לעילוי נשמת ר' לוי ביסטריצקי זצ"ל, הרב הראשי לעיה"ק צפת,
שמסר נפשו לרומם את קרנה של הרבנות בכל אתר ואתר בהיותו ממונה מטעם הרבנות הראשית. הוסיף כבוד בהופעתו ובאמרי פיו, מבחינת מה שאמרו חז"ל: " אבן יקרה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו…" באבן היקרה הצליח אברהם אבינו להכניס גרים תחת כנפי השכינה במתק פיו והשפעתו האבהית. כן המנוח הרה"ג הרב ביסטריצקי זצ"ל הצליח לשכנע בחן ובנועם בעלי עסקים ורשתות הגדולות להיות ממושמעים לכללי הכשרות לפי השו"ע.
חבל על דאבדין ולא משתכחין יהי זכרו ברוך.
א. הגמ' ברכות דף מ', אמרה מברכין בורא פרי העץ, היכא דשקלת לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק פירא אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק לא מברכין עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ופי' רש"י גווזא הענף של העץ. ודייקו התוס' לגבי תותים ופרייזיש לברך עליהם בורא פרי העץ דהרי הענפים נשארים ונותנים פירות. וכתב הרא"ש פי' כיצד מברכין ס' כ"ג, כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ ועוד אומר סימן אחר בתוספתא דכלאים פ"ג כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברך עליו בורא פרי האדמה וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברך עליו בורא פרי העץ.
ובפ' כיצד מברכין כתב המרדכי בס' קל"א בשם הגאונים כל אילן דיבש בסיתוא וכלו גווזי וטרפי לגמרי בחורף והדר פאר משרשיו מברכין על פרותיו בורא פרי האדמה וכל היכא דאי שקלי לפירא איתא לגווזא והדר מפיק פירא זהו פרי העץ מכאן פסק רב יוסף וראב"י דאותן תותים ופריזש ובישונש וכיוצא בהם מברך עליהם בורא פרי האדמה והביא הרב מנוח אליהו ראי' מירושלמי מסכת כלאים דמברכין על כל מיני אטד בורא פרי האדמה. דקאמר התם ההיגין והאטדין מין אילן הם ואינן כלאים בכרם וכו' אבל מהר"ם אומר שנהגו העם לברך עליהם בורא פרי העץ שהרי דרך הענף להתקיים ימים רבים בשנה זו והדר אתי פרי בשנה האחרת ולכן מתקיים משנה לשנה וכן נהג ר"ת בשם אביו וכל פרי שספק לו אם ברכתו העץ או האדמה מברך עליו האדמה וכו'.
וכתב הרב חיי אדם הלכות ברכות כלל כ"א נשמת אדם ס' ק"ט דלשיטת הגאונים הכלל הוא שצמח נקרא כל שענפיו מתקיימים רק שנה אחת וענפיו כלים בחורף כיון שענפיו רכים. וכל שמתקיימים יותר משנה ובמשך השנה מתקשה הגזע והענפים, הוי אילן בשנתו הראשונה אפילו שעדין רך שהרי העץ הזה יגדל פירות וזהו שיטת רש"י והגאונים שהביא המרדכי והב"י בס' ר"ג כתב שכלה העץ לגמרי בחורף אף שהשורש יצמיח לשנה הבאה ענפים חדשים לא מקרי בורא פרי העץ וכן כתב רב האי גאון הביאו הרדב"ז חב' ס' תקל"א. והוכיח סברא זו ממסכת עירובין ל'. דמתרץ רב נחמן דתני על הא. חדא קנים מין אילן ותני אידך מין ירק ומשני כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין ופי' רש"י שהוקשו כבר הם כאילן. וע' בעה"ק להרשב"א דף ל"ח ובריטב"א שם הביא מחלוקת הפוסקים די"א דהם שני מינים דאותם שיהיו קשים תכף נקראים אילן אף בעודם רכים. ולזה הסכים הרשב"א ואף לאידך דיעה אתי שפיר דס"ל לעולם כ"ז שהם רכים הם כירק וכשיתקשו הרי הם אילן וכו'. וסיים ולפי הנראה בשיטת הגאונים וכמו שכתב ג"כ הרשב"א בס' כ"ג היא שיטת מחוורת מאד, והיא ג"כ שיטת רש"י להדי' וכן משמע שהיא שיטת הרמב"ם ולכן לא כתב הרמב"ם בהלכות ברכות החילוק מה נקרא אילן ומה חשוב ירק שסמך על מה שהביא בהלכות כלאים. ופשוט הדברים שלשון הרמב"ם מקורו מתוספתא כמו שכתב הרא"ש וכדעת הגאונים ורש"י. ולפ"ז אין ספק דערפד שקורין פאזימקעס מברכין עליו בורא פרי האדמה ולשיטתם אפי' בדיעבד אם בירך בורא פרי העץ לא יצא, עכת"ד.
