בכשרות הג'לטין והגליצרין מן החי המצויים במזון ובתרופות – מתוך שאלה שבאה לפני בד"ץ בית יוסף. יבואר דין עור הקיבה שנתייבש ונעשה כעץ, גדר ״נותן טעם לפגם״ ו״נפסל מאכילת כלב״, ומחלוקת הפוסקים אם בדבר שנשתנה אמרינן ״פנים חדשות באו לכאן״. ובחלק השני – בחמץ שעבר עיבוד כימי, אם נפסל ומותר בהנאה בפסח.
רקע השאלה
מפעל למזון בצפון הארץ פנה לבד"ץ בית יוסף בבקשה לקבל כשרות. מאחר ותנאי ראשוני הוא לשלוח את הרכיבים של המוצר התברר שבאחד הרכיבים יש ג'לטין מהחי ובמוצר אחר יש גליצרין מהחי, דבר שלא צויין ברכיבים של המוצר. כמובן, שזו היתה סיבה לדחותו ולא להביא את הנושא בפני חברי בד"ץ בהרכב מורחב. הנ"ל שכנראה הודרך ע"י משגיח, כתב שהגליצרין והג'ילטין הם כשרים בפרט לאור מה שכתבו גדולי האחרונים האחיעזר, ומרן מלכא בחלק ח'. מ"מ דחינו אותו כיון שהוראותיו של מרן מלכא , מורה דרכינו היא, שבד"ץ "כבית יוסף" יהיה בראש ובראשונה מהדרין מן המהדרין כפי שמעיד מרן במכתבו "ואמנם לענין הלכה למעשה כתבתי במקומות רבים שאנו מקילים כדעת מר"ן רבינו יוסף קארו ובפרט בענייני הפסח מ"מ אתם נוהגים להחמיר ולהדר אף בענייני הפסח בכל הדברים השנויים במחלוקת והנני לברך את כל הרבנים.. להרבות כשרות מהודרת בישראל".
וב"ה כך נוהגים בענין שחיטת הבשר וכן בשחיטת העופות והרבה בד"צים הולכים בעקבותינו וב"ה שבד"ץ ב"י מיום שקם עד היום דואג לכשרות מהדרין, שתעלה על שולחן מלכים מאן מלכי רבנן במחיר השוה לכל נפש, ולכן אמרתי אשנה פרק זה.
ראשית, בכל מוצרי מיני מתיקה, קרמים, משקאות יש חשש רציני לתערובות איסור של גליצרין שמטרתו למתק, ליצב את המוצר ולקטול חיידקים כדי לשמור עליו לאורך זמן. רוב הגליצרין מופק משומן מן החי. כמו כן, לאחרונה, מפעלים רבים המשתמשים בחומר הנ"ל לא מציינים שהמוצר מכיל גליצרין וזה ע"פ החוק, כיון שכל שיש אחוז קטן של החומר לא חייבים לציין ויכול לכתוב שהחומר הוא טבעי לגמר ונקי מכל דבר מן החי. דבר זה, כשלעצמו מהווה שאלה גדולה בהלכה, לפי מה שכתב הש"ך ביו"ד ס' ק"ט ס"ק י"ב דדין ביטול ברוב שייך אם יש ידיעה מהאיסור אבל כשאין ידיעה מהאיסור לא שייך ביטול וכ"כ הפר"ח שם ופמ"ג ס"ק י"ב שנוטה לדעת הש"ך וכ"כ החכמת אדם כלל נ"א דין י"ח ובאריכות בשערי יושר שער ג' פ' י"א וי"ב וחידש דגם בלח בלח שייך דינו של הש"ך. והגם דהרב ערוך השולחן חלוק על הש"ך וס"ל דמציאות התערובות מבטלת מ"מ מידי ספקא לא יצאנו.
וזה תפקידו של בד"ץ "בית יוסף" שאנו מרגישים שאנו שליחים של מרן מלכא, נשיא מועצת החכמים, פאר הדור והדרו, שר התורה שבפסקיו המזהירים נוקט בכחא דהיתרא מ"מ לענין הבד"ץ מחזק ידינו לחפש חיפוש ובדיקה תמה כדי להעמיד המוצר בכשרות גמורה למהדרין.
עור הקיבה שנתייבש
כתב הרמ"א ביו"ד בס' פ"ז סעיף י' בשם שבולי לקט – עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר ע"כ והביאו הב"י. וכתב הש"ך שם דלכתחילה אין לעשות כן. ע"ש
ובדברי הרמ"א יש להסתפק חדא האם איירי בקיבה של שחוטה או אפי' של בהמת איסור. ועוד מה הדין בקיבה שהתיבשה והשרה אותה במים מעת לעת עד שנתרככה האם חוזר וניעור בשר העור ועוד יש להסתפק אם דברי השבולי לקט נאמרו לכתחילה או רק בדיעבד. ועוד הקיבה שמלחו אותה – באיזה סוג מליחה איירי. וראיתי בחמודי דניאל הלכות מליחה כז. שכתב הך מליחה לא להוציא הדם דעור הקיבה לא בעי מליחה כמו שפסק מר"ן בס' ע"ה אלא אורחא דמילתא נקט דדרך למולחו.
והנה בנתיבש כעץ ושרו אותו האם חוזר לאיסורו. כתב בזה הנוב"י יו"ד ריש סימן כו' כתב דאם התיבש כעץ לא יוצא מידי היתר אפי' נתרכך. אמנם הפמ"ג או"ח מ"ז ס' תמ"ז ס"ק א. ושו"ת דברי יוסף ס' תקע"ה שנחלקו על הנוב"י. וכתב עליו מי הגיד לו דברי נביאים דע"י שריה לא יחזור לאוכל אדם – שמא ע"י שריה חוזר לאיסורו. אמנם בשו"ת דת אש סימן י"ג דן בעינוניתא דורדא שהיתה תלויה בקיר קרוב לשלושה חדשים והתיבשה ונפלה לקדרה של חלב ונתרככה – שהתיר שכל שנפסל מאכילת אדם – אפי' התרכך נשאר בשמו והיתרו. ואין בכוחו לאסור.
ודבר זה נחלקו בו גדולי עולם בעל השולחן גבוה. והדבר משה הביאו בעל שולחן גבוה בס' פ"ז אות לד. ששם דנו באופן ששם החלב בעור הקיבה לצד הבשר. שדעת השולחן גבוה להתיר בדיעבד וכן לחולה שאין בו סכנה. ודעת הרב דבר משה שגם בדיעבד אסור , אפי' יש הפסד מרובה. אך לחולה שאין בו סכנה מודה. אבל לצד השער מותר. ע"ש. ובס' בית דוד יו"ד ס' מה דן בדבש שמביאין העכו"ם בנודות של נבלה לצד השער מותר.
ולצד הבשר בחמאה נוהגין איסור, דנותן טעם לשבח ובדבש שרי ובשדי חמד מערכת אספת דינים ד' ס' י"ב – י"ג דן באריכות והביא מחלוקת הפוסקים והביא דברי הזכור לאברהם ח"א ד' מערכת הנ' ביו"ד כתב בשם הרב חיד"א במחזיק ברכה דמנהג קושטא וערי תורגמא לאסור. ובירושלים עה"ק מתירין וכן אתריה דר"י עייאש, להתיר והכנה"ג בס' פ"ז הג' ב"י אות מ"ב כתב שנזהרים שלא לאכול גבינה שהושמה בעור הקיבה. והרב בית דוד אסר החמאה והתיר השמן ודבש שהם נותן טעם לפגם.
יוצא לפ"ז דנחלקו הפוסקי' ובראשם הנוב"י יו"ד ס' כו דמה שהתיר הרמ"א דוקא בעור קיבת כשרה, דכל האיסור משום בשר בחלב ולכן כל שנתיבש אין בשר ופקע האיסור כשממלא בחלב. אבל בעור נבלה שהאיסור נשאר בקיבה אפי' נתיבשה אסור ולכן העלה בדג טמא שמיבשין השלחופית ונותנים לתוכו מעד או דבש להשקיע השמרים שיש שרצו לדמות לעור קיבה שיבשה שמותר ונחלק עליהם דקיבה שיבשה היא היתר והאיסור חל בהצטרף החלב ולכן כל שיבשה אין איסור. אבל שלחופית של דג טמא הוא ואסור מן התורה וכבר חל עליו איסור ולא נפקע ע"י שנתיבש.
וכ"כ ר"ש סופר מקרקא בקונטרס תוכחת מגולה הביאו דרכי תשובה ס' ק"ג אות ע' על גודל המכשלה שנותנין לתוך יין גליצרין שהוא מחלב (בצירי) ע"י תחבולות מלאכת הכימי שמנקין אותו ע"י בישול ותחבולות עד שמפרידין ממנו כל הפסולת מכל טעם חלב שבו. ונכשלים בו הרבה בנ"י ששותים היינות הללו בחזקת כשרות ונכשלים באיסור כרת ר"ל ע"ש הרי אע"פ שהשתנה מבחינה כימית לא התיר. וכתב שם באריכות אם שייך ביטול ברוב כיון דשומן לא עביד לטעמא ובטל בששים ומ"מ כיון דכל עצם הנתינה להרגיש המתיקות הרי לא בטל.
