רמב"ם פ' כ"ט מהלכות שבת הלכה א' מצות הקידוש בליל שבת היא מצות עשה שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו זכירת שבת וקדושה וצריך לזכרו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום ביציאתו בהבדלה הלכה ו' מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין. ואע"פ שהבדיל בתפילה צריך כוס ומברך על היין תחילה ואח"כ מקדש.
ויש להסתפק האם זכירה האמורה בתורה בעינן בפ"ה או אפי' בלב והוכיח בפמ"ג ס' רע"א א"א ס"ק ב' דזכירה לגבי שבת מהני אפי' בלב. דילפינן ממגילה יח. מזכור אשר עשה לך עמלק יכול בלב ת"ל לא תשכח הרי ששבת הלב אמור מה אני מקיים בזכור אשר עשה לך עמלק היינו בפה. נמצא שאנו מגיעים ללימוד זכור בפה ברא מכחד כתיב לא תשכח. הא בשבת דלא כתיב לא תשכח מקיים מצוות זכור אפי' בלב. וכ"כ בכף החיים סופר ס' רע"א ס"ק י'. ונעלב מהם דברי התורת כהנים ריש פרשת בחוקותי דאיתא התם זכור את יום השבת שקדשו יכול בלב ת"ל שמור את יום השבת הרי שמירת הלב מה אני מקיים זכור דבעינן זכירה בפה. ובמכתב לחזקיהו שבת סט: הוכיח דשבת מהני זכירה בלב מדרשה דעמלק דכתיב זכור לא תשכח ובשבת דליכא לא תשכח מהני בלב וזה נגד התורת כהנים.
ובגמ' ברכות כז. רב מצלי של שבת בערב שבת ואומר עליו קדושת היום מיד. ואפי' קודם שתחשך ויש מקצת הגאונים דס"ל דמקדשין רק הלילה מ"מ נדחית דעתם מאחר וכן המנהג. וכתב הרב בן איש חי שנה ב' פרשת בראשית אות י"ג שאע"פ שהקידוש של ליל שבת הוא מן התורה מותר לכתחילה להתפלל ולקדש מבעוד יום. משום דסמכינן על הפוסקי' דס"ל תוספת שבת מן התורה ואע"פ שהרמב"ם לא ס"ל דין תוס' שבת מ"מ גם הרמב"ם בפ' כ"ט הלכה י"א ס"ל דמקדש מבעוד יום ועוד כתב המרדכי במגילה דמקדש אדם בתוס' שבת אע"פ שהיא מדרבנן ויוצא ידי חובת קידוש דאורייתא כיון שבא אח"כ לידי חיוב דאורייתא. מ"מ יש כאן ס"ס ספק תוס' שבת דאורייתא ומועיל קידוש בתוס' ואפי' למ"ד דרבנן שמא כיון דאתי לידי חיוב מהניע כת"ד ואע"ג דחיוב קידש הוא מצות עשה דאורייתא ובכדי לצאת ידי חובה כיון דיש חיוב לא נפטר מספק וכ"כ החוו"ד דאפי' במחלוקת הרמב"ם ורשב"א בספק דאורייתא ובס"ס אזלינן לקולא לפי הרמב"ם מדין דספק ראשון דרבנן וספק שני בדרבנן וןלדעת הרשב"א מדין רוב מ"מ במצות עשה כיון דיש חזקת חיוב לא נפטר אלא מודאי ולא מספק דכל רוב יש לו מיעוט ולכן נשאר בחזקת חייב. אמנם יש סברא הפמ"ג דכל הפוך דכל מחלוקת הרמב"ם ורשב"א הוא באיסור לאו אבל באיסור עשה הקל לכו"ע ספק מצות עשה למימר מדרבנן.
