בתקופת השואה הרבה יהודים הבריחו נכסיהם לבנקים שוויצריים והמפקידים אבד זכרם ויש ספק אם השאירו יורשים וגם אם יש יורשים הם לא יודעים שמורישיהם הפקידו כספים בבנקים כך שבטוח אין מי שיתבע הכספים בחזרה ומוסדות יהודים מבקשים הכספים מהבנקים ויש בנקים של יהודים שמסרבים להחזיר למוסדות ציבור בטענה שהם זכו בממון היות ואין לו יורשים. יש לדון בדין זה מה לעשות ובפ"ת ס' רפ"ה מביא מחלוקת מהר"ם מלובלין והיעב"ץ דכתב מהר"ם מלובלין ס' י"ב באיש נכרי שהתארח אצל אכסנאי ולא ציווה לפני מותו וגם לא ידוע יורשיו ולא הגיד מקומו ומת שדן מה לעשות בנכסיו ופסק מהר"ם מלובלין בנידון זה יניח בבי"ד. והיעב"ץ בס' קמ"ב נחלק עליו והוכיח ממה שכתב בחו"מ ס' קמ"ו במי שהחזיק בקרקע שאינה שלו כמה שנים כי לא אמר לו אדם ואע"פ שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים מ"מ מעמידים הקרקע בחזקתו ואפי' מי שבא וצעק לא משגיחין ביה עד שיביא ראיה גמורה והעלה דהפקדון שמך לנפקד דמשמיא קזכו ליה. וכ"כ בשו"ת חתם סופר חו"מ ס' קכ"ב וסיים החתם סופר אם רצה הנפקד לצאת ידי שמים ולנהוג מנהג חסידות יעשה דבר לצורך נשמתה. וכתב בחלקת יעקב חלק ד' ס' ב' לדחות סברת היעב"ץ שהוכיח ממי שהחזיק בשדה שלא שלו שקנה דכל זמן שלא הביא המערער ראיה שהיא שלו חיישינן שמא השדה של גוי או אפי' של ישראל כיון דשתק כמה שנים אמרינן שמא מחל לו. וכ"כ הטור שם דאם הביא המערער עדים שהיא שלו נשבע ונוטל וכתב הקצות הטעם שמא מחל לו.
ומה שכתב היעב"ץ שזכה בעל האכסניא שמא הוא נמי יורשו. וקשה אפי' נימא כן מ"מ שמא יש לו עוד יורשים אחים או בני אחים. וגם על הסברה דמשמיא קזכו ליה קשה מיאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכמבואר בס' ר"ס סעיף י' ברמא שיהא מונח עד שיבא אליהו והטעם כיון שאין באבדה סימן אין חשש שמא יבואו בעלים הרי דלא אומרים משמיא זכו ליה אלא לפי הרמב"ן במלחמות שכתב ביאוש שלא מדעת כיון דבשעה שנטל נעשה שומר על החפץ ולא מהני יאוש אח"כ כיון דמא שהמוצא הוא שומר עבור הבעלים ולא מהני יאוש בפקדון.
ולכאורה יש להביא ראיה ליעב"ץ שכתב שאם לא ידוע היכן היורשים משמיא זכו מדברי הרמב"ם דפסק בספק הניח לא יטול ואם נטל לא יחזיר ואיירי בדבר שאין בו סימן דהוי יאוש שלא מדעת וכתב הרמב"ם הא דאמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו אם באו הבעלים שחייב להחזיר להם אבל כל זמן שלא בא מישהו לתבוע מותר לו להשתמש בו וכ"כ השו"ע חו"מ ס' ר"ס והש"ך בס"ק כ"ו ואף דרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם וס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואסור למוצא אבדה להשתמש בחפץ מ"מ כיון דיש מחלוקת יכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם דמותר להשתמש בחפץ כל זמן שלא נודעו הבעלים.