ובמחזיק ברכה ס' פ"ז ס"ק ל"ז שאחר שהביא דברי הרמ"א שהתיר עור קיבה שנתיבש כתב וראיתי לכנה"ג הג' ב"י אות מ"ג שבספר דמשק אליעזר ערער על דברי השבולי לקט דלפי דבריו איך אסרו גבינות עכו"ם מפני שמעמידים אותם בעור קיבת נבלה הא הו"ל ס"ס שמא העמידוהו בעשבים או במי פירות ואת"ל שהעמידוהו בעור קיבת נבלה. שמא נתיבש העור מקודם עד שלא נמצא בו צחצוחי חלב ע"ש. ויש לדחות, שעכו"ם שהעמידו גבינות בעור קיבה כיון שאצלם אין מושג של נתיבש כעץ כי אצלם אין נפקא מינה. לכן כל גבינה שהועמדה בעור נבלה אמרינן שהקיבה היתה רכה ושפיר אסורה.
אבל אצל ישראל שמדקדקין ליבש אותה, שפיר שייך לומר שכיון שיבשה פקע ממנה שם איסור. וכ"כ הש"ך ביו"ד ס' קי"ד ס"ק כ"א לענין הכרכום שהרשב"א היה נזהר שלא לאוכלו. והש"ך כתב לישב מנהגנו לאוכלו דהרשב"א חשש שמערבים בו חוטי בשר והכרכום לא היה יבש אבל בכרכום יבש לגמרי גם הרשב"א מודה מידי דהוה אעור הקיבה שהתיבש שמותר להעמיד בו. ע"ש
וכן דעת שבות יעקב ח"ב ס' ע' ותפארת צבי שהשיג על הנוב"י הביאו הרב פ"ת בס' פ"ז שכתב לחלק בין קיבת כשרה לנבלה דמהש"ך משמע אפ' בשר נבלה שיבש מותר. וכ"כ במנחת כהן ס' התערובות ח"א פ"י שכתב על דברי השבולי לקט שכל שנתיבש פקע ממנו שם אוכל והוי כנפסל מאכילת אדם. וכ"כ פר"ח ס' ק"ג וכ"כ מנחת יעקב בכלל פ"ה ס"ק ע. וצמח צדק החדש וביד יהודה וזה נגד סברת הנוב"י ביו"ד ס' כו.
שהבאנו דכתב לחלק בין עור קיבת שחוטה לקיבת נבלה והוכיח הוראתו כיון דפסקינן לחומרא כר"מ. והביא ראי' מהרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות הל' י' וי"א דכתב כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה חוץ מבשר וחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהם אכילה.
נותן טעם לפגם ונפסל מאכילה
ובהלכה י"א כתב כיצד וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור. וכו' ומדלא פטר כיון שאוכל שלא כדרך הנאתן מכלל דפסק כר"מ דמה שלא סרוח מעיקרא לא בעינן ראוי לגר. דלא"כ בלה"כ פטור, משום דאין עליו שם איסור ע"כ. ע"ש.
והנה סוגי' מפורשת בפסחים מד. דנותן טעם לפגם מותר דלפינן מנבלה. וכ"כ התו"ס נזיר לז ד"ה נטל"פ. וכ"כ הרשב"א בתורת הבית כתב בפי' לאחר שהביא מחלוקת ר"מ ור"ש סיים וקימ"ל כרבי שמעון. וכ"כ הראש בע"ז בפ' ב' ס' ל"ד וכן נפסק בשו"ע דכל שנפסל מאכילת אדם הוי נותן טעם לפגם ומותר. וכ"כ הר"ן בע"ז, בד"ה כדאמרינן. וכ"כ הט"ז בס' ק"ג דכל שנפסל מאכילת אדם פקע איסורו. והגם דהש"ך רס"ק לג. העיר על דינו של השבולי לקט שכל היתרו רק בדיעבד והיינו משום דפשיטא ליה דאוכל שנפסל מאכילת אדם אסור לאוכלו בפני עצמו אבל בתערובת מותר. וכ"כ פרי תואר ס' ק"ג ס"ק ב'. והראי' מחוטי בשר בכרכום שמעורבים. שכתב הש"ך בס' קי"ד ס"ק כ' דמותר. וע"כ הטעם מפני שהוא בתערובת.
ודנו בזה האחרוני' בס' עצי הלבנון ס' מ"ג דדן בעורות קיבה יבשים ועושים מהם אבקה שנותנים בחלב להעמיד הגבינות – והעלה להתיר. אף לדעת הפוסקי' דס"ל דכל שנתרכך חוזר לאיסור, כפי שכתב הפמ"ג ס' פ"ז בשפתי דעת ס"ק לג. מ"מ כאן המים מלוחים ופגומים מצד המלח והחומצה ואין בזה איסור מבטל איסור לכתחילה כמו שכתב החכם צבי: ק"ח. והרב חקרי לב ח"א ס' מה. ופאת השדה מערכת א. ודרכי תשובה ס' צ"ט אות מ"ז והעלה להתיר אפי' מלכתחילה ע"ש וכ"כ בערוך השולחן ס' פז.
והרב חוו"ד ביו"ד ס' ק"ג לענין נותן טעם לפגם דכל שנפסלה מאוכל אדם אע"פ שתקנה לדוגמה ע"י חומר כימי כבר פקע ממנה שם נבלה ולא חוזרת לאיסורה. ובעל חלקת יואב נחלק עליו בזה ומ"מ מודה לו בנפסל מאכילת כלב דפקע איסורא מיניה. ונ"מ לענין עשית הגליצרין שהוא משומן חלב ואע"פ שכמה פוסקי' מחמירין גם בנפסל מאכילת כלב כל שהושבח אח"כ אע"ג דלענין המוסק והתריאק שהביא הרדב"ז בח"ג ס' תע"א שמא משום חומרת כרת החמירו בגליצרין מאחר ועשייתו מחלב דיש איסור כרת.
ועוד נדבר בס"ד לקמן. ונראה להסביר מחלוקתם האם נבלה שלא ראוי' לגר מותר מהתורה משום דפקע שם נבלה מינה או כיון דלא ראוי' הוי כדרך הנאתן. ודעת החוו"ד בזה דנבלה שאינה ראוי' לגר לא חשיבא נבלה אפי' אינה סרוחה וע"כ משום דפקע מינה שם איסור. אבל לפי דעת הפלתי דהטעם משום דהוי שלא כדרך הנאתן א"כ כל שתיקנו ונעשה ראוי לאכילה חייב. והחוו"ד והפלתי נחלקו בדברי הרמב"ם.
דכתב הרמב"ם בפי"ד ממאכלות אסורות הל' י' וי"א שכתב כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם בדרך הנאה חוץ מבב"ח וכלאי הכרם. וכו' כיצד או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם, ה"ז פטור ואם עירבב דבר מר בתוך קדרה של בב"ח או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב. ע"כ.
ובפלתי ס' פ"ז אות ט"ו תמה על הרמב"ם דבגמ' ע"ז דף סח. אמרה הגמ' דאיסור שנפסל מאכילת אדם פקע. דילפינן מנבלה הראויה לגר שמה נבלה ושאינה ראוי' לא קרויה נבלה. והחוו"ד הוכיח מדברי הרמב"ם שיש שני הלכות. א' כל האיסורין אינו לוקה אלא אם נהנה כדרך הנאתן. חוץ בב"ח וכלאי הכרם – אבל בהבאיש והוא נותן טעם לפגם גם בב"ח אינו לוקה. וכ"כ באמרי ברוך.
אבל הפלתי ס"ל בדעת הרמב"ם כיון דבב"ח ואיסור כלאי הכרם לוקה אפ' שלא כדרך הנאמן הו"ה בנותן טעם לפגם בכל התורה מותר. חוץ מבב"ח וכלאי הכרם דשניהם חד טעמא הוא והא בהא תליא ומ"מ הא דאיסור בנותן טעם לפגם בב"ח וכלאי הכרם היינו בעיקרו של איסור אבל בטעמו של איסור לא אוסר דאין בכוחו לאסור רק טעם מושבח ולא פגום. ולכן בטל בתערובת וכ"כ באמרי ברוך על החוו"ד שם והרב חוו"ד הוכיח מהרמב"ם, דהרמב"ם סיים באם עירב דבר מר בתוך קדירה של בב"ח או יין של כלאי הכרם ואכלם חייב ואילו אם נסרח, לא נקט משמע דבנסרח גם בב"ח וכלאי הכרם מותר דנוטלפ"ג מותר.
והטעם דהם שני דינים נפרדים וכל אחד ילפינן מפסוק דנותן טעם לפגם ילפינן מפסוק "לגר אשר בשערך תתנה ואכלה". שמזה ילפינן דבנבלה הראויה לגר אסורה לא ראוי' מותרת. ובב"ח דאסור שלא כדרך הנאתו כיון דלא כתיב ביה אכילה.
