- מכון נשמת שלמה
- harav@harav.org.il
- 055-6677741
אבי, הרב שלמה שלוש, נולד בי"ב בטבת תש"ב (ינואר 1942) בעיר מקנס שבמרוקו, בימים קשים של מלחמת העולם השנייה. הוא נולד למשפחה מיוחסת – לסבי החסיד ר' אברהם, שהיה מנהיג קהילתי חשוב, ולסבתי הצדקנית והצנועה, מרת מזל טוב ממשפחת וקרט ובירדוגו. משפחתנו היא מצאצאי הרב חיים בירדוגו, שהיה רבו של הרב יוסף משאש, אשר לימים כיהן כרבה הראשי של חיפה.
בית הוריו של אבא היה כבית אברהם אבינו – מרכז למשפחה המורחבת. סבא תמך באחיותיו עד שהתחתנו, ודאג לאחיינים יתומים. לסבא היו שני אחים, שמעון ויצחק, ואחרי שדודי שמעון נפטר, לקח סבא תחת חסותו את שני הילדים שלו, ביניהם בן דוד בשם מימון. סבא אף תמך בדודי יצחק, שהייתה לו משפחה גדולה.
המשפחות היו מתכנסות בבית במוצאי שבת לאחר ההבדלה. השכונה היהודית במקנס הייתה מחולקת ל"מלח הישן" ו"מלח החדש", והבית שלנו היה ממוקם בין שתי השכונות, קרוב לבתי הדודים.
אחד האירועים המיוחדים בחייו של אבי היה בר המצווה שלו, אותה חגג בגיל 9 – גיל צעיר יחסית אפילו למקובל במרוקו באותם ימים. דודי שלום (שרל), אחיו של אבא, סיפר לי על כך, ואבא הסביר שהסיבה לחגיגה המוקדמת הייתה עלייתם של סבא וסבתא שלו מצד אמו לארץ ישראל, וזו הייתה הזדמנות לערוך מסיבת פרידה.
מעניין שבערב החגיגה, דודי, שהיה אז רק בן 6, אמר לסבתא שהוא ילמד את הדרשה במקום אבא, והצליח לקרוא חלק ממנה – עדות לאווירה המשפחתית הקרובה והתומכת.
אבא התבלט בכישרונותיו כבר בגיל צעיר. הוא קרא את ההפטרה בבית הכנסת עוד כילד, כחלק ממסורת מקנס שבה כל הילדים קראו את ההפטרה בתור. בגיל 9 כבר החל ללמוד תלמוד, ולאחר בר המצווה עבר לבית ספר אליאנס, שם למד גם צרפתית.
סדר יומו היה עמוס ותובעני: בבוקר ואחר הצהריים למד בבית ספר אליאנס, ובערב היה חייב ללמוד תלמוד בישיבה. בימי ראשון, כשלא היו לימודים באליאנס, היה לומד בישיבה יום שלם. במוצאי שבתות הייתה חובה ללמוד זוהר, וסבא היה לוקח אותו ואת אחיו ללמוד עמו.
בגיל 11, אחרי שיחה בין סבתא והרבנית אשת ר' ברוך, הוחלט לשלוח את אבא ללמוד בישיבה. זו הייתה תקופה כלכלית קשה למשפחה, לאחר שסבא עבר תאונת דרכים.
ישיבת "עץ חיים" בטנג'יר, שאליה נשלח אבא, הייתה מוסד מיוחד במינו. ממה שלמדתי, הישיבה הוקמה ביוזמתו של רבי שמואל טולידאנו, בן למשפחה מקומית עשירה, שביקש להקים מקום תורה בטנג'יר. בראש הישיבה עמד הרב זושא וולטנר, שהגיע מגייטסהד שבאנגליה, ואליו הצטרפו גדולי תורה נוספים.
אבא היה נוסע לישיבה אחרי סוכות וחוזר הביתה רק לפסח. מדי פעם הייתה סבתא שולחת לו עוגיות עם משאית של אביטבול. בטנג'יר, הושפע אבא עמוקות מרבותיו, במיוחד מהרב וולטנר והרב סילבר, וכן מרבנים גדולים אחרים שלימדו שם, כמו הרב ישכר מאיר והרב אליעזר לופיאן.
מעניין שכבר מאותה תקופה מוקדמת, ישנו מכתב ששלח אבא לרבני מקנס עם שאלה הלכתית, וסגנון הכתיבה והתוכן שלו היו מרשימים ביותר לנער צעיר.
בתמוז תשכ"ג (יוני 1963), עלה אבא לישראל עם הוריו. למרות שהיו לו תוכניות להירשם לאוניברסיטת בר-אילן, ואף שילם דמי רישום בסך 25 ל"י, סבתא שכנעה אותו להמשיך ללמוד בישיבה.
