כתוב את הכותרת כאן

השאלה

קימ"ל שומר חינם פטור מגניבה ואבדה – ויש לדון באופן שהשומר ביטח את החפץ עליו שומר על חשבונו ומקבל פיצוי מהחברה. האם יחול הדין שקימ"ל כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. או שוכר דירה שביטח הדירה ונשרפה. ומצאנו בהלכות שומרים שתי הלכות, הלכה ראשונה שלם ולא רצה לישבע נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשומר. ויש עוד דין במשנה דף לו: השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר – ורבי יוסי היקשה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו.

והגמ' הסיקה שר' יוסי מודה בראשונה בשילם ולא רצה לישבע שאם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשומר דכיון דאומר הריני משלם הקנה לו הכפל. וכן נפסק להלכה . דמשנה ראשונה הלכה כדברי הכל אבל במשכיר פרה לחבירו והשאילה, דשואל משלם לבעל הפרה, הלכה כרבי יוסי. וכתבו התוס' ___ יא: ד"ה לא מבעיא שומר חינם שמסר לשומר שכר חייב דשומר חינם פטור מגניבה ואבדה ושומר שכר חייב וכי משלם שומר שכר משלם לבעל האבדה ולשו לשומר חינם דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו.

ולפ"ז אם השומר חינם קיבל מחברת ביטוח פיצוי יש להעבירו למפקיד, דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. ויש לחלק בשמירה – השומר חייב להחזיר החפץ לבעלים ולכן כל ששילם השומר שכר לשומר חינם הוי כאילו הוחזר לבעלים. משא"כ תשלום ביטוח לא נחשב כאילו הוחזר החפץ אלא תשלום נזק. ובזה יש סברה לומר ששיך לשומר. דכיון ששילם מכיסו לא שייך בטעם שאין אדם סחורה בפרתו של חבירו.

ומצאו בזה מחלוקת האחרונים בשו"מ מהדורא ב' ח"ג ס' קכ"ח וקכ"ט דן בזה באחד ששמר בית והיה חושש לשריפה וביקש מבעה"ב לבטח את הדירה ובעל הבית דוחה אותו בלך ושוב וכשהגיע זמן תשלום השכירות רצה השוכר לקזז את מה ששילם וא"ל בעל הבית שיעשה את זה בתשלום הבא ובינתיים פרצה שרפה וכילתה כמה בתים והביטוח שילם לשוכר ובא המשכיר ותובע את שלו. ודן אם אין בזה דין פורע חובו של חבירו דמי אמר לו לבטח והרי ביטח על דעת עצמו וכתב לדחות כיון שאם הפורע חייב מדינו דרבי נתן לא שייך הניח מעותיו, כנפסק בשו"ע חו"מ ס' קכ"ח ודחה דאין כאן שעבוד מדר"נ דהרבה אנשים חיים ללא ביטוח ועוד שם הוא חייב מדר"נ אבל כאן לא חייב בכלל.

ואח"כ דן איך קנה המשכיר, דהרי בגמ' קימ"ל לא שילם שילם ממש אלא כל שרצה לשלם מקנה לו דהוי כאומר לו המפקיד לשומר כשיגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו. וזה שייך שהמפקיד מקנה אבל שוכר איך יקנה לבעל הבית את הביטוח, ובפרט שבעה"ב גם לא חייב לבטח ובפרט לפי התוס' בריש המפקיד דצריך קנין, אמנם יש סברה כיון דאנן סהדי דניחא ליה לא בעי קנין והוי כשטרי פסיקתא וכיון דהדבר בספק יש לפשר ביניהם עכת"ד.

ויש להסתפק בשומר שכר שמסר לשומר שכר ונגנב דשומר ראשון משלם לבעה"ב ושומר שני משלם לשומר ראשון האם גם במקרה זה שייך הסברה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו כיון דסוף סוף השומר הראשון מקבל תמורה משומר שני. ופשוט דבאופן דהמפקיד מקבל את תמורת החפץ אין הכלל הזה. והטעם דסברה זו של אין אדם עושה סחורה היינו כשבעל הבית מפסיד אבל אם מקבל מה שהגיע לו לא שייך עושה סחורה בממון חבירו ודו"ק.