והנ"מ דאם אוכל שלא כדרך הנאתו, לא פקע ממנו האיסור והראי' בב"ח אסור, רק במקום שהתורה הקפידה על אכילה , זה איסור שלא לוקין עליו לכן בתיקנו ומיתקו חזר לאיסורו משא"כ נוטלפ"ג פקע ממנו האיסור ולכן גם בתיקנו מותר. וזה היסוד של החוו"ד. ועיקר הוכחתו דאם נותן טעם לפגם ושלא כדרך הנאתו דין אחד להם למה צריך פסוק בנבלה שלא ראוי' לגר לא שמה נבלה תיפוק ליה דאכיל שלא כדרך הנאתו. ולא גרע מעירב דבר מר.
אלא ודאי דאחרי שהתורה גילתה דנבלה שלא ראוי' לגר לא חשובה נבלה, הרי האיסור פקע ממנה ואפי' תקנה אח"כ. עיין שם. ובהגהות אמרי ברוך שעל החוו"ד ציין לעיין בחולין עז: כגון שעשאן ציקי קדרה ע"כ.
והגאון בעל חלקת יואב יו"ד ס' י"א שמחלק בין נפסל מאכילת אדם דאם השביחו אח"כ אסור לנפגם מאכילת כלב. דבנפסל מאכילת כלב פקע ממנו איסורו ואף אם חזר ותיקנו. לא חל עליו שם איסור כלל. משא"כ בנפסל מאכילת אדם. וכ"כ הריטב"א בע"ז דף עז. לענין קורט של חילתית של עכו"ם אסורה והטעם אמרה הגמ' משום שמפסקי ליה בסכינא אע"ג דנותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתית מחליא' ליה שבח. וכתב הריטב"א דמחלי ליה להבלוע אף באינו בן יומו והקשה ע"ז הרי כשנפגם פקע איסורו, וכי הדר ומחליא ליה אגב חורפא מאי הוי הרי כמבשל נבלה סרוחה. או מבשם את העפר דשוב אינו חוזר וניעור ע"ש הרי מוכח מדברי הריטב"א דכל שנפגם פקע איסורו.
ולפי החלקת יואב יפרש את הריטב"א דאיירי שנפגם ונפסל מאכילת כלב. והטעם בקורט של חלטית שהיות והוא דבר חריף לא נפגם. ומשבח בתבשיל. כפי שנפסק בס' צ"ו סעיף א. וס' ק"ג סעיף ו'. והנה בדין דבר חריף שאוסר אפי' הוא אינו בן יומו. ופוגם האם זה מדאו' או דרבנן.
עי' בשו"ת שיבת ציון ס' ל"ב דהשואל רצה לומר דזה מדרבנן ודחה הרב את דבריו. ופמ"ג בשער התערובות חלק ג' פ"ו בד"ה עוד אראם לך מסתפק. וכתב דלאו בכל נותן טעם לפגם הוא כן דמאכל הנפסד מאוכל אדם ונפל לדבר חריף אף שאין פוגמו, יש להתיר דמ"מ מאוכל גופא פקע שם איסור מיניה. עכת"ד.
אי אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא
והנה ביסוד המחלוקת בדבר איסור שהשתנה אי אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא מצאנו שהדברים תלויים במחלוקת הרא"ש ורבינו יונה בברכות דף מג. דאיתא שם כל המוגמרות מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק שמין חי הוא, וכתב הרא"ש בשם רבינו יונה דרבינו מאיר הלוי ז"ל היה אוסרו באכילה משום חשש דם ואפשר לתת טעם להתיר דפירשא בעלמא הוא ואע"ג דמתחילה הוא דם.
מ"מ בתר השתא אזלינן. תדע שהרי הדבש שנפל בו חתיכת איסור אע"פ שהאיסור בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנופל לתוכו דבש, כמו דבש דיינינן ליה, ומותר. הכי נמי כיון שמעיקרא היה דם, כיון שעכשיו יצא מדין דם. בתר השתא אזלינן. ואע"פ שנותן בתבשיל טעם לשבח. בתר השתא אזלינן. והרא"ש בברכות ס' ל"ה הביא המחלוקת וסיים על דברי רבינו יונה ונראה לי דאפי' על ראייתו צריכה ראיה. וס"ל להרא"ש דגם בדבש אסור, ומשמע שם דפליג הראש על רבינו יונה ופסק כהרמ"ה. ומעדני יו"ט שם כתב דרבינו יונה הוכיח ממעשים בכל יום דאוכלים הדבש. אע"פ שיש בו רגלי זבובים או כנפים בתוכו ע"ש
ודברי הרא"ש הביאם הטור או"ח ס' רט"ז והט"ז בס"ק ר' תמה על הראש דהרי הרא"ש ס"ל בס"פ כל הבשר חלב טרפה במעי כשרה הביא בשם ר"ת דאם הוא קרוש הוי פירשא בעלמא א"כ הכא נמי כיון שנקרש הדם על הבהמה נעשה פירשא דמה לי תוך הבהמה או על הבהמה – אידי ואידי פירשא הוא, ע"ש ומג"א שם ס"ק ג' הביא ראי' לרבינו יונה מכשרה שינקה מטרפה וכתב דמה שכתב רבינו יונה פירשא בעלמא הוא הכוונה דאזלינן בתר השתא.
וזה מחלוקת הראש דס"ל דאזלינן בתר מעיקרא. וגם הרא"ש ס"ל דודאי פירשא בעלמא הוא. וכתב בחק יעקב ס' תס"ז ס"ק ט"ז בשם הירושלמי בס"פ כל שעה דדבש דמעורב בו סולת צריך לבער לפני פסח, וזה דלא כרבינו יונה. וכתב שם דאם נתערב בתוך הפסח, אפ' בפחות מס' ויש מניעת שמחת יו"ט אפשר לסמוך על רבינו יונה – לא הפסיד.
ובתשו' חתם סופר ס' כ"ב כתב על החק יעקב – דטעם ההיתר ברבינו יונה או מחמת שמקודם נעשה עפרא – או שנשתנה לדבר המותר – ולפי הר"ן בע"ז בשם אחרים טעם ההיתר או משום שמתערב בו ונעשה עפרא – וגם נשתנה לדבר המותר דבענין תרתי. כמו ביצת טרפה שיש בה אפרוח או דבש. והאריך שם דבעי תרתי לטיבותא. – ובחמץ בפסח דעת החוו"ד בפת שעפשה אע"פ שנפסלה מאכילת אדם אסורה מטעם דראוי לחמץ בה עיסות אחרות – וכל שעדיין ראוי לאוכל או לתקן אוכלין אחרים לא בטל. וכ"כ בחלקת יואב בנפסל מאכילת כלב בחמץ אסור.
ולסיכום מאחר שכתב הרמ"א ביו"ד ס' פ"ז סעיף י' בעור הקיבה שנתיבשה ונהיתה כעץ שמותר לכתחילה. והש"ך ונוב"י חוששים שמא לא יבשה באופן החלטי, וכשחוזר ומרכך העור דעת הפרמ"ג דחוזר לאיסורו וכ"כ נוב"י ותפארת צבי יו"ד ס' ע"ג חולק עליו והביאו הפ"ת יו"ד סי' פ"ז ס"ק כ' וכן דעת הש"ך יו"ד קי"ד ס"ק כ"א, לענין כורכום.
הגליצרין
ויש לדון לענין הגליצרין שכמעט רוב תעשיות המזון משתמשים בו. ואופן עשית הגליצרין שמערבבין העצמות והשומנים מן החי בסודה קאוסטיק שהיא מסוכנת לאכילה ואח"כ מפרידים השומן מהסודה קאוסטיק. ובאופן זה אע"ג דנפסל מאכילת כלב מ"מ דעת החוו"ד ביו"ד ס' קג דדוקא אם נפגם האיסור עצמו פקע ממנו האיסור. אבל אם נפגם מחמת דבר אחר ואח"כ לוקחים את הדבר הפוגם ומפרידים אותו, חוזר לאיסורו. לפ"ז יש לאסור את הגליצרין. אמנם הרבה פוסק', ומכללם האחיעזר בח"א ס' י"א דן על מלח לימון שנעשה ע"י סיד. ונפגם דהוי פנים חדשות באו לכאן ונפקע האיסור כפי שכתב הר"ן בע"ז לט.
לענין דבש של גויים שלא חוששים שמא נתערבו בו דברים טמאים וניחוחו לדבש, דעד שלא ניחוח הסריח והוי כעפרא והוא נמי ע"י תערובת כימית מהפכין הדבר לאוכל משובח. ושוב הניף ידו בח"ג ס' ל"א אות ה', דדמי למוסק דאזלינן בתר השתא. וכ"כ בשו"ת חבלים בנעמים ח"ה ס' י"ג – לענין הגליצרין שעושין מחלב בהמה וע"י חומץ וגופרית ועוד סממנים, מפרידים כל חלקי השומן בפעולות כימיות ופוגמים אותו ממאכל אדם וע"י ההרכבה באים פנים חדשות. וכ"כ בשו"ת יד יצחק ח"ג רע"ג – אמנם בשו"ת אבן יקרה ח"ב ס' ק"מ כתב דהכלל דאזלינן בתר השתא הוא אך ורק אם האיסור נשתנה למין אחר טבעי – שבטבע היצירה הם שני מינים דומיא למה שכתב הר"ן דהבשר נהפך לדבש. אבל בדבר שע"י המוצרים הכימיים פשט צורתו הקודמת ולבש צורה אחרת ולא נשתנה למין אחר טבעי לא אמרינן כלל זה, ולפ"ז אסור.