אמנם הסמ"ע בס' ר"ס ס"ק מ"ב תירץ את הרמב"ם באופן אחר וכ"כ הט"ז דלהרמב"ם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואסור ליטלו לעצמו. דפירש דמה דאמרינן בספק הינוח אם נטל לא יחזיר היינו נטל ע"מ להחזירו ולאחר יאוש נתכוין לגוזלו חייב רק משום השב תשיבם ופי' רש"י דלא שייך לא תגזול רק דומיא דויגזול החנית מיד המצרי אבל כאן לקחו ע"מ להחזירו. שבהיתרא
בא לידו. ולכן אין כאן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם נמי לא ידוע למי להחזיר לכן מותר להשתמש בו. לפ"ז בפקדון שבא לידו בהיתרא יש כאן רק דין השבה וכל שלא ידוע הוי שלו.
ויש לדחות בשלמא אם המפקיד בחיים ונטל ע"מ להחזיר שיש דין השב תשיבם אמרינן כיון שלא יודע למי להשיב מותר לו להשתמש אבל היכא דהמפקיד אבד זכרו ויורשיו קא זכו דלא יודעים שיש נכסים הוי יאוש שלא מדעת דאסור להשתמש דאין יאוש אח"כ בשלמא אם הבעלים קיימים אמרינן שהתייאשו אבל כשמתו ויש להם יורשים שלא ידעו מהפקדון הוי לא מתייאשים לעולם ונמצא שהמציאה היא פקדון בידי המוציא וכשישתמש בה הוי שולח יד בפקדון דהוי גזלן.
ולפי הש"ך בספק הינוח אם נטל לא יחזיר ע"כ בנטל ע"מ לגוזלו ואע"פ שייאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ כוין דלא ידוע למי להחזיר מותר לו להשתמש. נמצא שיש מחלוקת בין הש"ך לסמ"ע היכא דנטל על מנת להחזיר ולא יודע למי להחזיר לדעת הט"ז אסור להשתמש בו דאע"פ שהבעלים מתו מ"מ חיישינן ליורשיו שלא יודעים ולא מתייאשים והוי החפץ בתורת פקדון וכשמשתמש הוי שולח יד בפקדון לא כן לפי הש"ך דכל שלא נודעו הבעלים מותר לו להשתמש בחפץ ולכאורה יכול המוצא לטעון קים לי כדעת הש"ך דכל שלא נודעו הבעלים מותר להשתמש ויש לדחות דמתי אמרינן קים לי דוקא במחלוקת אם זה שייך לראובן או לשמעון. אבל באופן דלכו"ע החפץ שייך לראובן אלא המחלוקת בהשתמשות אם מותר להשתמש או לא לא אמרינן קים לי דקים לי היא דלא מוציאים מהמוחזק. אבל כאן בין לש"ך בין לסמ"ע החפץ לא של המוחזק ואפ' איך מותר לו להשתמש.
ועי' בשו"ת חתם סופר חו"מ ס' קכ"ב בנערה שהשכירה עצמה לבעל הבית והפקידה בידו נזמים ולא נודע מקומה ולא משפחתה ובע"ה שואל מה יעשה בהם כתב שיעשה דבר לע"נ נשמתה. והביא מחלוקת מהר"ם מלובלין ויעב"ץ והעלה כדעת היעב"ץ דשמיא זכו ליה. רק מידת חסידות שיעשה דבר לצוק נשמתה.
וכתב מהר"ם מלובלין לדחות דעת השואל שכתב להחזיק בידי הנפקד כיון דאולי הנפקד הוא חלק מהיורשים ודחה דבריו דא"כ צריך לחלק עם עוד יורשים ועוד למה ניחרש לכך כיון שהוא עצמו אין לו שום קרבה עם המפקיד.