עושה סחורה בפרתו של חבירו

והרבה פוסקים דימו הדין של שומר שביטח את הרכוש לעושה סחורה בפרתו של חברו. ולכן כל דמי הביטוח עובר למפקיד ולא לשומר. אמנם יש לחלק דבשוכר נתחייב בשמירת החפץ להחזירו לבעליו ולפי הרמב"ם ושאר הפוסקים נשתעבדו נכסיו בשעת משיכה. ומצאנו מחלוקת בגמ' כתובות ל"ד: הביאה הגמ' אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה. מתה אין חייבין באונסה דאינהו לא שואלין עליה. כסבורים של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול – הניח להן אחריות נכסים חייבים לשלם.

איכא דמתני לה ארישא בהניח להם פרה שאולה עם אחריות נכסים חייבים דמשעת שאלה התחייבו. וכ"ש אסיפא כשטבחוה – וזה חולק על רב פפא ומאן דמתני לה אסיפא בהיכא דטבחוה והיה אחריות נכסים חייבים אבל ברישא אפילו יש אחריות אם מתה פטורין כיון דהחיוב נעשה בשעת אונסין.

ופסק מרן השו"ע ס' ש"מ השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשך וכ"כ הרמב"ם ובס' שמ"א סעיף ג' הביא הדין של הניח להם אחריות נכסים וטבחוה משלמין דמיה כרב פפא דחיוב שומר משעת פשיעה. ומרן בס' ש"מ סעיף ג' פסק שואל בהמה מחבירו לילך בדרך ידוע ובאו עליו לסטים באותו דרך וכו' חשיב מתה מחמת מלאכה וכו' וכתב הרמ"א שם בהמה שנתיגעה במלאכתה ונתחממה ומתה חשיב מתה מחמת מלאכה ודוקא שהרגיש בעודו במלאכה אבל אם לא הרגיש מיד לא יכול לישבע וכתב הרא"ש דכל שלא יכול לישבע חייב.

דדמי לאיני יודע אם פרעתיך. והב"י תמה עליו דלמה ישלם מספק וסיים הש"ך דלכך השמיט המחבר דין זה ע"ש. וע"י בקצות החושן דהסביר מחלוקת הרא"ש והב"י דלפי הרא"ש חייב משעת משיכה לכן התחייב בודאות להחזיר את הבהמה רק התורה פטרה במתה מחמת מלאכה דהוי כמו החזיר. ואם יש ספק חייב דהוי כאומר איני יודע אם פרעתי וחיב, אמנם הב"י ס"ל כדעת הנימוי' בפרק בתרא דב"ק דכתב שומר האם משעת משיכה חייב או אונס והביא דברי הרמ"ה דמחלק בין שואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומתה בדרך, ואינו יודע אם מחמת מלאכה כיון דאינו חייב רק עד שעת אונסין פטור דהו"ל כאומר אינו יודע אם נתחייבתי אבל בשואל חמור לעצמו ומסר לשלוחו ומת, כיון דבשעה שמסר לשליחו בלי ידיעת המשכיר או המשאיל חייב, ולכן אם מת אצל השליח ויש ספק אם מחמת מלאכה חייב דהו"ל כאומר איני יודע אם פרעתי ע"כ. ומשמע מדבריו דשומר שאומר איני לא הו"ל איני יודע אם פרעתי ופטור.

ונמצא שכל זמן שהפרה אצל השומר הראשון והוא בעין חייב להחזירה לבעלים וכן אם השאיל אותה לשומר שני, חייב השואל לשלם לבעלים הראשונים כיון דכל זמן שהיא בעין היא ברשות הבעלים דשומר לא מתחייב אלא משעת פשיעה. אבל לפני כן שאין לו חיוב אין לו קנין. ולכן כשמסר שוכר לשואל הוי מסר חפץ של הבעלים הראשונים שמחייב את השואל לשלם לבעלים וזה טענת רבי יוסי כיצד עושה הלה סחורה בפרתו של חברו. אבל אם השומר ביטח את החפץ בחברת ביטוח לא חשיב כאילו מכר החפץ למשהו שיכנס במקומו לשמור. אלא ההתחייבות לשלם הנזקים שיבואו למי ששילם להם הבטיח ולכן הוי דשומר לבד.