אמנם לפי מה שכתב השו"ע בס' פ"ד סעיף י"ז שרץ שנשרף מותר לאוכלו משום רפואה וכתב האו"ה כלל נ"ט אות י"ד דמר"ן איירי בלא נשרף לגמרי, אבל בנשרף לגמרי ונעשה אפר גם בריא מותר דפקע שם איסור. וע"י בדרכי תשובה שמאריך. ושם בס"ק ס"א.
אמנם מה שכתב האבן יקרה לאסור הגליצרין דלא קיבל צורה אחרת טבעית דדוקא בדבש אמרינן כן, לא משמע כן מדברי הרדב"ז ח"ג ס' תתק"ט לענין הטריאק דנעשה מעור נחשים דכל שנפסל מאכילת כלב – פקע ממנו שם האיסור. וכ"כ התה"ד הביאו מר"ן בשו"ע ס' תמה סעיף י' דדיו שנעשה משכר שעורים כל שנפסד מאכילת כלב מותר. וכ"כ בתשובת תפארת צבי חיו"ד ס' ע"ג על משקה יין שרף שצובעים אותו באדום מתולעים אדומים שהתיבשו, והתיר כמו שכתב הרמ"א בעור קיבה שנתיבשה כעץ שמותר ליתן לתוכה חלב.
ואע"פ שהנוב"י כתב לחלק בין דבר שחל עליו שם איסור, לדבר שלא היה עליו שם איסור כמו קיבת כשרה שנתיבשה מ"מ העלה בכתה דהיתרא לדחות דבריו.
וכ"כ בספר מעם לועז ריש פרשת תרומה בפסוק ותולעת שני כתב שיש אילנות שגדלים בהם פירות קטנים כעדשים ובכל פרי יש כמאה תולעים קטנים המלאים דם ולחוצים מאוד זה על גב זה ומיבשים הפירות הללו בשמש בימי תמוז ואב ואח"כ שורים אותם במים והמים נעשים אדומים כדם מן התולעים האלה וזהו שקוראים קירמיז ונותנים הקירמיז במרקחת כדי שיקבלו צבע נאה – והתיר כיון שהתולעים מתיבשים בשמש ונעשים כעפר בעלמא וגם בטלים הם בששים ע"ש וכ"כ הרב חיד"א בס' טוב עין ס' יח.
אות צה, וביו"ד פ"ד כתב שמה שנותנים הקירמיז בתוך המרקחות הורה הרב הגדול מהר"ם בן חביב בתשובה בכי' להתיר. וטעמי ההיתר הביא הרב בן בתו מהר"י כולי בספרו מעם לועז, ושמעתי מפי הרב המובהק מהר"ש שלם בהיותי באמסטרדם שהא כתב בתשובה להתיר. והסכים עמו כמהר"ג ר' יאשיהו ישראל עכת"ד. ותשובת מהר"ם בן חביב נדפסה בקול גדול ס' ס"ה. וכ"כ בשו"ת שערי צדק חיו"ד ס' ק' שמותר לצבוע היי"ש בצבע מתולעים אדומים כיון שנתיבשו כעץ ולא נשאר בהם לחלוחית – כפי שכתב הרמ"א בס' פ"ז ואפי' שהנוב"י חולק דשאני עור קיבה שאע"פ שנתיבש ראוי הוא לכלבים אחרי שריה. משא"כ בתולעים שנתיבשו כל כך שאינם ראויים אפי' לכלב. וכמו שכתבו הפוסקים בס' פ"ד שתולעים לאחר י"ב חודש הם עפרא בעלמא, ע"ש.
והנה מה שרצה הנוב"י לחלק בין עור נבלה לעור כשרה נראה מהרב שבות יעקב ח"ב ס' ע' דאין הבדל דכתב על דם שנתיבש עד שנעשה יבש כעץ שאין איסור באכילתו והיסוד הוא הרמ"א בעור הקיבה. וכן דעת הש"ך בס' קי"ד ס"ק כא לענין הכרכום שהרשב"א היה נזהר שלא לאוכלו כיון שהיה רך. אבל ביבש כעץ אע"פ שיש בו חוטי בשר עכו"ם מותר. ואע"פ שהפמ"ג הורה לאסור ביבש ונתרכך כבר כתב בשיורי ברכה יו"ד פ"ז שמותר.
וכ"כ בזבחי צדק ס' פ"ז ס"ק ס"ד ודרכי תשובה בס"ק קלד ובעצי ארזים שהבאנו לעיל כתב להתיר הכדורים והאבקות שנעשים מעורות נבלה יבשה לגבל בהם גבינות ע"פ היסוד של הרמ"א בשם הרב שבולי לקט והסכימו עמו הרב אחיעזר בח"ג ס' לג אות ה' וח"ד ס' לא. וטעם ההיתר דאזלינן בתר השתא – והיסוד הוא רבינו יונה בברכות לענין המוסק. שאע"פ שהרא"ש נחלק על רבינו יונה בפירושו על מסכת ברכות הודה לו בתשובה כלל כ"ד ס' ו'.
וכ"כ מר"ן בב"י או"ח ס' תס"ז וכ"כ הר"ן בע"ז לענין דבש וכ"כ הרדב"ז ח"ג ס' תעא שנשאל על מה סמכו לתת במוסק בתבשיל ומרקחות והרי הוא דם חיה והרמ"ה אסרו. וע"ז כתב שרבינו יונה התירו וכן הרבה פוסקי' והר"ן וסיים ואני אומר שאין בו איסור כלל שהרי נתבטל מתורת אוכל וכעפרא בעלמא דמי ע"כ.
וכ"כ בגינת ורדים יו"ד כלל א' ס' ה' לענין המומיא ע"פ דברי רבינו יונה שכל שנשתנה האיסור מותר לגמרי אפי' מדרבנן. וכ"כ האליה רבה ס' רט"ז ס"ק ד', שמדברי רבינו ירוחם משמע שסובר כרבינו יונה. וכ"כ בחק יעקב שם שכל שנשתנה האיסור פקע איסורה כמו בשר נבלה בדבש. והביאו הח"ס ביו"ד ס' קכז וסיים שדברי החק יעקב נכונים ואמיתיים וכ"כ פר"ח בשות מים חיים ס' י. שדברי רבינו יונה ברורים בטעמם
ובשו"ת שנות חיים ס' רפ"ה כתב הר"ש קלוגר זצ"ל דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם וראב"ד בפ"א מכלי המקדש הג' דהרמב"ם פסק המור הוא דם שנצבר בצואר הבהמה בהודו שמתבשמים בו בני אדם ותמה עליו הראב"ד אין דעתי כן שאיך יכניסו דם חיה טמאה במקדש ע"ש וכתב הכ"מ שדעת הרמב"ם כיון שנתיבש ונעשה יבש כעץ מותר דאפר בעלמא הוא.
ג'לטין בתרופות
ובשו"ת אור מציון או"ח ס' ל"ד כתב לחלק בין המור שנתיבש בידי שמים לג'לטין שמעבירים צורה ע"י אדם שמערב חומר כימי וע"ז השיג על חומצת לימון בפסח שנפסדת ע"י אדם שאסור. אמנם הרבה פוסק' גם באופן שאדם עושה התהליך של הפסד האוכל – מותר דאזלינן בתר השתא. וכן הדין לגבי מלח לימון כפי שכתבו האחרונים. וכ"כ באריכות גאון עוזנו הרה"ג ר' עובדיה יוסף שליט"א בספרו יביע אומר ח"ח ס' י"ב בכחא דהיתרא. ואפ' למחמירין אין להם להחמיר בתרופות אפ' לחולה שאין בו סכנה.
והטעם כיון דתרופות הוא בולע ודעת הרב תורת חיים בחולין כל שבולע הוי שלא כדרך הנאתו. ואע"ג דהרב נוב"י או"ח ס' ס"ד דגם בבליעה הוי דרך הנאתו כתב הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה ס' י"ז היינו בדבר שעשוי לאכילה ובלעו אבל אם הדבר עשוי רק לבליעה לכו"ע הוי שלא כדרך הנאתו. ועוד לא שייך בתרופה אחשביה.
ועוד לפי הרב חק יעקב ס' תמ"ב ס"ק י"ט דדין אחשביה רק באוכל גוף האיסור ולא בתערובת וכ"כ בס' ישוע"י ס' תמ"ב ס"ק ז'. וכן יש לצרץ דעת הדרכי תשובה בס' קנ"ה ס"ק כ"ח דמה שכתב המג"א בס' תמ"ב ס"ק ט"ו דבנפסל מאכילת כלב אסור באכילה מדין אחשביה מ"מ אם מה שאוכל זה מחמת אונס לא שייך אחשביה. וכ"כ בחזו"א ס' קט"ז ס"ק ח' ובשערי דיעה ח"ב ס' ל"ז כתב כשקונים בפסח סמי רפואה יותר נכון לקנות במרקחת של נוכרי דהוי כחרכו לפני זמנו ודו"ק.