ולענ"ד יש לדקדק בדברי הרא"ש שכתב דרש"י והגאונים לא פליגי דהמעיין ברש"י יראה שפירש בגמ' גווזא הענף ישאר ויתן פירות לשנה הבאה ואם הענף מתיבש אפי' שהעץ והשורש קיימים נקרא ירק, ומברך האדמה. ושיטת הרא"ש כל שזורעים אותו כל שנה נקרא ירק אבל אם לא זורעים אותו כל שנה אע"פ שמתייבשים הענפים והעץ כלה ונשאר השורש שממנו צומחים אמרינן דהוי עץ. ולשיטת הגאונים שהביא המרדכי כל שנשאר העץ אע"פ שהתייבשו הענפים נקרא אילן אבל התייבש העץ ונשאר שורש הוי ירק. הרי ברור שיש ג' שיטות בדבר ויוצא שהגאונים חולקים על רש"י. ונראה ששיטת רב האי גאון כפי שהביאה הרדב"ז ח"ג ס' תתקס"ו שאפי' אם רק הענפים כלים בחורף אף אם נשאר הגזע וממנו מתחדשים ענפים חדשים בכל שנה נחשב לירק ע"ש. וזה נראה שיטת רש"י כפי שהזכרנו אך הרדב"ז כתב שדעת רב האי גאון נוטה לשיטת הגאונים. והם מפרשים גווזא הם הענפים. והתוספתא שהביא הרא"ש בסוף פ"ג דכלאים כל המוציא עליו מעיקרו ה"ז ירק כל שאין מוציא מעיקרו ה"ז אילן.
ובירושלמי כלאים סוף פ"ה מובאת ברייתא את שעולה מגזעו חשוב מין אילן משרשיו מין ירק. וכתב הגר"א בה"ג על שו"ע יו"ד ס' ס"ב ל"ה והחזו"א ערלה ס' י"ב ס"ב פ' שהתוספתא והירושלמי לא חולקים. ויש לדייק במה שכתבו התוס' בברכות שם. איתה לגווזא והדר אתי מהכא נראה דתותים ופרייניש וכו' וכיוצא בהם צריכים לברך עליהם בורא פרי העץ שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים. וע"כ מפרש בגמ' היכא דבי שקיל ליה לפירי איתיה לגווזא אין הכונה כמו שכתב רש"י שנשאר הענף אלא השורש כמו שפי' הרא"ש דאע"פ שכלה לגמרי הענף ולא נשאר אלא השורש נחשב אילן.
ולפ"ז לפי התוס' לא ס"ל כמו התוספתא דהביא הרא"ש דדעת הרא"ש כל שנשאר השורש נקרא עץ בתנאי שמוציא עלין מעיקרו זה אילן. והתוס' לא ס"ל כן אלא הכל תלוי בשורש אם נשאר השורש או לא דזה חילוק הגמ'. והרדב"ז בתשו' כתב דאם נשאר מהגזע אף על גב דלא נשאר אלא מעט נקרא אילן שהרי הגפנים מזמרין אותן וכי בשביל זה לא נקרא אילן. וכן כל שאר האילנות שדרכם בכך וכו'. והוא פלא שמה הדמיון דכאן איירי דכלה בחורף ונשאר השורש בזה יש מחלוקת אבל אילן שגוזמים אותו וכי השביל שגוזמים לא יקרא אילן. דיש הבדל בין אם מגזמין אותו לבין אם החורף מכלה אותו. דבזה יש סברא לומר דהוי ירק וצ"ע.
ומר"ן בשו"ע או"ח ס' ר"ג על תותים הגדלים בסנה מברך האדמה ועל המאזיוס (בננות) מברך האדמה וזו שיטת הגאונים שצריך שהגזע ישאר ולא השורש. וכמו שפסק מר"ן ביו"ד סי' רצ"ו. שענין כלאים כלשון הרמב"ם. אבל הטור כתב דתותים הגדלים בסנה מברך בורא פרי העץ כיון שהשורשים נשארין בארץ וכו' והרא"ש נהג לברך עליהם בורא פרי העץ.
ויש להסתפק במה שכתב הרא"ש בשם התוספתא כל שמוציא עליו מעיקרו עשב ומברך עליו בורא פרי האדמה. האם סימן זה חולק על הגמ' דידן או מוסיף על גמרא דידן עוד סימן. דבגמ' דידן משמע כל שזורעין אותו הוי ירק. אבל נשאר שורש זה עץ. ועל זה באה התוספתא לחלוק דגם נשאר שורש תלוי אם מוציא עליו מענפיו או משורשיו. ולפי זה הגאונים גמ' דידן ותוספתא חד הוא דכל דכלה בחורף ומתחדש מהגזע הוי אילן. אבל אם מוציא עליו מעיקרו הוי ירק.
ומצאנו עוד הבדל בין אילן לירק לגבי קנים קשים או רכים. דגמ' בערובין לד: תני רב נחמן קנים קשים נחשבים אילן. ואינם כלאים בכרם. וקנים רכים נחשבים ירק והם כלאים בכרם. ומשמע דהכלל לכלאים שוה לגבי ירק. וכן שנינו בברכות מג: אמר רב גידל אמר רב האי סמלק מברכין עליו בורא עצי בשמים אמר רב חננאל אמר רב הני חלפי דימא פי' רש"י בושם ועשוי כמין גבעול פשתן. מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. אמר מר זוטרא מאי קראה והיא העלתה הגגה ותטמנם בפשתי העץ. ונחלקו הראשונים בפי' סימן זה ובביאור הלכה או"ח רט"ז סעיף ג' דהרא"ה וריטב"א הוכיחו מגמ' דדבר קשה הוי עץ אבל דבר רך הוי עשב. לענין ברכה עצי או עשבי. וכ"כ המאירי אע"ג דלאו אילן הם מ"מ בלשון העולם כל דבר שהוא קשה נקרא עץ שאפי' עשב כל שהוא מתקשה כעץ מברכין עליו עצי בשמים.
