מעמד הר סיני היה מעמד קולקטיבי חסר תקדים, שבו כל עם ישראל כאחד שמע את דבר ה' מפיו יתברך. התורה ניתנה בשווה-"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך…"–לכל ישראל כאיש אחד בלב אחד.
אך קבלת התורה, כלומר הפנמתה, הפיכתה לחלק מהאדם-זו עבודה פרטית.
כפי שדרש בעל ה"חינוך" (מצווה ש"ו): הספירה מיום יציאת מצרים ועד שבועות נועדה להכין כל אחד לפי מדרגתו. מי שעמל-כליו רחבים; מי שהתרשל-מקבל בכלים קטנים.
וכך נבין: התורה עצמה-אמת אחת. הקבלה-תלויה בכלי שהאדם יכין. וכבר אמרו חכמים:"הכל לפי רוב המעשה", לא רק מה עושים–אלא כמה כלי פנימי בונים לכך.
חג מתן תורה איננו רק יום של לימוד-אלא יום של קרבה, של חיבור, של "נעשה ונשמע"
מתן תורה ולא קבלתה
הימים שלפני חג השבועות מכונים בפי רבותינו "ימי הכנה למתן תורה", ולא "ימי קבלת התורה". ההבדל אינו רק לשוני, אלא מהותי: מתן תורה היה שווה לכולם, אך הקבלה – תלויה בכלי שאדם הכין לעצמו. אחד מקבל את התורה "בכלי של זהב", ואחר "בכלים חלודים". לכן, עיקר העבודה שלנו בימים אלו היא בניית הכלי – ההתכוננות לקבלה.
כך כתב בעל ספר החינוך (מצווה ש"ו): "וספירת העומר מיום הבאת העומר עד יום מתן התורה היא הכנה ליום קבלת התורה… ולפיכך נצטווינו למנות מיום הראשון ואילך, כאדם שמצפה לדבר שנפש אדם חשקה בו, וסופר הימים".
הספירה כהשתוקקות
חז"ל מדמים את הספירה לאדם המשתוקק ליום יעד – כל יום שהוא מונה מקרבו ליום הנכסף. כך עם ישראל – מאז יציאת מצרים, מיד לאחר גילוי האמונה וההשגחה, כבר מונה ומכין עצמו לקראת השלב השלם של הגאולה – קבלת התורה בהר סיני.
ההכנה הזו איננה טכנית. זהו מהלך נפשי-פנימי של התקדשות. כל יום ספירה נוסף מטהר ומזקק את האדם, עד שהוא נעשה כלי ראוי.
מושג הספירה בתורה – שלושה מקורות, מטרה אחת
1. ספירת שבעה נקיים
בספר ויקרא (ט"ו, י"ג) נצטוו הזב והזבה "וספר לו שבעת ימים לטהרתו". רק לאחר ספירה זו יוכל להביא קרבן ולהיטהר. חובת הספירה אינה רק המתנה, אלא הפנמה: מי שסופר את ימי הטומאה – מודה בה. הוא לא בורח ממנה. והוא יוצר ציפייה ליום הטהרה, ומתעלה בה.
2. ספירת יובל
בתורת כהנים (ויקרא כ"ה) נצטווינו: "וספרת לך שבע שבתות שנים… וקדשתם את שנת החמישים שנה". כאן הספירה באה כהכנה לקדושה. רק מתוך שבע שמיטות – טבעיות, חוזרות – אפשר להגיע לקדושת היובל, לשחרור.
3. ספירת העומר
גם כאן – לא די בידיעת הזמן. התורה אומרת "וספרתם לכם", כלומר: עשו את הזמן לשלכם. תעבדו על עצמכם עד שתהיו ראויים. כלומר, הספירה – בין אם של טומאה, של שנים, או של ימים – תמיד נועדה ליצור שינוי מהותי באדם: הפנמה, התעלות, והכנה לקדושה.