מ"מ לגבי תערובת בתעשית המזון כיון שיש אוסרים מטעם עור הקיבה שנתיבש אם רככו יש דיעות דס"ל דהדר לאיסורו. כמו שכתב הפרמ"ג ביו"ד ס' פ"ז ואו"ח ס' תמ"ז מ"ז ס"ק א' דכל שנתרכך אח"כ אוסר וכ"כ במשמרת שלום ס' פ"ז על פרמ"ג וכ"כ יד אפרים שכל שנתרכך יש נזהרים מלאוכלו. וכ"כ ח"ס יו"ד פ"א דדברי מרן בקירה שיבשה כיון שעומדת כך משא"כ הכא שמרככין ע"י משקין ודינו כבשר ממש. ע"ש ועי' רמב"ם בפ"א מהאה"ט הל' י"ג שכתב בשר נבלה שיבש אם יכול לשרותו בפושרין מעת לעת לחזור לח וראוי לכלב מטמא וכו'.
ובפרט שיש סוברים דהג'ילטין לא הוי יצירה חדשה אלא הוא אותו חומר עצמות מתחילה ועד סוף וכל תעשית החמרים אינם באים אלא להפריד שאר החמרים שישנם בעצמות. ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ה ס' ה' באריכות שהעלה להחמיר. וכן בהקדמת ח"ד בציץ אליעזר תשובה מהגאון ר' אברמסקי, אב"ד לונדון וכו'.
חמץ שעבר עיבוד כימי – אם נפסל ומותר בהנאה
כתב הרמב"ם פ"א מחמץ ומצה הלכה ב'. החמץ בפסח אסור בהנאה. ואיסור חמץ ואיסור שאור שבו מחמיצין אחד הוא – ע"כ. וכתב הראב"ד אמר אברהם דווקא לשיעוריהן אבל לגבי ביעור ולגבי אכילה יש הבדל – שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו זקוק לביעור. ושאור אע"פ שנפסל מאכילת כלב חייב לבער לפי שהוא ראוי לשוחקו ולהחמיץ בו עיסות וכו'. ומה ששנינו בגמ' מה: הפת שעפשה חייב לבער מפני שראוי לשוחקה בפת של שאור, דאי בחמץ לא צריך טעם זה ע"כ.
ומשמע שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפי' הברייתא פת שעפשה לפי הרמב"ם איירי בפת חמץ וחייב לבער דנפסלה מאכילת אדם כיון שראויה וראוי' לאכילת כלב. אבל בנפסלה מאכילת כלב לא חייב לבער אע"פ. ואילו לדעת הראב"ד הברייתא איירי בפת שאור – ואע"פ שנפסלה מאכילת כלב חייב לבער.
ודעת הר"ן כדעת הרי"ף, דהר"ן הקשה בדף מה: אלה עוברין בפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם מטמאה טומאת אוכלין שכל זמן שראוי לכלב לא פקע ממנה תורת אוכל. ונשרפת עם הטמאה בפסח אם תרומה טהורה היא כיון דלא חזי' לאדם מותר לטמאה וכי תימא אמאי צריך ביעור והא נבלה שאינה ראוי' לגר לא שמיה נבלה. ונותן טעם לפגם שרי אפילו בחמץ בפסח. י"ל דשאני הכא מפני שראוי לחמע בה עיסות אחרות. והכי איתא בגמ' דשאור לא חזי לאכילה ואפה"כ אסריה רחמנא מהאי טעמא – ע"כ.
וכ"כ הרי"ף מפורש: פת שעפשה ונפסלה מאכילת אדם והכלב יבוא לאכלה מטמאה טומאת אוכלין ונשרפת. אבל נפסלה מאכילת כלב אינה צריכה שרפה. ומ"מ אין ראיה לענין פת שאור אלא דהרי"ף לומד דכדעת הרמב"ם סתם פת זה חמץ.
ולכאורה מאי שנא חמץ משאור לדעת הראב"ד? למה חמץ אם נפסל מאכילת כלב לא חייב לבער ובשאור חייב לבער? הרי אם הטעם משום שראוי לחמע בו גם בחמץ – ולמה תלה באכילת כלב דאם לא ראוי לאכילת כלב הו"ל כלא ראוי לחמע בו עיסות.
וע"כ יש ב' דינים באוכל שנפסל: יש אוכל שהיה ראוי לאכילה ונפסל דילפינן מנבלה שאינה ראויה לגר – לא שמה נבלה, ויש דבר שפגום מתחילתו, כגון דברים מאוסים כמו שכתב הרב פיו"ד סימן ק"ג ס"ק א' , דבפגומים ומאוסין מעיקרא כגון זבובין ויתושין דאע"ג דמאיסי אסרינהו רחמנא, אמנם הרב המגיד בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות כתב דמה שכתב הרמב"ם ואפי' סרחה היינו דלא נפסלה מאכילת אדם – אבל נפסלה מאכילת אדם לא לוקה – ופר"ח תמה עליו, ע"ש וכתב הרב ברכי יוסף בשם בהרב בתי כהונה שכתב לחלק בין נפסלה ונסרחה לאדם – לנפסלה מאכילת כלב דאפי' בדברים מאוסים לא לוקה דכל שנפסלה מאכילת כלב פקע שמו של איסור.
והרב חקרי לב יו"ד ס' ק"ג, הוכיח כדעת ה"ה בשרצים שהסריחו לא לוקה דהוי' שלא כדרך הנאה לפ"ז יש ליישב את המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד דרמב"ם לשיטתו ס"ל כדעת ה"ה דכל שנסרח לא עובר אפי' בדבר שלא היה עליו שם אוכל ולא היה ראוי כשקצים ורמשים. וכל שנפגם והסריח פקע איסורו – והראב"ד ס"ל כדעת הפר"ח דבדבר מאוס מעיקרו דלא היה עליו שם אוכל כגון שקצים ורמשים אפי' שנפגם ונסרח באיסורו קאי. ולכן בשאור אסור – ודו"ק.
והנה הא דקי"ל נבלה שלא ראוי' לגר לא שמה נבלה, יש הבדל בין אם אוכל גוף הנבלה – דבזה בעינן שיפגם לגמרי – לבין טעמה דנו"ט לפגם כל שנפגמה כל דהוא אע"ג דלא פגומה – לגמרי לא אוסר. ומ"מ כשהנבלה נפגמה פקע ממנה שם נבלה ויש להסתפק, האם אסור לאכלה מדרבנן או מותר. בזה יש שדייקו מן הרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות הל"א כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הניה וכו' כיצד המחה את החלב וגמעו כשהוא חם וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור – וכו' – ומשמע דפטור אבל אסור.
והרב מנחת כהן הוכיח מהכסף משנה דפגום בעיניה אסור מדרבנן. אבל בטעם לפגם מותר דהווי בדיעבד. אמנם הפר"ח פסק בסי' ק"ג דאוסר לגמרי ומה שכתב הרמב"ם פטור אבל אסור היינו משום בל תשקצו.
פת שנחרכה, ומוסק
ובדין פת שנחרכה. כתב הרא"ש בפרק כל שעה א' הא דאמר רבא חרכו לפני זמן איסורו מותר בהנאה וכגון שנפסל מאכילת כלב דומי' דפת שעיפשה יש שרוצים ולומר לאו דווקא הנאה אלא הוא הדין אכילה דעפרא בעלמא הוא אלא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ בין דאיהו קאכיל ליה אסור. וכ"כ הרב אלברצלוני והר"ן כתב דחרכו באופן דלא ראוי לאכילת כלב כיון שיצא מתורת פת קודם שהחל זמן איסור אפילו באוכל שבו נמצא באופן שהאיסור התבטל ונהפך לעפר ופקע שמו, האם הפת מותרת האכילה או אסורה?
ומצאנו מחלקות כעין זו בין הרא"ש ורבינו יונה בברכות במוסק, דהרא"ש פ"ו מברכות הל' ל"ה כתב על הא דאמר רב חסדא כל כמוגמרות כולן מברך עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממוסק דמברך עליו בורא מיני בשמים י"א דהוא זיעת חיה ונכון יותר- שחי' ידועה שיש לה חטוטרת בצווארה ומתקבץ שם תחילה כמין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוסך והרב זרחי' הלוי אוסר לאוכלו משום דם והרב רבינו יונה פ' דאפשר להתיר דפירשא בעלמא הוא אע"פ שהיה דם לא חיישינן להכי, דבתר השתא אזלינן.
ובט"ז הוכיח כדעת רבינו יונה, דהרא"ש שם פסק בס"פ כל הבשר חלב טרפה במע. כשרה מותר. אלמא דפירשא בעלמא הוא דאזלינן בתר השתא ומה לי במעי טרפה אי על גבי טרפה.
והמג"א תמה על רבינו יונה מגמ' בכורות ו' דהגמ' אמרה דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב משמע לולי שהתורה התירה הייתי הולך בתר מעיקרא ואין לומר דהמוסק פירשא בעלמא – דא"כ לכו"ע שרי מידי דהויא כשרה דינקה מטרפה ונמצא חלב טרפה בקיבת הכשרה דכשר. על קושית הרב מג"א מחלב נאמרו בזה הרבה תירוצים: חדא דגמ' בכריתות לא אזלא אליבא דזעירי דס"ל דם שבשלו מותר דאזלינן בתר השתא וקימ"ל דם שבשלו מותר.
