המבשל בשבת קימ"ל בפ' אלו נערות לד. ובמרובה עא. וחולין ט"ו. גיטין נג. כרבי יהודה. דושמרתם את השבת כי קודם היא לכם היא קודש ואין מעשה קודש. ומ"מ המבשל בשבת המזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר מוצאי שבת. ואם בשל בשוגג גם לו מותר במוצאי שבת מיד.
וכן פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות שבת הל' כ"ג – ושו"ע ס' שי"ח סעיף א. ועל מה שכתב הרמב"ם ושו"ע דלמוצאי שבת מותר מיד במבשל בשוגג. כ"כ הרמב"ם פ"ו הל' ח' שכל הדין של המתנה בכדי שיעשו הוא רק באומר לעכו"ם שבקל יאמר לעכו"ם לכן קנסוהו – אבל בישראל אין דין בכדי שיעשו – וה"ה הביא דברי הרמב"ן דס"ל דגם במבשל בשוגג צריך לעשות בכדי שיעשו – ע"כ והטעם שלא יהנה ממלאכת בשבת.
ואם דבר שנתבשל בשבת במזיד נתערב בהיתר. כתב הרמ"א ביו"ד ס' ק"ב. דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דלמבשל אסור לעולם – אע"ג דלגבי כו"ע הוי דבר שיש לו מתירין. מ"מ כיון דלמבשל אסור לעולם לא חשוב דבר שיש לו מתירין ע"ש. ומג"א בשו"ע ס' שי"ח ס"ק ב' האריך להוכיח דהוי דבר שיש לו מתירין כיון דלאחרים אסור בו ביום ומותר למוצאי שבת – אף למבשל נגרר אחריהם.
ומה שכתב הרמ"א בס' ק"ב דלא הוי דבר שיש לו מתירין איירי בנתערב לאחר השבת. –
והביא המג"א דברי הרמ"א בשם מהרי"ם דאם נתערב אותו דבר שנתבשל בשבת באחרים לא הוי דבר שיל"מ דומ"י דתרומה ע"ש ותמה עליו דאין הנדון דומה לראי' דתרומה לא הוי אצל שום אדם דבר שיש לו מתירין דלכהן אף פעם לא נאסרה וגם היום מותר. ולישראל לעולם אסור – אבל הוא כיון דחל עליו שם דבר שיל"מ לאחרים אף לדידיה לא בטיל – ע"ש והנה מר"ן בב"י הביא דעת רבינו ירוחם דכתב דלא הוי דבר שיש לו מתירין. וכתב שיש להביא ראי' מיבמות פב. חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין אינה בטלה אבל חטאת טמאה שנתערבה מ"ק חתיכות טהורות ה"ז בטלה. ופריך ע"ש חטאת טהורה וע"ש חטאת טמאה. ומשני ר"א חטאת טהורה לא בטלה דהוי דבר שילו"מ ופי' רש"י שמותר לכהן ואסיקרא הא דרב אשי בדותא היא דלכהן מישרא שרי – ולישראל אסור – וא"כ חטאת טהורה לא הוי דבר שיש לו מתירין. –
ולפי המג"א כאן דכיון דלאחרים הוי דבר שיש לו מתירין גם לאותו שנאסר לו לעולם הוי דבר שיש לו מתירין נעמיד – בחטאת טהורה לכהן טמא או טבול יום דעכשו אסור לו והוי דבר שיש לו מתירין – ולכן חטאת טהורה לא בטלה. ולמה אמרה הגמ' הא דרב אשי בדותא.
הנה יש לדקדק בדברי הגמ' בחטאת טהורה – אי לכהן משרה שרי או לישראל תמיד אסור – למה לה לגמ' להאריך תגיד פשוט כיון דלישראל לעולם אסור לא הוי דבר שיש לו מתירין.
ומה שהביא המג"א ראי' מבכורים פ"ב משנה ב' דאם נתערב ביכורים מחוץ לירושלים שאוסרין בכל שהן אפי' לזרים לא בטל כיון דהוי דבר שיש לו מתירין לכהנים לכן לא בטל וגם לישראל הוי דבר שיש לו מתירין. –
ותרץ בחוו"ד יו"ד ס' ק"ב בביאורים אות ח' – דבבכורים יש שני איסורים לזר. א' איסור זרות. ב' מחוץ לירושלים דמצות עשה _____ שמה ואיסור זה לאו דוקא לישראל אלא כולל נמי כהנים – ולכן לא נתבטל אלף לזרים לענין אכילה חוץ לירושלים. נמי דאיסור זרות נתבטל מחמת שאין לו מתירין מ"מ איסור דחוץ לירושלים שאיסור זה גם לזרים לא נתבטל נמצא גם לגבי זרים הוי דבר שיש לו מתירין. משא"כ במבשל בשבת ונתערב למבשל עצמו לא הוי דבר שיש לו מתירין.
