מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ומחלוקת ב"ש וב"ה בשטר העומד לגבות
א. גמ' דף פא. תנן מתו בעליהן עד שלא שתו בש"א נוטלות כתובה ולא שותות וכו' וב"ה אומרים מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה. ב"ש אומרים נוטלות כתובה ולא שותות ואמאי ספיקא הוא וכו' וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי – קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי ע"כ ופסק הרמב"ם פ"ב מהלכות סוטה הלכה ז' כדברי בית הלל. ומ"מ יש לדקדק במה דהגמ' הקשתה לב"ש אמאי נוטלות כתובה ספיקא הוי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ולכאו' הרי החיוב בודאי וספק בפרעון שמא זנתה וכל מקום שברי בחיוב וספק בפרעון חייב – ואע"פ דכאן לא הו"ל למידע אם זנתה או לא ודמי לאיני יודע אם פרעתיך באופן דלא הו"ל למידע ומ"מ ס"ל להרמב"ם דחייב.
ומצאנו מחלוקת הקצות והנתיבות. דבס' ל"ט ס"ק ה'. כתב הקצות חידש דשם נפסק שנים שבאו לדין ותבע אחד את חבירו וא"ל מנה לי בידך וא"ל הנתבע הן בין שאמרו לו הדיינים צא תן לו בין חייב אתה לתת לו ויצא ואמר פרעתי נאמן. לפיכך אם בא המלוה ובקש שבי"ד יכתבו לו הודאתו לא כותבין שמא פרעו.
וכתב הטור בשם התוס' לענין משעבדי גובה דמעשה בי"ד יש להם קול – ומיהו הנ"מ כשידוע שלא פרע – אבל כשטוען פרעתי בכל ענין נאמן – והקשה הט"ז אם הלוה אומר לא פרעתי איך גובה ניחוש לקנוני' ולמה יגבה מהלקוחות הרי לקוחות יטענו שמא פרע לך. ותרץ הט"ז דאיירי דמיד אחר הודאתו גובה מהלקוחות. דלא שייך זמן לפרעון כגון שא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני. בזה גובה מהלקוחות. וכ"כ הש"ך דאחר הודאתו גובה ממשעבד. ומשמע דבלי זה לא גובה ע"פ הודאתו מלקוחות דחיישינן לקנוני'. וקשה הרי בערב נפסק בשו"ע קנ"ט שאם הלוה טוען פרעתי אינו גובה מהערב – ואם טוען לא פרעתי גובה מהערב ואמאי נחוש לקנוני'. ותרץ הקצות דגבי ערב למה גובין בהודאת לוה דהוי כאיני יודע אם פרעתיך. כיון דודאי נתחייב. ואפי' לא הו"ל למידע – חייב כפי שכתב הרמב"ם אבל ממשעבדי לא גובה דטוענין ללוקח וליורש. דשמא פרע אביהם. ולכאו' למה ללוקח טוענין ולערב לא טוענים שמא פרוע. וע"כ דערב התחייב הוא בעצמו ומסופק בפרעון חייב. אבל לוקח והיורש שלא נתחייב מחמת עצמו כלל אלא נכסים הוא דאישתעבודי ולוקח ויורש נכסיו בשעבודו טענינן שמא פרע ולגבי ערב לא טוענים דהוי כמו בעל דבר אם טוען איני יודע גם בלא הו"ל למידע חייב.
ב. אבל יורשים ולקוחות כיון דלא הו"ל טענינן ליהו. דאילו הוה אביהם קיים היה טוען ברי – ולכן ערב דהוא עצמו התחייב הוי בעל דבר. וחייב באיני יודע אם פרעתיך. אבל יורש ולוקח דאינהו לא נתחייבו אלא הנכסים טענינן ליהו – טענת מורישם – ולגבי הלוקח טוענים טענת המוכר – ואפי' שהמוכר מודה חיישינן לקנוני'. ובזה שייך קנונני' אם יש מקום לומר שהמוכר דהיינו הלוה פרע לפני המכירה דהנכסים לא נשתעבדו והלוקח ירד ברשות אבל לטעון שמא פרע המוכר אח"כ כבר נשתעבדו נכסים וכו'.
ולכן אם הלוה הודה שלא פרע וקנאו הלוקח לא טוענים ללוקח שמא פרע כיון שמיד קנה. ולא היה שהות לפרוע ע"ש יוצא לפי הקצות שאם נולד הספק שמא פרע המוכר לפני המכר הוי לגבי הלוקח איני יודע אם התחייבתי לך. דאם על הצד שפרע אין כאן שעבוד והיות ויש כאן ספק לקוחות פטורים. והנתיבות הולך וס"ל כיון דהשעבוד על הנכסים אם כן הספק אי פקע השעבוד או לא לכן נכסים בחזקת חייב.
ולפי הגמ' כתב הבית אהרון להוכיח כדעת הקצות. דהגמ' הקשתה ואמאי גובות הא הוי ספק ואיך מוציאין ממון מספק והרי כאן דמי לאיני יודע אם פרעתיך דחייב. דודאי נתחייב כתובה והספק אם זכתה ולפי הקצות ניחא כיון דמת הבעל ונפלו נכסים לפני יורשים הוי ספק פרעון אצל הבעל והיורשים קבלו נכסים דיש עליהם ספק הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי ולכן הגמ' פריך שפיר וצריכים לטעם של שטר העומד לגבות.