אמנם הרשב"א כתב שצריך שהצמח יתקיים משנה לשנה כדי שיברכו עליו עצי בשמים. ודעת החיי אדם ברכות כלל נא ס"ק ט', שלפי הגאונים כל צמח רך הוא עשב ואם מתקיים יותר משנה ובמשך הזמן מתקשה הרי הוא עץ גם בהיותו רך. ולפי זה פסק הרב כפתור ופרח פרק נ"ו להתיר בננות כיון שהקנה אינו מתיבש אלא מתעפש ומאידך אסר את החצילים כפי שמובא ברדב"ז, ונביא דבריו לקמן, בס"ד. ויש לדקדק בדברי רב נחמן בגמ' שמחלק בין רכים לקשים דבאו"ח בס' שלו' כתב הט"ז דרבינא חולק על רב נחמן וס"ל דאפי' בירק אסור להשתמש בשבת גזרה שמא יקטום. אמנם הרשב"א וריטב"א כתבו להדיא דרבינא מודה לרב נחמן דלא גזרינן שמא יקטום בירק. ואע"פ דהרמב"ם לא הביא דברי רב נחמן מ"מ גילה דעתו במה שכתב בפ"ה מהלכות כלאים הלכה י"ט שכתב סתם הקנים והורד והאטד מין אילן. ואינם כלאים בכרם. ותמה עליו הרדב"ז למה השמיט החילוק בגמ' בין רכים לקשים ותירץ הרדב"ז דהרמב"ם בהלכה כ' כתב כללים לעץ וירק כל המוציא עליו מעיקרו ה"ז ירק וכל שאינו מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן. ופליג על הכלל בין רכים בין קשים . אלא המסקנה כמו התוספתא.
אמנם ה"ה בערובין פ"ו הל' י' על מה שכתב הרמב"ם שם נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחים מן הארץ אינו עירוב גזרה שמא יתלוש וכו'. תמה למה הרמב"ם לא חילק כמו שאמרה הגמ' בין רכים לבין קשים, והרשב"א חילק כן. וכתב ה"ה דאנו לא יודעים מה רך ומה קשה לכן הרמב"ם לא חילק. ותמה עליו החיי אדם דמה בקיאות יש בדבר. חדא דאין דרך הרמב"ם להשמיט דברי הגמרא. ועוד שהרי הרשב"א כתב כפרוש רש"י עוזרדין קנים שהוקשו אבל בעודם דקים הם ירק ואם כן, הדברים ברורים ולכן תימה על ה"ה שאמר אנו לא יודעים. ועוד לדבריו למה לא כתב בהלכות כלאים חילוק זה. שהרי רב נחמן מחלק בגמ' בין קשים לרכים לענין כלאים . שהרי אנו לא בקיאים בשמות שכתב הרמב"ם שהרי בפ"ה הל' י"ט כתב שושנת המלך מין זרעים והורד מין אילן. וכתב הר"ש לא יודעין מה פ' שושנת המלך. אלא ודאי הרמב"ם לא סמך על חילוקו של רב נחמן. וס"ל דעיקר הטעם הוא בין אם מוציא עליו מעיקרו או משרשיו. ולכן בהלכות ברכות נמי לא חילק דסמך על מה שכתב בהלכות כלאים וכל היסוד הוא התוספתא שהביא הרא"ש וכך דעת הגאונים. ורש"י עכת"ד. וכתב הרדב"ז ח"ג. ס' תתקס"ו (תקל"א) שנשאל אם מותר לאכול הבדינג'אן (חצילים) משום חשש ערלה ומקצתם אין חוששין ולדעת האוסרים מה דין בכלאים. והשיב שהרב כפתור ופרח וז"ל ומתוך כך מסתבר לעניותי שהפרי הנאכל בארץ הצבי ובארץ קנדלור
ושמו אלפורינג'אן ובלשון לעז ברינגינאס שהם אסורות לעולם משום ערלה והרי הן פרי אילן שאין עליו עולין מעיקרו וגזעו מחליף ולעולם יצטרך לנטוע ולזרוע בכל שנה ושנה אלא דארצנו ארץ הערבה שידעת גבולות מים פתוח עד ים הכנרת שהיא ארץ חמה ביותר ומתקיים כמו שתי שנים ועל היתר מה שיהיה ג' שנים א"כ זה הפרי הוא ערלה לעולם וערלה אסורה אפ' בשל עכו"ם וכן פסק הרמב"ם בחיבורו ע"ש .
