הרב שלמה שלוש

הרב שלמה שלוש

מצוות ביכורים בשביעית

רש"י בפרשת משפטים על הפסוק "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ד' אלוקיך" מכאן דאף בשביעית חייבים בביכורים לכן נאמר אף כאן "בכורי אדמתך" וכו' ובשפתי חכמים שם ובקצת נוסחאות לא כתוב מכאן ששביעית חייבת בביכורים. רק כתיב "ביכורי אדמתך" – אדם נכנס לתוך שדהו וכו' וכ"כ הרא"ם והג' אשרי דאין שביעית חייבת בבכורים. כיון שאין יכול לומר "ועתה הנה הבאתי את פרי האדמה אשר נתת לי" דהא לא נתן לו. אלא הוא הפקר ע"כ.

ובשו"ת התשב"ץ ח"ב ס' רמ"ז נשאל על זה אם נתחייבו בבכורים בשנת השביעית והשיב דרש"י בפרשת "אם כסף תלוה" כתב דשביעית חייבת בבכורים. ע"ש ובמנ"ח מצוה צא. כתב שמסתימת הרמב"ם משמע דחייבת שביעית בבכורים. ולא חלק משמע דאין הבדל בין שנה לשנה. אלא שהאוה"ח פרשת כי תבא כתב בפי' דשביעית פטורה מבכורים לפי שאינה שלו אלא מופקרת ע"ש.

והעיר המנ"ח שם מגמ' בכורות יב: דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה. דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהל' בכורות הל' ט'. הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים חייבת בבכורה אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית ה"ז פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה ולא לסחורה. ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית וכבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה וכו'.

והנה בגמ' איתא הטעם למה לוקח בהמה מפירות שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה ולא לשרפה. וכ"כ הראב"ד לתמוה על הרמב"ם וצ"ל דהרמב"ם גריס בגמ' לאכלה ולא לסחורה. ולכאורה יש להוכיח מהגמ' כדעת הראב"ד דהגמ' הקשתה על בהמת שביעית שפטורה מבכורה מעיסת שביעית שחייבת בחלה ולכן האוכלה עד שלא הורמה חלתה חייב מתה ואמאי חייב בחלה כיון דטמאה בת שרפה היא – ולאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה ומשני שאני גבי חלה דכתיב לדורותיכם ופי' רש"י משמע אף בשביעית עיסה חייבת בחלה. מקשה הגמ' ונילף מינה שגם בהמת שביעית חייבת בבכורה כמו עיסת שביעית ותרצה הגמ' התם עיקרה לאכילה כאן עיקרה לשרפה. ופי' רש"י עיקר הפרשת חלה היא לאכילה לכן חייבת אבל כאן עקר הבכורה לשרפה (אימורים סלקי לגבוה).

 

וכתב המנ"ח לפ"ז יצא דבכורים כיון שאם נטמאו חייבים שרפה וגרע מחלה טמאה. דבכורים טמאים אסור להסיק בהם תנור כפי שכתב הרמב"ם פ"ב דבכורים הל' י"ט. והטעם דתרומה מסיק תחת תנורו ילפינן מגזה"כ וזה שייך רק בתרומה ותרומה עצמה אי לאו שהתורה גילתה היה אסור להסיק בה תחת תנורו. ובכורים שאין פסוק אסור. ולפ"ז בבכורים עיקרם לאכילה יצא דבכורים חייב בשביעית כמו חלה. ואין ללמוד משביעית לאכלה ולא לשרפה כיון דעיקר הטעם דעיקרם לאכילה כמו חלה וכן לפי מסקנת הגמ' דאמרה דעיקר חלה לאכילה. רק אם נטמאת בשרפה ובכור עיקרו לשרפה כיון שיש אימורים לכן לא ילפינן. א"כ בכורים דעיקרם לאכילה הם דומיא דחלה שרק אם נטמאו בשרפה לפ"ז שביעית חייבת בבכורים. אלא יש לדחות דלא ילפינן ביכורים מחלה דמה חלה טובלת וחייב מיתה אם אכל טבל. משא"כ בכורים דאינם טובלים וכה"ג כתבו התוס' בבכורות יב: ד"ה הכא ולכן צ"ע אם שביעית חייבת בבכורים עכת"ד המנחת חינוך.

ובמהרי"ט אלגזי בבכורות הלכות חלה אות ב' ס"ק י"ד הקשה כיון דאיסור שרפה בשביעית ילפינן מלאכלה ולא בשרפה – וקימ"ל סתם אכילה בכזית – וא"כ מה פריך מבכור בשביעית מחלה. חלה העיסה חייבת כיון דאפי' שאם נטמאת בשרפה מ"מ שיעור חלה לפטור העיסה מדאורייתא בכל שהו. ואיסור שרפה הוא בכזית דילפינן לאכלה ולא לשרפה וסתם אכילה בכזית ולכן בחלה יש גם מצות חלה ויש דין שרפה דשיעורם שונה.

ויש להסתפק במה דילפינן בפירות שביעית לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד ולא לשרפה האם יש מצוה לאכול פירות שביעית או האיסור להפסיד – ומצאנו מחלוקת הרמב"ם ורמב"ן. דהרמב"ם לא הביא את זה במנין המצוות. והרמב"ן בהוספה על מצוה ג' כתב שיש מצוה וכ"כ במגילת אסתר בדברי הרמב"ן שיש מצוה באכילת פירות שביעית – וכתב לדחות שאין ללמוד על מצות אכילה אלא על לאו הבא מכלל עשה – ובחזו"א ס' י"ד ס"ק י'. כתב דגם לרמב"ן אין מצות עשה לאכול אלא אם סוחר עובר בעשה. ולעולם אין מצוה באכילתו.

אמנם המהרי"ט בהלכות חלה אות ב' ס"ק י"ג בד"ה והנה בעיקר כתב על דברי הגמ' שבהמת שביעית פטורה מבכורה. תמה שאפי' לפי הרמב"ן שיש מצות עשה של לאכלה ולא לשרפה מ"מ עשה דבכור אלים ואע"ג דעשה לא דוחה עשה מ"מ עשה שיש בו כרת דוחה ולמה אמרינן בבכור שאין בו קדושת שביעית ושוחטים אותו בחוץ. דכל שהבכור תם יש עשה דהקרבה. ולמה לא תחול קדושת בכור והנה התוס' עירובין ק. כתבו דעשה ע"י פשיעה לא דוחה לא תעשה והכא נמי פשע שקנה בהמה בשביעית. ומ"מ קשה דהרי לא ידע אם הבהמה מעוברת. ולא שייך פשיעה.

