קטעים קצרים ומאירים לפורים ולשתיית היין: ״זכר״ ו״זכרון״ במחיית עמלק, היין ראש למשקים, אין אומרים שירה אלא על היין, טעם משלוח מנות, דלפון הכלכלן, חנוכה ופורים, ושנות אסתר בבית אחשורוש.
כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע
כי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז, יד)
אמרו רבותינו ז"ל שיואב שר צבא דוד נלחם שישה חדשים עד שהרג כל זכר (בפתח) בעמלק. אמר לו דוד, למה לא הרגת את הכל לרבות הנשים? אמר לו כך למדני רבי, תמחה את זכר (בפתח) עמלק.
אמר לו שגית, כתוב זכר (בצירי), וזה שרמז הכתוב, אם אתה רוצה לכתוב בכתיבה לא תכתוב מלת זכר שאולי הקורא יטעה כמו שטעה יואב, לכן עליך לכתוב לו "זכרון" כדי שלא יטעה, אבל אם אתה מדבר באזני יהושע, דהיינו מסירה מפה לפה, תאמר לו תמחה את זכר עמלק, ובזה לא יטעו.
היין ראש למשקים
כשם שהלחם הוא ראש כל המאכלים, כך היין ראש כל המשקים. עיקר תפקידו של הלחם לסעוד ולהזין, לתת לאדם כח לפעול ולעשות. לעומת זאת, תפקידו העיקרי של המשקה לתת לאדם חיוניות ורעננות.
מיוחד הוא היין שגם מזין כמו מאכל, מפני תכולת הסוכר הגבוהה שבפרי המעניקה לו ערך קלורי, ובנוסף לכך, החיוניות שהוא נותן לאדם מלווה בשמחה שבגוף. אף דוד המלך, במזמור ההודאה על פלאי הבריאה, הודה לה' על היין המשמח, שנאמר (תהילים קד, טו) "ויין ישמח לבב אנוש".
למי ראוי לשתות יין
חז"ל אמרו:"יש שותה יין וטוב לו, יש שותה יין ורע לו, תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" (ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו). כי תלמיד חכם יודע לשתות יין במידה, ואזי מתווספת לו שמחה, והוא מתגבר בעבודת ה' ברוחניות וגשמיות. וכן אמרו חז"ל (יומא עא.) שכיום לאחר שבית המקדש חרב, "הרוצה לנסך על גבי המזבח-ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין".
אין אומרים שירה אלא על היין
וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה) "אין אומרים שירה אלא על היין". השירה היא ביטוי של שלמות, והשלמות מוכרחה לכלול את הרוחניות והגשמיות כאחד (עין איה, שם). וכן אמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב) "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".
ואף התורה נמשלה ליין (תענית ז. ספרי דברים יא, כב) שאף היא נועדה לתקן את העולם כולו, ברוחניות ובגשמיות, באמת הטהורה ובשמחה החיונית. ואף ישראל, שנבראו לגלות דבר ה' בשלמות בעולם, נמשלו לגפן (ישעיה ה, א-ז, שמות רבא מד, א)
ולכן אדם שנודר שלא לשתות יין, יש בנדרו צד מסויים של חטא (תענית יא), כי הוא מונע מעצמו שמחה גשמית שיכולה לתרום לשלמותו. וכן מסופר על רבא שאמר שבזכות היין ששתה וריח הטוב שהריח, נפתח מוחו לחידושי תורה (ע' יומא עו).
משלוח מנות
לשם מה נקבעה מצוה זו? יש הטוענים, שהמקור הוא פשוט טכני. עָם ישראל נקהל לעמוד על נפשו, ולא כל הבאים הביאו עִמָּם אוכל, לפיכך היה צריך לתת משלוח מנות איש לרעהו. לכן, זֵכֶר לאותם הימים נותנים, לדורות, מנות איש לרעהו. וזאת בהסתמך על הפסוק בספר "נחמיה", שם מסופר שנחמיה כינס את כל היהודים ליד רחוב שער המים וקרא להם את התורה. בין דבריו הוא מציין:"ושלחו מנות לאין נכון לו" נחמיה ה, ח, י.
זו הפעם הנוספת היחידה בתנ"ך שהביטוי "משלוח מנות" מופיע. שם הוא מציין, באמת, משלוח מנות למי שחסר לו, אך בפורים אין זה כך. בפורים המתנות לאביונים נועדו למי שאין לו, אבל משלוח מנות איש לרעהו, הוא עניין שונה לחלוטין.
דלפון הכלכלן
המדרש מספר, שעשרת בני-המן ניתלו על העץ משום שהם אלה שיעצו לאביהם לשחד את המלך אחשורוש בעשרת אלפים כיכר כסף ולהשמיד את היהודים.
נשאלת השאלה: הסבר זה יכול להתאים לשמונה מבני המן. אבל איך ייתכן ש"וייזתא", הידוע כטיפש מטופש, יהפוך פתאום ל"יועץ", ואחיו השני, "דלפון", העני המרוד, יהיה מעורב בעיסקא פיננסית בגובה עשרת אלפים כיכר כסף?
אלא שכאשר מדובר בעשיית צרות ליהודים, נעשה "וייזתא" לחכם גדול וגם "דלפון" נהיה מומחה לענייני כספים…
ואת עשרת בני המן תלו
יש מגילות שבהם ציורים נפלאים מענייני המגילה. פעם אחת הראו לבעל הבא"ח מגילה מעין זאת והוא אמר שהתמונות שבהם רואים את המן ועשרת בניו תלויים על עץ אחד, הם טעות, כי המן נתלה בפסח-ורמז לכך "וישבות המן ממחרת הפסח", ורק בניו נתלו ביום י"ד באדר, כי ביום י"ג נהרגו (עיין במגילת אסתר פרק ט. ועיין ב"תורה לשמה" סי' שכא).
חנוכה ופורים
חנוכה ופורים שניהם ימי הודאה, אבל ישנם כמה הבדלים מעניינים ביניהם. בפורים מביא הרמ"א את המנהג ללכת עם בגדי יום טוב, יש בו מצווה מיוחדת של סעודת יום טוב, ולעומת זאת אין בו איסור מלאכה, אפילו לא בשעה שאפשר לקרוא את המגילה.
חנוכה הפוך, לא נוהגים ללכת בבגדי יום טוב וגם לא כתוב שעושים סעודת יום טוב, ולעומת זאת יש בו איסור מלאכה בשעה שהנרות דולקים.
פורים- עצמו הוא יום חול, אבל החיצוניות שלו היא יום טוב. אין יום בולט יותר בגשמיות מאשר פורים, ואף על פי כן כתוב בכתבי האר"י שפורים הוא יום גדול אף יותר מחול המועד וממועדים אחרים.
כמה שנים יושבת אסתר בבית אחשורוש
אסתר נלקחת לבית מלכותו בשנה השביעית, וכל הארועים קורים בשנה השתים עשרה. נמצא שחמש שנים היא יושבת בבית אחשורוש! בכל אותם שנים אינה יודעת מה היא עושה שם, היא חיה במציאות של ערפל, במקום שאין בו שבת וכשרות, אין בו אוירה של בית אבא ושל בית מרדכי. מדובר בחמש שנים של מסירות, בלי לדעת מתי יגיע הרגע הנכון, שבו היא תצטרך לעשות את המעשה הנכון.
הרבה פעמים קורה שאדם נמצא במקום מסויים, בלי לדעת מתי הוא יזדקק לומר את המילה הנכונה. אסתר נמצאת חמש שנים בתוך הטומאה בלי לגלות את מולדתה, והיא מחכה ליום שבו תגיע ההזדמנות.