וכתב הרדב"ז לחלק בין החציל הלבן לחציל השחור – שחציל לבן הנקרא שאמי מותר שהרי זורעים אותו בכל שנה והוא ממיני הירק ואין ערלה נוהגת בו אבל השחור גזעו מחליף ואינו יוצא משנה ג' שלושה פירות בשנה ראשונה ושניה והפירות ראויים למאכל. אבל שנה שלישית הוא רע למאכל ויפה לזרע ומשלישית והלאה אינו עושה כלום. נמצא שזה הפרי ודאי ערלה וקימ"ל ספק ערלה בחו"ל מותר ודאי ערלה אסור. ועל כן אני נזהר ומזהיר אחרים הנשמעים אלי אבל על אחרים איני אוסר אותם לפי שלא נמצא איסור באחד מן הפוסקים שאנחנו רגילים לסמוך עליהם. וכבר ראיתי לאחד מן החכמים שהיה מוחה בדבר ולא עלתה לו. ושם האריך בתשובה והביא התוספתא ורמב"ם פ"ה מכלאים הל' י"ט שפסק כתוספתא שכל המוציא עליו מעיקריו הוי ירק וכל שלא מוציא מעיקרו הוי אילן. ורש"י חולק וכן דעת הגאונים ולפ"ז התות שדה שנוי במחלוקת הפוסקים אם מברך העץ או האדמה, וכן לנידון דידן. דלהרמב"ם והרא"ש הוי עץ. ולדעת הגאונים דלא מקרי אילן אלא אם הענפים עצמם מוציאים פירות א"כ הבידנגא'ן והסוכר הוי ירק ואין בהם משום ערלה. עוד הביא דעת רב האי גאון דכתב בפירוש כל אילן המשיר בסתיו העלין וחוזרין בדיו ופיריו ומוצאים עלין זהו אילן וכל אילן שיבש בסתיו וימותו בדיו לגמרי כגון פרי מאוז. וברינג'אן ושאדניג ושומשום מברך האדמה. אבל לרמב"ם הרא"ש וב"י חולקים ונמצא שיש מחלוקת בין הגאונים שכתב על קני סוכר. לפיכך מי שסובר קני סוכר הוי עץ הוא הדין לבנדיגאן ואין לומר כיון שלא שייך בו רבעי לא יהיה בו דין ערלה והני חצילים כיון שאינם ברבעי דבסוף ג' יבשין לא יחול עליהם דין ערלה לא קשיא כיון דתלמודא לא דריש אנן לא דרשינן. וכ"ש להקל ולפטור מערלה. והביא דברי הירושלמי שנחלקו רבי יוחנן ורבי יוסי דרבי יוחנן ס"ל כל שאין רבעי נוהג עד שיהיו ג' שני ערלה ור' יוסי פליג דאם נהג ערלה שנה אחת נוהג רבעי. הלכך בנידון דידן אע"ג דלא נוהג רבעי נוהג ערלה. והאריך בזה והעלה למסקנה שפרי הבדינג'אן שנוי במחלוקת וכשעליתי לא"י ראיתי שכולם אוכלים אותו משמע דהוי ירק שאם היה ספק הקימ"ל ספק ערלה בא"י אסור וסיים הרדב"ז וז"ל ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעים הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו נחשב לירק ע"כ. ובהגהות לקט הקמח לשו"ע יו"ד ס' רצ"ד כתב דהוי טעם חלוש להתיר איסור תורה. וסיים ואצלי נתחדש טעם אחר להתיר דאיתא התם דגזרו על הגפנים שאינם גבוהים טפח שיהיו כירק. וסיים שעץ הבדניגאן שונה משאר האילנות דעצו חלול, ע"ש.
והנה במה שכתב דהא סברא חלושה מצאנו לגאון רב פעלים חב' ס' ל' נשאל לענין הפפיא וגידולו כשמין גרעין באדמה עולה עץ גבוה ובפנים חלול ומוציא עליו ארוכין ורחבים ואז מוציא הפרי הנזכר שקורין פאפיה וכל מה שגדל העץ באורך יותר מוציא עלין חדשים ופרי חדש וכאשר נגמר הפרי אז העלה הסמוכה תתיבש וכן ע"ז הדרך ויתקיים כך שתים או שלוש שנים מיום נטיעתו ואחר שתים או שלוש שנים יפול העץ וימות השורש.
וכתב שם בתשובה הגאון רב פעלים שבס' קול אליהו חלק ב' קונטרס מחנה ישראל ס' נ"ד הביא בשם מה"ש גרמיזאן ז"ל שהסברה שהביא הרדב"ז כל שנותן פרי תוך שנתו הוי ירק. הדברים שנויים בתוספתא א"כ הסברא שהביא הרדב"ז היא סברא מוצקת. שהרי הביאה בשו"ת קול אליהו חב' בקונטרס מחנה ישראל ס' נ"ד, בשם מהר"ש גרמיזאן ז"ל שכתב בכתב יד שכן שנינו בתוספתא שכל שמוציא פירות תוך שנה לזריעתו אינו נקרא אילן. ושכן נראה דעת מרן ב"י בהיתר הבננות שפסק שיש לברך עליהם בורא פרי האדמה ובב"י השוה דין הבננות לחצילים. וכך מצא בכתב יד לגאון ר' אברהם אזולאי זצ"ל בעל חסד לאברהם ששאל לתלמידי מר"ן ולתלמידי מהרח"ו אודות החצילים והעידו שראו את הרבנים הנ"ל אוכלים ולא חששו לאיסור ערלה וכו' ואמרו שהוא מין ירק שמוציא פירות תוך שנתו. וכך המנהג כאן ירושלים עיה"ק שלא נמצא שום תלמיד חכם וחסיד שיחושו לאוסרו אע"פ שהם מחמירים לעצמם בכמה חומרות ומתנהגים בכמה מיני קדושות בעשר ידות ע"כ.