קבלתו לישיבת חברון בירושלים מלווה בסיפור מרתק שאבא היה מספר לנו. כשהגיע לישיבה, לא היה לו לבוש מתאים לבחור ישיבה, ומחותננו הרב משה מרגי (שלימים בנו עקיבא נישא לאחותי פדות) השאיל לו חליפה ארוכה וכובע גדול.
"נכנסתי עם הכובע שלו," סיפר אבא, "שתים עשרה ס"מ השוליים שלו ובצבע אפור בהיר. עליתי נכנסתי לרבי משה חברוני, דברתי איתו בלימוד, שאל אותי מאיפה באתי, אמרתי אני באתי, אני עולה חדש, אני רוצה להתקבל לישיבה."
התרשמותו של רבי משה חברוני הייתה טובה, והוא הפנה את אבא לרבי יששכר זיסל ברוידא. במפגש זה, הבחין אבא שעל שולחנו של הרב מונחים חידושי הגר"ח מבריסק, והוא הציג שאלה מקורית על דברי הרמב"ם והגר"ח, תוך שהוא מזכיר קושיא מה'אור שמח'.
הרב ברוידא התפעל: "קם, התרומם, אמר לי יש ר' חיים במרוקו? אמרתי לו כן וודאי שיש לנו, יש לנו גם אור שמח, יש לנו הכל."
באותו יום, הרב ברוידא אמר שיעור לקיבוץ והכריז: "היום בא בחור ממרוקו הוא בקיא בר' חיים!" וכך קיבל אבא "פרסום" ביומו הראשון בישיבה.
לאחר שנתיים בלבד של התמדה בישיבת חברון, הוסמך אבא להוראה באיסור והיתר על ידי הרב סרנא והרב חברוני. בז' בחשוון תשכ"ה (1964), הוסמך לרבנות על ידי הרב אברהם נשר והרב ניסים עזראן.
מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שזיהה את כישרונותיו הייחודיים של אבא, הסמיכו בהלכות איסור והיתר בתשכ"ו ובדיינות בתשכ"ח. הרב עובדיה אף הזמין את אבא להצטרף לחבורת אברכים צעירים להשתלמות בהלכות דיינות, וכתב עליו: "טיילתי עימו פעמים רבות, ארוכות וקצרות בש"ס ופוסקים וראיתי כי רב חילו לאורייתא…"
בהמשך, בי"א בטבת תשל"א, הוכתר אבא לרב עיר על ידי הרבנים הראשיים יצחק נסים ואיסר יהודה אונטרמן, ובכ"ח בניסן תשל"ה, קיבל כושר לדיינות מהרבנות הראשית.
אחרי שישה חודשים בלבד בישיבת חברון, קיבל אבא הצעת שידוך מיוחדת. האדמו"ר מלעלוב, שניהל את מוסד בית עולות, הציע לו את אמי, מרסל. אמא הייתה לה דרישה מיוחדת – היא רצתה בחור שמדבר צרפתית.
אבא היסס בתחילה: "אמרתי לו אני רק עכשיו באתי, הראש שלי לא בחתונה. אני באתי ורוצה ללמוד." היו לו גם חששות כלכליים: "אנחנו עולים חדשים, אבא שלי בקושי יש לו מה להתפרנס, אין לי כלום, איך אני יכול להתחתן?"
אבל האדמו"ר הרגיע אותו: "רק תגיד כן, לא יחסר לך כלום." ואכן, בסופו של דבר אבא הסכים.
בפגישה הראשונה, הם ישבו בחדר בנוכחות הרב שימן בידרמן, ודיברו צרפתית. לאחר מכן, התקיימו האירוסין בטקס מרשים, בהשתתפות רבנים רבים.
החתונה הייתה אירוע מרגש. החופה נערכה בהשתתפות הרב סרנא, כשסבא עמד לצידם, והקהל כלל את חבריו הרבים מהישיבה ומכריו.
לאחר נישואיו, התגורר אבא בשכונת קריית יובל בירושלים, שם מסר שיעורי תורה מדי שבת. השיעורים היו מתחילים בצהריים, ועסקו בעיקר בגמרא ממסכתות נשים ונזיקין. האווירה הייתה של "ריתחא דאורייתא" – התלהבות ואהבת תורה – ולאחר תפילת מנחה הייתה סעודה שלישית מלווה בדברי תורה, משלים ומעשיות בסגנונו המיוחד של הרב עובדיה יוסף.
במקביל, שימש אבא כרב קהילה מטעם המועצה הדתית בירושלים, בבתי כנסת שונים בקרית יובל. הוא גם מסר שיעורים לנוער במועדון "תקוותנו" ושיעור מיוחד לאקדמאים.
כשנפתחה ישיבת הכותל, הזמין הרב ישעיהו הדרי את אבא לשמש כ"נושא ונותן בהלכה" ולהדריך בחורים בוגרי ישיבות תיכוניות.