ונדון דידן אפשר לדון בראובן שנתן כספים לשמעון לשמור לפני השואה ונעלמו עקבותיו של ראובן ושמעון בחסדי ד' ניצול ולא יודע מה לעשות בכסף כיון דלא ידע אם יש יורשים. והנה קיימא לן בגר כיון שאין לו יורשים נכסיו הפקר וכל הקודם זוכה ויש לחלק בגר אף פעם לא היו לו יורשים אבל כאן יש יורשים רק לא יודעים וכן יש להסתפק בשתוקי שלא ידוע מי אביו שאמר נאמנת לומר לכשר נבעלתי דילד כזה שגדל ויש לו נכסים רק לא ידוע מי יורשו האם דינו כגר או נאמר כאן יש יורשים במציאות רק אתה לא יודע אותם ונמצא הנפקד הוא שומר עבור היורשים וזה דומה לנידון דידן דעיקר הספק האם מה שממון זה אין לו תובעים במציאות הממון נהיה הפקר וזוכה בו מי שנמצא תחת ידו או נאמר הזכות בממון הוא מה שאין לו יורשים ולכן אם יש
יורשים אע"פ שלא יודע מי הם הממון פקדון בידו. דהיינו האם מה שאין יורשין הוא הקנין או מה שאין תובעים.
ונ"מ בשתוקי שתוקי אין מי שיתבע ממונו וממילא כל שאין מי שתובע הוי הפקר או נאמר כיון דשתוקי יש לו אבא רק לא ידוע הוי כאדם שיש לו יורשים רק לא ידועים ולא יודעים שזה קרובם לכן הממון לא הפקר. כיון שיש על זה בעלים רק לא ידועים וכתב הרמ"א בס' רע"ו סעיף ד' וס' רנ"ו דשתוקי ממונו כדין ממון הגר שאין לו יורשים. והוא מתשובת תרומת הדשן ס' שמ"ה ותמה הקצות בס' רנ"ו לאחר שהביא דברי התה"ד דאע"פ דקימ"ל כאבא שאול מאי שתוקי בדוקי ואמו נאמנת שנבעלה לכשר מ"מ לגבי ירושה לא יורשו דנאמנת רק לגבי להכשיר הבן אבל לגבי ירושה יש חזקת ממון ושמא נבעלה לכשר אחר. והקשה הקצות ס' רנ"ו למה נכסי שתוקי כנכסי הגר הרי גר אין לו יורשים ושתוקי יש לו יורשים רק לא ידוע ונשאר בצ"ע וכן תמה בס' חוו"י סו"ס רל"א ובס' מים חיים ס' כ"ד והביאו פ"ת בס' רע"ו דלמה בנכס שתוקי לא אמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו.
וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' ד' בפנויה שאמרה מפלוני נבעלתי הבן כשר אבל לא יורשו כיון דיש כאן חזקת ממון ולא נאמנת לומר שבן זה ירש את פלוני שהוא אביו כיון דהוי להוציא ממון ולא נאמנת וקשה למה לא תהיה האם נאמנת שמפלוני התעברה ואלה בניו. כמו דקימ"ל ע"א נאמן באבדה לומר של פלוני הוא גם כאן נאמינה שהממון של פלוני שהוא יורשו ויש לחלק דשומר אבדה הוא מחזיק בשביל הבעלים וע"א הוא בא לברר מי הם הבעלים לכן נאמן. אבל כאן האשה רוצה להחזיק את הקרובים שלא מוחזקים ורוצים להחזיק ע"פ דיבורה בזה אינה נאמנת.