ולכן יש לציין במי שביטח תכולת מחסן בסכום 300,000 ש"ח וקבל חפצים לשמירה ושם אותם במחסן. כגון ביטח ספרים והתנועה של הספרים נכנסים ויוצאים וקבל סחורה לשים במחסן בתור שומר חינם, ופרצה דלקה, וקבל תשלום מחברת ביטוח, וכעת בעל הספרים המפקיד תובע חלקו. האם יש לו זכות וברור שחברת הביטוח משלמת למבטח את התכולה לא איכפת לה אם בתכולה יש חפצים של שמעון השכן. אלא אם המבטח הצהיר על סכום ומשלם פרמיה לפי הסכום שנקבע. והם משלמים לאחר ניקוי השתתפות עצמית.

שומר שמסר לשומר

ובשו"ת שבו"י ח"ג ס' קמ"ח שנשאל בשומר חינם שקבל עליו שור לשמרו ומסרו לשומר שכר ונגנב או נאבד האם גם בזה שייך הדין של עושה סחורה בפרתו של חבירו וכתב ממה שהגמ' אמרה בשוכר שמסר לשואל בזה נאמר הדין של רבי יוסי אבל בשומר חינם ששלם לשומר שכר ו__ עליה לש__ ונגנב ונאבד השומר שכר משלם לשומר חינם דבזה מודה רבי יוסי דהוי עושה סחורה בפרתו שלו שהרי הוציא ממון על השמירה. ע"ש. והביא דבריו בפ"ת חו"מ ס' ש"ז ותמה עליו מגמ' בב"ק י"א: דכתבו התוס' מפרש דשומר חינם דמסר לשומר שכר אפי' עייליא לשמירתו כשמשלם שומר שכר משלם לבעלים.

וכ"כ בשיטה מקובצת ושם דן בשיטה מקובצת אם הבעלים צריכים לשלם לשומר חינם מה שנתן לשומר שכר וכתבו בשם מהר"י כץ ז"ל דלא משלמים אע"ג דעייליא לשמירתו אפ"ה פטורים הבעלים ולא דמי ליורד לשדה חבירו דנותן לו דמי הוצאה תקנתו דבעל השדה עביד אבל הכא לא עיילי לשמירה עבור בעלים אלא בשביל עצמו דהיה לו טורח לשמרו ולכן בעלים פטורים ומשמע דעא"פ דנגנב מבית שומר שכר דע"י שומר חינם הם מרויחים, פטור. אבל הר"מ מסקסטה ז"ל חולק וס"ל דמה ששילם שומר חינם לשומר שכר משלמים הבעלים. ומשמע מדבריו אע"פ שלא נגנב בבית שומר שכר משלמים הבעלים שכר שמירה לשומר חינם דהוי כעביד ברשות, ע"ש.

וכ"כ בדברי חיים חו"מ ס' ז' לתמוה על השבוי' מתוס' בב"ק דף י"א. ועל מה שכתב הר"מ דבעלים חייבים לשלם לשו"ח שכר שנתן לשומר שכר אע"פ שלא נגנב כתב דזה תימה דלא עשה שום פעולה לטובת הבעלים רק עייליה לשמירתיה ולא גרוע מפורע חובו של חברו, ע"ש.

ובפ' הסוגיה כתב הפני' סברה הפוכה דבשו"ח שמסר לשומר שכר גם רבנן מודו דשומר שכר משלם לבעלים מדין אין אדם עשה סחורה בפרתו של חבירו דדוקא באופן שהבהמה מתה שנפקע על ידי זה שם בעלים ממנה בזה נחלקו רבנן ורבי יוסי אבל באופן שנגנבה דהבהמה בעולם גם רבנן מודו. והוכיח ממה שהמשנה עזבה דין מפקיד ועסקה בשוכר פרה. והר"ל למימר המפקיד פרה אצל חבירו ומסרה לשומר שכר ונאבדה, דיש בזה נמי פליגתא דרבנן ורבי יוסי אלא ודאי דבזה לא נחלקו, ע"ש.

והנה מהתוס' בב"ק י"א משמע מדבריהם דגם בזה פליגי רבנן ורבי יוסי. וקושית פנ"י כבר הקדימו בשמ"ק והעלה דסוגי' איירי בלא יתנו לו הבעלים רשות שדוקא לרבי יוחנן מוקמינן בנתנו לו בעלים רשות. מטעם אין רצונו – ולהלכה קימ"ל שדין זה רק לכתחילה אבל אם מסר לשני לא נקרא בשביל זה פושע.

