הרב שלמה שלוש

הרב שלמה שלוש

עירובי תבשילין – ונוסח העירוב

 

דף טו:משנה יו"ט שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה מיו"ט לשבת אבל מבשל ליו"ט ואם הותיר לשבת ועושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת ב"ש אומרים שני תבשילין וב"ה אומרים תבשיל אחד ושווין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין וכו' מנה"מ אמר שמואל אמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו מאי טעמא אמר רבא כפי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט תנן עושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת. בשלמא לרב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת היינו דעושה תבשיל מערב יו"ט אלא לרבא מאי איריא מערב יו"ט אפי' ביו"ט נמי איה"נ אלא ביו"ט גזרה שמא יפשע. ופי' רש"י שמא ישכח משום דטריד. וכתב רש"י דהאי עירוב הוא דרבנן וסמכוהו אקרא. וכתב הרא"ש נמי בין רבא לרב אשי אם צריך העירוב להיות ערב יו"ט או בסוכות שחל להיות בחמישי בשבת שיו"ט ראשון חל חמישי שישי שבת בחול ושמיני עצרת שישי ושבת אם מהני עירוב אחד לשני שבתות או כל שבת צריך לעשות עירוב בנפרד. ועוד נ"מ דקימ"ל בפסחים מו: המבשל מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה הואיל ומקלעי ליה אורחים אל רבה לרב חסדא לדידך דלא אמרת הואיל היאך אופין מיו"ט לשבת א"ל משום עירובי תבשילין ופריך וכי משום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא א"ל מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט ורבנן הם דגזרו ביה גזרה שמא יאמרו אופין מיו"ט אף לחול וכיון דאיצטרכו רבנן עירובי תבשילין אית ליה הבירא. נמצא לרבה לא קשה דכיון דאמרינן הואיל ואילקעיה אורחים אז בשופי מבשל מיו"ט לשבת רק רבנן גזרו ולכן מהני עירובי תבשילין להתיר איסורא דרבנן. ולפ"ז באופן דבישל סמוך לחשיכה דלרבה לוקה כיון דאין שהות שמא יבואו לו אורחים זה איסור דאורייתא דלא אמרינן הואיל ולכן גם עירובי תבשילין לא מהני.

כ"כ מג"א בס' תקכ"ז לרבה דקימ"ל כוותיה כמו שפסק הרמב"ם אבל לרב חסדא דצריכי נעשין ביו"ט ורבנן הם הגזור יוצא דעירוב מהני להתיר אפי' בישול סמוך לחשיכה. ולפ"ז יש נ"מ בין רב חסדא לרבה אם מותר לבשל ביו"ט סמוך לחשיכה דלרב חסדא מותר ולרבה אסור.

ופסק הרמב"ם פ"א מהלכות יו"ט הלכה ט"ו המבשל ביו"ט לגויים וכו' או להניח לחול אינו לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי לה וכו' ומשמע דהרמב"ם פסק כרבה דאין צורכי שבת נעשים ביו"ט וכל ההיתר עירובי תבשילין מדין הואיל ואילו בפ"ו הלכה א' כתב יו"ט שחל להיות בערב שבת אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל לשבת ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבא לבשל מיו"ט לחול שקל מומר הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול משמע דפוסק כרב חסדא. ולפ"ז הנ"מ שהביא המג"א לדעת הרמב"ם צופרסת שאפי' בישל סמוך לחשיכה אינו לוקה דצרכי שבת נעשין ביו"ט בזה שפסק בפ"ו הלכה א' כדעת רב אשי.

ועוד חש נ"מ בין רבא לרב אשי כתב המרדכי בשם רבי שמואל מה____ אם לא הניח עירובי תבשילין מערב יו"ט ונזכר ביו"ט עצמו – דהגמ' אמרה לרבה דס"ל כדי _____ מזה יפה באופן ששכח שיערב ביו"ט ותירצה חיישינן שמא יפשע זה שייך אם מלכתחילה מתקנין על דעת כן אבל באופן ששכח יכול לערב ביו"ט ולרב חסדא לא יכול. וכתב הפנ"י נ"מ בין רבא לרב אשי במחלוקת ר"ת ור"י האם צריך פת ותבשיל או סגי בתבשיל דלטעם רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת צריך מנה יפה מפת ומנה יפה ומתבשיל. ולרב אשי דאמר שהוא משום הכירא כדי שלא יאמרו אין אופין מיו"ט לחול סגי דמין אחד. וכתב הצל"ח והרש"ש דלטעם רבה כדי שיברור מנה יפה סגי אם העירוב היה קיים לאחר שסיים סעודת יו"ט אבל אם נאבד לא איכפת לן בהכי אמנם לפי רב אשי צריך שיהיה העירוב קיים בשעת בישול לשבת.

ואם בהדלקת הנר צריך לכלול את זה בנוסח העירוב ולאדלוקי שרגא או שדי במה שאומר לאפויי ולבשולי. ונחלקו בזה הראשונים דעת התוס' ד"ה ומדליקין והרא"ש בס' ט"ז והר"ן כתבו שאף הדלקה מיו"ט לשבת אסורה בלי עירוב אבל מר"ן הב"י בס' תקכ"ז כתב דמסתימת הרמב"ם והרי"ף לא הזכירו אלא בישול ואפיה. משמע דהדלקת הנר לא צריכה עירוב והרא"ה הביאו המאירי כתב שאם אומר לאפויי ולבשולי הרי הדלקה במשמע. משמע אם לא רוצה לבשל ולאפות הדלקת הנר צריך עירוב. וכתב הרמ"א בס' תקכ"ז סעיף ב' דאם הניח העירוב ולא הזכיר מלאכות בהדיא אלא אמר בדין יהיא שרי לנא למעבד כל צורכא הרי זה כמו שלא עירבו ונחלקו בזה הנושאי כלים דעת הרש"ל הביאו הט"ז ס"ק י"ח וכן הסכים המור והקציעה דלשון זה לא לעיכובא דכן מצאנו במשנה וש"ס דידן דתני סתם דעושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו. אמנם המג"א ס"ק כ"ג כתב דהאמירה מעכבת.

