"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" יעקב אבינו, בחיר שבאבות, חי פחות מהם: אברהם אבינו חי 175 שנה, היה ראוי לחיות 180 שנה, הסכים שיקצצו לו חמש שנים כדי שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה. יצחק אבינו, חי מאה שמונים שנה. יעקב, גם כן היה ראוי לחיות מאה ושמונים שנה, ולמה חי אך ורק 147 שנה. דבר גדול גילו לנו חז"ל. בעלי התוס', סוף פרשת ויגש, שבשעה שנפגש פרעה עם יעקב א"ל פרעה: "כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי מאה ושלושים שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חי אבותי בימי מגוריהם". א"ל הקב"ה: 'אתה מוסמך לומר מעט ורעים היו ימי שני חיי. אני מלטתיך מעשו ומלבן, החזרתי לך את דינה ויוסף ואתה מתרעם על חייך שהם רעים. חייך, שמתיבת "ויאמר פרעה אל יעקב" עד "ימי מגוריהם" יש ל"ג 33 תיבות. מספר זה יחסר משנותיך".
הרי לכאו' יעקב אבינו עבר צרות. ברח מעשו, ישב אצל לבן שחפש דרכים איך לנשלו ובסוף א"ל "הבנות בנותי והבנים בני וכל אשר לך לי הוא". איזו חוצפה ועזות מצד לבן. וכן צרת דינה, צרת יוסף עשרים ושתים שנה של שק ואפר, יסורים שהם למעלה מהשגה וכח אנוש, מ"מ יעקב אבינו נתבע על כך שהתלונן על הצרות. א"ל הקב"ה: 'עכשו התחלת לראות את האור – הדוחה את החושך, כל הצרות כולם כדי להגיע ליום הנכסף של המפגש בין יעקב אבינו ליוסף'.
לכן נתבע על כך יעקב אבינו ואיבד 33 שנה משנות חייו. הבא נתבונן, מה ערכה של שנת חיים של יעקב אבינו – עבודת ד' תמה סמל האמת. שלושים ושלוש שנים של נחת רוח לבורא עולם, של לימוד תורה. הקב"ה ויתר על העבודה הזכה ונחת רוח שגורם לו יעקב אבינו וקצר את ימיו בשלושים ושלוש שנים.
ולכאו' למה מתחילים לספור מהתחלת הפסוק "ויאמר פרעה ליעקב" היה צריך להתחיל למנות מתשובתו של יעקב, ששם יעקב אבינו מתלונן "מעט ורעים" וכך היה חוסך שמונה שנים. אומרים בעלי התוס', כיון שפרעה ראה את יעקב אבינו כל כך זקן ושערות ראשו וזקנו הלבינו מרוב זקנה שאל אותו והשיב לו: 'זקנה זו מתוך רעות ויסורים שעברו עלי – הגעתי עד הנה'. יעקב אבינו נתבע על כך שהצרות שמו בו אותותם כי אם לא היה מרגיש בהם לא היה מגיע לזקנה כזו. וזו התביעה "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מד'.
א"ל הקב"ה: 'אני סולל דרך להמליך את בנך וסולל לך דרך להורידך בשטיח ואתה טוען למה, למה הרעותם לי, שאמרתם יש לנו עוד אח. אד, כמה צריך להודות לקוב"ה על החיים שנתן לו. מה יתאונן אדם חי – ופי' רש"י בקידושין דף פ. מה יתרעם האדם על כל הקורות הבאים אליו אחר החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים. והרי זה דומה לאדם שזכה בזכיה גדולה של כמה מליונים ובאותו רגע נשברה לו כוס האם יש מקום לחוש בצער על האבדן דבר לא שוה ערך. הרי האושר שנפל בחלקו מבטל כל רגש קטנוני הבא על האדם. ואפי' יסורים גדולים ועצומים כיסורי איוב כאין וכאפס יחשבו מול הטובה שמעניק הקב"ה ע"י אושר החיים שנותן לו.
