הרי נבלה בעינן סרוחה לגמרי, ונשאר בצ"ע. משמע לדעת הראב"ד בנותן טעם לפגם בעינן פגום לגמרי ואין בראשונים דס"ל כן. ומצאנו לרא"ה הקשה על הרשב"א בבדק הבית והעלה כדעת הראב"ד דנותן טעם לפגם מותר בפגום לגמרי, ורק באיסור דרבנן מקילין. והרשב"א במשמרת הבית האריך לתמוה עליו.
ועל הקושיא איך לומדים נתינת טעם מנבלה דבעינן סרוחה לגמרי, תירצו הרמב"ן והרשב"א דנבלה דהוא גוף האיסור לא נתרת רק בהתבטל האיסור אבל בנתינת טעם סגי בכל דהו, אף שהמאכל עדיין ראוי לאכילה מ"מ טעמו פגום ומותר. ואע"פ שאוכל גופו של איסור שנמצא בתערובת שפלטה מ"מ האיסור בטל ברוב. וכ"כ בפמ"ג ורמ"א קמ"א ס' קס"ו. והפרי מגדים וחוו"ד כתבו הטעם דמה תורה רק טעם המשביח התבשיל ולא הפוגם, וכ"כ בחידושי רב חיים בפרק ט"ו ממאכלות אסורות, בדברי הרשב"א הקשו האחרונים מדוע נלמד דין זה מנבלה שלא ראויה לגר ולא לומדים מסברא, וכן הקשה בקהילות יעקב ס' ס"ה אות ב' על הפמ"ג וחוו"ד.
והאמת שהר"ן עצמו עמד על בך שאחר שהביא שיטת הרמב"ן ורשב"א וכתב דהתורה אסרה כשאדם נהנה מהאיסור ולכן נבלה הראויה לגר אסורה, וכשאינה ראויה לגר לא אסרה תורה כיון שאינו נהנה. ולכן נותן טעם לפגם כיון שהאוכל ההיתר לא נהנה מהאיסור אלא אדרבה, מצטער על תערובת האיסור הפוגם את ההיתר מותר, וזה לומדים מנבלה שלא ראויה לגר כיון שלא נהנה מהאיסור.
נמצא דיש נ"מ בין דעת הרמב"ן ורשב"א לדברי הר"ן. דלדעת הרמב"ן ורשב"א התורה אסרה טעם לשבח, ומה שנהנה מגוף האיסור בטל ברוב, אבל לפי הר"ן הטעם שנותן טעם לפגם שרי כיון שלא נהנה מהאיסור. ונ"מ ברוב פגום ומיעוט היתר, לרשב"א אסור שאין דין ביטול ברוב, ולהר"ן מותר דהרי לא נהנה. אמנם החזו"א יו"ד ס' ל' כתב דגם להר"ן אם יש רוב פגום אסור, וכל ההיתר מדין ביטול. ויש עוד נ"מ בין הרשב"א לר"ן דלדעת הרשב"א דנטתן טעם לפגם מותר מדין ביטול, בחמץ בפסח לא מועיל ביטול.
ולפי הר"ן דס"ל שכל שלא נהנה מהאיסור לא אסרה תורה, גם בחמץ בפסח מותר נותן טעם לפגם. והקשה רע"א דמרן בס' ק"ג סעיף ב' פסק כדעת הרשב"א דאם האיסור מרובה על ההיתר אסור, כיון דדין נותן טעם לפגם מדין ביטול. ואילו בהלכות פסח בס' תמ"ז סעיף י' דנותן טעם לפגם בפסח מותר, וכתב רע"א ליישב דבהלכות פסח פסק מרן לגבי חמץ שמותר, היינו לפי שחמץ בפסח במשהו אינו אלא חומרא ובזה יש לסמוך על שיטת הר"ן שנותן טעם לפגם אינו מדין רוב וממילא גם חמץ מותר ובאמת בשו"ע יו"ד ס' ק"ג הביא דברי הרשב"א שאם יש בתערובת יותר איסור מהיתר אסור, ומאידך גיסא הביא דעת הר"ן שאם אדם נהנה מתערובת האיסור אף שלא נהנה מהטעם אסור.