והנה לדעת מרן הב"י דס"ל דלדעת הרמב"ם וטור אין תוס' שבת איך מהני קישד מבעוד יום. וכ"כ הרב מוצל מאש סי' י"ג דלא מהני ס"ס במצות עשה וכן דעת מהרי"ט אלגזי פ"ג דבכורות ובעונג יו"ט ס' ע"א. אמנם כמה פוסקים ס"ל דגם במצות עשה הוי דרבנן ומהני ס"ס ולכן כתב הרב בן איש חי שאפשר לקדש מבעוד יום משום ס"ס. ועוד סמכינן על המרדכי דבקידש בזמן דרבנן מהניל דאורייתא והקשה המג"א ס' רס"ז עליו מהא דקטן לא מוציא את הגדול אע"ג דאתי לכלל חיוב ונשאר בצ"ע . ויש לישב ע"פ גמ' ברכות מח. דכתב רש"י על רי"א דמי שאכל כזית פת מוציא מי שאכל כדי שביעה למה קטן לא מוציא את הגדול הרי הוא חייב מדרבנן ואתי דרבנן ומוציא לדאורייתא כמו מי שאכל כזית פת וכתב רש"י הטעם דקטן לאו בר חיובא דמצות חינוך היא על אביו.
ובספר חסידים דאם סעד מבעוד יום יש לאכול כזית משתחשך וכתבו הטעם משום דג' סעודות ילפינן מג' פעמים היום אכלוהו היום – היום לא תמצאוהו בשדה דמינה נפקא לן בדף קז. וכ"כ החיד"א במחזיק בברכה רסז ס"ק ה' וט"ז בס' רצ"א כתב אפי' גמר סעודתו ביום יצא כיון דתוס' שבת דאורייתא ואזיל לשיטתיה בס' תרפ"ז לגבי שמהני _______ במחלוקתו של המהרש"ל.
נשים בקידוש. איתא בבכורות דף כ: אמר רב אדא נשאר חייבת בקידוש דבר תורה והא הוי מצות עשה שהזמן גרמא אמר אביי מדרבנן. א"ל רבא והא דבר תורה קאמר אלא אמר רבא זכור ושמור כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה והקשו התוס' בשבועות דף ב: ד"ה כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה והקשו קימא בפרק כל שפטור מזכירה פטור משמירה ותירצו כיון דיש אופן ללמוד לכאן ולכאן לחומרא דרשינן. וכתב הפמ"ג בפתיחה כוללת בא לחומרא דרשינן היינו מספק דאורייתא. ולכן לא מענישין לא למלקות ולא למיתת בי"ד. ובאתוון דאורייתא להרה"ג ר' יוסף ענגול ז"ל ס' י"ח הביא ראיות לכאן ולכאן דאם לחומרא דרשינן הוי בתורת ודאי והביא ראיות דלחומרא מספק. ונ"מ לס"ס דאם לחומרא מקשינן מספק כל שנתווסף עוד ספק הוי ס"ס אבל אם בתורת ודאי אפי' יש ספק הדרינן לכללא דספק דאורייתא לחומרא.
ולפי הפמ"ג דמה דאזלינן לחומרא מספק נמצא שזה תלוי במחלוקת התוס' ורמב"ם בכל ספק דאורייתא לחומרא האם מדאורייתא או דרבנן. דכתב הרמב"ם סוף פרק ט' מטומאת מת דכל הספיקות לחומרא מדרבנן. ובשב שמעתתא א' פ"ד תלה מחלוקתך התוס' ורמב"ם בדברי הגמ' חולין דף ט: בעי מיניה רבי אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים מהו מי חיישינן שמא במקום נקב ניקב א"ל לא חיישינן איתיביה ראה ציפור מנקר באבטיח חיישינן שמא במקום נקב ניקר. א"ל התם סכנתא הכא איתרא איתיביה חבא מאי שנא הכא ספק איסור לחומרא הכא ספק איסור לחומרא. א"ל אביי ולא שאני בין איסור לסכנה דאילו גבי ספק טומאה ברה"ר טהור וספק מים מגידולים ברה"ר אסור משום סכנא. א,ל התם הילכתא גמירא לה מסוטה מה סוטה ברה"י אף טומאה ברה"י וכתב רש"י דסוטה ילפינן דבר"ה ספיקו טהור. מתיב רב שימי שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. ואילו ספק מים מגולים אסורים. התם נמי גמרינן מסוטה מה סוטה דבר שיש בו דעת לשאול אף הכא נמי דבר שיש בו דעת לישאל. ועל זה כתב השב שמעתתא דאביי ורב שימי ס"ל כל הספיקות לחומרא מדרבנן ומסוטה לא ילפינן אלא לגבי טומאה ברה"י אבל ספק טהרה ברה"י טהור או מדבר שאין בו דעת לישאול לאו מסוטה ילפינן אלא מהדין הכללי ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן ולא גזרו בהנך וכמו שכתב הרמב"ם פט"ז מאבות הטומאה ספק טומאה בחצר טהור דכל הספיקות מדבריהם. ומשום הכי ס"ל לאביי חמירא סכנתא מאיסורא. אבל רבא דחי וס"ל הילכתא גמירי דספק איסור הוא מן התורה ומה דקימ"ל ספק טומאה בה"ה טהור מסוטה ילפינן לטהר. הרי דלאביי ורב שימי ספק טומאה ברה"ה לא ילפינן מסוטה אלא מהדין הכללי ולכן ברה"ר טהור מהתורה ולכן לא החמירו משא"כ בסכנה שאם יאכל יסתכן. הרי דנחלקו בספיקות אם לחומרא מדאורייתא או דרבנן.