וכ"כ מר"ן חיד"א בברכי יוסף יו"ד ס' רצ"ד שהביא עדות מר זקנו ר' אברהם אזולאי זצ"ל שנהגו להקל וכן עשו מעשה האר"י זצ"ל ותלמידיו. ומהר"ם אלשיך וקצת חסידים שאלו למר"ן ב"י וענה להם פוק חזי מאי עמא דבר שכבר נהגו להקל. והביא בשם הרב חסד לאברהם שהחכם השלם מהר"ם אלשיך היה אוכל אותם ואומר ירק הוא לפי שכל שעושה פירות בכל שנה והולך ומשביח אבל זה האילן של החציל הולך ופוחת שנה ראשונה הוא טוב ומתוק ובשנה שניה הולך וגורע והוא מר קצת ובשנה השלישית הוא מר הרבה שאי אפשר לאוכלו וזה מורה שהוא ירק ע"ש. וכן העלה להלכה הרב רב פעלים חב' ס' ל' ומרן הראשל"צ בספרו יחוה דעת ח"ד ס' נ"ב. וכתב דהסברה של נותן פירות בתוך שנה שהביא מהר"ש גרמיזאן מובאת בברייתא שכל הנותן פרי תוך שנתו הוא ירק ע"ש.
אך הגאון בעל החזו"א דחה סברה זו והעלה דהוי עץ גמור אפי' נותן פירות תוך שנתו. ולגבי החצילים התיר בצרוף עוד טעם כיוון שאין העיקר מתקיים שלוש שנים ואין סברה שהתורה תאסור הפירות לעולם ומה שהביא הלקט לעניין צמח שמטבעו נמוך שהביא בעל הגהות לקט הקמח יו"ד בס' רצ"ד והרב בן איש חי בספרו רב פעלים סמך על סברא זו כל שנותן פרי תוך שנתו ומ"מ כתב לענין החצילים יש עוד טעמים להתיר. אמנם בשו"ת דבר מלכיאל חלק ה' ס' קמ"ז דן בסוגי' ובחילוק' בין אילן לירק וכתב שיש אחרוני' דס"ל דכל אילן פחות מג' טפחים נחשב ירק ודחה סברתם ומ"מ לענין אילן פחות מטפח מודה דהווי ירק. ובנשמת אדם כלל נ"א ס"ק ט. דן באריכות והעלה דצמח פחות מטפח יש לו דין אילן. והביא ראיה מסוכה דף לה דמשמע שגובה הצמח גורם להקרא אילן או ירק שהגמ' מחפשת אפשרות שפרי עץ הדר הוא פלפלין על סמך הברייתא שהיה ר"מ אומר ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ איני יודע שהוא עץ מאכל א"כ מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה פלפלין לומר לך שפלפלין חייבים בערלה. מהו חידוש התורה בפלפלין פי' רש"י דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא שפל כמין רותם שאינו גבוה מן הארץ וכו' הרי כל שלא גבוה נחשב עץ. ע"ש. וכך דעת הרשב"א והריטב"א שהקשו על רש"י מאילנות וורדים שהם קטנים שיש להם דין עץ וכן בכפות תמרים סוכה לה. למהר"ם בן חביב ז"ל.
אמנם התוס' הרשב"א וריטב"א כתבו שחידוש התורה בפלפלין שהיה מקום לומר שמכיוון שסופן ליבש אז אפי' כשהן לחין יהיו פטורים ותמה מהר"ם בן חביב ז"ל מה בכך בעודם לחים יחול עליהם דין ערלה שהרי ראויים לאכילה. ותירץ כיוון שלא נאכלין בפני עצמם אלא כתבלינין כשהם כבר יבשים שחוקים הוה אמינא שאין עליהם תורת עץ ויהיו פטורים לכן חידשה תורה שהם בכלל עץ מאכל אמנם התוס' ביומא פא: ד"ה פלפלין הביאו שני תרוצים דכל ששמין בקדרה כדי לתת טעם ואינם ראויים לאכילה אין בהם איסור ערלה. והוא הדין אם לא מתכוונים ליהנות מהם וכ"כ החזו"א דין ערלה אות לט. אבל אומר שמטבלים בהם פת וצלי כתבו תוס' והר"ש בעוקצין פ"ג משנה ה' בתירוץ אחד שנחשבים למאכל וחייבים בערלה ובתרוץ ב' כתבו שלא נחשבים למאכל ולמעשה יש להחמיר. וכתב החזו"א שם, דפלפלין כיון דברטיבתא ראויים לאכילה יש בהם איסור ערלה וגם לאחר שהתיבשו לא פקע מהם איסורא. דערלה טעונה שרפה ע"ש. וראיתי במהר"ם בן חביב ז"ל תוס' יוה"כ דף פא: לענין פלפלין שהביא מחלוקת רש"י ותוס' בפי' הגמ' בס"ד דפלפלין פטורים מערלה לפי רש"י כיון שהעץ נמוך ולפי תוס' הס"ד לפטור משום דנטעי להו על דעת ליבש נמצא למסקנה שכן חייבים. ותמה על הרמב"ם שלא הביא דין זה וכתב כיון דמרא דשמעתתא הוא ר"מ דס"ל פלפלין חייבים בערלה ורבנן פליגי עליה וס"ל להו דפטורים מטעם דנטעי להו על דעת ליבש. לכן לא חשיבי עץ מאכל. ונחלק שם על מהרשד"ם והעלה דאפי' פלפל לא מברך האדמה כיוון שאין בו ערלה. והוא הדין ורדים דנטעי להריח הוי כנוטע לסייג או לקורות ע"ש.