וכתב הרב חק יעקב. בס' תר"ז ס"ק ט"ז לסתור את דברי הרא"ש דבמוסק סמך לאסור משמע דאזלינן בתר מעיקרא ומעיקרא דם. ואילו בדבש של עכו"ם פסק הרא"ש בכלל כ"ד דלא ראה נוהגים איסור דבר בעירוב קמח לא שכיח וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לחוש משום תערובת לאסור אותו כל השנה די"א שנותנים בו בשר נבלה ומתהפך לדבש ומותר דבתר השתא אזלינן ע"כ. וזה סותר.
וכתב לחלק דדם נהפך לחלב דחלב נתהוה מאיסור דם ולולי חידוש התורה גם החלב היה אסור. לכן אסור. משא"כ בבשר נבלה שנתערב בדבש – דהאיסור נהפך לדבש א"כ ע"ז אזלינן כתב השתא דאין סיבה לאסור דבש כזה – דמאי שנא משאר דבש כיוון דטעמו ומראהו שונה – לכן לא קשה מהרא"ש – ולפי רבינו יונה זה הטעם במוסק ע"ש.
והנה יסוד זה הביא הר"ן במסכת עז. דף ל"ט: ואלו מותרין באכילה – חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו ודבש – ופריק בגמ' דבש למאי ניחוש אי משום איערובי מישראל סרי – אי משום בישולי עכו"ם נאכל כמו שהוא חי – וכתב הר"ן בדבש מיסרח סרי ואחרים פרשו אי משום איערובי שדרך הע"א לערב בדבש דברים אחרים דנימוחו בתוכו וחוזרים דבש ליכא למימר להכי לפי שהתערבבו עם שלא נימוח מסריח ומותר וכדאמרינן בתמורה ליטול פ' כל האסורין אפרוח ביצה טרפה מותר דאימת קא גדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא ע"כ.
ודין זה גם הרא"ש הביאו בכלל כ"ד שאזלינן בתר הכא, וצ"ל דהרא"ש ס"ל דמוסק לא התבטל לגמרי דאי התבטל לגמרי לכ"ע הוי פירשא. ושאני דבש דהתבטל האסור וסרח לפני הביטול.
והנה על תירוץ הח"י דדם השתנה לדבר אסור. לא כן בנבלה בדבר שהשתנה לדבר המותר – והקשה מה יענה על ביצת אפרוח שהשתנתה לאפרוח ע"ז תרץ כיון דדם עומד לכך להשתנות לחלב – וכך ביצה לאפרוח . והקשה במקור חיים הרי גם דם מוסק עומד לכך, ותרץ בחלב שבא מדם האיסור פעל בו. ובא מכח האיסור וכן אפרוח מביצה וכן לרבי אליעזר ולד טרפה אסור דאזלינן בתר זרע טרפה. אע"פ שלא ראוי לאכילה לא כך במוסק לא מחמת גידול החי' – אלא דדם שנתיבש בעלמא והשינוי לא נעשה בכח גידול הטמא ולכן האפרוח צריך לטעמא אי לאו סברא דבעידנא דקא גדול עפרא בעלמא.
ובשמ' ח"ס סי' ל"ט כתב לדון על מה שעושין מעילין לס"ת ממשי והיא תולעת – והראב"ד במור הקשה איך מביאין מור לביהמ"ק – וכתב כיוון שנשתנה ע"י אדם אפי' הרא"ש מודה דשאני מוסך לפי הראב"ד והרא"ש דהתם איסורא בעלמא קאי ובתר מעיקרא אזלינן והיוצא מטמא טמא, משא"כ במעיל לס"ת שנשתנה בידי אדם ונעשה ממנו בגד בכה"ג אפשר דמועיל ועוד הא התם נמי פליגי עליה גדולי עולם ויש לסמוך עליה בדרבנן ח"ש. ומשמע מדברי החתם סופר דכל שינוי שנשתנה בידי אדם גם הרא"ש יודה וכ"כ החזו"א יו"ד סי' י"ב אות ה' ליישב קושיית הנוד"ב דלמה דם שכשלו לא עובר עליו כיוון שלא ראוי לזריקה הרי גם חלב לא ראוי לזריקה וע"ז כתב דביצת הטרפה עושה אפרוח לכן לולי הטעם שנעשה עפר היה אסור – משא"כ דם שבשלו שהאדם הוא המבשל והחו"א הנ"ל.
לאחר שהביא דברי הרא"ש בברכות ודעת רבינו ודעת יונה כתב להסביר דעת רבינו יונה. וכתב להעביר דאיסור שמשתנה מצורה לצורה לא הוי שינוי – כיוון שלא היה בינתיים שם שנפסל. וזה מישב הדבש שערבו בו בשר דנסכח הבשר ופשט צורה ולבש צורה – ולכן המוסק הוא דם חיה ואפי' את"ל דאין לאסור משום דם דהוי נשתנה מ"מ יש לאסור משום איסור טמא שבדם – ואע"פ שהמוסק כשהוא לעצמו לא ראוי לאכילה מ"מ עומד למחק ודמי לחמץ הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות. וכן מוכח מדברי הר"י מדה וצרך להביא ראיה מדבש.
ועוד יש לדון אף אם נאמר פנים חדשות באו לכאן מ"מ יש לאוסרו משום שנתהוה מצד גורם לש איסור – כמו חלב שבא מכח דם – וולד טרפה. ודעת רבינו יונה דכל שנשתנה למחודש אינו איסור כלל והוי שהאיסור – התבטל ונברא דבר חדש. באפרוח למרות דהוי דבר חדש ומ"מ היה מקום לאסור – דשם השינוי אינו גדול דהביצה – היא האפרוח – ולכן הביצה הוי חד קודם וכן וכן בולד הוי חד קודם. ובדבש יש כיוון דזה כזה גורם אבל במוסף ליכא למימר הכי וע"כ כל שמשתנה לא מקרי גורם של איסור – ובחלב משום דכל הדם הוא המהווה ע"ש והרא"ש שמסתפק משום דשנוי מאוכל לאוכל לא הווי מחודש.
והעלה חזו"א דכל אוכל שנפסל ע"י כימיא ונותנים אותו למאכל לתקנו אי נפסל באמצע מאכילת אדם ואינו ראוי בפני עצמו ולא לתערובת אף שעומד לגמור מלאכתו ויהיה ראוי למחק הקדרה מותר אבל אם לא נפסל באמצע תלוי במחלוקת הרא"ש ורבינו יונה ע"כ. ולכאו' למה בקיבה שנתיבשה להרא"ש מותר להעמיד בה גבינה וצ"ל דקיבה הוי היתר. וכל המחלוקת היא באיסור שנשתנה אבל בהיתר אין בזה שום ספק. מ"מ יוצא דבדבש כיוון דהאיסור נסרח לפני שנעשה דבש לכך גם הרא"ש מודה וכ"כ הגר"א בס' רט"ז על דברי הגר"א דנעלם ממנו דעת הר"ן בע"ז לט: שהזכרנו למעלה. ולכן כל שנפל ונסרח פקע איסורו ופנים חדשות באו לכאן . וגם הרא"ש יודה בזה לדעת רבינו יונה.
חמץ שעבר הפרדה כימית – להלכה
ולכן בחמץ שעבר הפרדה כימית ונפסל למאכל כלב כגון חומצות ממזון העשויות למתק ובכלל זה המלח-לימון, דפוגמים אותו בחומרים כימיים ויש סכנה לאוכלם אח"כ עושים הפרדות וממתיקים אותם. ולכן יש לדון בספקות דלהלן:
דלכאו' כיוון דמילתא דעבידי לטעמא לא בטל. והוי כמו פת שעיפשה, דנחלקו רמב"ם והראב"ד – אם נפסלה מאכילת כלב אם מותר להשהותה לפי הרמב"ם או אסורה לפי הראב"ד – ומ"מ גם להראב"ד כל דין חיוב ביעור דווקא בראוי להחמיץ אבל בנפגם לגמרי ואח"כ ראוי להחמיץ לא. כפי שכתב הטור הקילו__ והאיספנית והרטיה שנתן לתוכם קמח א"צ לבער מפני שמסריחין מיד. אבל המלוגמא אינה מסריחה מיד – לפיכך אם החמיצה ואח"כ הסריחה צריך לבער – הסריחה ואח"כ החמיצה א"צ לבער ע"כ.
ולכן גם אם בתערובת זו יש בה כדי לחמע כדין כל חמץ שנפסל, מ"מ יש הבדל ביניהם: החמץ שחרכו ונפסל מאכילת כלב לדעת הרא"ש אם אוכלו אסור מדין אחשביה – אמנם הרא"ש עצמו לאחר שהביא הדין של חרכו קודם זמן איסור אסור באכילה, הביא דין אלמאורי שעושין קודם הפסח מפת שרוף שאסור לאכלו בפסח – וכתב הרא"ש האלמאווי שמשימין בו פת קלוי שמותר לאחר הפסח חדא דחמץ ע"י תערובת שעבר עליה הפסח מותר בהנאה. ועוד שהרי חרכו קודם זמנו – ואנן חזינן לרוובתא דאסרינן ליה אחר הפסח דלא שרי ר"ש אלא בעירב שלא בכוונה אבל עירב בכוונה אסור משום חרכו נמי לא דדלמא לא חרכו יפה יפה – דלא מסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו – ועוד דלא קאמרינן חרכו קודם זמנו רק בהנאה ולא באכילה.