המהר"ל: שבע – טבע, שמונה – למעלה ממנו
בעל גבורות ה' (פרק מ"ט) מבאר ש"מספר שבע" מייצג את הטבע (כגון שבעת ימי בראשית), ו"שמונה" – רומז על מדרגה על-טבעית. לכן: ברית מילה ביום השמיני – מעל הטבע משמיני עצרת – חיבוק פרטי בין ה' לעמו. יובל – אחר שבע שמיטות – מדרגת קדושה מופלגת.
כך גם בטהרת הזב: הספירה מבהירה שאין טהרה אלא ביציאה ממעגלי הטבע, לשלב של "יום השמיני".
חובה בספירה – "תמימות"
הפסוק מדגיש: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כ"ג, ט"ו) "ספירה תמימה" איננה רק שלמה במספר, אלא שלמה בנפש, מלאה כוונה, טהרה וציפייה.
הרמב"ן (דברים י"ח, י"ג) מבאר את מצוות "תמים תהיה עם ה' א-לוקיך" כך: "שלא ידרוש האדם לדעת את העתיד, אלא יסמוך בתמימות וביטחון גמור על ה'… ויאמין שכל הבאות לפי קרבתו לה'."
והרי זו עבודת הספירה: לא לספור כטכניקה, אלא לבטא תמימות וביטחון – התקדמות שקטה ומכוונת. כל יום עוד לבנה, עוד תיקון, עוד חידוד.
למה לא מיד? – זמן ההבשלה למתן תורה
תהליך ולא זינוק: "עוד לא בא זיוו"
ביציאת מצרים כבר התגלה הקב"ה לעין כל – ביציאת העם מיד פרעה ובקריעת ים סוף, שאמרו עליהם חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". עם כל זאת – התורה לא ניתנה מיד. מדוע?
על כך עומד המדרש (שמות רבה פרשה כ"ח): "ראויים היו ישראל שתינתן להם התורה מיד בצאתם ממצרים… אלא אמר הקב"ה: עדיין לא בא זמנם, לא נתרפאו מטיט ולבנים… יתעדנו בבאר ובמן ושליו, ואח"כ אני נותן להם את התורה."
משל לבן מלך שהחלים זה עתה ממחלה קשה, והפדגוג מייעץ: "עוד לא הגיע זיוו. יתחזק מעט, ואחר כך ילך לבית הספר."
עומק המשל – לא גוף אלא נפש
התעדנות זו – אין עניינה רק חיזוק הגוף. אלא חידוש החיות הרוחנית, ההרגל לראות השגחה, לזון באמונה, להיבנות מחסד ה'. שלושה חודשים בהם עם ישראל שוהה במדבר, אוכל לחם מן השמים, שותה מים מן הבאר – אינם רק הפסקה, אלא חינוך מחדש, השתחררות מפסולת מצרים, בניית אדם חדש, שמסוגל לשמוע דבר ה' ולחיות לפיו.
כלומר ההכנה היא חלק מהקניין: הקניין האמיתי של התורה לא מתחיל בהר סיני, אלא בספירת העומר, בהתעדנות, בשהות במדבר, בלמידה לציית מבלי להבין – כי כך היא קבלת עול מלכות שמים.
"תמימות" – תנאי ההכנה
לא רק לספור – לספור "תמימות"
נאמר בתורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כ"ג, ט"ו), המילה "תמימות" מודגשת – ולומדים ממנה רבותינו (מנחות ס"ה ע"ב) כי יש עניין לספור את כל הימים מבלי לפספס אף אחד. אך לא רק זאת. תמימות היא שלמות הכוונה, ניקיון הלב.
אמרו על כך חז"ל: "תורת ה' תמימה – משיבת נפש" (תהילים י"ט), "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז)
הרמב"ן: תמים = שלם עם ה'
הרמב"ן (דברים י"ח, י"ג) מבאר: "תמים תהיה עם ה' א-לוקיך – שתייחד לבבך אליו לבדו…
ואל תדרוש העתידות, ואל תבטח בקוסמים. אלא האמן כי כל אשר יבוא – מה' הוא, כפי התקרבותך אליו."