גמ' בשומר חינם אי אפשר להעמיד דאסור לו להשתמש בפקדון ואם השכירו הוי שולח יד בפקדון דלכו"ע חייב – ואם נתנו לו בעלים רשות לאו שומר חינם אלא הוי שואל לכן אי אפשר להעמיד בשומר חינם דבזה לכו"ע חייב ולאו מטעמיה דהרב פנ"י אבל בשוכר שמותר לו להשתמש בזה פליגי רבנן ורבי יוסי דאע"ג דלכתחילה לא יכול להשאיל משום אין רצונו אבל לא נעשה פושע או שולח יד בפקדון משום זה ודו"ק.

והנה בעצם דינו של הרב שבו"י שמחלק בין שוכר שמסר לשואל לשומר חינם ששלם לשומר שכר. דבזה נקרא עושה סחורה בממון שלו תמה החלקת יואב דהרי במשנה כשרבי יוסי תמה הכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו הרי גם שם השוכר שילם למשכיר עבור השכירות והוציא ממון, ומאי שנה שוכר משומר חינם שגם הוציא ממון, ולמד מזכהו טפי משוכר.

והן אמת שיש לחלק דשם שוכר שלם לבעלים תמורת תשמישו וכשהשאיל הרי ויתר על קבלת שכר, אבל שכר שנתן היה מחוייב מהדין, לכן לא זוכה מהשואל דכבר פקע ממוניה. משא"כ שומר חנם שאין עליו שום חיוב לשלם לשומר שכר והוא מעצמו שלם, הרי זה מזכהו בגנבה. רק הקושיה דהקשנו איך יכול לזכות הרי שולח יד בפקדון, וצריך להחזיר הפקדון לבעלים ולמה יזכה וזה כדעת התוס'.

המפקיד שביטח והשומר פשע

והנה מצאנו הפוך, אם המפקיד ביטח את החפץ והשומר פשע אם שומר משלם למשכיר או שוכר ששרף בית מבוטח, שיכול לומר מה הפסדתיך הרי אתה מקבל מהביטוח. ודבר זה נפתח. האחרונים בשוכר בית לחבירו וקבל עליו השוכר אחריות שריפה, ובעה"ב ביטח הבית בחברת ביטוח ונשרף הבית אם גובה בעה"ב מהשוכר ג"כ, או שיכול לומר לו מה אפסידך.

ובאור שמח פ"ז משכירות הלכה א' הוכיח מבב"ק דף קט"ז בענין שטף נהר חמורו וחמור חברו שלו יפה מנה ושל חברו שוה מאתיים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן את שלי חייב ליתן לו. ובגמ' בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל את של חברו, ועלה שלו מאליו, האם משלם לו או לא. ופירש רש"י כיון דירד להציל את של חברו וויתר על שלו הרי נחשב כאילו הפקיר את שלו – וכשעלה זכה מההפקר או ניחא כיון דסוף סוף עלה שלו, אין לו מה לשלם.

ותרצה הגמ' משמדא רחימו ליה כי הא דרב ספרא הוה כאזיל בשיבחא לוינהו ההוא אריה כל לילה הווי שדי חמורא דחד מנייהו וקא אכיל כי מטא זמניה דרב ספרא שדר ליה חמרא ולא אכליה. __ רב ספרא וזכי ביה והגמ' הקשתה למה לי לזכויי ביה הרי הפקירו על דעת הארי ולא לכו"ע. ותירצה הגמ' לרווחא דמילתא עביד. ע"ש. והוכיח האור שמח מזה המשכיר ביטח הבית ונשרף, השוכר ישלם לו אע"ג דגם הביטוח משלם. כיון דלגבי ירד להציל ועלה חמורו בעל החמור ששוה מאתים לט יכול לומר מה שאני קבלתי אחריות רק באופן שאתה מפסיד את שלך, אבל עכשיו שלא הפסדת את שלך אדעתא דהרי לא התחייבתי קמ"ל.

דא"ל משמים ריחמו עלי. כ"ש כאם דשוכר התחיב באחריות שריפה ובעה"ב הלך וביטח דודאי לא מצי פטר נפשיה. דאומר לו מה איכפת לך שאני ביטחתי הבית על חשבוני מ"מ אתה לא נפטרת מאחריותך. וכך העלה ל___. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ד ס' ז'דן בזה והעלה בפשטות דחייב השוכר לשלם. וכן שמעון ששרף בית של ראובן שמבוטח שחייה לשלם ולא יכול לטעון מה הפסדתיך כיון דהוא חייב ומזיק חייב לשלם לניזק אע"פ שביתו מבוטח. ע"ש.