ויש להסתפק הא דאשה נאמנת להכשיר הולד שנולד מכשר האם מחמת שאשה בודקת ומזנה או מדין חזקת כשרות וזה נ"מ דאם מדין אשה בודקת ומזנה אמרינן נבעלה לכשר ונמצא השתוקי הזה יש לו יורשים רק לא ידועים אבל אם הדין משום חזקת כשרות נאמנת להכשיר אבל לא לגבי ממון נאמנת דיש חזקה נגדה ולא נאמנת להוציא ממון דאמרינן מגוי נתעברה והבן הזה אין לו יורשים ודינו כמו נכסי הגר. ועי' בח"ס אהע"ז ס' ב' שדן בזה אבל רוב הפוסקים ס"ל מדין אשה בודקת ומזנה נמצא הבן נולד מישראל ודאי ויש לו יורשים רק לא יודעים ולמה לא אמרינן יהיה מונח עד שיבא אליהו ובנתיבות המשפט שם כתב לישב קושית הקצות כיון דאפי' יבואו עדים ויאמרו מפלוני נתעברה לא הוי בנו ונמצא שאי אפשר להגיע לבירור שיש לו יורשים הוי יאוש והפקר וכיון דנכסיו הפקר דינו כנכסי הגר. כיון שלא יכול לבא לידי תביעת ירושה ליתיה בירושה. וקשה הרי גם בייאוש שלא מדעת לא עלול להתברר כיון דחפץ אין בו סימן ונמצא שאין לו תובעין בירושה ולמה אמרינן יהיה מונח עד שיבא אליהו. ושמא יש ליישב לפי הש"ך שפי' ברמב"ם דייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש רק באופן דעומד להתברר למי הוא כגון יבואו עדים או צורבא מרבנן דנאמן בתביעות עין. ולכן יהיה מונח משא"כ בשתוקי שלא יכול להתברר לעולם בזה אמרינן דהוי הפקר. ובמים חיים כתב לחלק בין ייאוש שלא מדעת לנכסי שתוקי בייאוש שלא מדעת כשנטלה המוצא האבדה הוי עוד ברשות הבעלים ונתחייב בשמירה על האבדה שיש לה בעלים לכן יהיה מונח. אבל בשתוקי כיון שאמו לא נאמנת לומר מפלוני נתעברה אע"פ שאם יבא
אליהו ויאמר כן נאמנת מ"מ מכל מקום כל זמן שלא בא הוי יש ספק אם יש לו שייכות ליורשים לכן נכסיו הפקר כנכסי הגר, כיון דלא הוחזקו לו ליורשים הממון הפקר.
ולפ"ז הו"ה בנידון דידן שהפקיד ביד ישראל ואבד זכרו ולא נודעו עקבותיו ולא משפחתו כיון שאין כאן תביעה מיורשים הממון הפקר וכל הקודם זכה בו כדעת היעב"ץ. והנה המים חיים כתב כן רק בנכסי שתוקי כיון שלא יכול להתברר אבל בישראל שמת ואין לו יורשים אין הדין כן דאמרה הגמ' בב"ת מד. גר שמת המחזיק בנכסיו קנה וכ"כ בשו"ע ס' רע"ה ואי כדעת היעב"ץ אפי' מחזיק בנכסי ישראל שלא נודעו היורשים ג"כ קנה אלא ודאי שיש הבדל בין נכסי הגר שאין במציאת היורשים לנכסי ישראל שאע"פ שעכשיו לא יודעים אבל במציאות יש יורשים. בזה יהיה מונח כמו יאוש שלא מדעת דגם שם לא ידוע אם יהיו תובעים כיון דאין בו סימן ומ"מ לא אמרינן דהוי הפקר ונמצא בממון ישראל שלא ידוע היורשים אמרינן יהיה מונח כדעת מהר"ם מלובלין דלעיל.
ובגדר יהיה מונח עד שיבא אליהו איתא בחו"מ ס' רכ"ב ס"ב לענין לקח מה' ולא יודע מנין לקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחים עד שיבא אליהו וכתב בש"ך ס"ק ה' דלאו דוקא בבי"ד. רק יהיה מונח אצלו וכ"כ הש"ך בס' ש' בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים שנותן לכל אחד מנה וזה מאתים שנותן לכל אחד מנה והשאר יהיה מונח עד שיבא אליהו לאו דוקא אלא יהיה מונח אצלו ולכאורה גם בנידון דידן נימא הכי ויש לדחות דהגם בלקח מה' או שנים שהפקידו לפנינו לא איכפת לן אם המעות ישארו ביד הנפקד כיון דיכולים להתפשר ביניהם אבל כאן בפקדונות שלא נודעו בעליהם אי אפשר להשאיר ביד הנפקד כיון דעלול להשכח והמעות יוחלטו ביד יורשיו. וכ"כ הראב"ד פ' ט"ו דבגזלה בספק הנוח פסק הרמב"ם אם נטל לא יחזיר על זה השיג הראב"ד א"א דבר זה אינו מחוור שיזכה בו לעצמו אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו וצ"ע ואפשר שדעתו שיהיה תחת השגחת בי"ד.