זה עומק הספירה. הסופר כל יום – אינו שואל "מה יהיה מחר", אלא עובד את ה' היום בכל ליבו. הספירה מכוונת את הפנימיות: כל יום מעלה עוד דרגה.
מוסר נוקב מהסבא מנוברדוק זצ"ל
על הפסוק (ויקרא כ"ה, כ): "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית" – מקשה הסבא מנוברדוק: מתי אדם שואל כך? בשנה השישית! הרי אז יש לו מה לאכול, אז למה לדאוג? ותשובת התורה: "וציוויתי את ברכתי" – ברכה של מחר – על אמונה של היום. אם שאלת – חסר בך תמימות, כאילו אתה "בוחן" את ההשגחה האלוקית.
כלומר תמימות היא לא תמימות פשטנית, אלא עומק של ביטחון ואמון. אין אדם שואל "מה יהיה", אלא סופר כל יום כמתנה – בדרך למתן תורה.
שלושת יסודות האמונה – מתגבשים בשלושת הרגלים
שאלה באמונה: מה נתחדש במעמד הר סיני?
הרי כבר ביציאת מצרים נאמר: "ויאמן העם" (שמות ד', ל"א), ובקריעת ים סוף: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, ל"א) אז למה התורה אומרת שוב בהר סיני: "וגם בך יאמינו לעולם"? מה נשתנה?
תשובת האבן עזרא: עד עכשיו – האמונה הייתה של יחידים, בעלי לב, נביאים. בהר סיני – כל העם ראה שהקב"ה מדבר עם אדם. בזה אין מקום לספק: "עינינו ראו ולא זר, אזנינו שמעו ולא אחר". ולכן נאמר: "וגם בך יאמינו לעולם" – אמונה שהונחלה לדורות.
השגת הרמב"ן: תמה הרמב"ן: הרי גם קודם נאמר "ויאמן העם", "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – ובפשטות הכוונה לכל ישראל! א"כ מה חידוש יש כאן?
ביאור המהר"ל (גבורות ה' פרק מ"ז): המהר"ל מחלק בין שלושה שלבים של אמונה: יציאת מצרים – אמונה בהשגחה פרטית. קריעת ים סוף – אמונה ביכולת הכל-יכולה של ה' שאין מעצור. מעמד הר סיני – אמונה שהתורה מן השמים, וה' מדבר עם האדם.
לכן, אומר המהר"ל: שלושת הרגלים מקבילים לשלושת עמודי האמונה: פסח – השגחה, סוכות – אהבת ה' ושמירתו, שבועות – תורה מן השמים.
האמונה במעמד הר סיני – היא האמונה העליונה ביותר, בה לא רק שה' פועל בעולמנו, אלא מדבר עם האדם, ונותן לו תורה.
"נעשה ונשמע" – פסגת האמונה, פסגת האדם
הכרזה עליונה: לא התלבטות אלא קבלה
פסגת ההכנה הארוכה שהחלה ביציאת מצרים, המשיכה בספירת העומר, והתחזקה בשלושת ימי ההגבלה – התגלמה במשפט אחד שיצא מפיותיהם של ישראל: "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז') אומרת הגמרא (שבת פ"ח ע"א): "בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', יצאה בת קול ואמרה: מי גילה רז זה לבניי? – מלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר: 'גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו' (תהלים ק"ג)."פירוש: ישראל הקדימו את המעשה לשמיעה, בניגוד לטבע העולם. הם לא ביקשו לדעת את פרטי התורה תחילה, אלא קיבלו אותה באמונה שלמה.
שני כתרים – שני חלקים
באותה שעה, אומרים חז"ל, באו שישים ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע" (שבת פ"ח). מדוע שני כתרים? משום שיש שתי מדרגות בקבלת התורה: נעשה – ביטול מוחלט לדעת ה', אף ללא הבנה. נשמע – הבנה, עיון, לימוד תורה בשמחה.
