יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויבך ישתחוו לך בני אביך" אומר המדרש יהודה אחיך מודים בך, אמך מודה בך, אני בעצמי מודה בך – אמר רשב"י יהיו כל אחיך נקראים על שמך לא קוראים ראובני, שמעוני אלא יהודי אנא.
מהיכן נבעה גדולת יהודה.
כשנולד "ותקרא שמו יהודה" אומר המדרש, מיום שנברא העולם לא היה מי שיודה לקב"ה עד שבאה לאה. דכתיב "ותקרא שמו יהודה", י"ב בנים, ארבע אמהות לכל אחת מגיע שלשה בנים – קבלה אחד מיותר הודתה. קשה הרי אדם הראשון הודה לקב"ה שנאמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון".
יש שני סוגי הודאות: הודאה חד פעמית והודאה תמידית. אדם הראשון, הודה הודאה חד פעמית. לאה, "ותקרא שמו יהודה" הרי כל קריאה, כל ימי חיי, הודאה – בו בני יהודה, שאני חייבת להודות לד' – זוהי הגדלות. כן מוצאים בדוד "ויבא ארי ויקח שה מן העדר גם הארי גם הדוב הכה עבדך" וההגמ' דרשה ארי וגוריו ודוב וגוריו. דוד משך השה והכה את הארי והדוב את השה שחט וחלק בשרו ליתומים אבל מהעור עשה בגד – וזה "ויקח זה" – כתיב שה קרי וא"ל לשאול "ויקח" זה הבגד. לאות ולעד על הניסים של בורא עולם שעשה עמדי, זו הודאה תמידית.
וכן בקרבן תודה שהוא שלמים נאכל ליום ולילה. הרי שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אלא כדי לפרסם הנס מיעטה תורה באכילתו עי"ז נאספים הרבה אוכלים כדי שלא להביאו לידי נותר ועומד אדם בעזרה ומזמין אורחים לאכול קרבן ושואלים מה קרה, למה הבאת קרבן ואו"ל נעשה לי נס. להודות ולפרסם הנס.
וכן בשמואל "ומעיל תעשה לו אמו" וכשעלה באוב א"ל לובש מעיל אותו מעיל קטן גדל אתו לא נפרד שמואל ממנו בכמה דמעות ספוג מעיל זה – מעיל כזה אי אפשר להפרד ממנו. זה יהודה פלך ההודאה.
גמ' סוטה ו: יוסף קדש שש בסתר אות אחת יהודה בגלוי כל שמו של הקב"ה הוי אומר יהודה גדול מיוסף. הדברים מבהילים מי לנו גדול מיוסף. חז"ל מביאים ששאלה מטרוניתא לרבי יהודה: 'יודעים אתם להביא סיפורים תלושים מהמציאות. לא יתכן כלל בתולדות האנושות דמות כיוסף צעיר בן י"ז שנה, עומד במלוא כוחו וגבורתו שיחזיק בתומו. אחיו גרשוהו מהבית וכמה הרפתקאות עברו עליו עד שהגיע לבית פוטיפר שמסר את כל ביתו בידו מתוך אמון נדיר וכעת עומד לפני בועה או מעניקים לו כרטיס כניסה לחברה האצילה במצרים או שיורד לבאר שחת, לצינוק בשאול תחתית. לא נוכל לתאר בעצמנו מה התחולל בלבו של יוסף הצעיר, שאחיו מכרו אותו ושנאת אחיו רדפה אותו, וחימה אכזרית ניתקה אותו ממשפחתו, ובכל זאת נשאר בתומו – לא האמינה המטרוניתא הנכרית בזאת. הציור נאה להפליא, אבל זה נעדר כל בסיס מציאותי. א"ל אם היינו מציירים מחזות בלתי מציאותיים היינו מחליפים יהודה ביוסף ואת יוסף ביהודה. כיצד נראה יהודה, שפסק "הוציאוה ותשרף" יהודה, הציגה אותו התורה במעשיו. המבט האנושי מבחין ביוסף גדולת נפש עילאית, מאין כמותה בעוד שיהודה יעיבו הצללים על יופי נפשו. שני ציורים הללו עומדים לפנינו, יוסף כגבור השולט ביצרו ויהודה השופט ההולך בדרכים שלא יתאימו לאדם רם כמוהו. ומאידך, הוא פוסק הוציאוה ותשרף. הרי לפי ראות אדם, יוסף עולה רבות על יהודה, דיוסף לא נכשל ויהודה נכשל.
באים חז"ל ופוקחים לנו את העיניים. יוסף שקידש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת "עדות בהיוסף שמו". יהודה שקדש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו ע"ש של הקב"ה. בהשקפה אנושית תמימה משתקף יוסף כזוהר החמה ויהודה צל ואופל. אבל לאמיתו של דבר, גדולתו של יהודה עולה בהרבה על זו של יוסף. המאבק, החרפה והבושה שתלווה את יהודה בעתיד היתה צריכה לבלום אותו שלא יודה, ע"י הודאתו החריב את עולמו, השופט שחרץ את פסק דין הוציאוה ותשרף מתגלה שידו במעשה. מה תהיה תגובת בציבור על מעשה זה, יהודה היה יכול להציל את תמר ובד בבד לשמור על כבודו, לעשות ועדת חקירה שתחפש את בעל הפתילים ובינתיים לא ישפך דמו, שהרי אבידתו ואבידת חבירו אבידתו קודמת, בפני כמה מאבקים עמד יהודה הרי אם יגלה ברבים עלולים להדיח אותו ממשרתו כן ימנע חילול ד', אדם אומר הייתי קובר עצמי מרוב בושה. אבל כאן יהודה הזדקף במלוא קומתו, דוחה כל החשבונות שרק יכול עלולים למנוע ממנו להתקדם ומודה במעשה "צדקה ממני".