ויש לדון בנידון דידן שהרשעים הרוצחים הפקיעו בעלות על רכוש יהודי ושלחו ידם בכל אשר בשם ישראל יכונה והפקירו ממונם כספם וזהבם וחייבו אותם להוציא רכושם לרחובה של עיר ומי שייתפס אחת דתו להמית. יש לדון אם אחד מעכב תחת ידו ממון חבירו שאם היה מחזיר לבעלים היה הרכוש מוחרם וכן יש לדון אם בא אחד וסיכן עצמו ע"י שלקח מהרכוש שהיה מונח ברחובה של עיר ולאחר המלחמה הבעלים הכירו את החפץ ודורשים אותו בחזרה. דיש לפשוט מגמ' בב"ק קט"ז על שיירה שעמד עליה גייס והם לא יכולים להציל ועמד אחד והציל אמרינן הציל לעצמו, ובשיטה מקובצת שם כתב בשם הרמ"ך הטעם שהמציל זכה, כיון שהבעלים התייאשו מממונם וכן כתב הסמ"ע חו"מ ס' קפא. כיון שלא יכול להוציא הוי יאוש וע"ז כתב החזו"א דאם יש אחד בעולם שיכול להציל לא מתייאש. ובנתיבות המשפט הקשה איך המציל זכה הוי בגזל לא מהני יאוש בלבד אלא בעינן גם שינוי רשות כמבואר בחו"מ ס' שס"א וכיון דממון בידי הגזלן אין כאן שינוי רשות ע"ז כתב הנתיבות דהמציל זכה מדין אבוד ממנו ומכל העולם דאמרה הגמ' בב"מ דף כב: מי שאבודה ממנו ומכל העולם ה"ז שלו. וזה מהני לא מדין יאוש דיאוש אינו מפקיע החפץ מרשות הגזלן. אלא כאן מהני מדין הפקר וכן כתב הרשב"א. אמנם
הריטב"א כתב שקונה המציל מדין זוטו של ים מדין יאוש ולכאורה היכן שינוי רשות ע"ז כתב הנתיבות שפ"א ס"ק ב' דכאן הבעלים כשרואים האנס מיד מתייאשים וכשהאנס לוקח הוי שינוי רשות ודו"ק.
ולפ"ז בנדון אדם שלקח מהביזה של הארורים רימונים, ספר תורה מכסף של ס"ת לכאורה זכה בהם דהבעלים התייאשו והוי כמציל מזוטו של ים דהוי שלו. והוא עובדא דבעל הרימונים זיהה אותם לאחר שניצול מגיא ההריגה ופנה למחזיק באומרו זה שלי ושמי חקוק על הרימונים של ס"ת והלה טוען אני לא לקחתי מביתך לקחתי מהשלל וסכנתי את עצמי ודמי למציל מזוטו של ים וכן פסק מרן בחו"מ ס' קפ"א לגבי שיירה שהיתה הולכת ועמד עליה גיס וטרפה אם אינם יכולים להציל מידם ועמד אחד והציל, הציל עצמו וכאן יותר גרוע שהכניס עצמו בסכנה.
וכן פסק מר"ן בשו"ע ס' רנ"ט סעיף ז' דהמציל מהארי והדוב וזוטו של ים או שלילותו של נהר הרי אלו שלו. וכתב הסמ"ע אע"פ שהבעלים אומרים שלא התייאשו בטלה דעתם נגד כל אדם. ומ"מ כתב שם הרמ"א טוב וישר והחזיר כמו שכתב המחבר שם בסעיף ה. אע"פ שאין הדין אם מצא מציאה במקום שרוב עכו"ם שם ה"ז שלו אע"פ שישראל נתן בה סימן מ"מ טוב וישר להחזיר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן.