רק כאשר ה"נעשה" קודם ל"נשמע", יש ערך גם לשמיעה. השמיעה הופכת לעומק, לא לתנאי. בזה הגיעו ישראל לדרגת אדם הראשון קודם החטא – בן חורין אמיתי, ש"אין מלאך המוות שולט בו" (תנא דבי אליהו).
מעמד הר סיני – תולדה של חסד
המלאכים התנגדו
במאמר חז"ל הידוע (שבת פ"ח ע"ב), מסופר שבשעה שעלה משה רבנו למרום לקבל תורה, קטרגו עליו מלאכי השרת: "מַה לילוד אישה בינינו? תנה הודך על השמים!". ענה הקב"ה למשה: השב להם. אמר משה: תורה מה כתיב בה? – לא תרצח, לא תנאף וכו'. אמר להם: יש קנאה ביניכם? יש יצר הרע ביניכם?
הקב"ה ניצחם – לא בשכל, אלא באמת הפשוטה של החיים.
הדמות של אברהם אבינו
חז"ל מוסיפים (שמות רבה כ"ח): הקב"ה הראה למלאכים דמותו של אברהם אבינו, ואמר להם: זה האדם שנתתם לו לאכול אצלכם – לא תתביישו? נאלמו המלאכים. במה זכה אברהם? במידת החסד.
כותב הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק א', "משה עלה למרום"): "המלאכים אינם מבינים את מעלת האדם – בעיניהם עצם קיומו של יצר הרע באדם הוא חיסרון, לא מדרגה. הקב"ה מראה להם את אברהם – שדווקא מתוך המאבק, ומתוך הבחירה, הגיע לשלמות עילאית."
האדם – נזר הבריאה
לכן ניתנה התורה לאדם – דווקא בגלל יצרו, בגלל חולשתו, בגלל כושר הבחירה. התורה לא שייכת למלאכים – אלא לבני אדם שיש להם כוח לרומם את עצמם ואת העולם.
כלומר עבודת ההכנה למתן תורה כוללת גם את מידות האדם – במיוחד החסד. כמו שאברהם הכשיר את הקרקע – כך גם אנו, כדי לקבל תורה, צריכים לזכך את הלב ולהיטיב לבריות.
רות המואביה – גיורת של "נעשה ונשמע"
שתי אחיות, שתי דרכים
בשעת הכרעה קשה, עומדות שתי אלמנות מואביות מול גורל לא נודע. רות וערפה נדבקות בנעמי – חמותן, אך סופן שונה: "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" (רות א', י"ד) לשתיהן אותה מסגרת חיים, אותו רקע, אותה אפשרות להיכנס תחת כנפי השכינה – אך רק אחת ממשיכה באמת. נעמי, בגילוי לב קשה, מציבה בפני רות מציאות קשה: "אין דרכן של בנות ישראל ללכת לתיאטראות…", "אין דרכן לדור בבית בלי מזוזה…", רות אינה מתווכחת. היא אינה שואלת "למה". היא עונה: "באשר תלכי – אלך… באשר תליני – אלין… עמך – עמי, א-לוהיך – א-לוהי…"
לא היגיון אלא דבקות
זו הגדלות: קבלת עול, גם ללא הבנה, גם כאשר כל הנתונים נגדה. היא לא שוקלת מה יצא לה מזה. אין "נשמע" לפני "נעשה". זהו נעשה ונשמע טהור.
חז"ל דרשו: "רות דבקה בה" – בדבקות של תורה, כפי שנאמר: "ובו תדבק" (דברים י'), ואמרו חז"ל: "וכי אפשר לדבוק בשכינה? אלא הדבק בתלמידי חכמים" (כתובות קי"א ע"ב)
והתוצאה? מלכות!
מדרש רות רבה מספר: באותו יום, מתה אשתו של בועז. רות הלכה ללקט שיבולים כדי להביא פרנסה לחמותה הענייה. שיא של מסירות – ובשמים נעשה רעש גדול: האם בת מלכים זו, ויתרה על כל טובתה, כדי לדבוק בתורה ובעם ישראל?!