וזה שאומר דוד המלך "יסור יסרני קה ולמות לא נתתני" וכן הוא אומר "אדם ביקר ולא יבין" אם אדם לא יודע להעריך את היקר שנפל בחלקו – "נמשל כבהמות". וזה ראינו ביעקב אבינו עליו השלום, בחיר האבות ועמוד האמת, לא העריך את החיים לכן הפסידם. כמה אדם צריך לקום מתוך שמחה כל בוקר ולומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" – כמה אני מאושר וכמה אני חייב לך על כך. ויסוד גדול גילה לנו בעל "האור החיים" הקדוש בפרשת השבוע "ויחי יעקב בארץ מצרים" פעם קורא ליעקב אבינו יעקב, פעם ישראל – בזמן שהיה שרוי בשמחה נקרא ישראל, שרוי בצער יעקב. וזה רמוז "ויוגד ליעקב הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל". כמתחזק ומתעלה למעלה גדולה הרי הוא בבחינת ישראל ולכן כשהיה חולה ושרוי בצער נקרא יעקב וע"י התחזקות נקרא ישראל.
הדרך לזכות לשמחת הלב היא לימוד התורה שעליה נאמר "פקודי ד' ישרים משמחי לב". וזה רמוז בפרשה בויכוח בין יעקב ויוסף בברכת הבנים. "בך יברך ישראל ישמך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה" – אפרים מסמל את התורה, מנשה מסמל את החסד והדרך ארץ "ולא ידעו כי המליץ בינותם" – זה מנשה שהיה אחראי על בית יוסף א"נ אצל יוסף הצדיק זכה בב' בנים המסמלים תורה עם דרך ארץ כמאמר התנא "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מי בסדר העדיפות – בא יעקב אבינו וקבע קביעה לדורות על הפסוק "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר ד' בו ויגידנה" דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא ידעו על מה חרבה הארץ עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירשו "ויאמר ד' על עזבם את תורתי אמר רב יהודה שלא ברכו בתורה תחילה". וכתב הר"ן ומצאתי במגילת סתרים של החסיד רבי יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא למה לא ידעו החכמים והנביאים הרי דבר ידוע, "אם לאבריתי יומם ולילה חוקות שמים לא שמתי" אלא ודאי היו עוסקים בתורה תמיד ולפיכך החכמים והנביאים היו תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכים התורה תחילה כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם ולכן כשראו ת"ח ורופא או עו"ד כבדו את הרופא והעו"ד ולא את הת"ח ועל זה אבדה הארץ שלא ברכו בתורה תחילה – תחילה תורה – ולכן בא יעקב אבינו וקבע "בך יברך ישראל ישמך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה" תורה לפני הכל.
וזה ההסבר בדברי יעקב ליוסף "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל אולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגויים". ופי' רש"י על מנשה גם הוא יהיה לעם שעתיד גדעון לצאת ממנו ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילַמֵד תורה לישראל ע"כ.
גדולתו של אפרים, שיהושע מנחיל הארץ ומלמד תורה. כל השם של אפרים ניתן לו ע"י אביו "כי הפרני ד' בארץ עני", מלך אומר שהוא עני בשעה שקורא יוסף לבנו אפרים הרי הוא אומר, בו כאן בנו של העני, של המסכן – אפרים – בארץ עניי – למרות כל הכבוד, שהיה ליוסף, מלך, חסר לו בית אבא, הישיבה והתורה של בית אבא לכן בן שכל כולו בא להזכיר כח וערכה של תורה הוא זכה לבכורה "וישם את אפרים לפני מנשה" כי אפרים סמל את התורה ותורה צריכה להיות בראש דאגותיו של אדם.