ויש לדון כיון שמה שמחזיר הוא מדין הישר והטוב מה דינו אם לא רוצה לקיים מצות ועשית הישר והטוב איך צריכים להתנהג אתו ובס' י"ב הביא הרמ"א מחלוקת אם כופין על ועשית הישר והטוב לדעת הרא"ש לא כופין ובסוף כתב ויש חולקים ומזה למדו האחרונים לפסוק ביש בתרא שהוא דעת דהמרדכי דכופין וראיתו ממעשה שהגמ' הביאה בב"מ פב. רבה בר חנה שכר פועלים להעביר חבית ושברו אותה ונפסק בגמ' נתקל פושע הוא לכן רבה בר בר חנה לקח מהם את הגלימות עד שישלמו לו דמי חבית תבעו אותו אצל רב א"ל תחזיר להם הגלימות. א"ל רבה בר בר חנה דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים אמרו הסבלים לרב עבדנו כל היום וצריכים להביא טרף לבית יש אשה וילדים. א"ל רב שלם להם היומית א"ל דינא הכי א"ל רב אין ודרך ישרים תשמור. ומזה למד המרדכי דכופין על לפנים משורת הדין. אמנם כתב התומים ונוב"י דהא כופין הוא בדברים וא"כ נחזור לדינא אם לא רוצה להחזיר ולא לעשות לפנים משורת הדין.
וכתב הרמ"א בס' שס"ח מיהו נהגו להחזיר אפי' קנה ביאוש ושינוי רשות ואין לשנות מהמנהג וכ"כ הרמ"א בס' שנ"ו נהגו להחזיר כל גנבה אפי' לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא. וכתב הש"ך שם אע"ג דבס' ע"ב הארכתי דבמקום שדינא דמלכותא סותר דין תורה לא אמרינן בד"ד הכא דיינינן דהרי דייני כל ישראל אע"ג דמנהג גרוע הוא מ"מ המנהג נתקן כך ופשיטא שיש בידי מנהיגי הדור לתקן תקנות ע"ש והקצות השיג על דברי הש"ך שכתב גרוע ועל זה כתב הקצות דמנהג לא גרוע אלא מנהג טוב כמ"ש הגמ' דחכמים תקנו להחזיר אף לאחר יאוש ושינוי רשות דהגמ' בב"מ כד: גבי רב יהודה אזיל בשוקא דיסא א"ל רב יהודה לרב שמואל מצא אנרקי בשוקא א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן א"ל חייב להחזיר א"ל רב יהודא לשמואל והא רוב עכו"ם. א"ל מחזיר לפנים משורת הדין. ויוצא לפי הקצות הא דמחזירין אחר ייאוש ושינוי רשות הוא מדין ועשית הישר והטוב ואם אדם לא רוצה לנהוג לפנים משורת הדין לא
נזקקין לו. ואפי' למ"ד דכופין חדא כופין בדברים ושניות יכול לומר קים לי כהרא"ש דלא כופין אבל לפי הש"ך שהטעם שמחזירין אפי' אחר יאוש ושינוי רשות הוא מטעם מנהג ותקנת הדורשת לכן לא יוכל להתחמק וחייב להחזיר ודו"ק ובפרט שכ"כ הרמ"א בס' שנ"ו דהכי נהיגי עכשו להחזיר כל גנבה. הוי דמה שמחזירין היום לא מדין ועשית הישר והטוב אלא מהמנהג.
ולפ"ז נפשט הספק בנידון דידן ולקח רימוני ס"ת מרחובה של עיר מקום איסוף כל חפצי ערך וזהב אע"ג דהבעלים נתייאשו והוי שינוי רשות מ"מ מצד המנהג חייב להחזיר. אמנם ספק שני באופן שראובן הפקיד אצל שמעון סכום כסף ולאחר תום המלחמה ראובן שרד ובידו הכסף ושואל מה לעשות בו כיון שאין ידוע אם השאיר המפקיד יורש וגם אם השאיר לא יודע שמורישו הפקיד אצל ראובן והוי ממון שאין לו תובעים הן נכון שלעיל הבאנו מחלוקת מהר"ם מלובלין ויעב"ץ דס"ל משמיא קא זכו ליה מ"מ כאן בתורת פקדון אתי לידיה ולומר פקדון הרי הוא חייב להחזיר למפקיד.