 

וכתבו האחרונים דפירות שביעית התורה נתנה רשות רק לאכילה ולכן כששורפים הם לא שלו דלא נתן לו בעלות לשרוף וחוזר הפקר ובהמת הפקר פטורה מבכורה. ובהרחב דבר ויקרא כ"ה ו'. והר צבי או"ח ח"ב פ' קי"א. וקהילת יעקב ביצה ס' ה'. מנחת שלמה ס' מ"ג.

וזה לשון ההרחב דבר ויקרא פרק כ"ה פסוק ו' והדרש בבכורות יב. אמר רב חזיא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות. פטורה מן הבכורה לאכילה אמר רחמנא ולא לשריפה וחייבת במתנות דלאכלה ואין הפי' דמצות שביעית שיהא לאכלה דוחה איסור בכורה וכמה לאווי דודאי אאל"כ. שהרי בקדשים ודאי מצות אכילה כתוב ביה ומכ"מ אינו דוחה איסור חלב וגה"נ. וכו' אלא הכי פירושה דכתיב לכם ולא לאכלה שהתורה נתנה שביעית לכם ולא לדבר אחר שיגיע לידי שרפה. וא"כ לענין בכורה הרי היא אינה לכם. ןמשו"ה פטורה מן הבכורה כדין בהמת הפקר וכו'.

וכ"כ בנזר הקודש בתמורה דף ע"ה עמוד ד'. בדף הספר. לישב קושית מהרי"ט דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה הוא מפני שלקח מדמי שביעית שהוא הפקר ואין לו זכיה בעצם הדמים הבאים מפירות שביעית להשתמש בהם איזה דבר שהוא אינו לאכילה וממילא בהמת שביעית פטורה מבכורה כיון דאם תהיה חייבת בבכורה תשרף ולכן מלכתחילה כיון שקנה במעות שביעית הוי מעות הפקר ובהמת הפקר פטורה. ולא שייך עשה דוחה ל"ת כיון שאין לו זכיה בבהמת שביעית ודו"ק. ולמ"ד שאין מצוה באכילת פירות שביעית לכן אין דין שיעור ולכן האיסור להפסיד כמו איסור אכילה בכ"ש ולכן שפיר הגמ' מקשה.

וראיתי בשו"ת עמודי אור ס' כ"ז דכתב לפי רש"י דס"ל בשבת כה. וביצה כז: דתרומה טמאה מותר להאכילה לכלבים מדאורייתא. אלא דאסור להשהותה משום תקלה דלמא אתא למיכל מינה. ולכן רבנן הצריכו שרפה. והקשה מסוגי' דבכורות יב. בהא דאמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה. ובכור יש שרפת אימורים. ואי חייבת בבכורה סלקי אימורים לגבוה. ופריך בגמ' מחלת שביעית האוכלה חייב מיתה. ואמאי כיון דאילו נטמאה בשרפה יש לפטור עיסת שביעית מחלה. ומשני שאני הכא דכתיב לדורותיכם. משמע אפי' בשביעית. ע"ש ולפי רש"י דתרומה טמאה אפשר להאכילה לכלבים וחלה כתרומה. א"כ מאי פריך דהרי פירות שביעית דינם להאכיל לאדם ולבהמה ובמה שמאכיל לבהמה מקיים קדושת שביעית דבשביעית איתא ולבהמתך ולחי' אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ולכן שפיר עיסת שביעית חייבת בחלה כיון דאפ' אם נטמאת מאכילה לבהמה מקיים בזה דין שביעית משא"כ בבכור שהאימורים לשרפה.

 

ואע"ג דלאוכלי אדם לא נותנים לבהמה כפי שכתב הרמב"ם פ"ה משמיטה הל' ה' – מ"מ כאן נטמא ולא ראוי לאדם. ועוד מיעוט זה רק מדרבנן והראי' שאם בהמה אוכלת מאכל אדם לא מונעין ממנה ונשאר בצ"ע.

ובנזר הקודש תמורה דף עה: אות כ"ח כתב לישב ע"פ מה שכתב לישב דברי המהרי"ט אלגזי דפירות שביעית יש לו זכיה רק לאכול וכל שאינו לאכילה אין לו שום זכות בחליפין שלקח מפירות שביעית ולכן אם קנה בהמה בפירות שביעית הוי הפקר ובהמת הפקר פטורה מבכורה כמבואר בתוספתא דבכורות ר' פ"ב. ודלא כהטורי אבן דכתב בהמת הפקר חייבת בבכורה והא דקאמר רב חסדא לאכלה ולא לשרפה הכוונה כיון שלא נתנה לו התורה שום זכות אחר מלבד אכילה ממלא אין לו זכות בבכורה שיש בזה מטרת הקרבה וא"כ לא שייך לומר עשה דבכור דהוא חמור דבכורת  שחוטי חוץ ידחה עשה של לאכילה ולא לשרפה כיון שאין לו שום זכיה בבכור לא שייך דין זה של עשה דוחה עשה ודו"ק ובזה ג"כ ישב קושית עמודי אור.

דכוונת התורה לאכלה ולא לשרפה. דבדבר שהוא לשרפה אין לו שום זכיה. ובדבר הפקר אין דין חלה. כמבואר בשו"ע ס' ש"ל. דגלגול הפקר פוטר. ומצאנו מחלוקת בירושלמי בפירות שביעית שזוכה בהם מתי הם שלו. דבירושלמי פ' זה בורר הל' ח' וז"ל מאימתי זוכה בפירות שביעית רבי יהודה סבר משעה שנותן בסל. רבי יוסי סובר אפילו נותן בתוך כליו לא זוכה בהם לעולם והוי הפקר. נמצא לרבי יוסי אף פעם לא זוכה – ולרבי יהודה דס"ל דזוכה היינו זוכה רק למה שיש לו זכות דהיינו לאכילה או לקדש לו אשה אבל לא לשאר דברים. וממילא אין לו זכות לאבדן ולכלותם כמו שרפה. ואע"פ שיש זכות אכילה גם לבהמה. בשביעית דכתיב ולבהמתך ולחי' אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. וא"כ לא נפקע שם חלה במה שנותן לבהמה לאכול. ולזה התכוון בעל עמודי אור אבל זה ליתא דיש הבדל בין נותן לבהמה בתור אכילה לבין נותן בתור כליון. דזה אסור וכיון שאין לו שום זכות קנין כשנותן בתורת כליון והוי זכיות כזכיה מהפקר ועיסת הפקר פטורה מחלה. עוד הקשה מהרי"ט אלגזי כיון דקימ"ל חלה אין לה שיעור מהתורה ממילא יכול להפריש חלה במשהו וחל על זה שם חלה והדרשה לאכלה ולא להפסד זה בכזית-ולכן עיסת שביעית חייבת בחלה.