אבל הריטב"א כתב שאין צריך לפרט הדלקה אלא במה שאומר ולמעבד כל צרכנא סגי. ופסק מרן הב"י בשו"ע סעיף י"ב שלאחר הברכה ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיו"ט לשבת לנא ועוד פסק מר"ן בשו"ע אע"פ שהניח עירוב אינו יכול לבשל מיו"ט ראשון לשבת דלא תיקנו עירוב אלא ביו"ט הסמוך לשבת ולא מיום שלפניו. ובפרט בזמננו שהוא יו"ט שני דחשיב כחול מדאורייתא שאם יום חול בינתיים בודאי לא מהני עירוב לבשל מיו"ט לשבת. ויש לדקדק בזה דהרא"ש כשהביא מחלוקת רבא ורב אשי בטעם הערוב לרבה כדי שיברור מנה יפה ליו"ט ומנה יפה לשבת ורב אשי שאמר הטעם כדי שיאמרו שלא מבשלין מיו"ט לשבת יכול לעשות העירוב מלפני יו"ט כגון מיו"ט א' דסוכות שיועיל ליו"ט שני של שמיני עצרת.וא"כ לפי רבא כדי שיברור מיושבים דברי מר"ן שלא התירו אלא מערב יו"ט אלא לרב אשי שהוא משום היכר למה לא יבשל מיום ה' לשבת בפרט שהלכה כבתראי כרב אשי וכ"כ הרא"ש אלא ע"כ מרן פסק לכתחילה להניחו מערב יו"ט ובדיעבד יכול לסמוך אם הניחו כמה ימים לפני יו"ט.

וכן פסק מר"ן בשו"ע סעיף י"ד אם הניח עירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים לכתחילה לא יסמוך עליו ליו"ט אחר. ובדיעבד יכול לסמוך עליו והנה מר"ן נקט לכתחילה כדעת הכלבו בשם רבינו חננאל במדייק מהמשנה ועושה תבשיל מערב יו"ט.

ובמחלוקת רבא ורב אשי לרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ולא יגמור הכל ביו"ט. ולרב אשי שלא יאמרו אופין מיו"ט לשבת נראה דמחלוקתם תלויה בסיבת העירוב האם משום כבוד שבת או כבוד יו"ט דלרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת. נמצא שכל העירוב הוא לכבוד שבת כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי שלא יאמרו אופין מיו"ט לשבת המצוה משום כבוד יו"ט שלא לזלזל בו. ולפי הסברא במחלוקת רבא ורב אשי ברורה הנפקא מינה בין רבא ורב אשי שהביא הרא"ש דליבא בעינן עירוב סמוך לערב יו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולרב אשי דס"ל משום זכירה שלא לזלזל ביו"ט ע"י שיבשל מיו"ט לשבת יכול לערב מיו"ט א' דסוכות לשמיני עצרת. והרא"ש לא הכריע כמומ מי לפסוק ודעתו כפי שפסק מרן לכתחילה פסקינן כמו רבא ובדיעבד אם עשה כרב אשי סגי ע"כ. והוא תימה דקימ"ל כבתרא ורב אשי היה אחרנן ולמה טוו פוסקים כוותיה. והרא"ש ברמזים פסק כרב אשי וכתב הטעם שהוא בתראה אבל הכלבו בשם רבינו נתנאל אומר דאין לשנות מנהג לערב עב יו"ט בלא ראיה ברורה. ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת וכו'. וכתב הט"ז ס"ק י"ג לאחר שהביא דעת הרא"ש שזה תלוי במחלוקת רבא ורב אשי וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה פסק ב"י לכתחילה לאיסור. ובדיעבד להיתר ועיין בביאור הגר"א ס"ק כ"ו ולכאורה צ"ע דלמה לא בריר לן כמאן הלכה הרי קימ"ל הלכה כבתראי דהיינו כרב אשי ואפי' לכתחילה יכול לסמוך.

וכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט הלכה א' יו"ט שחל להיות ערב שבת אין אופין ואין מבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבואו לבשל מיו"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול וכו' לפיכך אם עשה תבשיל מערב יו"ט שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביו"ט לשבת ה"ז מותר ותבשיל שסומך עליו נקרא ערובי תבשילין ובהלכה ב' כתב ולמה נקרא שמו עירובי תבשילין שכשר שהעירוב שעושין בחצירות להיכר שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת. כך זה התבשיל משום היכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביו"ט מה שאינו נאכל בו ביום. לפיכך נקרא עירובי תבשילין ע"כ ובהשגת הראב"ד כתב הטעם הזה לנערים כי הוא שאול מעירובי  חצירות כלומר זה משום היכר וזה משום היכר מה זה שמו עירוב אף זה שמו עירוב ואינו כן אלא שמעכב צרכי שבת עם צרכי יו"ט לעשותם יחד ע"כ.

ובמשנת יעב"ץ סי' ל"ו כתב להסביר המחלוקת הרמב"ם והראב"ד ביסוד הדין של עירובי תבשילין דבפסחים מו: איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה רבא אומר אינו לוקה ר"ח אמר לוקה לא אמרינן הואיל רבה אומר לא לוקה אמרינן נואיל ומקלעי ליה אורחים. א"ל רבה לרב חסדא לדידך דלא אומרים הואיל היאך אופין מיו"ט לשבת א"ל ע"י עירובי תבשילין א"ל ומשום עירובי תבשילין שדינן איסורא דאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ורבנן הוא דגזור שלא יאמרו אופין מיו"ט לשבת וכיון דעביר עירובי תבשילין אית ליה היכרא. הרי לרב חסדא טעם העירוב הוא משום היכר כיון דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט. וזה כדאמר רב אשי בביצה טו: בטעמא דעירובי תבשילין כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט.

אמנם לרבה דס"ל אופין מיו"ט לשבת מדין הואיל והא דצריך עירובי תבשילין לרבה הרי מותר לבשל מיו"ט לשבת. כתב בעל המאור דהמחלוקת בין רבה לרב חסדא הוא לענין מלקות אבל לגבי איסור לכו"ע אסור ולכן צריך עירובי תבשילין. כל אחד לטעמו או כדי שיברור או כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת. וכתבו התוס' לרבה דס"ל דאמרינן הואיל אם הוא עושה סמוך לחשיכה דלא שייך הואיל לוקה. ולפ"ז במבשל ביו"ט סמוך לשבת לוקה ולא מועיל עירובי תבשילין להתיר איסור דאורייתא ולרב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו"ט מהני עירוב וגם סמוך לחשיכה מותר לבשל ע"י עירוב. ונמצא לרבה הא דמותר לבשל מיו"ט לשבת כיון דאמרינן הואיל הוי כמבשל ביו"ט שכל ההיתר הוא כיון דאמרינן הואיל א"כ הבישול נעשה לצורך יו"ט ועירובי תבשילין תיקנו כדי שיהיה מותר לכתחילה לבשל מיו"ט לשבת ולרב חסדא דלא אמרינן הואיל הא דמותר לבשל מיו"ט לשבת הוא משום דצרכי יו"ט נעשין בשבת. והא דתיקנו עירובי תבשילין הוא רק משום היכר שלא יאמרו אופין מיו"ט לשבת והוא הדין לחול לכן תיקנו רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכרא.

והרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט הלכה ט"ו פסק כרבה דהמבשל מיו"ט וכו' לחול אינו לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי לחם. ומשמע דמבשל מיו"ט לחול אינו לוקה הא איסורא איכא. ולא מהני הואיל להפקיע איסור דרבנן לבשל ביו"ט לצורך חול. וכן משמע מהרמב"ם פ"א מהלכות יו"ט הלכה ט' אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שיאכל לחול ולא הותרה מלאכה שהוא לצורך אכילה אלא כדי להינות בה ביו"ט ע"כ. אבל לבשל מיו"ט לשבת אפשר שהרמב"ם פסק כרב חסדא דצורכי שבת נעשים ביו"ט ונ"מ שאפי' סמוך לחשיכה יכול לבשל לצורך שבת. אע"פ שאין הטעם של הואיל ומוקלעי אורחים חזי ליה. אלא משום שצרכי שבת נעשים ביו"ט. והא דתיקנו עירובי תבשילין כדאמרינן בפסחים מחמת היכר שלא יאמרו אופין מיו"ט אף לחול לפ"ז דברי הרמב"ם לא סותרים דסובר גם כרבה במבשל ביו"ט לחול לא לוקה משום הואיל וס"ל כרב חסדא דצרכי שבת נעשים ביו"ט ואע"פ שהגמ' תלתה אם צורכי שבת נעשים ביו"ט במחלוקת רבה ורב חסדא אם יו"ט מנין לשבת מ"מ מדברי הרמב"ם משמע שסובר שניהם אבל במבשל מיו"ט לחול לא לוקה דאמרינן הואיל והו"ה במבשל מיו"ט לשבת ובמבשל סמוך לחשיכה לרבה לוקה כמו שאמרו התוס' מ"מ הרמב"ם ס"ל שגם במבשל סמוך לחשיכה אינו לוקה דצרכי שבת נעכשים ביו"ט. וכ"כ הב"י טור ס' תקכ"ז בדעת הרמב"ם שמה שאסור לבשל מיו"ט לשבת בוא איסור דרבנן ולפיכך אם עשה תבשיל מערב יו"ט שיהיה סומך עליו שרי. אבל התוס' ס"ל לרבה הכנה דרבה מיו"ט לשבת איסור מדאורייתא רק כיון דאמרינן מדאורייתא מותר לאסור מדרבנן ולכן מהני עירוב ובמבשל סמוך לחשיכה שאין אפשרות לביאת אורחים לרבה לוקה כ"כ תוס' אבל לפי הרמב"ם לא לוקה דפסק לענין זה כרב חסדא דצריכי שבת נעשים ביו"ט.

אמנם המג"א בס' תקכ"ז תמה על דברי הב"י ביושבו דעת הרמב"ם דכתב הר"ן דמדאורייתא אסור לבשל מיו"ט לחג ורק ע"י הואיל מתירין ע"י עירוב. אבל במבשל סמוך לחשיכה אסור מדאורייתא ותמה על הב"י דכתב דצורכי שבת נעשים ביו"ט מדאורייתא הרי מי שסובר הואיל ס"ל דצרכי שבת לא נעשין ביו"ט רק משום הואיל יוצא במבשל ביהש"מ דלא שייך הואיל לוקה ואיך פסק הרמב"ם כרב חסדא דצורכי שבת נעשין ביו"ט וכתב המג"א דכבר השיגו היש"ש.

אמנם לפי הב"י ניחא דהרמב"ם ס"ל מבשל מיו"ט לחול לא לוקה משום הואיל וגם ס"ל דמעשה שבת נעשים ביו"ט ולא נאסרו רק שלא יאמרו שמותר לבשל מיו"ט לחול וכ"ש לשבת לכן עושים היכר. הרי דהרמב"ם  לא חילק וכתב דבכל אופן מעשה שבת נעשין ביו"ט ולא חילק בין באמצע היום או סמוך לחשיכה. על כרחך לרמב"ם העירוב משום היכר וזה מדוקדק מדבריו שכתב הרמב"ם פ"א דיו"ט הלכה טו. המבשל ביו"ט וכו'. או להניח לחול אינו לוקה שאילו באו לו אורחים משמע במבשל ביו"ט לשבת מותר דמעשה שבת נעשין ביו"ט ואפילו בישל סמוך לחשיכה. ואינו אסור אלא מדברי סופרים ולכן צריך לעשות היכר שלא יאמרו יו"ט מבשל לחול ק"ו לשבת.

וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם פ"א הלכה ט' אין אופן ומבשלין ביו"ט מה שיאכל בחול ולא הותרה מלאכה שהוא לצורך אכילה אלא כדי שיהנה ממנה ביו"ט וכו' והרי הרמב"ם מדבר באיסור אפיה ובישול שהם מלאכות דאורייתא שהרי כתב ולא הותרה מלאכה שהוא לצורך אכילה אלא כדי להנות בה ביו"ט. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שיאכל בחול. הרי האיסור לא מפני שמבשל ליום חול אלא כיון שמבשל לא לצורך יו"ט דכל מה שהותרה מלאכה ביו"ט רק כדי להנות ממנה ביו"ט ולא לצורך מחר וא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב אין אופין ומבשלין ביו"ט לצורך מחר ולמה כתב דוקא מה שיאכל בחול. משמע דהאיסור רק במבשל ביו"ט לצורך חול אבל במבשל מיו"ט לשבת אין איסור מטעם צורכי שבת נעשין ביו"ט ולא הוצרך הרמב"ם לטעם של הואיל אבל במבשל מיו"ט לשבת שרי דצורכי שבת נעשין ביו"ט. ורק מדרבנן אסור וצריך לעשות עירוב משום היכר כדעת רב אשי. ולכן לפי הרמב"ם שפיר נקרא עירוב כמו עירובי חצירות דהוא משום היכר הכא נמי עשו היכר שלא יאמרו מותר לאפות ביו"ט מה שאינו נאכל בו ביום. ולשונו הרמב"ם מדוקדק פ"ו הלכה ב' ולמה נקרא שמו עירוב כשם שעושין עירוב בערב שבת בחצירות ומבואות משום היכר שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת.