ויש להוכיח מגמ' בב"ק קח. מהמשנה שאמרה הגוזל את אביו ונשבע לו ומת ה"ז משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו וכו'. ובגמ' אמר רב יוסף אפי' לארנקי של צדקה ופירש רש"י כיון שיש עליו דין והשיב יתן לצדקה ופירש רש"י שאם אינו מוצא יורש לאביו יתן לקופה של צדקה והכוונה ברש"י אע"פ שיש יורש בעולם רק לא מוצא אותו על ידי שנותן לקופה של צדקה מקיים מצוות והשיב. ודעת הרמב"ם פ"ח דגזילה הלכה ג' כתב שאם אין לגזלן בנים או אחים לוה ובאין ונפרעים ממנו או נותן לצדקה דהיינו לפי הרמב"ם יכול לתת גם לצדקה. והקשה חזו"א מה חידש הרמב"ם אם יכול לקנות מה שרוצה ודאי שיכול לתת לקופה של צדקה וא"א דקופה של צדקה מצוה מן המובחר ליתא דהא הרמב"ם בראש דבריו הקדים הפרעון לבע"ח ואח"כ נקט שיכול לתת לצדקה. ופירש הים של שלמה בב"ק ס"ט ס' נ"ט דלשו"ת הרמב"ם פ"ח מגזלה באופן שגזל אביו ונשבע ומת אביו הגזלן הוא יורש רק יש עליו דין השבה לכן סגי שיתן לבע"ח בהלוואתו הואיל ויצאה הגזלה מתחת ידו נפטר ולדידיה גם באופן שנתן לאחר במתנה נפטר רק שיאמר לו זה גזל אבי. וס"ל הים של שלמה כדעת רש"י שאם יש קרובים רק קא מוציא אותו נותן לארנקי של צדקה ובזה מקיים מצות השבה ולפ"ז בנדון דידן שקבל פקדון ויש עליו חובת השבה רק לא יודע מהקרובים גם הרמב"ם יודה שע"י שנותן לארנקי של צדקה יוצא דגוזל אביו ומת הבן יורש לכן כל שמוציא מתחת ידו ואח"כ חוזר ולוקח מהני לדעת הרמב"ם אבל כאן שאינו יורש חייב להחזיר.
וראינו בגמ' שמי שחל עליו מצות והשיב יוצא ידי חובתו וע"י שנותן לקופה של צדקה. ועוד יש להוסיף דלפי מה שכתב הרמ"א בס' רנ"ט דף במקרה שקנה מהדין כבר נהגו להחזיר וכתב הש"ך או מצד דינא דמלכותא או מדין מנהג הקהילות וכתב הש"ך בס' שנ"ו ס"ק ז' דיש ביד הדור לתקן תקנות. ואע"ג דאין לנו הכח של ועד ד' ארצות מ"מ שלא ישארו מעות הקדושים ביד זרים ניחא ליורשים שלא נודעו שיעשו בכספים דבר לעילוי נשמתם.
וכמו שכתב המרדכי פ"ק דבב"ת ס' תצ"ג ואו"ז הלכות צדקה ס' ח' דמידי הוא טעמא דיפים לצדקה כדי שתהיה לו כפרה והלך לפניו צדקתו. וא"כ בנידון דידן יש אומדנא דמוכח דניחא ליהו ליורשים דלא ידועים ולא יבואו לידי גביה שממון זה ישמש לעילוי נשמתם הטהורה ומסתמא מחלו על חלקם ומ"מ כתב בחלקת יעקב ח"ג ס' ה' דהנפקד לארנקי של צדקה יעשה תנאי שאם יבואו הבעלים או היורשים האמיתיים יחזיר להם.