עוד קשה דמצאנו מחלוקת רש"י ותוס' בשיעור לקבל טומאה האם בעינן כביצה. דלטמאות לכו"ע בעי שיעור כביצה אבל לקבל טומאה דעת רש"י יש הבדל בין לקבל טומאה לטמאות לקבל טומאה סגי אפי' פחות מכביצה וכל דהו מקבל טומאה – ותוס' חולקים וס"ל דגם לקבל טומאה בעי כביצה. וקשה הרי בהפרשת חלה גם אם נטמאת אין הפסד. דשיעור חלה מקיים בכל שהוא – וטומאה לאכלה ולא להפסד אם נטמאה בכזית.

 

אבל אם נאמר דהתורה לא נתנה שום זכות בפירות שביעית חוץ מאכילה. נמצא לפ"ז הוא הפקר והפקר פטור מחלה ואין נפקא מינה אם מפריש בחלה שיעור או פחות משיעור.

עוד ישב אע"ג דחלה אין לה שיעור מ"מ יש מצות קריאת שם ומצות נתינה קריאת שם בכל שהוא – אבל יש מצות נתינה ובזה בעינן דבר חשוב כפי שכתב תוס' רי"ד בקידושין נח. ונוב"י ביו"ד ס' כ"א כתב כן מסברא דנפשו. ולא זכר שקדמו בעל התוס' רי"ד. נמצא אי אמרינן דמצות חלה נוהגת בשביעית היינו מצות חלה ושיעורה דהיינו אחד מכ"ד. ולכן אין לחלק בין נתינה להפסד. ואין מקום לחלק נתינה לחצאין אע"ג דבדיעבד אם הפריש מעט יצא  מידי טבלא מ"מ התורה נתנה מצוה דחלה שלא לקיים לכתחילה המצוה בשלימות.

עוד פי' לפי המל"מ פ"ג דתרומות הלכה ז' שכתב דלאחר שחכמים נתנו שיעור אם נתן פחות משיעור לא יצא ולא חל. והפירות בטבלן. ולפ"ז אין מקום לומר שיפריש פחות. וכ"כ הירושלמי ע"ש אבל מהרי"ט בקושיתו פליג על המל"מ. דס"ל למהרי"ט בח"א ס' י"ח דדוקא בדבר שיש לו שיעור מהתורה כמו תרומת מעשר בזה שייך הדין אם נתן פחות לא יצא לא כן הפרשת חלה שלא מפורשת בתורה.

ומגמ' קידושין נח. לא משמע כמל"מ דהגמ' אמרה גונב טבלו של חבירו ס"ל לשמואל חטה אחת פוטרת כל הכרי ולפי המל"מ לאחר שחכמים נתנו שיעור בעי שיעור גמור. וא"כ למה יתרום הגנב. כיון דאינו יוצא ידי טבלו במה שהפריש. כיון דלא עשה כתקנת חכמים ודו"ק. עכת"ד.

ויש לעמוד בדברי הרמב"ם שכתב דטעם הפיטור בלוקח בהמה בשביעית פטורה מן הבכורה הטעם משום לאכלה ולא לסחורה. ואם תהיה חייבת בבכורה ה"ז משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית. והראב"ד תמה עליו דבגמ' נאמר הטעם לאכלה ולא לשרפה. ויש להוכיח כדעת הראב"ד דהגמ' שאלה מחלה שנטמאית ושם הטעם משום לאכלה ולא לשרפה. והלחם משנה עמד שם על הדוחק לפי הרמב"ם.

והנה התוס' הקשו על הגמ' בס"ד בעיסת חלה פטורה משום דאילו מטמאה בשרפה תהיה עיסה זו פטורה משום לאכלה ולא לשרפה – והקשו התוס' הרי בעיסת שביעית שנטמאה יכול להביא עיסה אחרת ויגלגל ויקיף ויפריש עליה ממקום אחר – ולא נשרפת החלה ויש מקום לחייבה בשביעית בלי לשרוף – ותרצו התוס' הא חלה פטורה של שביעית וכשמביא עיסה אחרת שחייבת הוי מפריש מחיוב על פיטור. ע"כ והיינו דתוס' ס"ל דלולי לדורותיכם עיסת שביעית פטורה מחלה. והרי זה כעיסה שפטורה מן החלה ממילא הוי כמפריש מחיוב על פיטור.

 

ולכאו' איך יפריש מעיסה אחרת על כרחך של שישית ואי של שישית הרי מפריש משנה על חברתה וקימ"ל צריך להפריש מאותה שנה כמבואר בפרק ד' דחלה. וכן נפסק בשו"ע ס' שכ"ד. וגם מהרי"ט אלגזי עמד על כך ואם נאמר דהתוס' איירי מעיסה דנלקה בפירות שביעית דתפסה דמיה וא"כ הוי מפריש מעיסת שביעית על עיסת שביעית. והיינו התוס' ס"ל דיפריש מפירות שנה שישית שחייבת בחלה ויפטור פירות שנה שישית שהוחלפו בפירות שביעית שיש עליהם קדושת שביעית והוי אותה שנה ועל זה תרצו – דכיון דפירות שביעית פטורים מדין לאכלה ולא לשרפה לכן הוי מחיוב על הפיטור.

ומשמע מתוס' כיון דע"כ איירי בפירות של שישית דחלה עליהם קדושת שביעית ע"י התפסה ותפיסת דמים משמע דפירות חולין שהוחלפו או נקנו במעות שביעית חלה עליהם כל קדושת שביעית. ויצא דין חדש לפי תוס' פירות שישית דחייבים במעשר כשתחול עליהם קדושת שביעית הרי נהפכו לפירות שביעית דפטורין מהמעשר.