הרי דשו"ע לא הכריע כדעת הרשב"א, ולפי דברי החזו"א שגם לדעת הר"ן צריך להגיע בנותן טעם לפגם מדין ביטול ברוב, נמצא שגם בחמץ בפסח שלא מועיל ביטול לדעת הר"ן אסור. אמנם הפמ"ג ורמ"א דכברי דדעת הר"ן נותן טעם לפגם לא מטעם ביטול אלא כל שלא נהנה מהאיסור יצא שלדעת הר"ן נותן טעם לפגם בפסח מותר. ועוד יש נ"מ בין הרשב"א להר"ן על פי מה שכתוב בשו"ת צמח צדק הקדמון סי' פ' שהמערב חלב ביין כדי שהיין יהיה צלול אף דהחלב פוגם יין, מ"מ כיון שאין אדם מצטער על התערובת אע"פ שזה מיעוט להר"ן אסור, ולהרשב"א מותר, ודו"ק
קדירה שאינה בת יומה
כתב בשו"ע יו"ד ס' צ"ג סעיף א' קדירה שבישל בה בשר ולא יבשל בה חלב תוך מעת לעת, ואם בישל בה בתוך מעת לעת אסור, ולאחר מעת לעת מותר דהוי נותן טעם לפגם אבל הקדירה אסורה. והגמ' בע"ז עה: נחלקו האמוראים אם נותן טעם לפגם שרי או אסור וקימ"ל דשרי ופריק א"כ גיעולי עכו"ם דאסר רחמנא היכי משכחת לה ותירצה בכלי בן יומו ופריק מכאן ואילך יהיה מותר דהיינו יהיה מותר לבשל בכלי פגום לכתחילה, ותירצה הגמ' שגזרו על שאינה בת יומה.
ומלשון הטור ס' צ"ג כתב שאם בישל בתוך מעת לעת אסור, משמע שאין צד היתר, ותמה הב"י דנהי דבכל הקדירה משערינן ואין במה שבתוך הכלי ששים כנגד הכלי כמו שכתב הרא"ש בפרק גיד הנשה ס' כ"ט וגם לדעת הרמב"ן דס"ל דהיכא דליכא ס' לא סמכינן אקפילא, היינו בגוף האיסור, אבל כאן איירי בפליטת איסור, גם מששים מהני קפילא כפי שכתב הרשב"א וכן דעת הרמב"ם דכתב דאם בשל תוך מעת לעת אם יש טעם אסור. ובדרישה כתב ליישב דכאן הטור סתם ואמר את הדין אבל לפי מה שפי' בס' צ"ח גם הטור ס"ל כדעת הרא"ש שכל שאין גוף האיסור אלא טעם אפי' פחות מס' מהני קפילא, ולא בא כאן אלא לחלק בין כלי בן יומו לאינו בן יומו, דבהדיא תניא בחולין צז קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם.
ובמה דאמרה הגמ' לגבי גיעולי עכו"ם דהתורה לא אסרה אלא בת יומה, נחלקו הראשונים בזה דדעת רש"י בסוגין כתב דבישל בה עכו"ם היום אבל בישל בה אתמול נפגם הטעם בלינת לילה. וכן דעת ר"ת, אולם הרשב"א הביאו בהג' אשרי ס' ט' דכל שעבר מעת לעת נפגם. וכתב הטור בס' קכ"א שדעה זו עיקר, וכ"כ מרן השו"ע יו"ד בס' ק"ג, אולם שם בב"י כתב שיש לצרף במקרים מסוימים אפשר לסמוך על דעה זו. ומשמע מהגמ' דקדירה שאינה בת יומה אסור לבשל בה לכתחילה גזרה משום בת יומה.
וכתבו התוס' הטעם למה תבשיל מותר וקדירה אסורה, משום שהקערה בלעה גוף האיסור ורק אח"כ נפגם, אבל המאכל שבקדירה מעולם לא בלע איסור ולכן לא שייך לגזור תבשיל שנתבשל בקדירה שאינה בת יומה משום בת יומה. וכתב הרשב"א שכיון שבלעה הקדירה איסור אע"ג דנפגם אנו מחשיבים אותו כאילו הוא בעינו ואסור. ולפ"ז אם הקדירה בלעה טעם פגום גם הקדירה מותרת וכ"כ תוס' פסחים ל. ד"ה אמר רב. וגרסינן בפסחים דף ל. אמר רב קדירות בפסח ישברו כיון שהם בלועים חמץ בכלי חרס שאין לו תקנה ואע"ג דהוי נותן טעם לפגם מ"מ אסור.