ועומת זאת יוסף הצדיק לאחר שעמד בנסיון איך מתקבל בחברה צדיק יסוד עולם, אנשים מצביעים עליו זהו צדיק שפטפט ביצרו שעמד בניסיון ולא נכנע לכל האיומים, כל יצורי אנוש יספרו על תהילתו שמו יונצח בספרים סמל היושר והאמינות איך אעשה הרעה הגדולה הזאת הגדולה הזאת להיות כפוי טובה למעול באימון שניתן לי – "וחטאתי לאלוקים" – זה חטא כפול גם כלפי בשר ודם וגם כלפי אלוקים, קשד שם שמים בסתר.
אמנם יהודה אחרי שהודה, הרי הוקצה מהחברה כל החיים תלוה אותו הכלימה והבושה. מצד אחד, אנו רואים כמה גדול כחה של תמר שהיא מוצאת והיא שלחה כדי לא לביישו היה יכול לטשטש את המעשה טיציל אותה. והנה יהודה עומד ומקדש ש"ש בגלוי, הוא מקבל עליו הבזיון והחרפה לכל ימיו, תמיד יראו עליו באצבע הנה השופט שנתעכר במשפטו, ומהיכן שאב הכוחות הללו, להכריז בצבור צדקה ממני, הדברים הם בניגוד לתפיסות אנוש.
ביחס ליוסף, השכל הפשוט אומר כיון שמציעים לו כרטיס להכנס לחברה עליו לכפוף את עצמו. וכן יהודה, שהודה עתידה לדחותו מהחברה. רואים הפרק יוסף כיון שעמד בניסיון משלו נתנו לו יהודה כיון שהודה אתה יודוך אחיך, זכה למלכות.
ביוסף ויהודה אנו רואים את עוז רוחו. מצד אחד יהודה בויכוח עם יוסף כשנמצא הגביע, "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני", אני מוכשר יותר אני מבצע כל פקודה. מ"מ ההכרזה צדקה ממני היא יותר ממסירות נפש של "ישב נא" שאין זה אלא כגיהנום עלי אדמות לכל ימי חייו. שכולם יצביעו עליו שהתנהג כלפי כלתו באורח נפשע.
מאידך יוסף הצדיק "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי" גם בזמן המכירה אני אחיכם, הוא נופל על צוארי אחיו מפייסם מבקש סליחתם "ויראו אחיו כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב השיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". ופי' האוה"ח הקדוש לו. זה הלואי שישטמנו יוסף כדי לכפר על חטאנו. מה קרא אומרים חז"ל כשחזרו האחים מהלוויתו של יעקב עברו על יד הבור ויוסף בירך ברוך שעשה לי נס במקום הזה. הסיקו מכך האחים אם אדם מברך על הנס הרי שרישומו ניכר וטרם נמחה מלבו אי אפשר לברך בלי הרגשת הצער והנזק ואת גודל השמחה שניצול מזה, שמונה ושלושים שנה זה אומר שעוד לא נשכח והתמורה בלבם התביעה העצמית לכפרה.
לשיא הגדלות התעלה יוסף החל משעה שנתגלה לאחיו "ויבך יוסף" בדברים עמו הם לא בכו. גדולתו של יוסף באה לידי ביטוי בשעה שבנ"י הלכו במדבר ושני ארונות מלווים אותו, ארון חי עולמים וארונו של יוסף. מה עשה ארון המת על יד ארון אדון העולמים. קיים זנ מה שכתוב בזה כל האומות באו לראות את זה, יוסף שאומר את האלוקים אני ירא.
הוא יוסף שאומר התחת אלקים אנכי. חז"ל משווים את הויכוח של יוסף עם אחיו לתפילתו של כה"ג ביוה"כ "אנא שא נא לפשע אחיך". כה"ג "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" והבכי של יוסף לבכיו של כה"ג הוא פורש ובוכה על שחשדוהו כן יוסף בוכה על שחשדוהו.
יוסף הצדיק מנמיך קומתו בפני אחיו התחת אלקים אנכי אדם אין בכחו להעניש הכל מהשגחתו יתברך. איני יכול להשתמש בכוחי להרע לכם. כי לא אתם שלחתם אותי הנה אלא האלוקים. יוסף מושל בכל ארץ מצרים אבל מאידך מושל ביצרו.
כן יהודה שולט ביצרו וסילק את הנגיעה כמו כן, מיושבת התמיהה, דוד לפני מותו מבקש משלמה בנו לנקום בשמעי ויואב – חדא אם ראוי למה לא עשה בעצו ואם לא מגיע להם בעת המיתה יחשוב על זה – אלא דוד רצה לנקות אותם בעוה"ז כדי שיגיעו צדיקים לעוה"ב אמנם חשש שמא יש ריח של נגיעה ונקמה בזה שיענוש אותם לכן צוה לבנו. וצוהו בעת המיתה כשאדם מסולק מכל הנגיעות וזה שפרש רש"י ולא תורד את שבתו בשלום שאול – אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגיהנום.
וזה מה שאומרת הגמ' סנהדרין מג: אמר ריב"ל כל הזובח את יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כבדו לקוב"ה בשני עולמים ובעת שיהודה הודה הרי שכיבד לקב"ה ונתקיים אצלו כי מכבדי אכבד.