אולם הראב"ד דהשיג על הרמב"ם ס"ל דצורכי שבת לא נעשין ביו"ט וכל הטעם משום הואיל כדעת רבה שאמר מיו"ט לחול לא לוקה משום דאי איקלעי ליה אורחים מלקות הוא שלא לוקה הא איסורא איכא ולכן עושין עירוב דמערב צורכי שבת ויו"ט לעשותן יחד והרי זה כמבשל הכל לוי"ט ואם הותיר הותיר לשבת. ולפ"ז נחלקו הרמב"ם והראב"ד בטעם השם עירובי תבשילין ויש בזה נ"מ לדינא שלדעת הרמב"ם צורכי שבת נעשין ביו"ט. ולכן תיקנו עירובי תבשילין משום היכר. שלא יאמרו אופין ומבשלין ביו"ט אף לחול וכיון שהעירוב הוא משום היכר מותר לבשל אפי' סמוך לחשיכה דצרכי שבת נעשין ביו"ט. אמנם הראב"ד ס"ל דעיקר הטעם שמותר לבשל מיו"ט לשבת בעיקרו מסובב על הואיל ומלקעי ליה אורחים. יוצא שסמוך לחשיכה אסור לבשל ביו"ט לצורך שבת אפי' ע"י עירוב דבישול סמוך לחשיכה הוא דאורייתא דאין טעם הואיל ולכן גם עירוב לא מהני להפקיע איסור דאורייתא. ויש עוד נ"מ בין הרמב"ם וראב"ד כפי שהזכרנו לעיל בהניח לסמוך עליו ליו"ט אחר דפסק בשו"ע ס' תקכ"ז סעיף י"ד לכתחילה לא יסמוך אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו. וקשה הרי הרא"ש כתב דזה נ"מ בין רבא בין רבא ורב אשי ולפי רב אשי הלכה כוותיה ולמה לא יסמוך עליו לכתחילה. ונראה דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד דלדעת הרמב"ם דהעירוב משום היכר יכול לסמוך עליו ליו"ט אחר. ולפי הראב"ד דעיכוב הוא שמערב צורכי שבת ויו"ט יחד והרי זה כמבשל הכל לצורך יו"ט בזה צריך להניח העירוב סמוך ליו"ט אבל באופן דהניח העירוב בערב סוכות ורוצה לסמוך עליו גם בשמיני עצרת לא מהני לדעת הראב"ד.

ולפ"ז מיישב מה שהיה קשה על מר"ן דכתב בשו"ע לכתחילה לא יסמוך על העירוב ליו"ט אחר ובדיעבד מהני וקשה הרי לרב אשי דהוא בתראה העירוב משום היכר ולמה לא יניח לכתחילה עירוב  מיו"ט לחבירו. אלא דזה לא תלוי רק במחלוקת רבא ורב אשי אלא גם במחלוקת הרמב"ם והראב"ד דדעת הראב"ד עירוב משום שמערב צרכי שבת ביו"ט ולכן צריך העירוב להיות סמוך ולהרמב"ם דהוא משום היכר בדיעבד מהני.

ויוצא לפי הרמב"ם חידוש גדול. דהגמ' בביצה יז. איבעיא להו עבר ואפה (באופן דלא הניח עירובי תבשילין) מהו האם מותר לו לאכול בשבת ממה שאפה ביו"ט. ח"ש מי שהניח עירובי תבשילין ה"ז אופה ומבשל ומטמין. ואם רצה לאכול את עירובי הרשות בידו. אכלו עד שלא אפה ובישל הרי זה לא יאפה ולא יבשל. אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור אמר רב אשי הערמה קאמרת שאני הערמה דהחמירו בה יותר ממזיד ת"ש המעשר פירותיו בטענת שוגג במזיד לא יאכל אלמא החמירו רבנן במילתייהו אפי' כשיש עונג שבת, לא צריכי דאית ליה פירי אחריני. ת"ש המטביל כליו בשבת בשוגג ישתמש במזיד לא ישתמש. דאית לי כלי אחריני. אי נמי אפשר בשאלה. ת"ש המבשדל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. איסורא דשבת שאני. ופי' רש"י בישול בשבת מאבות מלאכה ואיסור סקילה הוא. הלכך קנסוהו רבנן למזיד. אבל עבר ואפה מיו"ט לשבת איסורא דרבנן הוא דעבד אבל בעבר ובישל מיו"ט לשבת אפ' במזיד לא קנסו. ובעיא לא איפשטא. וכתב הרשב"א לאחר שהגמ' חילקה בין מבשל בשבת דהוא איסור סקילה למבשל מיו"ט לשבת הרי כל דבר שאסור מדרבנן גם במזיד לא גזרו ולא צריך התירוצים לגבי מבשל דאסרו כיון שיש לו כלים אחרים דאף בלי טעם זה מותר והו"ה במעשר בשבת. לפ"ז ס"ל דבעיא איפשטא ובמבשל מיו"ט לשבת יאכל. וכ"כ הרא"ש דמשמע מדברי רב אשי וכל האמוראים שדחו את הראיות לאסור. דדעתם משום כבוד שבת אין לקונסו גם הר"ן כתב כיון דספיקא דרבנן אזלינן לקולא. וכן דעת הרמב"ם הלכות יו"ט פ"ו הלכה ה' דאם עבר ובישל בלי עירובי תבשילין מותר בדיעבד. והקשה הלחם משנה על הרמב"ם הרי הגמ' רצתה להוכיח במעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כיון דיש לו פירות אחרים אבל אין לו פירות אחרים מותר. וקשה על הרמב"ם דפסק דמעשר בשבת במזיד אסור אפי' אין לו פירות אחרים. וכתב דלמסקנת הגמ' איסור שבת שאני בחכמים אסרו גם באיסורים דרבנן בשבת. וביו"ט בכל אופן התירו. אפי' יש לו אחרים. אמנם לרמב"ם קשה דהרמב"ם פ' כ"ג מהלכות שבת הלכה ט"ו אסר במעשר במזיד בין בשבת בין ביו"ט. וכתב כיון דגמ' אמרה בכלים באפשר בשאלה לכן אסרו הו"ה בפירה אפשר בשאלה. וכתב בביאור הלכה במבשל מיו"ט לשבת מותר רק באין לו מאכלים אחרים אבל יש לו אסור. ואמנם מהמחבר שסתר משמע בכל אופן מותר אע"פ שיש לו. אבל הרמב"ן כתב דהיות ובעיא לא איפשטא אזלינן לחומרא ובמבשל מיו"ט לשבת לא יאכל.