אמנם הרמב"ם יש לו דרך אחרת החולקת על התוס'. וס"ל דשביעית אפקעתא דמלכא דהיינו התורה שללה בשביעית מכל החיובים שהפירות נתחייבו בכל השנים וזה נכלל בהא דאמרה התורה לאכלה. ונמצא פירות שביעית יש בהם דין פיטור מכל החיובים של פירות שאר השנים. וכן מצד שגדלו בשנת פיטור – ולכן פירות שביעית פטורים א. מצד הדין ב. מצד גידולם בשנת פיטור. ונ"מ לחילופי פירות שביעית בפירות שישית. דמצד פיטור פירות שביעית שגדלו בשביעית באופן דהחילופין הם פירות שישית חייבים ולא נפטרו. ולכן התוס' ס"ל דמשכחת לפטור חלה של חילופי שביעית בפירות שישית. אבל לפי הרמב"ם הטעם משום סחורה וא"כ צריך להפריש לפי חשבון על עיסה זו דחליפי שביעית והרי זה בכלל סחורה.

והנה בעצם דין פירות שביעית דתופסין דמיהן – יש לעיין אם התפיס על פירות שישית שהם טבל – שנהפכו לפירות שביעית האם פקע חיובם מתרומות ומעשרות כמו פירות שביעית ממש. וצדדי הספק הוא האם כיון דחל עליהם דין שביעית חל לכל הדינים. ופטורים מתרומות ומעשרות או דלמא שאני פירות שביעית שגדלו בהפקר. משא"כ באופן זה שכבר חל על הפירות וזה לא נפקע ומה שמועיל התפסה רק לענין קדושת שביעית.

ואם נאמר דקדושת שביעית פוטרת מתרומות ומעשרות ולכן כל שנתפס בקדושת שביעית פטור מתרומות ומעשרות אע"פ שלא גדל בשביעית תתיישב בזה קושית הטו"א למה צריך פסוק לפטור שביעית ממעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם פטור.

 

ותמה תיפוק ליה דשביעית הפקר והפקר פטור ממעשר מדכתיב ובא הלוי כי אין חלק ונחלה עמך. יצא זה שיש לו חלק ונחלה ונשאר בצ"ע. ולפי הנ"ל ניחא דהתורה באה לפטור את גידולי שישית שחייבים בתו"מ שנתפסו בשביעית. שזה אינו הפקר אמנם כיון שקדושת שביעית חלה עליהם וחייב בביעור כשכלה מן השדה שפטור מתרומות ומעשרות.

ולכאו' פירות שישית דחל עליהם חיוב תרומות ומעשרות איך נפקעו ע"י שהתפסתי אותם בפירות שביעית או קניתי אותם בדמי שביעית הרי הם חייבים ואני הוספתי קדושה ואיך אפשר להפקיע חיוב. ואם נאמר דפירות שישית לפני מירוח. שקנאם במעות שביעית באופן זה אם מירחם. פטורים מפסוק ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה – ומירוח לא מחייב אותם. והנה התוס' כתבו דלמה לא מפריש חלה משישית על שנת שביעית דהוי מן החיוב על הפטור – משמע דפירות שביעית שנתפסו הוי פטור לגמרי לפ"ז גם אם התפיס בפירות שישית שהם טבל ג"כ פטורים.

ויש לחלק דבשביעית התפיס בחטים החטים הם של שביעית – החיוב חלה חל בגלגול העיסה בגלגול הוי עיסה של שביעית ופטורה. לס"ד דגמ' משא"כ במתפיס בפירות ששית שחייבים אפשר לומר דהחיוב בתרומות ומעשרות לא פקע.

והתשב"ץ ח"ב ס' רמ"ז כתב ולא שאלת אם היו חייבין בשביעית בתרומה ומעשר ושאר מתנות עניים כלקט שכחה ופאה. ונראה שהיו פטורים שהרי שדה הפקר הוא פטור מכל אלו המתנות – ושנת השמיטה הפקר היא וכן בספרי עשר תעשר יצאה שביעית שאינה חייבת במעשר וכן בפ' חלה – ושם אמרו עיסת שביעית חייבת בחלה ובסוף פ"ק דבכורות דף יב. יהיב טעמא בחלה דכתיב לדורותיכם. ומההוא טעמא דהוה ס"ל סבירא לן למיפטר עיסת שביעית מחלה אי לאו דכתיב לדורותיכם דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. דחלה דנטמאת בת שריפה היא ומההוא טעמא יש לפטור מתרומה דהרי בתרומה טמאה היא בשריפה כמו חלה ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. וליכא קרא בתרומה לדורותיכם משמע דרק עיסת שביעית חייבת בחלה ולא בתרומה ע"כ.

והנה משנה מפורשת בפ"ט משביעית משנה ט'. האוכל מעיסת שביעית עד שלא  הורמה חלתה חייב מיתה. וכתב הר"ש איצטריך דלא תימא אין חלה בעיסת שביעית דכתיב לאכלה ולא לשריפה ואם נטמאת החלה טעונה שריפה קימ"ל דחייבת כדאיתא בבכורות דף יב: דכתיב לדורותיכם. ע"ש ופ' מלכי צדק שם כתב הטעם למה חייבת כיון דעיקר חלה לאכילה ועוד אמר קרא לדורותיכם. ע"ש הרי דכתב שני טעמים ובעצם שני הטעמים ישנם בגמ' לחלק בין בהמת שביעית. לחלת שביעית וכשהגמ' אמרה נילף מיניה.

 

תרצה הגמ' שאני חלה דעיקרה לאכילה . דגמ' קודם הביאה פסוק לדורותיכם ואי אפשר ללמוד כיון דחלה עיקרה לאכילה. ובכור שנלקח בדמי שביעית עיקרו לשריפה.

ונפקא מינה בעיסה טמאה שמפריש חלה בטומאה דהתם נמי עיקרה לשריפה והאוכל ממנה לפני הפרשת חלה חייב מיתה. ואע"ג דעיקרה לשריפה חייב משום לדורותיכם וכן בשביעית והטעם כיון דכתיב לדורותיכם שגם עיסת שביעית חייבת בחלה. אולפ הר"ש ס"ל דגם עיסה טהורה שעיקרה לאכילה בעי קרא לדורותיכם שעיסת שביעית חייבת בחלה. משום דאילו מטמיא בעיא שריפה ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה. והנה בעיקר החיוב בחלה משום דכתיב לדורותיכם. רק רצינו ללמוד בהמה שנלקחה בשביעית דפטורה מבכורה – מחלה כיון דגם חלה אם נטמאת בשריפה ע"ז הגמ' מחלקת חלה עיקרה לאכילה. בכור עיקרו לשריפה. וזה כתוב מפורש בתשב"ץ דבחלה כתיב לדורותיכם משום דאי לאו לדורותיכם הוה אמינא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. ולפ"ז בתרומה שאין לדורותיכם יהיה פטור דמאותו טעם דס"ד לפטור חלה כיון דאותו טעם ישנו בתרומה. ובחלה כתוב לדורותיכם ובתרומה לא כתוב לדורותיכם. והא דלא גמרינן תרומה מחלה. דלכאו' לאחר שיש פסוק לדורותיכם בחלה הגמ' הקשתה נילף בכור מחלה. ותרצה הגמ' זה עיקרו לאכילה וזה עיקרו לשריפה. ונמצא אם שניהם עיקרם לאכילה היה אפשר ללמוד. מחלה לפ"ז תרומה שעיקרה לאכילה נילף מחלה ולמה התשב"ץ ס"ל דשביעית פטורה מתרומות.

והנה יש חילוק בין חלה לתרומה. ולמה התשב"ץ ור"ש נקטו הטעם בחלה משום לדורותיכם. ומצאנו ברמב"ם פ"א מהלכות תרומות הל' כ"ב – פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה שנאמר שמה – שמה אתם חייבים בין פירות הארץ בין פירות חו"ל וכתב הכ"מ שרק בחלה חייבין פירות חו"ל שנכנסו לארץ אבל לא בתרומות ומעשרות – ולכן ס"ל לתשב"ץ שרק חלה חייבת בשביעית ולא תרומות ומעשרות. דבחלה משכחת פירות שאין עליהם קדושת שביעית שחייבים בחלה לכן משום לדורותיכם חייב. משא"כ תרומות ומעשרות שישנם אך ורק בפירות שגדלו בארץ. שיש עליהם קדושת שביעית לכן פטורים. כיון דתרומה טמאה בשריפה. ושמא לזה רמזו תוס' הכא. דהקשו לגמר בכור מחלה ותרצו בכור וחלה מתקיים בשביעית משאר פירות. ובבהמות אחרות. והכוונה בפירות אחרים היינו פירות חו"ל שנכנסו בשביעית לארץ שאין עליהם קדושת שביעית וחייבים בחלה ולכן גם בפירות שביעית שיש עליהם קדושת שביעית חייבים בחלה אבל בתרומה דלא משכחת לה אלא בפירות שאין עליהם קדושת שביעית משוה"כ פירות שביעית פטורים מתרומה בשעת גלגול ולכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ והגלגול היה בארץ חייב.

 

משא"כ בפי' חו"ל שגמר מלאכתם בחו"ל אם נכנסו לא חייבים בתרו"מ דתרומה ומעשר חיובם בשעת גמר מלאכה. ולכן ציין הרמב"ם שאם גמר מלאכתן בארץ חייבים מדרבנן.

ויש לדקדק לפי התשב"ץ שטעם פיטור פירות שביעית מן התרומה משום שאם נטמאו חייבים שריפה ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה ובתחילת דבריו כתב דשביעית חייבת בבכורים הרי בכורים יש להם אותו דין כמו תרומה. וכמו שבתרומה פטורים הו"ה בבכורים כמו שכתב הרמב"ם פ' ט"ו מהלכות תרומה הל' כ' תרומה גדולה ותרומת מעשר והחלה והבכורים נקראו תרומה ובהל' כ"א כתב לפיכך דין ארבעתן לענין דימוע ואכילה אחד הוא ואם נטמאו ישרפו. וכו' אלא שבכורים אסור להסיק בכורים טמאים תחת תבשילו. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מבכורים הל' י"ט מפני שהם כקודשי המקדש – דבתרומה יש לימוד מיוחד ואני הנה נתתי משמרת תרומתי בב' תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה. אבל בבכורים אין פסוק. ובבכורים אין פסוק לדורותיכם א"כ מהאי טעמא יש לפטור שביעית מבכורים ותרומה. דלאכלה ולא לשריפה.

ויש ליישב את דברי התשב"ץ. דהרמב"ם לשיטתו דפסק בפ' ד' מהלכות בכורים הל' י' הביא בכוריו ונטמאו בעזרה נופצם שם ואינו קורא וכתב הראב"ד אמר אברהם יניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו. הרי מבואר מדברי הראב"ד דבכורים אין דינם בשריפה כדעת הרמב"ם וכל הדין של לאכלה ולא לשריפה זה אם עושה בידים כפי שכתב מהרי"ט ח"א ס' פ"ג לאכלה ולא להפסד היינו אם עושה בידים אבל לגרום להם הפסד כגון שמניחם להירקב מאליהם על זה אין צווי התורה דגרם הפסד מותר. ולכן אין בהם הדין של לאכלה ולא לשריפה כמו בתרומה דבתרומה טמאה יש פסוק שמסיקה תחת תנורו. ויש ההגבלה לאכלה ולא לשריפה משא"כ בבכורים שאין דינם בשריפה – לכן יש ללמוד שפיר מחלה שפירות שביעית חייבים בבכורים ע"ש.

ובר"ה ט"ו אמרה הגמ' אתרוג של שישית שנכנס לשביעית פטור מן המעשר והטעם כתב רש"י דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה. מה חיה לא חייבת במעשר גם אדם לא חייב. והקשה הטורי אבן תיפוק ליה דשביעית הפקר – והפקר פטור דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך – יצא זה שיש לו חלק ונחלה – ולמה צריכים פסוקים לפטור שביעית ממעשר – הרי כל שלא חייב במעשר לא חייב בתרומה. וכתב לתרץ דהפקר פטור אחר מירוח. אבל הפקיר או זכה מהפקר לפני מירוח ועשה מירוח גם הפקר חייב ולכן צריך פסוק לפטור בשביעית והקשה דגמ' ערוכה בב"ק כח. המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו פטור. הרי כל שהוא הפקר אפי' לפני מירוח פטור ולמה צריך פסוק בשביעית.