בשנת תשל"ו (1976), מונה אבא לדיין בחיפה, ועברנו להתגורר בעיר. בשנת תשנ"ג (1993), כשהרב אליהו בקשי דורון מונה לראשון לציון, נבחר אבא לרבה הראשי הספרדי של חיפה, תפקיד בו שימש עד יומו האחרון.
אבא היה בעל כישרונות מיוחדים שהרשימו את כל מי שהכיר אותו. אחד מהם היה יכולתו המופלאה לקלוט שפות. הוא היה יכול לנסוע לארגנטינה, לקנות שיחון ובמהלך הטיסה ללמוד את השפה כך שכשהגיע כבר ידע לנהל שיחה ברמה גבוהה. הוא שלט במספר שפות רב, דבר שסייע לו בקשריו עם קהילות יהודיות בכל העולם.
כישרון נוסף היה חוש ההתמצאות המיוחד שלו. הוא זכר כל כביש וכל פנייה, אפילו במקומות נידחים שביקר בהם פעם אחת בלבד – וזה היה מרשים במיוחד בימים שלפני GPS וניווט דיגיטלי.
אבל מעל הכל, אבא היה אדם בעל אישיות מיוחדת. כבן אדם ישר ורך, הצטיין בסבלנות ובעדינות, והדרך שבה שילב חיים של תורה עם מאור פנים וחיות הייתה ייחודית.
בגיל 30 היה כבר רב מוכר, ובגיל 37 קיבל דיינות – הישגים מרשימים שהעידו על השקעתו והתמדתו בלימוד התורה. יומו היה מלא בשיעורים, בלימוד עם תלמידים ובפעילות תורנית.
אבל האיכות הייחודית של אבא הייתה שלמרות מסירותו המוחלטת לתורה, הוא עשה זאת בשמחה ובחיות. הוא לא הכריח אותנו או ציווה עלינו באופן קשוח, אלא חי את חייו לפי התורה בצורה טבעית ושמחה שגרמה לנו, ילדיו, לרצות להידמות לו.
הביקורים שלנו אצל סבא אברהם וסבתא מזל טוב היו חוויות מיוחדות. כשאבא היה מגיע לבקר את הוריו, זו הייתה ממש אטרקציה. סבתא הייתה נכנסת למצב של התרגשות עצומה, "כאילו הגיע איזה יורש עצר!", וכל השכונה הייתה יודעת שהבן שלה הגיע.
הרגע השיא בביקורים אלה היה הדרשה של אבא בשבת. כולם היו מחכים לה בציפייה, וסבא אברהם היה מתרגש במיוחד. הדרשה הייתה מותאמת לקהל – אנשים פשוטים אך חכמים, והם היו מתמוגגים מכך שמישהו מדבר אליהם בשפה שלהם, ברמה המתאימה לידיעותיהם.
זוהי המורשת האמיתית שהותיר לנו אבי – לא רק להיות אנשי תורה, אלא להיות אנשים שחיים את התורה בשמחה, בחיוניות ובאהבת האדם.
הרב דוד לאו, הרב הראשי לישראל, הספיד את אבי באומרו כי היה "אחד מוותיקי רבני הערים והדיינים בישראל ואחד החברים הפעילים במועצת הרבנות הראשית בנושאי יהדות, הלכה, כשרות שבת וכל הנושאים בהם עסקה הרבנות בעשרות השנים האחרונות."
סגן השר לשירותי דת, הרב אלי בן דהן, תיאר את אבי כ"תלמיד חכם גדול" ו"דיין מצוין" שליבו היה פתוח למצוקות של בני זוג שהגיעו אליו. הוא ציין במיוחד את תפקידו של אבי בראש הרכב מיוחד שעסק בפתרון בעיות ממזרות ועגונות, ושבזכות פסקיו ההלכתיים נפתרו בעיות רבות.
אבא ראה בעבודת בית הדין עבודת קודש, והקדיש לה שעות רבות. מלבד עבודת הדיינים עצמה, היה חשוב לו גם "המערך הכולל של הארת פנים לכל פונה לבית הדין."
אני, אלחנן, הבן הצעיר במשפחה, יחד עם אחי ואחיותיי – יעקב הבכור, פדות הנשואה לעקיבא מרגי, אברהם מאיר (כיום ראב"ד בחיפה), ונילי הנשואה ליצחק אלחנן בן שמעון – ממשיכים את דרכו של אבא ושואפים להנחיל את מורשתו לדורות הבאים.
משאבים רבים הושקעו באתר זה ואנו פועלים רבות להוסיף ולהעלות עוד תכנים.
אנו מבקשים מכל מי שלמד מהרב, שמע מפיו דבר חידוש או הלכה,
או באם יש ברשותכם תמונות או וידאו מחייו ופועלו -
נשמח שתעבירו אלינו בבחינת “האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם”.
ניתן לשלוח חומרים לאימייל וכן לפנות בטלפון או למלא את הטופס.
תזכו למצוות!