ג. ובהפלאה תמה על הגמ' דהקשתה ואמאי ספיקא הוא הרי זה דומה לאיני יודע אם פרעתיך דברי בחייב. ותרץ דכתובה החיוב הוא רק כשתנשא לכשתנשא לאחר תטלי אבל בחיי בעלה אין חיוב א"נ בספק זכתה הו"ל ספק אם התחייבתי ובאופן דלא הו"ל למידע לכו"ע פטור ולכן הגמ' העמידה לב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי והו"ל ברי בחיוב. ולב"ה לא גובה דספק אם התחייבתי לך.
אמנם יש לדייק דהגמ' סוטה כח. אמרה בפירוש ספקה שנטמאת כודאי א"כ כל דין של איני יודע אם פרעתיך חייב רק במלוה טוען בטענת ברי. אבל אם המלוה טוען טענת שמא והלוה אומר איני יודע לא שייך לחייבו . וא"נ כאן בספק סוטה האשה אין לה ברי דמה תטען ברי לי שאתה חייב לי כתובה והוא אומר איני יודע. הרי כיון שהתורה עשתה שמא כודאי אין לה ברי. ולכן לא הוי איני יודע אם פרעתיך. וגם ראי' לקצות ליתא ודו"ק. דכאן גם לגבי בעל לא שייך איני יודע אם נתחייבתי ודו"ק.
ד. גמרה ההוא דנפלה ליה יבמה בפומפדיתא בעא אחוה למפסלה בגיטא א"ל מאי דעתיך אי משום נכסי בנכסי פלגינן לה אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוי זביניה. וכו'
וכתב רש"י ומה שהתנה זה לחלוק עמו וקנו מידו הרי כמוכר ע"כ. ותמה הר"ן אע"ג דנאמר דהוי זביניה זביני אחר יבום מ"מ איך יועיל בנידון דידן לפני יבום דהו"ל כאומר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש דלא קדשה והכא נמי כיון דעדין לא באו נכסים לידו היאך יזכה מהם לאחיו – מחציתן. וגם בקנו מידו מאי הוי קנין דברים הוא – וכתב לישב דהכא מיירי דיש רק הוא ואחיו ובלי יבום היה הדין של יחלוקו. ולפיכך היה יכול הבכור להתנות שלא יזכה בנכסים יותר מחמת יבומו דהו"ל כדאמרינן בפ' הכותב פג. נחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה והכא נמי יכול להתנות קודם יבום וכו'. ע"ש והנה רש"י עצמו דקדק בזה במה שכתב אי משום נכסים פלגינן לך כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמותך, ע"ש. משמע דהיו שנים.
ה. אמנם יש לתמוה על דברי הר"ן שדימה לשדה זו שאקחנה ממך תקדש שם לא בידו לקחתה. אבל כאן בידו ליבם. ועוד לפי הר"ן אי איירי בסילוק חדא למה לא מהני. ועוד למה רש"י הוצרך לומר שהיה בקנין. אלא ע"כ דרש"י פליג על הר"ן וס"ל דיבם קנה בירושת אחיו. ולא דמי לנחלה הבאה לאדם ממקום אחר דמהני ע"י סילוק – אלא היבם קנה. ולכן בעי קנין. ולעולם בלי קנין לא יועיל. ואפי' בקנין לא מהני דדמי לדינו של רב יוסף דאמר לא הוי זביני – ודו"ק. ועי' פנ"י.
ויש לדקדק מאיזה דין אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא תזבין אע"ג דזבין לא הוי זביניה זביני. וכתב ההפלאה דטעמא דרב יוסף משום אי עביד לא מהני וטעם זה כתבו הסמ"ע בחו"מ ס' כ"ח וצ"ע על ההפלאה דלא הזכירו. ולכאו' יש מכאן הוכחה דאפי' בדרבנן אמרינן אי עביד לא מהני. ושמא יש לחלק בדבר שבממון דאמרינן הפקר בי"ד הפקר – ודו"ק. מקח שנעשה באיסור חל המקח.
והקשו האחרוני' למה צריכה הגמ' לטעמא דרב יוסף דאמור רבנן לא ליזבין תיפוק ליה דמה שאירש מאבא מכור לך לא מהני כמו שאמרה הגמ' מציעה טז. וכתב בית אהרון לישב חדא דשם אין גמירות דעת דשמא אביו ימכור ולא יהיה מה לרשת אבל כאן הכל תלוי בן דגם היבמה לא יכולה למכור ולכן יועיל דיש גם אנן סהדי וגמירות דעת דמהני בדבר שלא בא לעולם לכן נקט הא דרבי יוסף. ועוד דגמ' אמרה מה שאירש מאבא מכור לך מהני כשמוכר לצרוף כבוד אביו. וכן נפסק בשו"ע ס' רי"א כשאביו גוסס וכר. וע"כ גוסס דבר קנין כמו שאמרה הגמ' בקידושין עח. אבל גוסס שלא מגיב לא יכול להקנות.