 

ועוד הקשה הטורי אבן למה צריך פסוק לפטור שביעית ממעשר – הרי כל שפטור מתרומה פטור ממעשר ושביעית כיון דאילו נטמאת צריך לשרוף ורחמנא אמר לאכלה ולא לשרפה – לכן תרומה לא נוהגת בשביעית וא"כ הו"ה מעשר. וכ"כ הרמב"ם פ"א ממעשר ה"ז. כל שהוא פטור מן התרומה פטור מן המעשר. ובהל' מעשר שני פ"א הל' י"ב כל הפטור ממעשר ראשון פטור ממעשר שני ומעשר עני. וכל שחייב במעשר ראשון חייב בשניהם. ויש לישב דכל הפטורים בתרומה פטור ממעשר היינו אם הפטור משום תרומה אבל הפטור ששביעית פטורה מתרומה זה לא מהלכות תרומה אלא מהלכות שביעית שנאמר בשביעית לאכלה ולא לשרפה והיות ותרומה של שביעית אם נטמאת צריך לשורפה – הרי פטורה מדין שביעית ודין זה לא שייך במעשר דמעשר טמא אין דין שריפה א"כ שפיר פירות שביעית חייבים במעשר ולכן צריך פסוק לפטור פירות שביעית ממעשר. כי מה שפטור בתרומה פוטר בשביעית היינו אם הפיטור בתרומה מצד הלכות תרומה ולא דין אחר. ודו"ק כ"כ בשו"ת משנת יעבץ ח"א או"ח ס' ל"ג. ולעיל ישבנו דאתה לפירות ששית שנתפסו בפירות שביעית.

אמנם מדברי הרמב"ם פ"ו ממתנות עניים ה"ה לא משמע כן שכתב שנת שמיטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשר כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני. וכתב הכסף משנה מקור לרמב"ם ספרי וכו'. ומשמע מדברי הרמב"ם הפיטור הוא משום הפקר שהפקר פטור ממעשר. כמו שכתב הרמב"ם פ"ב מתרומות הי"א. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מהל' שמיטה הל' כ"ד. שמצוה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשביעית וכו' והנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה וכו'.

והכ"מ פ"ו מהלכות מתנות עניים ה"ו כתב מקור לרמב"ם ספרי פר' ראה וזה לשון הספרי יכול אף שנת שביעית תהא חייבת במעשר ת"ל שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצאה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר. הרי שיש פטור מיוחד לשנה שביעית ולימוד שונה. שנת המעשר וכל שפטור ממעשר פטור מתרומה. וכ"כ המהרי"ט ח"א ס' מ"ג דילפינן משנת המעשר דשביעית פטורה מתרומות ומעשרות שכל שאינו חייב במעשר לא חייב בתרומה ולא מדין הפקר. וזה נגד דברי הרמב"ם דכתב הטעם של פיטור שביעית מדין הפקר – והפקר פטור מתרומות ומעשרות.

אמנם בהג' הגר"א גריס יכול שביעית תהיה חייבת בביעור ת"ל שנת המעשר שנה שחייבת במעשר חייבת בביעור יצאה שביעית שאינה חייבת בביעור. ולכאו' מה שייך ביעור בשביעית – הרי ביעור רק אם יש חיוב תו"מ ושביעית פטורה מתו"מ ולמה צריך פסוק לפטור מביעור – כדתניא בספרי ערב יו"ט האחרון של פסח של שנת רביעית ושל שביעית חייב ביעור

 

לכן יש להסביר הדברים ע"פ מחלוקת שיש בין מר"ן הב"י באבקת רוכל לבין מהרי"ט אי שביעית אפקעתא דמלכא ואפ"ה צריך הבעלים להפקיר או שאין שום קשר לבעלים בשביעית וזה הפקר גמור.

במחלוקת הב"י והמבי"ט. התורה צוותה והשביעית תשמטנה ונטשתה ובזה כתב הרב ב"י בשו"ת אבקת רוכל בס' כ"ד הביאו המנ"ח מצוה פ"ד ופאת השולחן שאדם צריך להפקיר בפני שלשה ואם לא הפקיר השדה שלו. ופירות חייבים בכל החיובים – אמנם המבי"ט ס"ל דגם אם לא הפקיר הם מופקרים מעצמם דשביעית אפקעתא דמלכא ונ"מ בקרקע של חש"ו. וכ"כ מנ"ח מצוה פ"ד. דלמרן ב"י חייבים הפירות בתרומות ומעשרות. ולפי המבי"ט אפקעתא דמלכא.

וכתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סימן צ' ד"ה והטעם. שכן משמע לשון הרמב"ם פ"ד הל' כ"ד שכתב להשמיט כל מה שתוציא הארץ שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה. משמע שצריך להפקיר בפיו. וכן משמע מס' המצוות של הרמב"ם מצוה קל"ד שציוונו להפקיר כל מה שתצמח. והוסיף האגרות משה ומה שכתב והנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה וכו' ויש שדחו דאיך שנפרש הפסוק בתורה נפרש הרמב"ם דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה משמע אפקעתא דמלכא. ומשמע האדם עצמו כי זה המחלוקת הב"י והמבי"ט וא"כ גם הרמב"ם אפשר להסביר כב"י או כמבי"ט. וגמ' במ. לט. משמע דשביעית אפקעתא דמלכא ופי' רש"י מצות המלך.

ובחזו"א שביעית ס' ט' אות י"ח וסי' י"ט אות כ"ד הוכיח כמבי"ט דשביעית אפקעתא דמלכא. והביא שם כמה ראיות וכתב האף מר"ן ב"י ס"ל כן ומה דכתב שביעית חייבת בתו"מ היינו בשדה גוי כל זמן שלא הפקיר.

וכתבו האחרונים דגם אם שביעית אפקעתא דמלכא מ"מ חובה להפקיר כמו בבכור אע"פ שקדוש מרחם מצוה להקדישו. כ"כ הגרי"פ על הרס"ג מצוה סא. ד"ה ובאמת וכ"כ בקהילות יעקב יבמות ס' י' אות ב' ובקהילות יעקב על שביעית ס' י"ג אות ב'. ועוד נ"מ בין הב"י והמבי"ט אם ההפקר הוא שפוטר הפירות מתרומות ומעשרות או שנת השביעית פוטרת. ונ"מ לב"י אם לא הפקיר הפירות שלו וחל עליהם דיני מעשרות דאם שביעית אפקעתא דגברא והוא המפקיר כל עוד שלא הפקיר חייב במעשר. ואם קדושת שביעית פוטרת אין נ"מ בין אם הפקיר ללא הפקיר.