ונביא לשון הרמב"ם פ"ו מיו"ט הלכה י' מי שלא הניח עירובי תבשילין ובישל ואפה לאכול ביום והותיר או שזימן אורחים ולא באו ה"ז אוכל המותר למחר. ואם הערים ה"ז אסור לאוכלו עבר ואפה ובישל לשבת אין אוסרין עליו ולמה החמירו ואחרו על המערים ולא אסרו על המזיד. שאם תתיר למורים נמצאו הכל מערימין וישתקע שם עירובי תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת ע"כ. ובלחם משנה תמה על הרמב"ם כפי שהבאנו לעיל למה במעשר בשבת ויו"ט פסק הרמב"ם בפרק כ"ג דכתב הלכה ט"ו דאסור ולא חילק בין אית לי ללית ליה משמע בכל אופן אסור אפ' שעי"ז נמנע מעונג יו"ט.

וי"ל דהרמב"ם לשיטתו דפסק כרב חסדא דצרכי שבת נעשים ביו"ט ומה שצריך עירוב הוא בשביל היכרא. שלא יאמרו אופין מיו"ט לחול. וכיון דאיצטרכו רבנן עירובי תבשילין איכא היכא. וזה כדעת רב אשי דפליג ארבא. ופסק הרמב"ם כרב אשי דהוא בתראה. ולכן כיון שצרכי שבת נעשין ביו"ט כל שבישל ביו"ט לצורך שבת לא עשה שום פעולת איסור אפי' מדרבנן אלא שחכמים תיקנו לכתחילה עירוב משום היכר ולכן כל שבשל בלי עירוב לא עבר על שום איסור אפי' דרבנן ולכן מותר לאכול ממנו בשבת. ולכן פסק הרמב"ם אם עבר ובישל מיו"ט לשבת אפי' במזיד יאכל כיון שלא עשה שום פעולת איסור שמחללת את היו"ט משא"כ במרים תרומות ומעשרות שאסור בשבת ויו"ט מטעם שע"י שהפרשה הוא מתקן כפי שפסק  בפכ"ג דשבת הלכה ט' אין מגביהין תו"מ בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן. וכיון דעבר על איסור דרבנן לכן אסור אבל במבשל מיו"ט לשבת לא עבר על שום איסור מלאכה דרבנן. דצורכי שבת נעשין ביו"ט. וזה דברי רב אשי שאמר שאני הערמה דהחמירו בה רבנן טפי ממזיד. דהיינו רב אשי לשיטתיה דצורכי שבת נעשין ביו"ט ולכן בישל אפי' במזיד שרי אבל בהערמה החמירו רבנן שלא תתבטל מצות עירוב.

ויש לדקדק דגמ' בביצה יז. מדמה מבשל מיו"ט לשבת למגביה תרומות ומעשרות בשבת ולמבשל בשבת דבמזיד אסור. וצ"ל דזה תלוי במחלוקת רבה ורב חסדא דלרבה צורכי שבת ולא נעשין ביו"ט וכל מה שמותר לבשל משבת ליו"ט מדין הואיל ולכן חכמים תקנו עירוב. ונמצא לרבה אם עושה עירוב עבר על איסור מלאכה דרבנן. וכן דעת הראב"ד דעירוב כדי לערב צורכי שבת ויו"ט ונמצא כל שלא עירב אסור. משא"כ לרמב"ם דפסק כרב חסדא דצורכי שבת נעשין ביו"ט והעירוב משום היכר כל שלא עירב לא עשה שום איסור מלאכה אפי' מדרבנן לכן אם בישל מיו"ט לשבת שרי.

ויש עוד נ"מ לדעת הרמב"ם בהכנת העירוב האם בעינן פת ותבשיל או תבשיל גרידא. דבגמ' ביצה יז: נפסקה הלכה כב"ה דקאמר תבשיל אחד. ואומר ר"ת דלאפיה צריך לערב עם פת. ואינו יכול לאפות על חשבון עירוב תבשילין. דהא קימ"ל כר"א לעיל טו: אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכו'. והא דאמר אביי לא שנו אלא תבשיל אחד אבל לא איירי בלא רוצה לאפות. אבל אם היה צריך לאפות היה צריך פת ולא נהירא לב"י חדאד מכל הני משמע שלא צריך אלא תבשיל אחד בין לאפות בין לבשל ומה שהביא הש"ס לעיל דר"א לא משום דהלכתא כוותיה אלא קימ"ל כר"י דפליג עליה. ואמר דאופין ומבשלין על המבושל מ"מ אומר ר"י לא מלאכי לבי לחלוק על דודי ולכן צריך שני תבשילין פת ותבשיל וכן עמא דבר ע"כ. אולם הרמב"ם פ"ג מהלכות יו"ט הלכה ג' כתב עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית וכו' ואין עושין עירוב לא מפת ולא בריפיות וכיוצא בהם וכו' אלא בתבשיל שיש בו פרפרת. וכתב בה"ה שם וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא צריך לאפות ולבשל כל מה שהוא צריך לבשל. ומשמע שעירוב של תבשיל אחד מהני גם לאפיה. ועוד כתב דתבשיל אחד מהני לאפיה כדעת רבינו אלא שנהגו להחמיר להצריך פת. ותבשיל וכן הוא בהגהות מיימוניות שם ס"ק ג' וכן פירש רש"י וכן השיב ר"י בר יהודה דפת בלא תבשיל לא מהני אבל תבשיל בלא פת סגי וכו' וכ"כ בשאילתות אמנם ה"ג ור"ת ורבינו שמשון פסקו דצריך פת ותבשיל וכל הני דאמרו תבשיל לבד מהני היינו רק לבשל ולא לאפות.

ובשו"ע ס' תקכ"ז ס"ב כתב עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל ואם לא עשאו אלא מתבשיל בלבד מותר. ועי' ט"ז ס"ק ד' בפת ותבשיל דהכי ס"ל לר"א  דיליף מקרא את אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפויולא מבשלין אלא על המבושל ע"כ צריך פת בשביל אפיה ותבשיל בשביל בישול. ור"י ס"ל בתבשיל אחד סגי ורוב הפוסקים ס"ל כר"י רק ר"ת וקצת מפרשים ס"ל כר"א דבעי פת ותבשיל. וכתב הגאון בביאור הגר"א ס"ק ה' דבירושלמי פליגי ר"א ור"י וגמ' דידן משמע כר"א דבעי פת ותבשיל. אמנם הר"ן והרמב"ם פסקו דבתבשיל לבד סגי. וכן הוא בתוספתא העושה תבשיל מערב יו"ט אופה ומבשל עליו לשבת וכו' וכן עיקר עכת"ד.

ויש לתלות המחלוקת בין ר"ת לרמב"ם אי סגי בתבשיל אחד או פת ותבשיל במחלוקת רבה ורב חסדא. דלרבה דס"ל דצרכי שבת לא נעשים ביו"ט וכל ההיתר הוא מדין הואיל וצריך עירוב תבשילין והוי כמבשל ביו"ט שמערב צרכי שבת עם צרכי יו"ט כדעת הראב"ד בפי' העירוב. ולכן צריך גם פת ותבשיל דעי"ז הוא מערב ובורר מנה יפה לשבת אבל לרמב"ם דס"ל כרב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו"ט וכל העירוב משום היכר כדעת רב אשי דהוא משום היכר בתבשיל אחד סגי דזה מזכיר לו דהיום יו"ט ולא אופין ומבשלין מיו"ט לחול וכ"ש לשבת. ע"כ.

הנוסח העירוב ולאדלוקי שרגא

כתב מר"ן בס' תקכ"ז סעיף יב. מברך על מצות עירוב ואומר בדין יהא שרא לן לאפויי ולבשוליי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיו"ט לשבת לנא וכו' וכתבה הגמ' ביצה כא: אמר רב הונא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת ומבשלין לו קדרה אחרת ומדליקין לו את הנר ודייקו התוס' ממה שאמרה הגמ' ומדליקין לו הנר משמע שצריך לומר ולומר בבית עירובי תבשילין יהא שרי לבשולי ולאפויי ולאדלוקי שרגא. ואם בשביל הדלקה לא התנה משמע הכא דיהא אסור להדליק לו נר אחד. מדחזינן דהוצרך להזכיר אדלוקי הנר משמע דאסור למי שלא הניח עירוב מותר להדליק לו רק נר אחד ע"כ. והסברא לכך לתוס' כיון שמפרט לבשולי ולאפויי ולא הזכיר הדלקת הנר משמע שמוציא ההדלקה מכלל העירוב. וכ"כ הט"ז ס"ק י"א ולכאורה לפי מה שכתב המג"א בריש הסימן ס"ק א' דהא דמהני עירוב משום דקימ"ל כרבה דמותר לבשל מיו"ט לשבת מדין הואיל ומקלעי ליה אורחים. ולכן מדאורייתא שרי ורבנן אסרו. והצריכו עירובין וזה שייך רק לגבי בישול ואפיה ולא מהני עירוב לגבי הדלקה הנר. ועוד יש לתמוה בשלמא בישול ואפיה בעי עירוב כדי שלא יאמרו מבשלין מיו"ט לשבת אלא הדלקת הנר הרי ליו"ט מותר ואותו נר ממשיך להאיר בשבת דאדם לא מצוה על שביתת כלים ולא שייך לומר שע"י הדלקת הנר ביו"ט אני מכין לשבת כי נתינת השמן בנר היא שפועלת ומאירה בשבת אבל הדלקה נעשית לצורך יו"ט. ובפרט כשהוא מדליק מבעוד יום הרי הוא צריך לנר באותו רגע. ועי' תוס' ביצה כב. ד"ה אין מכבין ______ דהקשו אין מדליקין נר מיו"ט ראשון ליו"ט שני ולא מדקדקין שיהיה לילה דאין יו"ט מכין לחבירו ע"ז כתבו כיון דבשעה שמדליק הוא עוד יום והוא נהנה בשעת ההדלקה לכן לא שייך הכנה. וצ"ע לפ"ז גם בהדלקת נר מיו"ט לשבת נאמר הכי ולמה צריך ולאדלוקי שרגא הכי בלאו הכי כשמדליק הוא מדליק לצורך יו"ט ונמשיך לשבת. ושמא כיון שמזכיר להדליק נר של שבת הרי הכנה ואסור בלי עירוב. לכן בעינן שיאמר לאדלוקי שרגא. ויש לדקדק כיון שאומר ולמעבד כל צרכנא. יש לחלק בין שאר הצרכים להדלקת הנר שאר הצרכים שעושים מיו"ט לשבת הוא משום הואיל ורבנן הצריכו עירוב ובנר כיון דלא שייך הואיל. לכן בעי לשון מיוחד להדליק נר מיו"ט לשבת. ואע"ג דהדלקה זו לצורך יו"ט עצמו מ"מ כשמברך להדליק נר של שבת שפיר נוי הכנה דהדלקה זו לכבוד שבת ועל זה הצריכו לומר ולאדלוקי שרגא בנוסח ברכת העירוב. אמנם הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו ולאדלוקי שרגא וכתב הב"י דזה נכלל בלשון שאומר ולמעבד כל צרכנא. וכתב המג"א ס"ק י"ח להסביר מחלוקת התוס' והרמב"ם היא רק אם צריך לפרט בפירוש או שזה כלול בלמעבד כל צרכנא. דלהרמב"ם כשאומר ולמעבד כל צרכנא זה כולל גם הדלקת הנר. אבל מי שלא עשה עירוב גם לרמב"ם לא יכול להדליק. וכן דעת הריטב"א דכשאומר ולמעבד כל צרכנא גם הדלקה בכלל.

וכתב במשנת יעב"ץ לפי מה דבארנו לעיל דדעת הרמב"ם העירוב משום היכר כדעת רב אשי והטעם דרמב"ם ס"ל דצרכי שבת נעשים ביו"ט ויכול לבשל אפי' סמוך לחשיכה וכל העירוב משום היכר ולכן ס"ל לרמב"ם אם עבר ובישל בלי עירוב לא נאסר. אם עשה רק תבשיל אחד סגי בניגוד לדעת הראב"ד דס"ל עירוב היינו דמערב צורכי  ויו"ט ביחד גם כאן במה דאומר בהאי עירובא יהיא שרי לנא לבשולי. הרי עשה עירוב לשם היכר ולכן מהני גם להדלקת הנר.

ויש לדקדק בדברי המג"א ריש ס' תקכ"ז דכל ההיתר של עירובי תבשילין הוא מדין הואיל ולכן כתבו התוס' במבשל סמוך לחשיכה לוקה דלא שייך טעמא דהואיל ולפ"ז הא דמותר להדליק נר שבת ביו"ט ע"כ לא מטעם הואיל אלא מטעם שכתבו התוס' בביצה כב. כיון שיש צורך בהדלקת הנר ליו"ט עצמו. שהרי צריך לנר סמוך לחשיכה.

וא"כ נמצא נפקא מינה לדינא שאם אין לו צורך בהדלקה זו ליו"ט עצמו שהבית מלא אור של חשמל ומדליק נר לכבוד שבת כדי לקיים מצות הדלקת נר שבת אסור כיון דצרכי שבת לא נעשים ביו"ט. ולצורך יו"ט הוי נר של בטלה ובמחא"ש בתוס' ביצה כג. ד"ה על ושו"ע תק"ד סעיף ה. נר של  בטלה דהיינו שלא צריך לו איסור ביו"ט. וכתב המג"א שם ס' ק"ד ואם הוא סמוך לחשיכה אפי' לביתו שרי להדליק דצריך הוא לו באותה שעה ומשמע אם לא צריך לו באותה שעה אסור להדליק וכתב הט"ז שם ס"ק ח' דנר של בטלה הוא אם זה לא לכבוד היום ע"ש. ולפ"ז יש לדקדק שלא להדליק נר שבת ביו"ט. רק באופן שהוא צריך לאותה הדלקה. ומשמע אם לא צריך לאותה הדלקה אסור להדליק הנר. ועוד כתב הט"ז ס"ק ח' דנר של בטלה הוא אלא הודלק לכבוד היום. ע"ש ולפ"ז יש להזהר שלא להדליק נר ביו"ט לכבוד שבת רק באופן שיהא צריך לאותה הדלקה ביו"ט עצמו סמוך לחשיכה.

אמנם המג"א הביא בהלכות יו"ט ס' תק"ד סעיף י"ב הביא בשם ים של שלמה ס' ל"ה אפי' אחר שבירך על הנרות יכול להוסיף עליהם לכבוד יו"ט ולא מקרי נר בטלה. אלא כשמדליק להראות עושרו ונדבתו בפני אחרים. והעולם אין נזהרים גם בזה ויש להם על שמה שיסמוכו דהרמב"ם מתיר ע"כ. דהיינו שהרמב"ם מתיר להדליק נר של בטלה ביו"ט כמו שפסק בפ"א דיו"ט הלכה ד'  כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשאה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה. חוץ מהצואה מרשות לרשות והבערה שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה וכו'. וכן מותר להבעיר אע"פ שלא לצורך אכילה וכו'. ומתוך מתק לשון הרמב"ם רואים חילוק דבהוצאה  שרירן מדין מתוך אבל בהבערה לא כתב הטעם מתוך. אלא שמותר להבעיר אע"פ שלא לצורך אכילה. והטעם הביא ה"ה שהבערה אע"פ שלא לצורך אכילה מותר דילפינן מקרא לא תבערו אש בכל מושבותיכם  ביום השבת הא ביו"ט שרי. ובהשאגת הראב"ד כתב אמר אברהם הדלקה שלא לצורך זהו לחמם חמין לרגליו ולהדליק נר של אבטלה כגון להדליק נר לכבוד ובירושלמי אמרו לא תאסור ולא תשרי ע"כ. ולענין הירושלמי כך הוא מהו להדליק נר של בטלה. חזקיה אמר אסור מ תניתא פליגא על חזקיה – לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת – הא ביו"ט שרי. אמר ר"א תני תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ר"נ אחוי דר"א  בעי קמיה דרבי יוחנן א"ל לא תאסור ולאב תשרי עכת"ד הרב המגיד.

ובפירוש דברי ר"א הן דס"ל דב"ש וב"ה בדין הוצאה פליגי אי אמרינן מתוך וכי היכי דאמרי ב"ה מתוך הוצאה הו"ה בהבערה. ואע"ג דר"י אמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינו כיון דבגמרותינו ב"י עמו השוה אותן. וכל זה נראה ליה בדעת רבינו עכת"ד ועיין בלחם משנה שם. ופר"ח ס' תצ"ה ע"ש. הרי לפי הרב המגיד ההיתר של הרמב"ם  בהבערה הוא מדין מתוך כמו שאמרינן בהוצאה אומרים בהבערה. אמנם באור שמח פ"א מהלכות יו"ט הלכה ה' תמה עליו שמדברי הירושלמי יראה כי לא כיון מדין מתוך רק מקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דביו"ט אתה מבעיר וכו'. יוצא מדברי ה"ה שביאר בדעת הרמב"ם שהמלאכות נחלקו לשלשה סוגים:א. מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כגון כתיבה, הריסה, אריגה, בנין דאע"פ שעשאן לצורך אוכל נפש חייב. אמנם דעת הפנ"י כתב שכל מלאכה שעושה אותה עכשו לצורך אכילה התירו לעשותה ביו"ט ואפי'ק כתיבה ואריגה אם עשאן עכשיו לצורך אוכל נפש מותר. וכ"כ התוס' שבת צה. ד"ה ומודה דגם בבונה אמרינן מתוך שהותר מגבין לצורך אוכל נפש התירו בונה אפי' שלא לצורך אלא שאסרו חז"ל לבנות ביו"ט משום עובדא דחול. סוג ב': במלאכה ביו"ט מה שעושה  לצורך אכילה  כגון שחיטה אפיה אפי' עשאן שלא אוכלין אינו לוקה וכן אם בישל לנכרי או לצורך חול אינו לוקה. וזה מדין מתוך וכן כתב המשנה ברורה ס' תקי"ח ס"ק א' על מה שכתב מר"ן השו"ע מתוך שהותרה הוצאה כתב עליו והו"ה אפיה ושחיטה והבערה ובישול שהן מלאכות השייכות לאוכל נפש אמרינן בהו מתוך. ובשער הציון ס"ק א' כתב שכן דעת הרב המגיד. זוג ג': מלאכת הוצאה או הבערה שאף על פי שאינן לצורך אכילה אינו לוקה עליהן אפי' עשאן שלא לצורך אכילה ובכלל המלאכות שהיא  שלא לצורך אכילה נכללו כל המלאכות שאין עשיתן באכילה ושתיה וא"כ היה ראוי מהדין שהוצאה והבערה שדינם להאסר כמו כתיבה ואריגה. אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה  הותרו שלא לצורך ע"כ והטעם שאכן הותרו שני מלאכות אלו אע"פ שאינן לצורך אכילה פירש  המגיד משנה ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה אע"פ שהיא בדברים אחרים מותרים מדין מתוך והבערה ילפינן מפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת הא דאסור אבל ביו"ט מותר ע"כ.

ויצא ללמוד מדברי הרמב"ם דמה שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש זה לא מתורת היתר לאוכל נפש אלא דזה לא נקרא מלאכת עבודה וביו"ט נאסר כל מלאכת עבודה לא תעשו. וצורך אוכל נפש לא נקרא עבודה. ולפ"ז הבערה אינה אסורה ביו"ט אפי' שלא לצורך וזה לא מטעם מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אלא מטעם מה שכתב בירושלמי לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת דאסור אבל ביו"ט שרי והיינו דהבערה לא בכלל מלאכת עבודה.

אבל מהתוס' פסחים ה: ד"ה לחלק כתבו דלמ"ד הבערה ללאו יצאה לא היה אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה וכתבו תוס' ביצה כג. ד"ה על גבי חרס דלמ"ד לחלק יצאה יש על הבערה שם מלאכה ואסורה ביו"ט וע"ז כתב המשנת יעב"ץ דתוס' אזלי לשיטתם דפסקו כרבה. דצורכי שבת לא נעשים ביו"ט וההיתר של עירוב מדין הואיל. וכתבו התוס' בפסחים מו: ד"ה רבה דהא דהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש ביו"ט כמו דהותרה מלאכה בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה וכ"ה בראש יומא פרק יוה"כ סי' י"ד בשם רבינו מאיר וכו' והיינו שיש על מלאכה ביו"ט לצורך אוכל נפש תורת מלאכה אלא שהותרה לצורך אוכל נפש כמו שמותר לעשות מלאכה לחולה בשבת וא"כ הבערה יש לעיה שם מלאכה ואסור הביו"ט.

אמנם הרמב"ם פ"א מהלכות יו"ט ה"ה כתב כל מלאכה שאפשר לעשות מערב יו"ט ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביו"ט אע"פ שהיא לצורך אכילה ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן בערב יו"ט ונמצא יו"ט כולו הולך בעשיית אותן מלאכות. וימנע משמחת יו"ט ולא יהיה לו פנאי לאכול והראב"ד כתב אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכיון מלאכתו ביו"ט ומרבה הטורח ליום קדוש ע"כ.

ויש לדקדק במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד. והנה הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת הלכה א' כותב נאמר בתורה תשובת אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות בהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות מדין דברים אסורים. מפני שהן דומים למלאכות ומדין דברים אסורים גזרה שמא יבוא מדין איסור סקילה וכו' וכתב ה"ה כוונת רבינו שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות וכו' ועדין היה אדם יכול להיות עמל בדברים דאינן מלאכות כל היום. לכך אמרה התורה תשבות ע"כ. וכ"כ הרמב"ן בפירושו לתורה. ובאו חכמים ואסרו הרבה דברים או תהיה כוונת רבינו שיש לשבותין של דבריהם סמך מהתורה מתשבות וזה דרך הברייתות שבמכילתא ועי' בלחם משנה שם.

ובחידושי הריטב"א ר"ה נב: ד"ה מתניתין כתב וצריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מדאורייתא כלל. דא"כ נמצאת שבת כחול מהתורה שהחנויות פתוחות ואוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול הזה. שאם כן אין זה יום מנוחה.אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מצות עשה שבות של לשבות ממלאכות יש לשבות בכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול אבל בכל פרט ופרט כי עביד ליה וזהיר באידך שלא יהיה שבת כחול הוי שבות דרבנן וכו'. וזו מרגליות שבידינו מדברי רבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל ע"כ. הרי כתב שאם יעבור על שבות אחד אבל הוא זהיר בשאר שבותין אינו עובר אלא על איסור שבות דרבנן אבל כשעובר על כל השבותין ועושה שבת כחול הוא עובר על מצות עשה של תשבות מן התורה.

ויש להסתפק ביו"ט שיש מצות שבזמן כמו שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות יו"ט ה"ב ובפ"ג שם הלכה ח' שעשיית מלאכה שלא לצורך אוכל נפש הוא עובר בעשה ולא תעשה. מהו הדין כשטרם כל היום במלאות אוכל נפש ועשה את היו"ט כחול אם עבר על עשה של שבתון דיש לומר כיון דבשבת בעושה דבר שאינו מלאכה אבל טורח בו כל היום ועושה שבת כחול הוא עובר הו"ה בבישל בשבת כל היום לצורך אוכל נפש דהרי עושה יו"ט כחול. לפ"ז אפשר להסביר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דלהראב"ד דהרמב"ם כתב הטעם למה אסרו חכמים על מלאכה שאפשר לעשות בערב יו"ט לא עושין ביו"ט גזרה שמא יניח מלאכות שאפשר לעשותן מערב יו"ט ועשה אותן ביו"ט וימנע משמחת יו"ט ולא יהיה לו פנאי לאכות. והראב"ד סובר כדעת התוס' שכל מלאכה לצורך אוכל נפש יש עליה שם מלאכה אלא דהותרה לצורך אוכל נפש לפת אם עשה מלאכה כל היום אע"פ שלא עובר על איסור מלאכה עובר על שבתון כיון שטרח כל היום ועשה יו"ט כחול וזה שהשיג הראב"ד את הרמב"ם דאין איסור מדרבנן אלא יש כאם איסור דאורייתא אם יטרח כל היום בעשית מלאכה אע"פ שהיא לצורך יו"ט כיון דעובר על עשה דתשבות אמנם הרמב"ם ס"ל התורה אסרה מלאכת עבודה ביו"ט אוכל נפש לא נקרא מלאכת עבודה. ולכן אם מבשל כל היום אינו עובר על איסור דאורייתא ולכן כשטורח כל היום בעשיית אוכל נפש לא נקראת עבודה ולא עובר על עשה דשבתון אלא איסור משום איסור דרבנן שימנע משמחת יו"ט. ע"כ.

ולפ"ז מיושבת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי נר של בטלה אם מותר ביו"ט או אסור דלדעת הרמב"ם בפ"א מהלכות יו"ט הלכה ה' דנר של בטלה מותר להדליק והטעם דיליף מירושלמי לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אסור ביו"ט מותר.

עוד מאמרים

ערבי פסחים

  ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. והאי סמוך למנחה פ' רש"י קודם למנחה מעט. ורשב"ם פירש חצי שעה