והכא נמי במחלוקת אביי ורבא לגבי נשים בקידוש דאמרה הגמ' ברכות כ: נשים חייבות בקידוש ופליג והו"י מצות עשהשהז"ג ותירץ אביי מדרבנן. רבא אמר זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ולכאורא אביי לית ליה האי סברא אלו נחלקו בדרשה כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה כיון דאפשר לדרוש לאידך גיסא כל שאינו בזכירה אינו בשמירה אלא כיון דקימ"ל לחומרא מקשינן ובזה נחלקו הפמ"ג אם לחומרא מדאורייתא או דרבנן דתלוי במחלוקת התוס' והרמב"ם ולפ"ז אביי לשיטתיה דלחומרא דרשינן זה דין מדרבנן לכן ס"ל דנשים בקידוש מדרבנן. ורבא חולק וס"ל דהוי דאורייתא או שנחלקו במחלוקת החוו"ד ופמ"ג בספק מצות עשה האם לכו"ע לחומרא כדעת החוו"ד והרב מוצל מאש או אזלינן לקולא גם לדעת התוס' וזה מחלוקת אביי ורבא. ולפי הפמ"ג יצא דנשים חייבות בקידוש גם לרבא מדרבנן. וא"כ מה פריך רבא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה הרי אפשר ללמוד הפוך אלא דמקשינן לחומרא ולפי הפמ"ג מספק וזה ספק מצות עשה דגם לדעת התוס' דרבנן. וממהלך הגמ' לא משמע כן דאביי אמר רבנן ורבא דפליג עליו משמע דס"ל דחיובא דאורייתא. והן אמת דמכאן ראי' לדעת החוו"ד דכמה אחרונים קילסו את סברתו מ"מ לפמ"ג קשה. ונראה לצרף דעת הפרי תואר בכללי ס"ס דכתב בבעיא דנשים אם חייבות בבהמ"ז דאורייתא דאזלינן כדעת הרשב"א דספק דאורייתא לחומרא מדאו' ודחה דעת הפר"ח ולכן אשה יכלה להוציא גברים ידי חובת ברהמ"ז. ולכאו' הרי זה שונה מאדם שהתחייב וספק אם בירך דחיובו מתורת ודאי כיון דברי בחיוב או ספק בפיטור אבל נשים מעיקרא יש ספק אם חייבות ואיך יכולה להוציא וע"ז כתב בבית אפרים אהע"ז ס' א' דבספקא דדינא לכו"ע אפי' לרמב"ם ספיקא לחומרא לפ"ז יצא דנשים חייבות בקידוש מספק אפי' נאמר ספיקא דדינא מ"מ אין חיובן בתורת ודאי אלא בתורת ספק ויש לדון אם יכולות להוציא גברים בקידוש דלגבי בהמ"ז הסתפקא הגמ' וכתב הרא"ש דכיון דלא פשטא נשים מספק אינן מוציאות את האנשים.
וכן כתבו הרבה פוסקים וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהלכות ברכות הלכה ט"ו והלכה ט"ז בן מברך לאביו ואשה לבעלה ויוצאים ידי חובתם במה דברים אמורים בזמן שאכלו ולא שבעו שאינן חייבין לברך אלא מדברי סופרים וכו' אבל אם אכל ושבע שחייב מן התורה בין אשה בין קטן לא מוציאין אותו שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאן אותו ידי חובתו אלא החייב מן התורה כמותו ע"כ.