לכן אמרה הגמ' ארבעה צריכים חיזוק. תורה צריכה חיזוק. ובפרשת השבוע, אם נתבונן, נראה כמה שאדם צריך חיזוק וזירוז. יעקב אבינו מבקש מיוסף בבקשה שלוש פעמים אומר לו "נא": "אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ואל תקברני במצרים" – ואין נא אלא לשון בקשה ותחנון. מי הוא זה המבקש, יעקב אבינו, בחיר האבות ולא עוד לאחר כל ההבטחות מצד בנו, חמודו ויקירו הוא מבקש שבועה, "ויאמר השבעה לי". אומר הרמב"ן, איך יעקב אבינו לא סמך על הבטחת בנו, יקירו שכל כך מסר את נפשו להיטיב עם אביו. על זה עונה הרמב"ן, שלא עשה כן, שהיה חושדו חס ושלום אלא חשש שמא פרעה יעכב בעדו לכן כדי לחזק הענין בעייני פרעה וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל מפני השבועה – השביעו – כי שבועה מחייבת יותר.
דברי הרמב"ן הם אור לעיניים. אדם מחוץ לכח הרגיל והרצון שיש לו יש בידו ליצור עוד כח שאצור בו וזה אנו רואים בשבועתו של יעקב שאילולי השבועה היה יוסף יכול לפטור את עצמו מהבטחתו לאביו בטענת אנוס אני. לכן השביעו כדי לנסוך בו כח חדש ולזרז אותו להתגבר על כל אותם מניעים שעלולים להחליש אותו למלא את תפקידו לכן השבועה מזרזת את האדם.
דוגמה לכך אנו מוצאים בדברי חז"ל במדרש רות. אמר רבי יצחק בר מניון בא הכתוב ללמד אם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם. אילו היה יודע ראובן, שהקב"ה מעיד עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" בכתפו היה מוליכו אצל אביו. עכשו שלא עשה כן נקרא עשה מצוה לא בלבב שלם. ואילו היה יודע אהרון שהקב"ה מכתיב עליו "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה רבינו ועכשו שלא עשה כן נקרא שעשה המצוה לא בלבב שלם. ואילו בועז היה יודע שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר" עגלות מפוטמות היה מאכילה ועכשו שלא עשה כן זה מצוה לא בלבב שלם. משמע מכאן, שראובן, אהרון, בועז לא עשו מעשיהם בשלמות, למרות כשנתבונן במעשה זה מעשה עילאי אלא היה אפשר לעשות יותר טוב והם נתבעים על כך כיון שיש לך האפשרות לעשות יותר, יותר טוב, בשלמות, למה לא עשית. אע"פ שהתורה משבחת את ראובן, את אהרון על מעשיהם מ"מ המעשה הוא טוב אבל לא שלם. ולכן אילו היו יודעים היה מתווסף בהם כח חדש לעשות המצוה ביתר הידור, בשלמות.
וזה הכח שהפיח יעקב אבינו ביוסף ע"י השבועה, כך מצאנו בדוד המלך "נשבעתי ואקיימה" הגמ' שואלת הרי מושבע ועומד לזרוזי נפשיה קאעביד. לכן בדורינו זה שנסתתמו העיניים ונאטמו הלבבות כפי שאומר המדרש כשנפטר יעקב אבינו נסתתמו עיניהם וליבם של ישראל. וכאשר העיניים נעצמות והלב נחסם אין לך רעה ויגון יותר מזה. מה מאוד חמור ומסוכן לעם ישראל מהרס וחורבן מבצרי חומות מגדלי חייו ופריצת שעריו לגויי הארצות, אנשים שאין להם שום זיקה לקודשי ישראל, העמידי צלם בהיכל.
כל זה נובע מסתימת עיניים לכן בתפילתנו "והאר עניינו בתורתך" היינו שאור התורה יתגבר על החושך וישחרר את סתימות הלב של כל אחד לחזור לשורשים בקיום התורה והמצוות שהם ערובה לקיומו של עם ישראל. יהי רצון שאור התורה יחדור ויפקח ענייהם הסתומות של אותם שמצדדים בחומת התורה והמצות, שמירת השבת, קיום המצוות ושמירה על עם ישראל שלא יבואו זרים ויחללוה. ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה.