אדם הקדיש ביתו לטובת ועד העדה המרוקאית. הבית היה משועבד. ההקדש אושר וקויים בבי"ד וגם המקדיש קיבל בקנין על כך לאחר שנה רוצה לחזור בו מההקדש ועכשיו מוסר מודעה לפני שני עדים שהוא חוזר בו ומבטל ההקדש. המקדיש פתח תיק בבי"ד לבטל ההקדש ושכר את שירותיו של עו"ד שפנה לבי"ד בטענות הבאות: א' כיון שהבית משועבד לא חל ההקדש דילפינן אדם כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ודבר שלא ברשותו לא יכול להקדיש. ב' ואת"ל שחל ההקדש בנדון דידן הרי הוא רוצה לישאל עליו, כמו כן עד היום ההקדש לא נמסר לגבאים ולא נעשתה העברת בעלות בטאבו. ג' ואת"ל שלא יכול לחזור בו ולא לישאל עליו מ"מ הוא רוצה לשנות חלות ההקדש דהיינו ישתמש בבית עכשיו ותמורתו של הבית יחול על בית אחר במקומו לעומת זה טענו ועד העדה שאי אפשר לבטל הקדש שנעשה בדעה צלולה וברצון חופשי ולאחר שהתחילו הדיונים פתאום חל מפנה ושני הצדדים הגישו בקשה משותפת לסגירת התיק דהיינו גבאי ועד העדה מוחלים על ההקדש ולכן יש לדון האם ההקדש חל ואם בכח הועד לבטל או למחול על ההקדש.
עלינו לברר קודם מה כוחם של גבאי צדקה האם הוא נציג הקהל דהיינו כיון שיש חובה על הקהל לדאוג לצרכי עניים ואין ביכולתם לטפל כולם ביחד ולשם כך ממנים אחד מהם שהוא שלוחם ומיצגם. ונמצא שכוחו הוא מכח הקהל מדין שותפות או שמינוי גבאי הוא מינוי עצמאי ולא קשור לציבור, אלא בי"ד ממנים אותו ושואב את כוחו מבי"ד. ומצאנו בירושלמי פאה פ' ח' שאומר גבאי צדקה בעי מינוי ומה מי שמטפל בפתילות בעי מינוי מי שמטפל בדיני נפשות ללא כל שכן. והגמ' ריש בב"ת דף ט: מציינת מעלתם על גבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים יזהירו לעולם ועד לכן כיון שגבאות זו היא מדין שררה תיקנו חז"ל גביה בשנים חלוקה בשלושה, וכן, שגבאים לא יפרדו אחד מהשני אלא שניהם הולכים צמודים. וכן כתב הרמב"ם פ"ט ממתנות עניים וכתב באהל יעקב להרה"ג ר' יעקב ששפורטס סי' ז' שלא ממנים גר לגבאי צדקה כיון שהוא מינוי של שררה ואינו יכול להיות ממחלקי צדקה דחלוקה בעינן ג' והוי בי"ד אבל גזבר יכול להיות דהוא נאמנות. ולמדנו בגמ' בב"ת ט. שלא מחשבים בצדקה עם הגבאי וכ"כ הרמב"ם פ"ט ממתנות עניים וכ"כ בשו"ע יו"ד ס' ת"ז. וכתב הרמ"א ומ"מ הגבאי מעצמו יתן דין וחשבון כמו שעשה משה וכתב מהרי"ו שאם הגבאי מתנהג באלימות וחוזקה או שמרננין אחריו צריך ליתן דין וחשבון וכ"כ הרמ"א ביו"ד ס' רכ"ז.
וכתב המרדכי ב"ב פרק א' שגבאי נאמן לומר הלויתי מכספי לקופה בזמן שהיתה ריקה ונאמן על זה בלי שבועה דאדעתא דהכי מינו אותו. ולאחר שסילקו אותו יש מחלוקת אם איבד הנאמנות שלו שדעת מהר"ם מרוטנברג הביאו המרדכי שם שלא איבד נאמנותו ודעת הגהות מרדכי ומהרי"ו ס' קנ"ד דלא נאמן. ועי' הב"ח יו"ד ס' רנ"ז שדיעה שניה עיקר וכתב שאם לאחר שסילקוהו עדין הקופה בידו נאמן. וכתב הב"ח שאם הוא מפורסם בצדקתו אפי' לאחר שסילקוהו נאמן.
עוד יש מעלה לגבאי צדקה שידם היא יד עניים שאם נתן לגבאי סלע לצדקה כבר זכו עניים ואינו יכול לחזור בו. וכן אם אמר חוב שיש לי בידך תנהו לעניים בפני גבאי צדקה זכה מדין מעמד ג'. כפי שאמרה הגמ' בב"ק לו: ההוא דתקע לחבריה חייביה רב יוסף פלגא דזוזא אמר הנחבל אם רק חצי זוז תנהו לעניים בסוף אמר אני רוצה אותו בחזרה. א"ל רב יוסף אתה לא יכול לחזור דאנן יד עניים אנן והקשו התוס' למה צריכים לטעם שלא יכול לחזור דיד עניים אנן וכבר זכו בו עניים תיפוק ליה דילפינן בר"ה דף ה' בפרק צדקה ושמרת ועשית דדרשינן בגמ' שם שכוח שכוח הדיבור מטיל חלות על קדשים וחטאות ואשר נדרת בפיך זו צדקה. ותירצן דכיון דבשעה שאמר תנהו לצדקה עוד לא בא לידו לכן החלות לא חלה ורק מדין מעמד שלשתן זכו עניים. ודעת רבינו חננאל דבנחבל לא רצה לחזור בו מנדרו והקדשו אלא להחליפו דהיינו להשתמש בו עכשיו ויתן אחר תחתיו. ובזה א"ל רב יוסף אתה לא יכול לחזור דכבר זכו בו עניים. וכן דעת הרמב"ם פ"ח ממתנות עניים הל' ד' וכן דעת הרדב"ז שסובר שכל שאמר סלע זו לצדקה לפלוני אסור לשנותו אפי' לא בא לידי גבאי אמנם דעת המרדכי שם מג. שאי אפשר להקנות לגבאי במעמד שלשתן שהעניים יזכו וסובר דהא דמעמד שלשתן בגמ' מהני היינו שלא יכול לחזור בו אבל עניים לא קנו ולכן יכול לשנותו. ובב"י כתב שאע"פ שהמרדכי כתב כן מ"מ אין לנו אלא דברי הראשונים שחולקים עליו וכן דעת הר"ח לכן כדברי ש"ך הוא האמת.
ויש להסתפק הא דאמרה הגמ' דכיון דבא ליד גזבר כבר זכו בו עניים האם זו זכיה גמורה וכאילו בא ליד עניים וזכו. או רק דלא יכול לחזור אבל עניים לא זכו. והסבר הדברים האם גזבר הוא כאדם מהשוק שיכול לזכות לעני או שהגזבר נקרא בעלים וקבלתו הוי כמו שקיבלו עניים. וראיתי בבאר יצחק יו"ד ס' כ"ח ענף ג' שעמד על כך והביא ירושלמי פ"ה מריש תרומות ומעשרות אי גזבר נחשב לאחר או נחשב לבעלים דאי גזבר כאחר אינה מועלת משיכתו דהוי כאחר לגמרי ומשיכה בעינן ע"י בעלים או שלוחן וכאן שום אחד לא עשאו שליח ואין לומר שיהיה זוכה להקדש מדין זכיה דהא זכיה אף דעדיפא משליחות מ"מ זכיה מדין יד ואין יד להקדש כפי שכתבו התוס' בב"ת עט. ולכן לא מצי זכי להקדש. אבל אם נאמר דגבאי הוי בעלים מהני משיכתו והוי כמו משכו עניים ושם הירושלמי כתב דרבי יוחנן ס"ל גזבר דינו כבעלים ור"ל ס"ל דהוי כאחר. ובזה הסביר המחלוקת כשבא ליד גבאי לא מהני חזרה דלר"י הוי כבעלים ולכן לא מהני שאלה. ומי שסובר דגם בבא ליד גבאי איתיה בשאלה כדעת הנוב"י תנינא יו"ד ס' קנ"ד כיון דגבאי הוי כאחר שזוכה לעניים וע"ש שהאריך. ומ"מ כיון דאנן כרבי יוחנן ממילא גבאי כבעלים דמי וזה כוונת הגמ' אנן יד עניים אנן.
וגרסינן במסכת ערכים דף ו. האומר סלע זו לצדקה יכול לשנותה באה ליד גבאי לא יכול לשונתה. והטעם באומר סלע זו לצדקה לעניים כיון שלא מבוררים לא היתה שום זכיה לענייים דכל עני שיבא לתבוע יכול לדחותו ע"י שיאמר לו אני נותן לעני אחר והוי כממון שאין לו תובעים. ומ"מ מצד מוצא פיו תשמור חייב לתת סלע אבל כל זמן שלא בא ליד גבאי יכול לשנותו. אבל בא ליד גבאי כבר זכו בו עניים. ומינה נלמד דאם אמר סלע זו לעני פלוני כבר זכה העני. אפי' לא הגיע לידו דבכנה"ג לא יכול לדחותו ולומר לא לך התכוונתי דהרי אומר בפי' לעני פלוני.
ויש לחקור הא דאמר סלע זו לפלוני עני שזכה מאיזה דין זכה העני, האם החיוב לבעל הבית הוא מצד נדר שאומר חייב לקיים נדרו ומכח נדרו חייב לתת לעני אבל העני לא זכה בפועל כל עוד לא הגיע לידו או שהעני זכה מדין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והיינו הספק אי אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בצדקה. ונ"מ חדא באמר סלע זו לפלוני עני ומת דאם חיובו מדין נדר הבנים לא חייבים לתת. ואם החיוב מדין אמירה לגבוה הרי יש כאן ממון עניים שהיורשים לא ירשו וחייבים לשלם כמו כל חוב.
עוד נ"מ לענין אם אמר סלע זו לפלוני עני וחזר בו תוכ"ד דבכל התורה קימ"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי וחוזר תוכ"ד ומבטל המקח או הנדר חוץ מג' דברים שאמרה הגמ' בנדרים פד. שלא אומרים כלל זה והם עז ומקדש ומגרש. ע"ש וכתב הר"ן דבשאר מילי יכול לחזור כיון שלא גמר בלבו. אבל הני דחמירי. אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ע"ש ודעת הרמב"ם דבהקדש לא חוזר תוכ"ד והו"ה באמירה לצדקה אם הוא מדין אמירה לגבוה וכ"כ התוס' בפרק התודה וכ"כ הריטב"א בקדושין והרא"ה וכתב הב"י בחו"מ ס' קכ"ה בשם הרא"ש דאי משך או מכר לחבירו יכול לחזור בו כדי דיבור ע"ש. ולפ"ז קשה איך אמרינן בצדקה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הרי בהדיוט יכול לחזור תוכ"ד וע"ז כתב המחנה אפרים בס' ח' דתקנה היא דעשו חכמים בהדיוט שיכול לחזור תוכ"ד אבל בהקדש משום חומרא דהקדש הניחו הדבר על תיקונו.
ועוד נ"מ שלישית דבמסכת נדרים דף ז. שהסתפקה הגמ' אם יש יד לצדקה או אין יד לצדקה כגון שאמר סלע זו לצדקה וזו האם במה שאמר וזו היינו זו לצדקה ג"כ או נאמר וזו לביזבוז. והגמ' סלקא בספק וכתב הרשב"א כיון דבעיא לא איפשטא הוי ספק ממון עניים וספיקו לחומרא. והר"ן נחלק עליו וכתב דהוי ספק ממון דקימ"ל המוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה דמחלוקתם תלויה במה שהסברנו כשאומר סלע זו לצדקה האם חייב מדין נדר או מדין אמירה לגבוה אם נאמר מדין נדר הרי כל דיבור שמור לחייב אותו הוא מדין נדר והוי איסור לכן כל ספק בדיבור הוי ספק איסור לחומרא. אמנם הר"ן ס"ל דכל שאומר סלע זו לצדקה כבר זכו עניים מדין אמירה לגבוה וכשאני מסופק בלשון הספק הוא אם יצא מרשות מקדש וזכו עניים או לא זכו עניים ובה"ג הוי ספק ממון דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואוקי ממונא בחזקתיה.
עוד נ"מ רביעית אם אמר סלע זו ללפלוני עני אם יכול העני לתובעו דדעת התוס' יו"ט פי"ד דשבועות דהעני לא יכול להשביע בעל הבית אם כופר וכן אם רוצה להשביע עד אחד שיבא ויעיד וכפר העד ואמר שלא יודע לו עדות ונמצא ששיקר לא חייב קרבן שבועה אמנם הש"ך בחו"מ ס' פ"ז כתב דאם עני תובע עשיר ואו"ל נדבת לי סלע והוא מכחיש ה"ז נשבע שבועת היסת. וע"כ טעם המחלוקת האם כשאומר סלע זו לצדקה לפלוני עני האם חיובו מדין נדר או מדין אמירה לגבוה והעני זכה. הן אמת שמצאנו מחלוקת אם עני יכול לתפוס ממון מקרובו ההעיש בטענה שהוא חייב לפרנסו לפני כל אחד אחר שדעת המרדכי בב"ת דעני שיש לו קרוב עשיר חייב לפרנסו ואין אחרים חייבים לפרנסו ואפילו אותו עשיר נותן לכיס של צדקה לא נפטר. אמנם הרשב"א בתשובה הביאה מר"ן בב"י ס' רנ"א דוקא גבי בניו פחות משש שנים שחייב האב לפרנסם מהני תפיסה אבל בגדולים לא יכולים לתפוס ממנו כיון שחייב מדין צדקה וכן דעת רבינו ירוחם וכ"כ בשו"ע יו"ד בס' רנ"א ובמסכת קידושין דף ח. אמר לה התקדשי לי בככר זה וא"ל תניהו לפלוני עני אפי' סמוך על שולחנה אינה מקודשת. מ"מ באומר סלע זו לפלוני עני הדין שונה דודאי נתחייב רק הספק אם החיוב מדין נדר או מדין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמו הקדש.
ונפסק בשו"ע שכל אדם חייב לתת צדקה האם יורדים לנכסיו באינו רוצה לתת דדעת הרי"ף ורמב"ם כופין ויורדים לנכסיו ודעת הרשב"א דלא יורדים לנכסיו שיש עליו מצוה לבד. וחידש הקצות בס' ק"צ שבצדקה יש שני דברים המוטלים על האדם א', חוב ושעבוד על הנכסים ב', מדין ניחא לאיניש למעבד מצוה בממוניה. ולכן במי שנשטתה בי"ד פוסקין צדקה מנכסיו אם יש לו ע"ש. וכתב הכ"מ הטעם חדא משום דניחא למעבד מצוה בממוניה ועוד כי ממונו של אדם משועבד לעשות ממונו צדקה. ולכן כתב הקצות בס' ר"צ ג' לתרץ קושיית התוס' בב"ת דף ח: דלמה כופין הרי זו מצות עשה שמתן שכרה בצידה. ותירץ כפי תירוץ ב' דכ"מ דממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה. דכיון דקימ"ל שעבודא דאורייתא במלוה ע"פ כ"ש במלוה בכתובה התורה. ומטעם זה אכפיה רבא לצדקה ע"ש. ומשמע ממה שהתוס' לא תירצו כן ע"כ ס"ל דאין שעבוד נכסים בצדקכה. אלא מצוה היא דרמיא עליה.
אמנם הקצות ס"ל דיש חוב ושעבוד על נכסיו לעניי עולם ולא רק לעניי עירו אכן מוכח מרמב"ם בהלכות נחלות פי"א הלכה י"א במי שנשתטה פוסקים צדקה מנכסיו ולא חילק בין עניי עירו לעניי עולם. ובקהילות יעקב תמה איך פוסקין מממונו לצדקה הרי זה ממון שאין לו תובעין כמו שאמרה הגמ' חולין קט. דמתנות כהונה הוי ממון שאין לו תובעין. ולכן המזיק מתנות כהונה פטור ומבואר בבכורות מב. בשני יוסף בן שמעון שיצא עליהם שטר כל אחד דוחה ואומר השני הוא הלוה. ואם קנו קרקע בשותפות לא גובין החוב ממנה אע"ג דודאי יש כאן שעבוד לבעל השטר אלא כיון דקרקע היא בתורת ערב אם אין לוה אין כמו שאמר רבא שם. והו"ה בממון עניים אע"ג דמשועבד לכל העניים מ"מ אי אפשר לגבות ממנו אלא מדין מצוה דרמיא עליה וזה בניגוד לקצות החושן.
ובנודר לצדקה אי כופין אותו כתב הקצות בס' כ"ו א. דהדבר שנוי במחלוקת דדעת המרדכי דבאופן דנדר מעשין אותו וזה הסוגי' בב"ת ח. אע"ג דלא מעשין בצדקה משום מצות עשה שמתן שכרה בצידה. וכ"כ הר"ן בפרק נערה שהביא דעת רב האי גאון שכתב דבנודר שעברו עליו ג' רגלים שעובר בבל תאחר אין כופין אותו לקיים נדרו. ונחלק עליו וכתב עליו דמגמ' כ"ה דף ו. דרשינן ועשית אזהרה לבי"ד שיענשוך. ובההוא קרא כתיב צדקה דדרשינן בפרק זו צדקה משמע דכייפינן משום נדר וכ"כ הט"ז והסמ"ע נחלק עליו וס"ל כיון דמתן שכרה בצדה אין מקום לכפיה.
והקשה הקצות למה בנודר כייפינן ליה לקיים נדרו ובצדקה לא כופין אותו דאמרינן לא כופין משום שמתן שכרה בצדה נודר נמי יש מתן שכרה בצידה למען יברכך ד' אלקיך. וכי משום דנדר מעיקרא הפסיד ברכת ד' ואי משום דבנודר יש לאו דלא יחל דברו. בצדקה נמי יש לאו לא תקפוץ ולא תאמץ ואע"פ כן אמרינן דאין כופין על הצדקה. ויש לחלק דבצדקה הלאו דלא תקפוץ ולא תאמץ קאי על פתוח תפח ועל זה יש ברכה בעבור יברכך דהיינו הברכה היא על עצם המצוה ועל הלאווין דלא תקפץ ולא תאמץ פתח תפתח בעבור יברכך ד' אלקיך משא"כ בלאו דלא יחל דברו אין בזה שום מצוה לכן כופין את הנודר לצדקה.
והנה כל מה שדיברנו הוא או בחיוב מצות צדקה או בנדר לצדקה סתם כגון שאמר סלע לצדקה. אבל באופן סלע זו לצדקה בזה אמרינן שחייב לקיים דבריו משום בפיך זו צדקה אבל באמר שאמר סלע זו לעני פלוני כבר זכה אותו עני מדין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון שמקנה לעני ידוע וכ"כ הרא"ש בתשובה בכלל נח. וכן משמע מדברי הריטב"א בקדושין והר"ןדכולהו ס"ל דדין אמירה לגבוה בממון עניים היינו בעניים ידועים אבל לא ידועים אינם זוכים באמירה כיון דהוי ממון שאין לו תובעין. ומ"מ כשאמר ממון זה לעניים בפני גבאי כבר זכו בו עניים דיד גבאי כיד עניים. וכ"כ המהרי"ט בח"א ס' כ"ב וביו"ד ס' ובזה מיישב הברייתא בערכין ז. האומר סלע זו לצדקה יכול לשנותה כיון דעוד לא זכו בה עניים כיון דמקדיש לעניים סתם. ונהי דחייב לתת לצדקה משום נדר בפיק זו צדקה זה חייב אבל לא קנו. וכ"כ הב"י סי' רנ"ט דהא דאמרינן דיכול לשנותה כתב בשם הרי"ף היינו כשלא הגדיר למי רוצה לתת אבל כשאומר סלע זו לפלוני כבר זכה.
ובתשובת רבינו בצלאל הביא תשובה להרשב"א מכ"י ששאלו על הרי"ף דכתב דמי דמקדש חפץ שהוא ברשותו באמירה בעלמא אף שלא במעמד עניים אסור לחזור בו והקשה איך זכו עניים הרי זה ממון שאין לו תובעים וכתב נהי שבדינא אי אפשר לכופו דיכול להשתמט ולומר לכל עני לא לך נדרתי מ"מ חייב הוא לשלם מצד בפיך זו צדקה ובאופן שאמר סלע זו לעניי עירי הגבאים יכולים לכופו על כך. ע"ש הכי דמחלק בין סלע זו לעניים לסלע זו לפלוני עני.
ובמסת בבת. פרק מי שמת קמח: איבעיא להו ש"מ שחילק נכסיו לעניים ועמד מהו מי אמרינן גמר ומקנה מחיים וכו' והקשו המפרשים דמיירי שלא מסר להם לגמרי. עדיין וע"כ דבעית הגמ' משם אמירה לגבוה. וכ"כ הרשב"א בחידושיו למסכת גיטין ט. ואי אמרת דגבי עניים לא אמרינן אמירה לגבוה וחיובו מדין נדר. מה בעיית הגמ' אם חוזר או לא הרי בנדרים נאמן לומר כך היה בלבי ובעיית הגמ' וכו' ובעיית הגמ' סלקא בתיקו וכתב הרמב"ם בפ' זכיה ומתנה אם עמד חוזר וכ"כ בשו"ע ס' ר"נ סעיף ג. הש"ך והטעם כיון דגמ' סלקא בתיקו אין להוציא מהמוחזק. וע"כ ספק הגמ' הוא מדין ספק ממון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והספק אם בהקדש בזה נפק מרשותו או לא. אבל אם היה מדין נדר כיון דהגמ' סלקא בתיקו הו"ל למיזל לחומרא משום ספק איסור. וע"כ בעיית הגמ' בהקדש נכסיו לעניים ידועים ולפי דעת הרי"ף באומר סלע זו לצדקה אע"פ שלא אמר לעני מסויים והוי ממון שאין לו תובעים מ"מ חייב לקיים נדרו ולא יכול לחזור בו. וכתב המח"א נהי דס"ל להרי"ף באומר סלע זו לעניים זכו עניים ולא מצי הדר ביה מ"מ באומר הרי עלי ליתן לא זכו בו עניים וגם הרי"ף יודה בזה וכן משמע מרש"י בערכין דכל שאמר סלע זו לצדקה כבר זכו עניים מדין אמירה לגבוה וכן דעת הרמב"ן במלחמות וכן משמע מדברי הגאון באומר סלע זו לצדקה באמירה זכו עניים אבל הא דאמרינן לא כופין איירי באומר הרי עלי. ועובדא דגמ' דאמר נתביה לעניים שרוצה לחזור בו כיון דלא חייב הוי סלע ברשותו ומ"מ חייב מדין נדר וכן דעת הרמב"ם ע"ש.
ולפ"ז מיושבים דברי מר"ן בב"י או"ח ס' ש"ו דכתב ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת מותר תמה הר"ן הרי לא מקדישין כשבת ותירץ הר"ן שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע אבל לחייב עצמו שרי וכ"כ הכל בו בשם גאון דדוקא מקדיש למזבח או בדק הבית אסור דהוי כמוציא מרשותו ודמי לממקח וממכר אבל התחייבות לתת לא דלא יצא מרשותו ודו"ק. וכ"כ הב"י חו"מ בס' קכ"ה דכתב הטור דאם אמר הולך מנה לפלוני דאינו יכול לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ובחו"מ ס' רי"ב משמע שזכו בו עניים שכתב אבל אמר פירות דקל זה אתן לעניים חייב מדין נדר כיון שאינו ברשותו משמע שאם הפירות ברשותו זכו עניים מדין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט.
ולכן בנידון דידן שהקדיש את ביתו לועד כבר זכו מדין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט גם אם היה אומר לא בפני גבאי דבנידון דידן חשיב כמו שאמר מנה זו לפלוני עני שזכה. גם כאן כשאמר לועד העדה הרי חל על דיבורו דין אמירה לגבוה דהוי ממון שיש לו תובעים. וכ"ש בנידון דידן דאמר לפני נציגי הועד דהוי כאילו בא ליד גבאי ולא יכול לחזור דגבאי הוי דינו כדין עני פלוני כמו שאמרה הגמ' אנן יד עניים אנן.
ומה שטען בכ' הבעל כיון דהבית משועבד לא חל הקדש דאין אדם מקדש דבר שלא ברשותו גם טענה זו דינה להדחות חדא גוף הבית שייך למשכיר וקימ"ל המשכיר בית לחבירו והקדישו השוכר מעלה שכר להקדש דנהי במשכיר בית לחבירו לתקופה מסויימת לא יכול להוציאו הטעם כיון דנתן לו השתמשות לתקופה מסויימת אבל גוף הבית שייך למקדש ובפרט לפי שיטת הרמב"ם דחצר דשוכר קונה לבעל הבית כפי שפסק בענין זבל דאתי מעלמא דהגמ' דנה בזה בב"מ דף קב. וכן נפסק בשו"ע יו"ד ס' רס,א סעיף ו' דהמשכיר בית לחבירו יכול משכיר להקדישו. והש"ך שם בס"ק סד. העלה דבהקדש צדקה שאין מעילה יכול השוכר לגור בבית וכ"כ המבי"ט ח"א ס' שנ"א דהמשכיר בית לחבירו יכול למוכרו ולהקדישו בזמן שהוא מושכר דשכירות לא מסלקת בעלות.
ומה שטען דאפי' חל ההקדש יכול לישאל עליו. בנידון דידן לא יכול לשאול חדא דכתב מרן בשו"ע יו"ד רנ"ח סעיף ו' שהנודר יכול לישאל על נדרו ע"י פתח וחרטה וכתב הרדב"ז הביאו הפ"ת ס"ק ח"ו שזה מעיקרא דדינא שאם נישאל והתירו לו הותר הנדר דלא עדיף מהקדשות וקונמות ונדבות אבל חכם המתיר לו חייב נידוי דגוזל ממון עניים. ועוד נפסק בשו"ע ס' רנ"ט סעיף ז' בשם הרשב"א דכל שבא ליד גבאי לא יכול לישאל עליו דדמי לתרומה שאפשר לישאל כל עוד לא באה לרשות כהן – הכא נמי כל שהגיע ליד גבאי לא יכול לישאל והגם שהנוב"י תנינא יו"ד ס' קנ"ד האריך להוכיח דגם כשבא ליד גבאי אפשר לישאל מ"מ סיים ומי יעיז לחלוק על הרשב"א ובסוף כתב לחלוק דהטעם למה כל זמן שלא בא ליד גבאי יכול לישאל כיון דאדם נאמן על עצמו לומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר. אבל כשבא ליד גבאי לא מאמינים לו דשמא אין אמת בדבריו והוא חוזר בו לכן לא מהני שאלה כי זה שנמסר לידו לא חייב להאמינו כדי לחוב לעניים.
פש לגבן לברורי אם הסכמת הגבאים יכולים להחזיר ההקדש לבעליו ולמחול על ההקדש ע"י סגירת התיק דבר זה לא ראוי להכתב דדבר פשוט דלא יכולין לחוב לעניים דעיקר מינויים הוא לטובת העניים ולא לחוב להם. וכ"כ הר"ח פלאג'י ז"ל בחקרי לב חו"מ סי' א' שאין כח בידי הגבאים לסלק ולבטל ההקדש ולחוב לת"ח אחרים וגם לבטל ת"ת ברבים ולא כל כמיניהו לעשות כן אע"פ שהדבר ברור ופשוט מצד הסברא ומ"מ אביא ראיה לדבר ממה שכתבו הרשב"א והר"ן בנדרים באומר קונם שאתה נהנה לי אם אתה נותן לבני כור של חיטים ושתי חביות של יין שיכול להתיר שלא ע"פ חכם ע"י שיאמר הריני כאילו התקבלתי. וכתבו דוקא בבנו הסמוך על שולחנו דאמרינן לרווחא דידיה איכוון אבל באינו סמוך על שולחנו דנדרו לרווחת בנו לא יכול לטעון ולאמר הריני התקבלתי דבזה הוא חב לבניו ולא יכול לחוב להם ורק אם אמרו הבנים הרינו כאילו התקבלנו סגי. ולכן אפוטרופוס וגבאי צדקה אין בכחם לחוב לעניים. ובנידון דידן יש לבדוק אם הגבאי לא נגוע במה שויתר למקדיש ויש להעמידו לסדר שהוא עלול לאבד נאמנותו.
בסיכום ההקדש חל ואין מקום לחזור בו.