ויש להסתפק בטעמו של מהר"ם אלשיך שהתיר החצילים כיוון שהפרי הולך ופוחת כל שנה. האם זה עוד טעם על מה שכתב הרדב"ז שכל שנותן פירות תוך שנתו או שחולק על הטעם שכל שנותן פירות תוך שנה נחשב ירק וס"ל למהר"ם אלשיך דהוי עץ. דלא לא חשיב טעם להחשיב וירק כיון שנותן פירות תוך שנתו. ונראה דלא סומך על טעם שנותן פירות כל שנה. וכ"כ הגאון החזו"א בדיני ערלה אות ל"ח דצרף טעם זה לסניף ולכן לענין החצילים שנותנים רק פירות שנתיים ואין פירות בשנה ג' כי מרים הם מותרין. אבל הפאפאיה שנותן פירות יותר מג' שנים חייב בערלה. וכן פסק הגאון מהר"ש אלישיב שליט"א בקובץ מפרי הארץ תשד"ם ובס' מנחת יצחק ס"ט ס' ק"ח מסתפק בזה. ודן שם לענין תרופות שנעשות מקליפת הפרי פאפאיה. ולפי דברי מהר"ש גרמיזאן ז"ל ודברי הרב פעלים לגבי פפאיה דלא חשיב עץ ומר"ן מלכא הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת שכולם תפסו לסברא דכל דמוציא פירות תוך שנתו ירק לפ"ז בפלפל חריף שמוציא פירות תוך שנתו אין בו ערלה.
אמנם לפי החזו"א בהלכות ערלה ס' י"ב שכתב שאילן הוא מה שמתקיים מעבר לשלוש שנים אפילו אם נותן פירות תוך שנתו זה לא מוציאו מגדר אילן כיון דדברי הרדב"ז הם מסברא. יוצא לפי החזו"א בכדי שיקרא אילן צריך שני תנאים א. גזעו מתקיים משנה לשנה וחוזר ומוציא פירות ועלים. ב. הגזע מתקיים יותר משלוש ארבע שנים ע"ש. והנה מה שכתב השארות גזעו ג' או ד' שנים לכאורה זה תלוי במחלוקת מה נקרא גווזא. האם השרש או העץ שזה מחלוקת הגאונים והרא"ש במסכת ברכות שהזכרנו לעיל. ומר"ן החזו"א בספרו הנ"ל ס"ל מקבלים טעם שכל שיוצא תוך שנה לזריעתו הוי ירק אלא אפילו הכי נחשב לאילן מ"מ בהצטרף עוד טעם מתירין ומטעם זה התיר החצילים כיון שהולך ופוחת הפרי כסברת מהר"ם אלשיך א"כ גם בפלפל התפוקה יורדת כל שנה.
ולכן בנותן פירות תוך שנתו בהצטרף הטעמים הנ"ל גם למרן החזו"א אין בו דין ערלה כיון שיש לצרף שני הטעמים של מהר"ש גרמיזאן ז"ל ומהר"ם אלשי"ך ז"ל יצא שפלפל אין בו דין ערלה ומ"מ כיון שיש הרבה סוגים בפלפל פלפל סודני שמחזיק בקרקע קרוב לשש שנים יהיה דינו שונה. ובשו"ת משיב דבר ח"ב ס' פ"ה דן בפלפלין אם חייבים בערלה והעלה דלדעת הרי"ף והרמב"ם פטורים אפי' ברטיבא. וע' שו"ת מהרשד"ם ושו"ת איש מצליח יו"ד ס' מ"ד שדן בזה באריכות.
יוצא לפי ההלכה שלפי דעת גדולי הפוסקים האחרו' דכל שנותן פירות תוך שנתו נקרא ירק אם כן כל סוג פלפל מותר אפי' מה שנשאר הרבה שנים. ואפי' לדעת החזו"א זצ"ל דלא סומך על סברה זו מ"מ בהצטרף עוד טעם מתיר וכאן הפלפל יורד באיכותו ובכמותו בשניה שני'. וגוזמים אותו ולא מחזיק השרשים ג' שנים ומ"מ בפלפל סודני שמחזיק כמה שנים יש שחששו לדעת החזו"א ולחייבו בערלה.