אמנם יש לחלק עוד ולהעמיד בהמר"ן ב"י והרמ"א ס"ס קב – דהרי מבשל בשבת אסור לו לעולם ולאחרים אסור עד מוצאי שבת נמצא שכל האיסור לאחרים הוא מכחו המבשל. תרומה אסורה מצד עצמה – ולכן אם אסור שנתבשל בשבת התערב ביום שבת דלאחרים הוי דבר שיל"מ – אמנם למבשל לא הוי דבר שיש לו מתירין לכן סברת המג"א כיון שלאחרים הוי דבר שיל"מ גם למבשל ומוכיח מביכורים שם דבר שיל"מ לכהנים – מצד עצמם ולכן הישראל נגרר – משא"כ כאן דכל האיסור לאחרים הוא מכח המבשל ולכן כל שעיקר האיסור לא הוי דבר שיל"מ גם לאחרים ג"כ לא הוי דבר שיל"מ וזה היפך סברת המג"א וסברה זו כתבה בח"ס ביו"ד ס' רכ"ג.
ויש לתמוה שמר"ן ב"י יו"ד ס"ס ק"ב הביא דין זה שמבשל בשבת לא הוי דבר שיל"מ בשם רבינו ירוחם ולמה לא הביא גמ' מפורשת בפ' הנודר מהירק נט. דקאמר בגמ' דקונמות הוי דבר שיל"מ משום דמצוה לאישתלו עליה משא"כ תרומה לא הוי דבשיל"מ בשביל כך. ומ"מ למה תרומה בלי טעם זה לא יהיה לה דין דשיל"מ אם נתערבה כיון דלכהן מותרת – אלא ע"כ היסוד של דבר שיש לו מתירין הוא היתר למי שנאסר בשבילו. וזה בדיוק הדין של הרמה שהביא רבינו ירוחם דמי שבשל במזיד לא נחשב דבר שיל"מ כיון דלא אף פעם לא יותר האיסור. ולכן בגמ' כתב הטעם של קונמות הוי דבר שיל"מ ולא מחמת דלאחרים מותר.
דמה שלאחרים מותר לא חשוב דבר שיל"מ אלא אם ניתר למי שנאסר בשבילו וכן הרמ"א בס' ק"ב הביא הדין של קונם דנתחייב דבר שיל"מ כיון שישנו _____ ומיד הביא הדין של מבשל בשבת בשם רבינו ירוחם דלא נחלק דבר שיל"מ כיון דלנאסר נשאר תמיד באיסור עולם והוא בעצם דברי הגמ'.
ויש לחלק בין בקונם למבשל בשבת. דבקונם לאחרים אף פעם לא נאסר לכן לא שייך לחול עליהם דין דבר שיל"מ ודמי לבשר ששהה ג' ימים בלי מליחה דמותר לצלי ומ"מ אם נתערב לא אמרינן דהוי דבר שיל"מ כיון דלצלי אף פעם לא נאסר. משא"כ במבשל בשבת במזיד דלו אסור לעולם וגם כו"ע היום אסור – אלא ההבדל הוא דלאחרים מותר למוצאי שבת. ולמבשל החמרנו עליו שאסור לעולם ולכן בתערובת דלאחרים הוי דבר שיל"מ. ואסור היום ולא מתבשל אי אפשר לומר שלמבשל כן יתבטל ברוב כיון דאיסורו חמור מאחרים גם בתערובת יש לאוסרו יותר מאחרים ודו"ק.
ומצאנו בזה ספק ביד המלך פ"ו משבת באדם שאסר על עצמו חתיכת בשר מדין שואח"ד. ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אם התערובת אסורה על אותו אדם.- כיון דלכל העולם מותר החתיכה והתערובת והרי כשבא שאלה זו לחכמים כולם מורין להתיר והאיסור על החתיכה היא מצד האדם האוסר שנאמן על עצמו אפי' נגד עדים. ולפי דעת הרמב"ם הספק מדרבנן. ולכן חתיכה זו היא בספק ושייך לומר שחכמים החמירו על הספק רק בחתיכה שגופה איסור ולא חתיכה כזו שחלות האיסור נקבע ע"י דיבורו. כיון דהיא מותרת אין מקום לאיסור וגם על האוסר עצמו הוא אסר את החתיכה בתורת ודאי ולא בתורת ספק וכיון דחכמים אסרו את הספק _____ בחתיכה שאסורה מצד עצמה אבל כאן אנו רוצים לאסור התערובת מדרבנן והיות והאיסור עצמו לא אסרו האדם אלא בתורת ודאי ולא ספק למה חכמים יאסרוהו עליו מספק.