ובקובץ שעורים למסכת כתובות דף ס"ה ס' רי"ז ורי"ח, הוכיח ממה שחובל באשה משלם לבעלה כיון דלפי הרמב"ם הוא חייב לרפאותה. מזה נלמד דמי ששרף בית מבוטח משלם לא לבעל הבית אלא לבעל האחריות דהיינו לחברת הביטוח כמו שבחובל בא"א משלם לבעל ולא לאשה. ומ"מ רואים שהמזיק משלם. אמנם בשו"ת הרי בשמים חנינא ס' רמ"ה שדן במי שגרם לשריפת בית חבירו מבוטח והמזיק טוען מה אפסדתיך הרי אתה מכוסה מהביטוח. והוכיח ממי שירד להציל חמור חבירו ועלה חמורו דאמרינן שחייב לשלם דאומר לו משמים ריחמו עלי הא לאו הכי פטור מלשלם.

ודחה דשם אמרינן משמים דהרי סוף סוף חמורו לא טבע ועלה אותו חמור עליו היה תנאי שאני מוותר על שלי להציל את שלך אותו חמור עצמו חוזר לבעליו לכן יש סברה לומר מה הפסדת ואדעתא דהרי לא התחייבתי לכן בעינן טעם משמים ריחמו עלי אבל בנידון דידן הרי הבית נשרף ולא קיים. ומשלמים תמורתו ופיצוי לא מתקן הנזק וזה דומה למי שנגרם לו נזק וקרוביו וידידיו ריחמו עליו ונתנו לו מה שהוזק האם יעלה על הדעת שיאמר המזיק הרי קבלת תמורת הנזק, ודאי לא שומעין לו.

מה משלם המזיק

ובשער המשפט ס' ע"ב ס"ק י"ב דן בחיוב המזיק האם משלם מה שהזיק או מה שהפסיד למפקיד. כגון ראובן הפקיד אצל שמעון חפץ של עכו"ם שוה 1000 זוז ושמעון פשע שחייב לכו"ע. וראובן התפייס עם הגוי ושילם לו 500.

מה ישלם שמעון לראובן האם את דמי החפץ שהוא 1000 או מה ששילם בפועל. ורצה להוכיח מגמ' בב"ק ע"ח: מי שאמר הרי עלי ערלה והפריש שור לנדרו ובא אחר וגנבו דאמר רבא גנב מצי למפטר __ בכבש לרבנן ובעולת העוף לרבי אלעזר בן עזריה. והכא נמי כיון דראובן יכול לפטור עצמו בדבר מועט אין שמעון חייב לשלם יותר ממה שהפסידו. וכ"כ בש"ג בב"ת דף קנ"ט. שהביא דין זה שאם גנב דבר שהיה שאול. והשומר הגיע להסדר עם המפקיד.

משלם רק מה שהפסידו ודחה מהמשנה דלמה שואל משלם לשוכר הרי שוכר פטור ויאמר לו מה הפסדתיך. ואין לומר דמי שגזל שור הקדש של חבירו שמשלם לו כבש זה תלוי במחלוקת ת"ק ורבי יוסי וסוגי' אזלא אליבא דרבי יוסי ודחה והעלה שאני __ דלא גזל ממנו ממון רק התחייבות שחייב באחריותו לכן משלם כבש. אבל באופן שגנב חפץ שוה אלף והמפקיד הסתדר עם הנפקד – הגנב משלם ביוקר.

ותלה בזה בגנב אתרוג מהודר בסוכות מה ישלם מל"מ פ' ט"ז ממעשה הקרבנות שהסתפק בזה בגונב או מזיק אתרוג מהודר בימי החג אם צריך לשלם אתרוג מהודר. והרב מהר"ם מינץ הוכיח בב"ק ע"ח. שנותן לו אתרוג למצוה כמו בקרבן והרב חכם צבי ס' ק"כ דמה דבריו ששוין כמו ששוה בשוק. וכ"כ מהרשד"ם ח"ד ס' מ"ז. על מי שהשאיל תפילין לראובן ונאבדו וטוען שהם מידי סופר מומחה והשואל רוצה לשלם לפי מחיר תפילין בשוק והעלה שלא דומה למה שאמרה הגמ' בב"ק ע"ח.