 

וכתב הח"ס ס' ס' סב. דהא דאמר רבי יוסי בנדרים מג. דאין הפקר חל עד דאתי לרשות זוכה. היינו בהפקר הנפעל ע"י אדם. אבל הפקר דאפקעתא דמלכא גם לרבי יוסי מהני. דמיד כשיצא מרשות הבעלים כל היכא דאיתיה בי גזר דרחמנא איתיה. וחדש הח"ס ע"פ מה שכתב הר"ן בפסחים דגלוי דעת מוציא אותו מרשותו מאחר ושני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאו הכתוב ברשותו חמץ בפסח ובור ברשות הרבים בגילוי דעת בעלמא יוצא מרשות. הכא נמי בשביעית למ"ד אפקעתא דמלכא בגילוי דעת בעלמא יוצא מרשותו.

ולפי הח"ס יצא יסוד אע"פ דשביעית אפקעתא דמלכא מ"מ יש מצוה על הבעלים להפקיר כמו חמץ. והראי' מהפסוק והשביעית תשמטנה ונטשתה. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם חלק ו' ס' קכ"ז דאפי' למ"ד שביעית אפקעתא דמלכא מ"מ יש מצוה על הבעלים להפקיר. וכ"כ בשו"ת אגרות משה ח"ג ס' ד' ודייק כן מדברי הרמב"ם וכ"כ בקהילות יעקב יבמות ס' י' אות ב'. ומהר"ם שיק למצוה פד.

ולפ"ז מיושבת קושית הטו"א למה צריך פסוק לפטור שביעית מפסוק ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם פטור. והקשה הטורי אבן תיפוק ליה דשביעית הפקר והפקר פטור ממעשר. ובפרט לפי המבי"ט דס"ל דשביעית אפקעתא דמלכא – ולפי דברי הח"ס ניחא כיון דהתורה ציוותה שהבעלים חייבים להפקיר כמו חמץ וס"ד אם הבעלים לא הפקירו הוא ברשותו וחייב בתרומות ומעשרות – קמ"ל אע"פ שבעלים לא הפקירו פטורים מתרומות ומעשרות – שלומדים מפסוק ויתרם תאכל חית השדה ודו"ק.

וכן כתב הרדב"ז בקונטרס השמיטה וכן בבית רידב"ז ס' ב' סעיף ח' דלשיטת המבי"ט שרחמנא אפקריה זהו רק כשבעל הבית אינו מפקיר. אבל אם בעל הבית מפקיר חל מדין הפקר בעל הבית ולא נכח רחמנא. ועוד נ"מ בין הב"י למבי"ט דאם זה אפקעתא דגברא בעי הפקר בפני ג' ולפי המבי"ט כפי שפירש הח"ס סגי בפני אחד גילוי דעת לבד מהני. כמו חמץ וראה באגרות משה ח"ג ס' צ'.

וכן לדעת מר"ן הב"י באבקת רוכל ס' כ"ד שהסתפק אי מצות שביעית היא אקרקפתא דגברא דרחמנא ציוהו להפקיר פירותיו ומחוייב להפקיר ואם אינו מפקיר אינו הפקר ועובר על גזרת השי"ת ואין אחר יכול ליטלו והרי הוא גזל ביד אחרים כל זמן שלא הפקיר. ומבואר בכמה מקומות וכ"כ הרמב"ם פ"ו ממתנות עניים הל' ה' דשביעית פטור מן מעשר כיון דהוא הפקר והפקר פטור מן המעשר א"כ כל זמן שלא הפקיר חייב לעשר. או דילמא הפקר זה אפקעתא דמלכא. ואם נעל כרמו עובר על עשה וגוזל את הכרמים אבל ממילא הוא הפקר ופטור ממעשר. וכן אם אחר זכה בעל כרחם של בעלים הוי שלו.

 

ומהרי"ט בח"א ס' מ"ג נחלק על הב"י וס"ל אפקעתא דמלכא ובס' פאת השולחן ס' כ"ג אות כ"ט האריך להעמיד דברי מר"ן הב"י. ובס' תורת הארץ פ"ח אות י"ח. וחזו"א שביעית ס' י"ט אות כ"ד.

שכתב מר"ן באבקת רוכל ס' כ"ד שכתב דמה שנפטרו פירות שביעית ממעשרות הוא משום הפקר ומה שלא הופקר חייב. ומה שתמה ר' משה אתו מי שנעל כרמו ולא הפקירו יהיה חייב הדין כן הוא. דאע"ג דרחמנא אפקריה איהו נמי בעי להפקיר. ותמה עליו המהרי"ט ח"א סי' מ"ג מדברי הספרי יכול שביעית תהיה חייבת במעשר ת"ל שנת המעשר יש שנה שהיא פטורה והיא שביעית. ומשמע מעצם הדין ולא מדין הפקר. ולפי גירסת הגר"א ניחא – דאיירי בביעור – ולכן בשביעית לא שנת מעשר כיון שאדם מפקיר – הרי אם לא הפקיר וחייבת השדה בתרו"מ מ"מ בביעור פטור – משום דשביעית לא שנת המעשר – וזה ברור ונכון לדעת מר"ן הב"י.

ולכן ניחא הכ"מ בפ"ו ממתנות עניים. שכתב הרמב"ם שביעית הפקר והכ"מ הביא פסוק וכל שביעית תהיה חייבת במעשר ת"ל שנת המעשר. ולפי הגר"א באמת שביעית פטורה מדין הפקר ואם גדר כרמו ולא הפקירו חייב בתרו"מ ומ"מ אין דין ביעור כיון דביעור רק בשנת המעשר ושביעית לא שנת המעשר. ודו"ק.

והרמב"ם במצוה קל"ד. כתב היא שנצטוונו להפקיר. ובמצוה קל"ו לענין יובל היא שצוה לקדש שנת החמישים שנה לבטל העבודה בה כמו שמיטה וכבר באר הכתוב שענין הקדושה שיהיו פירותיה מופקרים. ואמר קרא כי יובל הוא קודש תהיה לכם. וכו' וילפינן שתופסת את דמיה.