באותו היום חידשו בשמים: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (יבמות ע"ו), כדי שיכולה להינשא – ולבסוף צא ממנה דוד המלך.
פסגת השכר – אמא של מלכות
בזמן ששלמה המלך בונה את כיסא מלכותו נאמר: "וישם כסא לאם המלך" (מלכים א', ב'), והמדרש (רות רבה ד') אומר: זו רות המואביה. למה זכתה? ויתרה. התבטלה. בחרה באמת, גם ללא הבנה. ובכך – היא מגלמת את אותו "נעשה ונשמע" של הר סיני.
"העסקה של הנצח" – השכר, הקנאה, והמחיר
"למה נקרא שמו הר סיני? – שירדה שנאה לעולם"
במדרש (שמות רבה פרשה ב') נאמר: "הר סיני – על שם השנאה שירדה בו לעמים". למה? כי נבחרנו. כי הסכמנו לקבל תורה. כל אומה קיבלה את ההצעה ודחתה. ישראל – קיבלו. ומאז – שונאים אותנו לא בגלל טיפשות, אלא בגלל עליונות. לא בגלל שנכשלנו, אלא בגלל שהצלחנו להיות נבדלים. לא בגלל "דתנו" – אלא בגלל קדושתנו.
חז"ל אומרים: "חכמה בגויים – תאמין, תורה בגויים – אל תאמין" (איכה רבה ב') כלומר: החכמה הפכה לנחלת אומות, אך התורה – רק בישראל.
כל דור מחדש – עם ישראל משלם מחיר על הבחירה במתן תורה. רדיפות, אינקוויזיציה, שואה – כולן נולדו משנאת הקודש. וכל זאת – לא החזיר את עם ישראל לאחור. לא אחד מהם אמר: "חבל שקיבלנו את התורה".
עם הנצח לא מהסס
גם כשהלב נשבר – התורה לא עוזבת
רבים היו שהמשיכו לשיר "עלינו לשבח" בדרכם למוקד. לא כי חשבו שיינצלו, אלא כי ידעו שזו זהותם. גם כשנראה שה' מסתתר – התורה היא ביתם. אומות העולם, אומרים חז"ל, לא האשימו אותנו בטיפשות – אלא קינאו בנו: "עם חכם ונבון – הגוי הגדול הזה" (דברים ד'). ולעומת זאת, ישנם – רח"ל – בתוך מחננו, "אזובי קיר", שצומחים בשולי שדה התורה, ומבקשים להיות חכמים מן המסורת. חושבים עצמם "נאורים", בעוד הם סך הכול אפרוחים סומים, שלא טעמו טעמה של תורה.
הם לא כופרים גמורים, אלא מבקשים "לתקן" את התורה – רפורמה! להפוך אותה לעניין טקסי בלבד. והם חודרים לבתי הכנסת, לבתי הדין – ולשם כך משתמשים בבג"ץ.
פרק אחרון: קריאה של תקווה – לחזור תחת הדגל של נעשה ונשמע
מתן תורה חוזר כל שנה
יום ו' בסיון – או ז' בסיון לדעת רבי יוסי – אינו תאריך היסטורי בלבד, אלא יום של השפעה מתחדשת. כך לימד המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל: פסח – זמן קניין האמונה. תשרי – זמן קניין התשובה. שבועות – קניין התורה.
ביום הזה – ניתן לאדם כוח מהשמים לשוב לאותה פסגה: "נעשה ונשמע". שוב אפשר להתחדש, לבטל את העצמיות, ולהתעלות לאותה מדרגת אמונה.
רק התורה מחיה
רות לא שאלה. לא חיפשה כבוד. בחרה באמת – ונולדו ממנה מלכים. וכך – כל יהודי שבוחר באמת, זוכה לא רק לקדושה פרטית, אלא לחיבור לכלל.
ולכן – כל מי שזכה לקדש את עצמו בימי הספירה, לנקות לבו ולהכשיר כליו – יבוא לשבועות ראוי לקבל את התורה.