ונחלקו הפוסקים בדעת רב, שרש"י כתב טעמו של רב נותן טעם לפגם אסור וזה לא מדין חמץ אלא בכל האיסורין כולן אמרינן הכי, אמנם הריב"א הובא באו"ז ס' רס"ב והיראים בס' צ"ב כתבו טעמו של רב הוא משום חומרא דחמץ, דאוסר במשהו אפי' בנותן טעם לפגם אסור, אולם רוב הראשונים הוכיחו מסוגיא בע"ז דף עג. רשב"א וריטב"א שלרב שאסור לבשל בקדירה שאינה בת יומה לכתחילה ואף שאין לה תקנה כגון כלי חרס שאין לו תקנה ואין זה נחשב בדיעבד, וכ"כ הר"ן פסחים ל.
והוכיח מחולין קיא: שרב אמי שבר פינכא של חרס שבלעה איסור ולא הניחה עד למחר דיהיה טעם לפגם, משום שגם למחר אסור להשתמש בה ונמצא שאין לה תקנה.
ועוד עולה ממה שאסר רב לבשל בקדירה הבלועה חמץ שאינה בת יומה שאף שבשעת הבליעה לא היה טעם האיסור, מ"מ כיון שעכשיו אסור הרי אסור לבשל בכלי הבלוע. ולמד הרשב"א מזה שהו"ה לבשר בחלב דקדירה בשרית שאינה בת יומה אסור לבשל בה חלב שאף שהבשר הוא היתר מ"מ גזרו בו כמו שגזרו בחמץ, ותמה בשב יעקב ח"א ס' ל"ב על הרשב"א דס"ל בחמץ נותן טעם לפגם אסור, ולכן שוברים הקדירה אין להביא ראיה מקדירה של חמץ לקדירה של בשר שאינה בת יומה.
ובחת"ם סופר יו"ד ס' ק"י הביא קושיית שם יעקב וישב אמנם דעת הרא"ה שכל הדין בשבירת קערה של חמץ הוא משום דחמץ אסור במשהו ולכן אסר רב, אבל בבשר בחלב שאינו אוסר אלא בנותן טעם לא אסר כיון שהקדירה אינה בת יומה שמא נתייבש הבשר הבלוע ואינו נותן טעם. והוכיח הריטב"א מגמ' בחולין צז. קדירה של בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם, וקשה אם נאסר המאכל ודאי אסור לבטלו, אלא שבא לפרש שדווקא בקדירה בת יומה שיש טעם אסרינן, אבל באופן שאין המאכל נאסר כגון אינו בן יומו מותר לבשל.
הגעלת כלי מדין
ובע"ז דף סו: נחלקו ר"מ ורבנן, דעת ר"מ שטעם לפגם אסור דילפינן מכלי מדין אולם רבנן בפסחים מד: סוברים שגזירת הכתוב היא בגיעולי עכו"ם ואדרבא לא לומדים משם דגיעולי עכו"ם הוי חידוש דאע"ג דהוא לפגם אסור. וכתב הרמב"ן הובא באיסור והיתר בבדק הבית בית ד' שער א' שעיקר האיסור להשתמש בו למרות שהוא אינו בן יומו כיון שהוא בלוע גוף איסור, וכשם שאסרה תורה להשתמש בכלי קודם טבילה, ולאחר שנאסר הכלי בשימוש אוסר האוכל שנתבשל בו, ואף שבטבילה הכלי לא אוסר האוכל שנתבשל בו למרות שלא הוטבל, כתב הרמב"ן לחלק בין כלי הצריך טבילה לכלי הבלוע איסור.
ובגיעולי מדין הביאה הגמ' פסחים דף מד: דעת חכמים שאמרו שגיעולי מדין חידוש הוא כיון שנאסר אפי' נותן טעם לפגם שבכל התורה מותר שם אסור, וכיון דחידוש הוא לא ילפינן מיניה והא דאוסרים טעם כעיקר ע"ז ילפינן מנזיר דהתורה אסרה משרת עבנים שאסור לאכול פת שנשרתה בענבים וקיבלה טעם. אבל רש"י בפסחים מה. וחולין צח: לומד שכיון דגיעולי מדין חידוש הוא לא ילפינן מיניה ולעולם טעם כעיקר דרבנן. ותמהו עליו האחרונים שאם דבר הבלוע אסור רק מדרבנן דטעם כעיקר דרבנן א"כ למה התורה הצריכה הגעלה לכלי מדין, הרי מהתורה טעם הבלוע בכלים אינו אוסר.