והרי בב' מצוות אלו שביעית ויובל רואים שני דינים נפרדים בשביעית מצוה להפקיר. ביובל הפירות הם הפקר. דהיינו מופקעים מצד עצמם. ורואים שפירות שביעית אע"פ שהם אפקעתא דמלכא הוא הם ברשות הבעלים כיון שמצוה להפקיר. ואם יצאו מרשותו איזה מצוה ונכון שכל אחד יש לו זכות לקחת פירות אלו מ"מ לא יצאו מרשות בעלים כל עוד לא בא אחר לזכות הם ברשות הבעלים ורק הפקר מוציא לגמרי מרשות בעלים והגדרה זו מצאנו בנתיבות ס' רס"ג ס"ק ג' למ"ד יאוש מדין הפקר שונה הוא היאוש מההפקר – דמצאנו מחלוקת רבי יוסי ורבנן בנדרים מג. ר"י הפקר כמתנה – עד דאתי לרשות זוכה. ורבנן פליגי מ"מ ביאוש גם רבנן מודו עד דאתי לרשות זוכה.

 

לפ"ז מיושב מר"ן הב"י דשביעית אפקעתא דמלכא – מ"מ הבעלים צריכים להפקיר וכל שלא הפקירו חייב במעשר ותרומה כי הוא בעלים ולכן דייק מרן הב"י דלא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מדין הפקר. ולכן גדר כרמו ולא הפקיר אע"פ שזה אפקעתא דמלכא מ"מ יש דין שיש כאן בעלים כמו ביאוש לכו"ע אע"פ שהתיאש ולא הגיע לרשות זוכה חייב בתרומות ומעשרות. כדאיתא בירושלמי נדרים פ"ד הל' י' לר"י הפקר עד דאתי לרשות זוכה וחייב בתרומות ומעשרות.

לפ"ז מיושב דרש"י ס"ל דפירות שביעית חייבים בבכורים כיון דבכורים איתא בספרי ורמב"ם אדם יורד לתוך שדהו ורש"י ס"ל כמרן הב"י ושפיר יכול לומר ועתה הנה הבאתי מראשית האדמה אשר נתת לי דלפני שהפקירו הבעלים הקרקע שלהם. והתחייבו בבכורים ואפי' שהפקירו את הפירות לא נפקע חיובם בבכורים דיש הבדל בין תרומות ומעשרות שהחלות בגמר הפרי ודיגון – לביכורים שחלותם במחובר לפני גמר הפרי ולכן לפני שהגיע הפרי לעונת המעשרות אין עליו קדושת שביעית כדאיתא במשנה מעשרות פ"ג מ"ג לא ימכור פירותיו משהגיעו לעונת המעשרות. הרי ברור שחיוב קדושת שביעית רק אחר שהגיעו לעונת המעשרות. שראוי לאכילה ולכן אסור למכור פירות שביעית למי שחשוד – אבל בבכורים פסק הרמב"ם בפ"ב מבכורים הל' י"ט שמפריש במחובר לפני שבשלו כל צורכם שאז הוא זמן חיובם לפני חלות קדושת שביעית ולכן כשגדלו הפירות והגיעו לעונת המעשרות חל עליהם קדושת שביעית ולא פקע מהם חיוב בכורים.

לפ"ז הלימוד בגמ' בכורות יב: בהמת שביעית פטורה מבכורה כיון דיש אמורים לאכלה ולא לשרפה אמר רחמנא. ומהאי טעמא כתב התשב"ץ דפירות שביעית פטורין מתרומה כיון שאם נטמאו חייב לשרוף – לאכלה ולא לשריפה. ושאני חלה דכתיב לדורותיכם. וקשה לתשב"ץ למה פירות שביעית חייבים בבכורים. צ"ל כיון שחובת בכורים חלה על הפרי בזמן שהוא קטן ולא הגיע לעונת המעשרות ולא חלה עליו קדושת שביעית – לכן כשגדל הפרי ובאה קדושת שביעית לא יכולה להפקיע חלות שחלה קודם בקרקע. ולכן הפרי חייב בבכורים. ודו"ק.

והנה ע"פ רש"י ס"ל דשביעית אפקעתא דגברא – ולא אפקעתא דמלכא וכ"כ רש"י בר"ה טו. דחייב לאפקורי בשביעית הרי דהוא חיוב גברא וכ"כ מהר"ם שיק מצוה צא. בדברי רש"י. אמנם המזרחי וגור אריה פרשת משפטים  ואוה"ח  פ' כי תבוא כתבו דטעות סופר נפל בדברי רש"י ובאמת אין הביכורים חייבים בשביעית.

 

ובתפארת ישראל פ"ב דבכורים משנה ד' הביא סיוע לסוברים שאין בכורים נוהגים בשביעית ממה שאמרה המשנה מה בין בכורים לתרומות ומעשרות ולא אמר נ"מ לענין שביעית. ולפי מה שכתבנו לחלק בין בכורים דחל על הקרקע לתרו"מ דעל על הפרי ניחא דלא יכול נ"מ לענין בכורים כי דינם שונה וכ"כ הרב צבי פרנק זצ"ל בכרם ציון לישב. ולפ"ז קודם מפריש בכורים ואח"כ מפקיר.

ובחזו"א ערלה ס' י"א אות י"ח כתב לבאר דברי רש"י דמה שכתב רש"י שביעית חייבת בביכורים לאו בפירות שביעית קאמרי אלא פירות ששית שחנטו קודם ר"ה. של שביעית ותבואה שהביאה שליש קודם ר"ה וליקטן בשביעית ומביאן אחר בעצרת. וס"ד כיון שאין שנה זו שנת שמחה של אסיפת פירות ותבואה א"כ אף אותם שאין בהם קדושת שביעית והן שלו לא יביא קמ"ל דאף שביעית חייבים בביכורים ומדוקדק לשון רש"י אדם נכנס לתוך שדהו וכורך עליה גמי ומקדשה כדי ללמדנו דלא איירי בשדה הפקר שאין לו בעלים אלא איירי בשדהו שאינה הפקר וע"כ חנטו בששית ומביאן בשביעית. וכן הלשון דכתב רש"י שביעית חייבת בביכורים. ולא כתב פירות שביעית חייבין בביכורים.

 

עוד מאמרים

ערבי פסחים

  ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. והאי סמוך למנחה פ' רש"י קודם למנחה מעט. ורשב"ם פירש חצי שעה