והנה היסודות המחייבים או פוטרים מערלה הם: א. מחלוקת הראשונים בפי' הגמ' גווזא האם זה ענף גזע או שורש וסימנים של הברייתא שהביא הרא"ש ופסקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלאים הל' כ. ויש מהפוסקים שהוסיפו עוד סימנים לאילן מלבד הסימנים שהוזכרו בראשונים.
ובס' דברי מלכיאל חלק ה' הביא ז' חילוקים כדי להיקרא אילן א. שהעץ יהיה קיים משנה לשנה כמו שהביא הרדב"ז . ב. כשנוטלים הפרי יגדל אחר. ג. שהענפים ישארו על פי רדב"ז בתשובה סי' תקל"ה בשם רב האי. ד. שהעץ יהיה גבוה ג' טפחים. ד. שהעץ יעמוד ויעשה פרי ארבע שנים משום דאיתא בירושלמי כל שיש לו ערלה יש לו רבעי והוה להיפך. ועי' בבינת אדם כלל נ"א שדן בזה ובס' ציץ אליעזר ח"ב ס' טו. וזה טעם להתיר חצילים. ה. שיהיו פירות עיקר הפרי משום דבקפריסין יש מחלוקת. ו. שהעלים לא יצמחו מהשורש רק מן הגזע, כמו שכתב בתוספתא פ"ג. ז. שיהיה העץ קשה ככל עץ.
סימנים לירק:
א. צמח שגבעולו או גזעו אינו כעץ ומוקשה (ע"פ הגמ' עירובין לד: והביא הרב נשמת אדם כלל נא אות ט. שזה דעת הגאונים ודעת הרמב"ם). ולפי הכפתור ופרח פרק נו. זה הטעם להתיר בננות שהקנה לא מתייבש אלא מתעפש. וכתב לאסור חצילים שעצו תקיף ולא כריף.
ב. אם נותן פירות תוך שנה. הרדב"ז הגאון מהר"ש גרמיזאן וסמכו על טעם זה קול אליהו. הרב פעלים ח"ב או"ח ל'. יין הטוב סי' י"ד שדן לענין עגבניות חצילים באמיה וכך כתב גאון עוזנו הראשל"צ ביחוה דעת ח"ד ס' נ"ב ע"ש. ולכן החצילים והפאפיה ועגבניה ובמיה מותרים ואין בהם איסור ערלה.
ג. צמח שטיב פירותיו הולך וגרוע משנה לשנה. טעמו של מהר"ם אלשיך להתיר החצילים. וגם החזו"א מצרף שני הטעמים להתיר חצילים א. טעם שנותן פירות תוך שנתו פרי שלא מגיע לג' שנים.
ד. צמח שגזעו חלול מובא בלקט הקמח ס' רצ"ד לענין היתר חצילים.
ה. צמח שטבעו נמוך בלקט הקמח שם הביא טעם זה.
ו. צמח שאינו מתקיים יותר משלוש שנים. חזו"א ערלה דאין סברה שהתורה תאסור הפירות לעולם. ובחילוקים הללו של הבדל אילן וירק נחלקו הפוסקי' לענין תותים המאלינעס (פטל) מחלוקת ט"ז ומג"א או"ח ס' ר"ד ס"ק ד. חיי אדם ונשמת אדם כלל נא ס' ח'. הפטל הפאפאיה תשובת רב פעלים או"ח ח"ב ס' ל' ; מרן בספרו יחוה דעת ח"ד ס' נ"ב. חזו"א חולק ערלה י"ב וע' בס' מנחת יצחק ח"ט ס' ק"ח.
לסיכום יוצא חצילים עגבניות באמיה דעת כפתור ופרח, מהריק"ש, הרדב"ז, ברכי יוסף יו"ד רצד שפלפלים נותנים פירות תוך שנה ראשונה. כמו כן, פירותיהם נעשים גרועים ועוד התפוקה יורדת ומר"ן הגאון חזו"א אינו סומך על טעם נותן פירות תוך שנה וצריך לחלק בין פלפל סודני שמחזיק מעמד למרות שנותן פירות תוך שנה.
ולכן היות והפירות הנ"ל שנויים במחלוקת וברכתם מספק בורא פרי האדמה. כמו שפסק מר"ן או"ח ס' ר"ו שכל פרי שמסתפקים עליו העץ או האדמה ברכתו האדמה. כגרסת מר"ן הכסף משנה. דלא כגירסה שהיתה להם ברמב"ם שאם בירך האדמה על פרי העץ לא יצא ולכן כל פרי שמסופק מברך עליו האדמה. אמנם בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב ס' כ"ז כתב דפרי שמסופק אם עץ או אדמה מברך שהכל כגירסה ראשונה של הרמב"ם שאם בירך בורא פרי האדמה על פרי העץ לא יצא אלא שהכל. וע' ביחווה דעת ח"ו ס' י"ג לגאון עוזינו הראשל"צ הגאון ר' עובדי' דהוכיח מכמה פוסקי' שיצא. והלכה למעשה בכל פרי שמסופק אם הברכה עץ או אדמה יברך האדמה כדעת מר"ן השו"ע באו"ח ס' ר"ו.