דשם השור אחר. שורו קדש לא שוה למכירה משא"כ בתפילין בידו למוכרן. והיה באתרוג נמצא שהמזיק משלם לפי ערכו בשוק. ולא דמי למי שגנב שור הקדש של חברו שאין לו בגוף השור אלא אחריות הקרבן. לכן יש טענה מה אפסדתיך לא כן בחפץ שיש לו בעלים ויכול למכרו משלם את ערכו.

ולכאורה יש לדמות באופן שלקח ררכב של חברו ונשברה המכונית והשליח טוען בלילה עלה על אבן וזה מתה מחמת מלאכה אלא בעל המכונית כשבא לתבוע מהביטוח לא רצו לשלם לו כי בעבר קרו בשבוע אחד אותו מקרה ובסוף שלמו לו, לאחר משא ומתן מיגע. ומכר הרכב וקנה רכב אחר וכשרצה לבטחו לא רצו לקבל אותו ופנה לחברה אחרת והעלו את הביטוח לכפליים והגבילו אותו עד סכום מסוים ודן שם אם השואל חייב לשאת בהוצאות הללו ושם דן אם הנהג בקש את המכונית הרי הוא שואל שחייב ואם מתה מחמת מלאכה ואם בעל המכונית ביקש ממנו קח המכונית שלי ולך לעשות לי שליחות הוי שומר חינם.

ומ"מ יש לישבע שלא היתה כאן פשיעה והיות והשומר, דהיינו הנהג, לא ברור לו איך נשברה המכונית הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. ובקובץ שימורים דן האם לאחר שהביטוח שילם לבעל הבית אם יכול לתבוע את השוכר.

להלכה – למי דמי הביטוח

ומ"מ בשומר חינם שביטח החפץ מגנבה ואבדה, אם המפקיד יכול לתובעו מדין אין אדם עשה סחורה בפרתו של חברו. ובפרט לפי התוס' בב"ק דשומר דשומר חינם שמסר לשומר שכר ונאבד כששומר שכר משלם לבעלים כרבי יוסי, הרי אפיךו השומר חינם שילם מכיסו יש הטעם של רבי יוסי וזה נגד השבות יעקב שהביא הפ"ת.

וראיתי בספר חושן האפוד ס' ל"ה שדן בכיוצא בזה ראובן שיש לו משכנתא עלבתי שמעון וביקש ראובן משמעון שיבטח הנכס. ושמעון לא שם לו לב והלך ראובן וביטח את הנכס כדי לתת תוקף למשכנתא ונשרפו הבתים וקבל ראובן דמי הביטוח ושמעון תובע את הביטוח היות והבתים שנשרפו רשומים על שמו בטאבו והוא בעל הנכס.

וראובן טוען שהוא ביטח ועוד שמעון כשנדרש לבטח דחה אותו.

וכתב שם על ראובן שכתב לסוכן ביטוח שלו שלא יבטח הסחורה ששולח דרך הים והסוכן עשה ביטוח וטבעה הספינה והסחורה, והסוכן זכה מחברת הביטוח והביא מהרש"ק שמזכה את הסוכן. והרב ר' יעקב בן נחמיאש ז"ל שס"ל כן שהביטוח מגיע לסוכן המבטח. אמנם הרב בעל חושן האפוד דחה מסוגי' דקימ"ל כרבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וכתב דאין לחלק שאצל שוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר __ השוכר מרויח דנתן לשואל שחייב בכל. משא"כ כאן דנכנס לספק דשלם ביטוח ואם לא יקרה אונס לדבר המבוטח איבד מעותיו ולכן לא שייך לומר כיצד עשה הלה סחורה כי לא עושה סחורה אלא סיכון.

ונמצא עושה סחורה במעותיו ודחה דאצל שוכר כמי שמסר לשואל ב__ ונגנבה מהשואל ואין לו הרח הוא גובה מהשוכר. והשוכר אתי לידי פסידא והגמ' אמרה שזה נקרא עושה סחורה בפרתו של חברו ולכן היה כאן דשייך לבעל הבית.