וא"כ מה חידוש בכלי מדין שצריך הגעלה, וכתב רע"א בחידושיו לפסחים דהכוונה שכלי מדין הייתה הוראה שעה להגעיל הבלוע אף שאינו אסור, אבל שאר כלים שבלעו איסור לא צריך הגעלה מהתורה כיון שלא אמרינן טעם כעיקר. והרא"ה בתורת הבית הביא בשם הרמב"ן שתמה מה חילוק בין גיעולי עכו"ם שנאסר טעם הבלוע לשאר איסורים שנבלעו בכלים (לשיטתו דטעם כעיקר דרבנן) ותירץ שאיסור זה הוא משום מעלה כמו שצוותה התורה שאסור להשתמש בכלי נכרי בלי טבילה, כך אסרה להשתמש בלי הגעלה. ואע"פ שהאיסור הבלוע אינו ראוי לאסור תבשיל מ"מ כיון שבשעת הבליעה היה איסור אינו חוזר להיתרו הראשון אלא ע"י הגעלה.
והקשו התוס' חולין ק. ד"ה כשקדם וסילקו איך אפשר להגעיל כלי מדין בכלי גדול הרי כל כלי אין בו ששים וכשמילאו הכלי ופלט הבלוע למים המים נאסרו ונעשו נבלה א"כ איך מהני הגעלה. והרשב"א כתב שלפי מי שסובר טעם כעיקר דרבנן מהני הגעלה כיון שהמים לא נאסרים ולכן יכול להכניס עוד כלים.ותמהו עליו שאפילו למ"ד טעם כעיקר דרבנן מודה בכלי מדין שאסור לכן הגעילו בכלי מדין. והתוס' כתבו דיסוד החידוש דבלוע נאסר דווקא בכלי מדין אבל כלי של ישראל שבלע איסור אין איסור בלוע, ולכן כשהגעיל כלי מדין בקדירה גדולה נפלט האיסור למים, כיון שהאיסור נבלע אצל הגוי ולכן כשישראל מגעיל כליו במים אלו לא שייך שהמים יאסרו את הכלים כיון שהבליעה הייתה אצל ישראל, ואצל ישראל לא נאסר טעם איסור בלוע, וזו סברת הרשב"א.
והקשה הגאון רע"א על הרמב"ם דס"ל טעם כעיקר דרבנן, א"כ למה כותב בהלכות מאכלות פי"ז הלכה א' ב' קדירה של חרס שנתבשל בשר נבילה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו יום, ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה, ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם, ולכן תמה עליו למה לא יבשל בה באותו יום מהתורה, הרי טעם כעיקר דרבנן.
וכן הקשה הפמ"ג יו"ד ס' צ"ג שפתי דעת ס"ק ג' וכתב לבאר בשיטתו שבגיעולי מדין חידשה תורה שצריך להגעיל כל כלי שבלוע איסור ואע"פ שטעם כעיקר איסורו מדרבנן ואין איסור מהתורה, מ"מ יש לחלק בין דיעבד ללכתחילה, דהתירה תורה להגעיל לכתחילה אבל בדיעבד לא כיון דהגעלה בכלי גדול אין ששים במים כנגד הפליטה, א"כ איך אפשר להגעיל אח"כ, הרי המים נאסרו, ולפי הפמ"ג התורה חייבה לכתחילה להגעיל כלי בלוע איסור אבל המים שנפלטו הם רק דרבנן ואין לאסור המים כיון דאם נאסור המים לא יהיה להם תקנה לכן המים לא נאסרו כיון שטעם כעיקר דרבנן.
ובאור שמח כתב ליישב את הרמב"ם שיש הבדל בין איסור הבלוע בכלי לבלוע באוכל, דאם בלוע באוכל האיסור לא עומד בפני עצמו ולכן טעם כעיקר דרבנן, אבל אם הוא בלוע בכלי הרי הוא עומד בפני עצמו ולכן אפי' למ"ד טעם כעיקר דרבנן בכה"ג הוי דאורייתא וזה הטעם של גיעולי מדין.