הרי בחמץ גמור שנחרך אסור בהנאה מדין אחשביה ובחמץ בתערובת אסור באכילה מטעם שמא לא חרכו יפה ועיין הגהות נתיב חיים וא"כ בחמץ בתערובת שנחרך גם באכילה מותר. באופן דנחרן יפה כמו נידון דידן. וזה ראי' חותכת לחמץ בתערובת שנחרך דלא שייך אחשביה.
וכן נמי בסוס"י תמז כתב הטור דעת ב"י דאם בטלו בשוגג קודם הפסח – א"כ בפסח ולא ידוע שהוא חמץ מותר. וכן אם בטלו במזיד לפני הפסח מותר אבל אדעתא דלשהיה אסור. וכתב הב"י ה"פ בטלו במזיד ערב הפסח דהיינו שערבו עם דברים אחרים שלא על דעת להשהותו בפסח.
עוד יש לצרף דעת החוו"ד ביו"ד ס' ק"ג דכל איסור שנפגם דכל שנפגם לגרעי פקע איסורי והווי עפרא בעלמא ואף דפוגם ולבסוף משביח אסור היינו בנפגם קצת ולא בנפגם לגמרי. והן אמת שלכתחילה אין ליצור תערובת זו המורכבת מחמץ אע"פ שעכשיו היא היתר – דמ"מ אסור מטעם אחשביה. מ"מ אם יש לו תרכובת כזו שעשה לפני פסח לצורך חנוכה והתערבה במוצאי פסח יש להתיר, כיוון שנעשה אפר ופנים חדשות באו לכאן הן מצד היתר המוסק והן מצד האיסור שהתבטל.
וכ"כ הפר"ח בס' ק"ג דנבלה שהסריחה לא הוי נבלה ופקע ממנה האיסור ומה שדייקו מהרמב"ם פי"ד ה"ו י"א דמאכל שהסריח פטור משמע פטור אבל אסור זה מדין בל תשקצו. וכן יש להוכיח שכל שנשרף ונחרך מותר, דהרי פסק מר"ן בס' תמ"ז בצק שבסדק החבית כל שתרו שלשה חדשים אינו אוסר את היין שכבר נתיבש.
וכך נפסק בשו"ע יו"ד ס' קכ"ג סעיף י"ד לגבי חרצנים וזגין של עכו"ם תוך י"ב חודש אסורים בהנאה – ולאחר י"ב חודש מותרין באכילה והנ"מ כשתמדן במים בתחילה, אבל אם לא תמדן אסור לעולם אפי' יבשם. וכתב בשם או"ח דאם שרף החרצנים וזגים תוך י"ב חודש אפ"ה אפרן מותר. ותמה הש"ך הרי יין נסך אסור בהנאה, וכתב לחלק דחרצנים שאני כשנתייבשו שרי דלא נשאר לחלוחית ועדיף מנתמדו וכו' הרי דבנעשו לאפר מותר.
וכך נמי כתב הרב מנחת יעקב כלל מ"ו ס"ק ט' על מה שכתב הרמ"א בס' קנ"ה סעיף דמותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאוכלו לרפואה אפ' חולה שאין בו סכנה וכו' וכתב דלשרוף אסור משום מבטל איסור לכתחילה אבל בשרץ גר בריר מותר. ודבר זה מוסכם בש"ס ופוסקים דמותר. וכ"כ באו"ה כלל ל"ב אות י"ט. בשם המרדכי פ' כ"ש דכתב ראביה שלכתחילה מותר לשרוף שרץ ולאוכלו לרפואה ואפי' לחולה שאין בו סכנה ומיהו אדם בריא יזהר.
וכ"כ הרדב"ז בתשובה ח"ג ס' תע"א לענין מוסק והטריאק שהוא בשר נחשים והעלה להתיר כל שנפסל מאכילת כלב לבטל. וביד אברהם בהג' יו"ד ס' קנ"ה כתב המנחת יעקב דאישטמית מיניה דברי הרא"ש דמדאכליה יש דין אחשביה ואסור. ורק באוכל לרפואה מותר שלא שייך אחשביה. ע"ש.
וראיתי בחכם צבי ס' י"ח, דהסביר הסוגיה בחרכו קודם זמן איסורו אסור באכילה כיון דלא נעשה אפר, אבל בנעשה אפר לא שייך אחשביה והוכיח מחרצני עכו"ם וכתב וז"ל דאף לדעת האוסרים באכילה אינו אלא במתכוון מן לאכול דהוי אחשביה ועוד דדווקא חרכו ולא שרפו לגמרי אבל בשרפו לגמרי או שאינו ראוי לכלב לכו"ע מותר עי"ש.
ולפ"ז במלח לימון שנשרף לגמרי ע"י חומר כימי ונעשה עפר יש להתיר. וכן מוכח דעת מרן השו"ע ס' קכ"ג בשם הרשב"א וז"ל יש מי שאומר שתמצית היין שנקרש על דופני החבית והקנקנים נהגו בו היתר שמשתמשים בכלי עכו"ם לאחר י"ב חודש. או לאחר מילוי ועירוי ואין מקלפין התמצית הנקרש עליו שכיוון שנתיבש כל כך כבר כלתה כל לחלוחית יין שבו וכעפרא בעלמא הוא עכ. הרי כל שנעשה איסור אפי' ביין נסך מותר. וכ"כ דבר שמואל אבוהב ס' ס"א ותשב"ץ ח"ג ס' רצ"א. ולכן – כל שנעשה אפר – פקע איסורו.
וכן כתב הפר"ח בס' תמ"ב. שחרכו לפני זמנו מותר לקיימו בפסח וזו סברת הרא"ש שכתב אע"פ שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיוון דאיהו קאכל ליה אסור – אבל הר"ן והמאור ס"ל דמותר לאוכלו כיון שיצא מתורת פת קודם זמן איסורו – וכן נראה עיקר. כיון דהפסק לעפרא בעלמא, וכדאמרינן פ"ק דעכום דנבלה מוסרחת שאינה ראוי' לגר שרי משום עפרא בעלמא הוא – ולא אמרינן כיוון דנאכל חשיב ליה – וא"ת אפי' לא נפסלה מאכילת כלב .
וע"ז כתב הר"ן דכיוון דראוי לחמיע בה עיסות אחרות, וכל שנפסל מאכילת כלב לא חזי לכלום אבל השאור דלא נקרא שאור אלא א"כ פסול מאכילת כלב. וכו', וכך איתא בגמ' החרצנים והזגין של עכו"ם יבשים מותרים ועל כורחך דמותרין אפילו באכילה דעפרא בעלמא הוא. וב"פ בתרא דתמורא תנינא כל הנשרפין אפרן מותר משמע אפי' לכתחילה וכ"כ התוס' בפרק כל שעה וע' יו"ד ס"ה קנ"ה בהגהה עכת"ד.
וכתב הרב נהר שלום בס' תמ"ב על או"ח דלפי הפר"ח יוצא דכל שנהפך לעפר מותר ולכאורא הא נחלקו בזה הרא"ש והר"ן בפת שחרכו היינו שנפסל מאכילת כלב אבל לא נעשה עפרא ובזה ס"ל להרא"ש דאסור באכילה. והר"ן ובעל המאור ס"ל שמותר צ"ל דבאופן דנעשה אפר גם הרא"ש מודה ע"ש וא"כ באופן שהחמץ עבר תהליך כימי הוי כמו נשרף ונאבד מן העולם. ומותר. ואה"נ דלכתחילה אין לעשות אבל אם כבר ישנו ונעשה לחנוכה מותר להשתמש בו בפסח. וכ"כ חזו"א בס' קט"ז ס"ק ט'.
וכ"כ הט"ז סי' תס"ז ס"ק י' לגבי דבש של עכו"ם להראש עצמו בכלל כ"ד התירו בפסח די"א דנותנים לתוכו בשר נבלה מ"מ בתר השתא אזלינן דמתהפך הבשר לדם כפי שכתב הר"ן בע"ז דמסרא וכו' וע"פ תש"ו הרא"ש בשם רבינו יונה כתב הט"ז ללמד זכות על אותם שאוכלים כרכום דהרשב"א היה נזהר מפני שמערבין בו בשר יבש ולפי דברי רבינו יונה יש היתר כיוון שהכרכום נימוח במאכל ובטל האיסור והווי כמו דבש דמותר.