והביא דעת השואל ומשם תנינא ח"ג ס' קכ"ח דהעלה באופן דשוכר ביטח ומשכיר __ בלך ושוב ונשרף הבית ובי"ד פסקו שני שליש לבעל הבית ושליש לשוכר וכתב דאם השכיר לא היה אומר לו או א"ל אל תבטל היה הכל למבטח. אבל עכשיו שאמר לו שרוצה לבטח יש מקום לומר שזיכה לו אמנם כיון שהיה בדיבור יכול לחזור ולכן יעשו פשרה שני שליש ושליש כמו ב__ ופגם שבמום שבסתר לה שהי חלקים ולו חלק בגלוי לו שני חלקים והטעם כיון דקימ"ל בעשה שליח והוסיפו לו דנחלקו רש"י ורי"ף למה חולקים לרש"י כיון דיש ספק למי הקנה, לכן יחלוקו ובנתן בפרוש הוי לשליח ולרי"ף אפי' נתן בפרוש לשליח יחלוקו כיון דהממון שיך למשלח. ולפ"ז כיון דהשוכר ששלם הביטוח הוא משתכר מהבית זנ טעמו של הרב שו"מ שיחלוקו שני שליש לבעה"ב ושליש לשוכר.

ויש חולקים וס"ל דהכל למבטח, בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב ס' ע"ז שבאופן שהשוכר ביקש מהמשכיר לבטח הבית ולא רצה והשוכר ביטח אצ הבית ונשרף כל הביטוח לעצמו, והוכיח מסמ"ע וש"ק בס' ש"ז דמשמע כן.

ויש לדון בדברח השו"מ הנ"ל דחייב לשוכר לחלק את דמי הביטוח ולקחת רק שליש, כיון דהרויח הגיע לו דרך מעותיו כפי דברי הרי"ף ורש"י כיון דהמבטח קיבל הנאה מבית המשכיר. ופשוט שצריך לנכות דמי הביטוח ששילם. אמנם יש לדחות דלא דמי לעושה סחורה בפרתו של חבירו דשם חייב להחזיר הפרה וגם בהוסיף לשליח מ"מ החפץ של הבעלים. אבל כאן בביטח הרי כמו שקנה פיס שאם ישרף הבית ישלמו לו ואם הבית ישאר יפסיד כספו. וזה לא שייך עושה סחורה בפרתו של חברו דלא עשה שום פעולה בגוף הבית רק ביטח הרהיטים שלו ואגב את הבית ולא דמי לשליח שהמעות הם של המשלח ולכן יש לחלק דאם המשכיר ידע שהשוכר ביטח דירתו יכול לטעון שמשור זה לי הוא לא ביטח ובאופן כזה יש לזכות את המשכיר.

משא"כ אם לא ידע על כך שהשוכר ביטח את דירתו והשוכר הכניס עצמו בספק שאם ישרף יתעשר הרי דמי ביטוח מגיעים לשוכר ולא למשכיר. ואפילו באופן שיש ספק הרי הביטוח משלם למי שנתן מעות שהוא השוכר והוא מוחזק, ודו"ק.

וכן ראיתי בס' מנחת יצחק ח"ב ס' ע"ו. שדן באדם שהכניס לביהכנ"ס תשמישי קדושה ונגנבו, וגבאי בית הכנסת ביטחו את הכלי קודש ועכשיו שקבלו כסף מחברת הביטוח רוצים לשנות ולקנות דברים אחרים כי כלי כסף פירצה קוראת לגנב. ובעל הכלי כסף דורש שיקנו תמורתם ולא מוכן לוותר. והביא דברי השו"מ הנ"ל דנותנים לבעלים שני שליש, ולכן מעכב ודן שם באריכות והביא דברי האור שמח והשו"מ וכתב דבשוכר שהשאיל כתב השו"מ בע' ש"ז ס"ק ה' משום שעבר על ציווי חכמים והשאילה לאחר והש"ק שם ס"ק ז' כתב דמסוגי' משמע דמשכיר נתן רשות לשוכר להשאיל ולכן העלה דבנידון דידן דלא פשע במה ששילם הביטוח בזה מודה רבי __ שהשוכר מקבל דמי הביטוח והביא דברי מהר"י הלוי דס"ל כן, ובזה גם הש"ק מודה דדוקא שוכר שהשאיל דהשואל משתמש באותה פרה משא"כ חברת ביטוח אף פעם לא השתמשו בחפץ השייך לבעלים אלא קבלו אחריות וזה לא נקא עשית סחורה. וכתב דגם השו"מ דכתב לפשר איירי דא"ל אני אשתתף איתך בזה חל חובת שיתוף אבל בא"ל שלא מוכן, בזה ס"ל לרב שו"מ דזכה המבטח.