ואמרו בגמ' דקדירה שהיא פגומה אסור לבשל בה אטו בן יומה אבל האוכל מותר. וכתב התוס' דקדירה בלעה איסור גמור ונפגם אח"כ מה שאין כן בתבשיל, ולכאורה זהו תירוצו של האור שמח ליישב את הרמב"ם, אמנם הרא"ש כתב הטעם דאסרו בקדירה ולא בתבשיל כי קדירה דרך לבשל לכן גוזרים, אבל בתבשיל לא שייך לגזור אטו תבשיל שנתבשל בקדירה בת יומה כיון דאסור לבשל.
ובהגהות אשרי כתב לחלק בין קדירה לכלי כיון דקדירה אסור לכתחילה לבשל כיון דאפשר בהגעלה, אבל תבשיל אם נאסור אותו אין לו תקנה, ולכן תמיד תבשיל הוי בדיעבד. וקשה, דא"כ למה הגמ' אמרה כלי חרס אין לו תקנה אלא שבירה הרי זה כמו בדיעבד, דבדיעבד התיר הג' אשרי וע"כ ההבדל בין כלי לתבשיל כמו שכתב הרא"ש והר"ן בפסחים ל: ס"ל דכל דין איסור בישול בקדירה היינו לכתחילה אבל בדיעבד מותר, וקשה מכלי חרס ע"כ כתב דכלי חרס הוי לכתחילה לכן צריך שבירה.
ובית הלוי הקשה על הר"ן שחילק בין תבשיל לקדירה שתבשיל הוי בדיעבד, לכן מותר דהרי בגמ' אמרינן דף לב. שמותר לקנות מנכרי תבשיל בלוע מאיסור שאינו בן יומו והרי זה לכתחילה, אלא ע"כ כמו שכתבו התוס' או הרא"ה. ויש לדון בכלי שאינו בן יומו אם צריך הגעלה כיון שהטעם משום גזירה, ודעת רש"י ותוס' רי"ד כלי שלא בן יומו לא צריך הגעלה, ודין הגעלה נאמר רק בכלי בן יומו. אמנם תוס' רי"ד תמה ממה שהגמ' שכל כלי עכו"ם צריך הגעלה אך אם נשתמש בלי הגעלה התבשיל לא נאסר, משמע לכתחילה אסור, וצריך הגעלה.
ובבית הלוי תמה על הר"ן שהביא שכלי שאינו בן יומו ממעשה של רבי אמי ששבר קערה של חרס ולא מביא ראיה מהברייתא שכלים שאינם בני יומם חייבים בהגעלה ואסורים בשימוש, וא"כ למה הר"ן מביא ראיה מרבי אמי חולין קיא: שמלח בשר בקערה של חרס ושבר אותה כיון שבלעה מדם המליחה. ותירץ בבית הלוי שמי שלוקח כלי עכו"ם חייבים בהגעלה כיון שבלעו איסור ואף אחר שקנאם באיסור עומדים, אבל רבי אמי איירי בכלי של ישראל וס"ד שנקל בכלי של ישראל קמ"ל שגם כלי של ישראל שבלע דם אסור להשתמש בו, ולכן שבר הקדירה.
ועוד תירץ הבית הלוי שמה שאמרנו הלוקח כלים מעכו"ם מגעיל, היינו בכלי מתכת שיש לו תקנה, אבל בכלי חרס היינו חושבים כיון שלא מהני הגעלה הוי כדיעבד ומותר קמ"ל שג"כ שוברים.
הקשה הרמב"ן למה התורה הצריכה הגעלה בכלי מדין ולא במלחמת סיחון ועוג, ותירץ מלחמת סיחון ועוג מלחמת כבוש הארץ ושם נאמר ובית מלאים כל טוב אשר לא מלאת ומזה ילפינן שמותרים ולא נאסרו. משא"כ מלחמת מדין שהיא מלחמת נקמה. ולהרמב"ם קשה גר במלחמת כיבוש רק אם הוא רעב, אבל לא רעב אסור, וא"כ אם לקח כלים צריך להגעיל. ותירץ הרדב"ז שרמב"ם והרמב"ן לא פליגי דבמלחמת כיבוש הותר משום פיקוח נפש והיה מותר לאכול גם אחרי שישבו בעריהם, רק מחמת שזה דין שהוא לשעתו לכן הרמב"ם לא הביאו, אבל הרמב"ם הביא שאם יש מלחמה ואנשי חיל רעבים הותר להם בעת המלחמה לאכול, ולכן התורה חידשה הגעלה רק בכלי מדין.