לפ"ז אם טעם האיסור של האחרים במבשל בשבת מכח המבשל לא יעלה על הדעת שלמבשל יהיה מותר ולאחרים יהיה אסור מדין דשיל"מ וזו היא סברת המג"א אמנם דעת החולקים כח"ס קודם אנו דנים על המבשל ולגבי המבשל לא הוי דבר שיל"מ לכן אין מקום לאסור. וכן דעת החוו"ד.
ואפשר שמחלוקתם היא בטעם דבר שיל"מ שאפי' בולל לא בטיל דלרש"י הטעם משום עד שתאכלנו באיסור – תאכלנו בהיתר. ולהר"ן היא משום היתר בהיתר לא בטיל.
דלרש"י אנו דנים על המבשל לגבי המבשל צריך למצוא טעם עד שתאכלנו וזה לא שייך בו כי אין לו זמן היתר דאסור לו לעולם לכן מתבטל – אמנם המג"א ס"ל מטעמו של הר"ן וכיון שלאחרים מותר הוי היתר בהיתר – ולא בטיל.
ובשו"ת רב פעלים או"ח ס' י"ז הביא המחלוקת בין גדולי אשכנז שהביא הפר"ת בקו"א ליו"ד במעשה קצב ששחט שבע בהמות והוציא שתים וחצי בחוץ ונשארו ארבעה וחצי ונמצא מחט בבני מעיים – שדעת החלקת מחוקק והגאון העשיל – דעתם להתיר את שני החצאים. ודעת הרב בית הילל והגאון ברכת הזבח לאסור שני החצאים וטעמם שאי אפשר לדון על חצי בהמה מותר – וחצייה אסור.וע"ז תמה עליהם הפר"ח שכל זה סובב על דברי הט"ז שבכבש אחד אין מציאות חצי כשר וחצי טרף ולכן החכמים הנ"ל היו שהתירו שני חצאים והיו שאסרו שני החצאים. וכתב שכבר בספרי ס' ק"י סעיף כ"ג דזה טעות ביד האומרים כן והמנהג פשט אף אף בכבש אחד להתיר וחצי מה שיצא ופריש ולאסור החצי שנשאר בחנות וכל שיעור – חכמים רק הם וכל מי שלא מורה כן לא ידע באיסור והיתר בין ימינו לשמאלו ע"כ.
והגאון בעל תבואות שור הוכיח מעירובין עז. כדעת האוסרים שלא עושים דברי חכמים חוכא ואיטלולא אע"ג דמעיקר הדין כן הוא להתיר חצי שבחוץ ולאסור החצי שבפנים מ"מ לגבי אנשים נראה תמוה. וכ"כ הפר"ח בס' ק"י אות ג' דבספק דרבנן דקימ"ל לקולא אף דאיכא תרתי דסתרי לתרי גברי שפיר דמי והנ"מ היכא דלא מינכרא מילתא כגון ספק יממא ספק לילייא אבל במידי דאיתיה קמן מחזי מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא ולא שרירן.
וע"ז כתב הרב בו איש חי ברב פעלים להוכיח כדעת המג"א דגם למבשל אסור. דהגע עצמך דיושבים כולם בשולחן אחד ונתערב האיסור שנתבשל בשבת. למבשל עצמו יהיה מותר ולאחרים יהיה אסור. ובדבר זה גם הרב הפר"ח יודה דלא עבדינן חוכא ואיטלולא בדברים שסתרי ובשלמא בחצי כבש שיצא לחוץ כל חצי נמצא במקום ולא שייך שיבאו שניהם למקום אחד. כי ידוע שבעיר יש בשר כשר ובשר טרף אבל במושג אחד של המבשל עם האחרים – יש תרתי דסתרי – ויש להחמיר ולא סור גם על המבשל בשבת.
ועוד הביא טעם כיון דכל האיסור על האחרים מכח המבשל לא יעלה על הדעת דהאוסר מכוחו על האחרים דהיינו המבשל בשבת לעצמו יהיה מותר – ולאחרים שנאסרים מכוחו יהיה אסור – ודו"ק.