ויש להסתפק אם בירך העץ על תות שדה או בננות אם יצא או לא דמר"ן פסק על הבננות מברך האדמה האם פוסק כן מתורת ודאי או ספק דאם נאמר מספק שמא הוא עץ ולכן על פרי העץ אם בירך האדמה יצא. יצא נמי שאם בירך העץ על בננה יצא. ובספר אור לציון לגאון האדיר ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל ח"ב עמוד ש"ו אות ל"ט כתב שמה שפסק מר"ן באו"ח ס' ר"ג שעל בננות מברך האדמה זה בתורת וודאי. דאי מתורת ספק עץ היה צריך לנהוג בו ערלה מספק בא"י דספק ערלה בא"י אסור אלא ודאי שהוא אדמה. אמנם הראשל"צ בספרו יביע אומר חלק ח'. או"ח ס' כ"ו אות ה' הביא דברי הרב אור לציון הנ"ל ותמה עליו חדא דמר"ן בב"י הביא מחלוקת הגאונים עם רבי יצחק לפי הגאוני' מברך עליהם האדמה ולפי רבינו יצחק מברך העץ. כיוון שלא זורעים אותו כל שנה ושרשיו נשארים בארץ. ושכך נהג הרא"ש לברך עליו העץ ושם הביא שנהגו לברך עליו העץ וכתב הב"י דעכשיו נהגו לברך עליו האדמה. כמו שפסק מר"ן הרי דהדבר שנוי במחלוקת. וכ"כ בקצות השולחן ס' מ"ט סעיף י"ח בנאניס מברך בורא פרי האדמה ואם בירך העץ יצא. ובבדי השולחן אות ל' כתב הטעם לפי שאין העץ קיים משנה לשנה רק השורש. (וזה מחלוקת הגאוני' והרא"ש). א"כ תקשה אם זה ספק למה לא מחייבים בערלה בא"י שספק ערלה בא"י אסור ושם כתב גאון עוזינו ביביע אומר שהטעם למה לא חייב בערלה מספק כיון שמר"ן פסק כדעת הגאוני' ודברי הגאונים דברי קבלה ולכן חשיבי רוב הפוסקי' וספק ערלה בא"י אסור היינו בספק שקול אבל לא בכה"ג. ולכן אם בירך בורא פרי העץ על בננה יצא ומ"מ אין בו דין ערלה.
ובשו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד ס' כ"ד כתב לישב ע"פ דברי הרב מל"מ פי' ממאכלות אסורות הלכה י"א דלפי דעת הרמב"ם ערלה בזה"ז בא"י דרבנן וספיקא מותר כיוון דהתוס' ס"ל ביבמות דף פ"א. דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן הוא הדין לכלאים וחדש וערלה וכו' וכ"כ במנחת חינוך מצוה רמ"ו. שהביא הצל"ח בברכות ל"ו. שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ואף לפי הרמב"ם דס"ל קדשה לעתיד לבוא מ"מ כיוון דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן הוה ערלה וע' בספר משפטי עוזיאל ח' יו"ד ס' כ"א שסמך על דברי המל"מ. אמנם המעיין במר"ן בשו"ע יו"ד ס' רצ"ד סעיף ג' משמע שספק ערלה בא"י אסורה דערלה בארץ בזה"ז אסורה מדאורייתא ויש להחמיר. וכן דעת הרדב"ז שהזכרנו למעלה שהיה מחמיר בחצילים שספק עץ ספק אדמה.
וכתב הרדב"ז הא דספק ערלה בחו"ל מותר רק בספק הנולד מעצמו ולא בפסק פלוגתא הפוסקי' אם זה נקרא עץ או אדמה דהווי ספק חסרון ידיעה דלא נחשב ספק ולכן גם בחו"ל ספקא דפלוגתא דרוותא ערלה אסורה ע"ש ותמהו עליו דהריטב"א קידושין ל"ט לא משמע כן וכן דעת הר"ן בקידושין ליישב דעת הרמב"ם דספק דרבנן לקולא למה צריך הלכה שספקא מותר. ותירץ הר"ן היינו להתיר כל שנולד שום ספק בעולם אע"פ שבמקום אחר היינו מחמירים. ואפי' יחיד במקום רבים ומשום הכי אמרינן בברכות לו. דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ע"ש. וכן דעת מר"ן ביו"ד סימן רצד סעיף ג'. שאסר תמרות וקפריסין של צלף בארץ והתיר בחו"ל אע"ג דהוי ספיקא דדינא. א"כ לפ"ז בבננות מותרין בא"י ולא חוששים לערלה מכח ס"ס ספק עץ ספק אדמה. ואת"ל עץ הוא וחייב בערלה שמא הלכה כתוס' דערלה בזה"ז בא"י דרבנן וספקה מותר עכת"ד מר"ן מלכא ביביע אומר ח"ו יו"ד סי' כ"ה. ודפח"ח. לפ"ז הוא הדין בכל הפירות שיש עליהם ספק אם הם עץ או אדמה להלכה מברכין אדמה. ופטורים מערלה הגם שהם ספק עץ. מטעם ס"ס הנ"ל ודו"ק. וד' יאיר עינינו בתורתו.