ויש עוד לצרף בזה דעת החכם צבי דהסביר מחלוקת הרא"ש והר"ן רק בנפסל לאכילת אדם, אי אמרינן אחשביה או לא אבל בנפסל לאכילת כלב לכו"ע פקע מיניה איסורא וזה דין גלוקוזה ומלח לימון, ותרופות בפסק. וכן העלה בשו"ת אחיעזר ח"א ס' י"א וס' המרחשת וגאון עוזינו הרשל"צ בספקי יחווה דעת ח"ב. וראיתי בשו"ת אחיעזר ס' י"א שדן באריכות ובנוגע למלח לימון שנעשה ע"י אבק שמרי יין ודן בדברי השו"ע יו"ד בס' קכ"ג לענין שמרים שהתישנו לאחר י"ב חודש.
והעלה דכיוון שנתערבו השמרים בסיד שרוף ואלים דברים השורפים ופוגמים טעם היין הבלוע ואינו ראוי עוד לפליטת טעם היין בוודאי בכפ"ג פקע תורת אוכל מהבלוע וא"פ דיש תקנה ע"י תערובת כימית מלח לימון ולפי סברת החוו"ד בשמרים העומדים להעמדה נימא הכי בנידון דידן, וכתב לחלק דבנידון דידן כיוון דפליטה בעמא מצד עצמה אינה נאסרת כיוון דהיא פגומה ושרופה. ולכן פנים חדשות באו לכאן. וכמו שכתב הר"ן בע"ז ל"ט. לגבי דבש ובטעם היתר המוסק ובנבלה שנהפכה לדבש – דמקודם נפגמת ולכן הווי פנים חדשות. והעלה דאין לחוש אפי' לכתחילה עי"ש.
אמנם בשו"ת מנחת יצחק חלק ז' ס' כ"ז וכן יצאו במודעת לפני כעשר שנים והדברים מכוונים לפסקו של מר"ן הראשל"צ בספרו "יחווה דעת" ויצאו בשצף קצף לדחות טעם ההיתר דפנים חדשות באו לכאן. ולכאורה למה הלין על מר"ן הרי גאון עולם שאין עליו עוררין האחיעזר כתב כן. ובפרט לפי מה שכתב מר"ן שמרי יין נסך שיבשו לאחר י"ב חודש – ועוד הגדיל לעשות דהוכיח מתשו' הריב"ז ס' רנ"ה דפסקה מר"ן בס' קכ"ג סעיף כ"ד לגבי אגווה אדיינטי שעושים מיין נסך דאסור – ולאו' היה לו לסתור דברי מר"ן.
ועוד שסותר את ההיתר מתשו' הריב"ש שהביא מר"ן בסעיף כ"ד ולכאורה הו"ל לסייעו מפסק מר"ן בסעיף י"ז לגבי שמרים של עכו"ם לאחר י"ב חודש מותרים באכילה. והן אמת שהש"ך תמה על מר"ן ממש"כ הריב"ש שהובאה בס' כ"ד שכתב הריב"ש שאפר של יין נסך דינו להיות אסור דיין נסך מהנך ב___ שאפרן אסור וכן מוכח מגמ' ע"ז דף סב.
וכתב המרדכי שאם נתיבשו שרי. וכ"כ בתשו' חת"ם סופר יו"ד ס' קי"ז משמן שעושים מחרצנים של יין נסך וכתב דכיוון דנהפך לשמן מותר. וכ"כ בשו"ת הר צבי לגבי ג'לטין שנעשה מרגלי חזירים והעלה דכל איסור שנתייבש כעץ ונטחן דק אינו אלא כעפרא בעלמא ובטל מתורת אוכל. ודומה הדבר לקיבה שנתייבשה וממלאים אותה בחלב שכתב הרמ"א פ"ז סעיף י' – כפי שפסק הפר"ח דאיסור דנפסל מאכילת אדם פקע ממנו שם איסור וכתב הפ"ת דלפי הש"ך יו"ד קי"ד ס"ק כ"א הו"ה בקיבה של נבלה והאריך שם בעניין הכרכום והעלה דכיון דהכרכום התיבש כעץ פקע ממנו האיסור ודמי לעור הקיבה והרשב"א איירי בכרכום לח.
ולכן אסר – ע"ש. והנוב"י קמא יו"ד ס' כ"ו, שרק בקיבה כשרה מותר ולא נבלה. והטעם דבכשרה נפסל מאכילת אדם קודם שבא לכלל איסור אבל בנבלה האיסור קדם. דאם היתה נבלה והסריחה לא פקע ממנה שם איסור.
ופליגי דאם האיסור נפסל מאכילת אדם תלוי במחלוקת הש"ך והנוב"י. דלהש"ך מותר והנוב"י אוסר. אבל אם נפסל גם מאכילת הכלב לכה"ע מותר. ודינו של הריב"ש יש לדחות דיין שרף נעשה מגוף האיסור ולא שייך לומר שנפסל – וכך דעת האחרוני' חכם צבי והרב הר צבי לרב פרנק ז"ל שאפי' לענין ברכה מברך בורא פרי הגפן על קוניאק שנעשה מיין. וכ"כ הרב מרן דאגווה אדינטי הוא גוף האיסור ובשדי חמד מערכת חמץ ומצה הביא מערכה מול מערכה לגבי יין שנעשה מדגניים של חמץ.
תערובת חמץ בתרופות
ולענין תערובות בתרופות דס"ל דנפסל מאכילת כלב אפי' ריקחו לא פקע איסורו כפי שכתב החוו"ד ביו"ד. והנה בדין חולה שיש בו סכנה מתרפא בכל האיסורין שבתורה ואפי' באיסורי הנאות, חוץ מג' עברות, ולכן בחולה שאין בו סכנה – מותר להתרפאות בכל האיסורין דלא כדרך הנאתן. ואם אוכל איסור שנחרך כגון חמץ שחרכו לפני זמן איסורו שהרא"ש והברצלוני אוסרים מדין אחשביה, בחולה שאוכל לצורך בריאות לא שייך אחשביה וכך ספק מר"ן בס' פ"ד שרף שרוף מותר לאוכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא הווי.
וכבר הביאנו למעלה דעת הרשב"א דגם לבריא מותר. ובדרכי תשובה הביא בשם שו"ת הרמ"צ יו"ד ט' – דאיירי שלא שרוף ונעשה אפר לכן הוא רק לחולה . אבל בשרוף לגמרי. אפשר גם לבריא ממש. וכבר הזכרנו דעת הרב זר זהב על או"ה שלנ"ט ס"ק י"ג דהביא דברי הב"י בשם הרשב"א דכל שנעשה אפר מכשיר. והביאו החוק יעקב שם בס"ק מו על מה שכתב הרמ"א ויש מחמירין בנ"ט לפגם בפסח וכתב אבל בנפסד לגמרי מותר דהווי עפרא וכ"כ הרמ"א דכל איסור שנהפך לעפר פקע איסורו.
וכתב בספר מים חיים סי' יו"ד- והאריך בדברי הרא"ש דלא שיך אחשביה בעפרא – וכתב שם היד אברהם דלחולה שאוכל שרף, שרוף לא שייך אחשביה, כיון דאוכלו לשם רפואה. ויש שכתב דמה הרא"ש אפשר רק בחרכו. אבל בנעשה אפר לא שייך אחשביה, ועיין בספר נשמת אברהם או"ח דף רס"ג.
והרדב"ז בח"ג ס' תקמ"ח התיר לאכול בשר המומיא. חדא דנעשה עפר ע"י שחונטים אותו בכמה סמים – ואין בו איסור כאשר כתבתי. לענין המוסק והתריאקה, אבל לגבי הנאה יש לדון דהווי אחרכו אחר זמן איסורו.
ולכן כל תרופה שנעשית ע"י תהליך כימי שמבטלת את עצם האיסור כעפרא ואפי' נעשית מחמץ מותר – ולפי הרב רבינו יונה מותר גם לבריא. ולפי הרא"ש בתערובת דמי לדבש שערבו בו בשר שהבשר נסרח – כך האיסור נפסדת ומ"מ לחולה שאין בו סכנה לכו"ע מותר. ויש לצרף כיוון שבתרופות דרכם לבלוע אותם ודעת הרב תורת חיים בחולין בולע הווי שלא כדרך הנאתן. הנוב"י חולק עליו והביאו הרב פ"ת – אמנם חידש הרב הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה סי"ז דכל המחלוקת היא בדבר שעומד לאכילה ובלע.
אבל דבר שכל כולו עומד לבליעה הווי שלא כדרך הנאתו. וכ"כ חזו"א או"ח קט"ז תק' ח' – ואגרת משה"ע או"ח אב' סי' צ"ב ח"ג ס' ע"ב. ולפ"ז בתרופות עיקרן עומד לבליעה. וכך נמי יש להוסיף מה שכתבו האחרוני' בתערובת לא שייך אחשביה. וכך הרב חבלים בנעימים ח"ה ס' ד' ומר"ן בס' יביע אומר ח"ב יו"ד ס' י"ב. וכן לענין קפסולות דומה למה שכתב הרב משנה למלך פי"ד ממאכלות אסורות הל' י"ב דאם כרן איסור בסיב ואכלו לא חשיב אכילה דלא נגע האיסור בגרונו.
וכן דעת מר"ן חזו"א או"ח ס' ט"ז ס"ק ח' דלא שייך אחשביה – וכתב בשתי דיעה ח"ב ס' ל"ז דכשקונה תרופות רצוי שיקנה מבית המרקחת של גוי – דהווי חרכו לפני זמנו.