כתב הרמב"ם פ"א מחמץ ומצה הלכה ב'. החמץ בפסח אסור בהנאה. ואיסור חמץ ואיסור שאור שבו מחמיצין אחד הוא – ע"כ. וכתב הראב"ד אמר אברהם דווקא לשיעוריהן אבל לגבי ביעור ולגבי אכילה יש הבדל – שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו זקוק לביעור. ושאור אע"פ שנפסל מאכילת כלב חייב לבער לפי שהוא ראוי לשוחקו ולהחמיץ בו עיסות וכו'. ומה ששנינו בגמ' מה: הפת שעפשה חייב לבער מפני שראוי לשוחקה בפת של שאור, דאי בחמץ לא צריך טעם זה ע"כ. ומשמע שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפי' הברייתא פת שעפשה לפי הרמב"ם איירי בפת חמץ וחייב לבער דנפסלה מאכילת אדם כיון שראויה וראוי' לאכילת כלב. אבל בנפסלה מאכילת כלב לא חייב לבער אע"פ. ואילו לדעת הראב"ד הברייתא איירי בפת שאור – ואע"פ שנפסלה מאכילת כלב חייב לבער.
ודעת הר"ן כדעת הרי"ף, דהר"ן הקשה בדף מה: אלה עוברין בפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם מטמאה טומאת אוכלין שכל זמן שראוי לכלב לא פקע ממנה תורת אוכל. ונשרפת עם הטמאה בפסח אם תרומה טהורה היא כיון דלא חזי' לאדם מותר לטמאה וכי תימא אמאי צריך ביעור והא נבלה שאינה ראוי' לגר לא שמיה נבלה. ונותן טעם לפגם שרי אפילו בחמץ בפסח. י"ל דשאני הכא מפני שראוי לחמע בה עיסות אחרות. והכי איתא בגמ' דשאור לא חזי לאכילה ואפה"כ אסריה רחמנא מהאי טעמא – ע"כ. וכ"כ הרי"ף מפורש: פת שעפשה ונפסלה מאכילת אדם והכלב יבוא לאכלה מטמאה טומאת אוכלין ונשרפת. אבל נפסלה מאכילת כלב אינה צריכה שרפה. ומ"מ אין ראיה לענין פת שאור אלא דהרי"ף לומד דכדעת הרמב"ם סתם פת זה חמץ.
ולכאורה מאי שנא חמץ משאור לדעת הראב"ד? למה חמץ אם נפסל מאכילת כלב לא חייב לבער ובשאור חייב לבער? הרי אם הטעם משום שראוי לחמע בו גם בחמץ – ולמה תלה באכילת כלב דאם לא ראוי לאכילת כלב הו"ל כלא ראוי לחמע בו עיסות.
וע"כ יש ב' דינים באוכל שנפסל: יש אוכל שהיה ראוי לאכילה ונפסל דילפינן מנבלה שאינה ראויה לגר – לא שמה נבלה, ויש דבר שפגום מתחילתו, כגון דברים מאוסים כמו שכתב הרב פיו"ד סימן ק"ג ס"ק א' , דבפגומים ומאוסין מעיקרא כגון זבובין ויתושין דאע"ג דמאיסי אסרינהו רחמנא, אמנם הרב המגיד בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות כתב דמה שכתב הרמב"ם ואפי' סרחה היינו דלא נפסלה מאכילת אדם – אבל נפסלה מאכילת אדם לא לוקה – ופר"ח תמה עליו, ע"ש וכתב הרב ברכי יוסף בשם בהרב בתי כהונה שכתב לחלק בין נפסלה ונסרחה לאדם – לנפסלה מאכילת כלב דאפי' בדברים מאוסים לא לוקה דכל שנפסלה מאכילת כלב פקע שמו של איסור.
והרב חקרי לב יו"ד ס' ק"ג, הוכיח כדעת ה"ה בשרצים שהסריחו לא לוקה דהוי' שלא כדרך הנאה לפ"ז יש ליישב את המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד דרמב"ם לשיטתו ס"ל כדעת ה"ה דכל שנסרח לא עובר אפי' בדבר שלא היה עליו שם אוכל ולא היה ראוי כשקצים ורמשים. וכל שנפגם והסריח פקע איסורו – והראב"ד ס"ל כדעת הפר"ח דבדבר מאוס מעיקרו דלא היה עליו שם אוכל כגון שקצים ורמשים אפי' שנפגם ונסרח באיסורו קאי. ולכן בשאור אסור – ודו"ק. והנה הא דקי"ל נבלה שלא ראוי' לגר לא שמה נבלה, יש הבדל בין אם אוכל גוף הנבלה – דבזה בעינן שיפגם לגמרי – לבין טעמה דנו"ט לפגם כל שנפגמה כל דהוא אע"ג דלא פגומה – לגמרי לא אוסר. ומ"מ כשהנבלה נפגמה פקע ממנה שם נבלה ויש להסתפק, האם אסור לאכלה מדרבנן או מותר. בזה יש שדייקו מן הרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות הל"א כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הניה וכו' כיצד המחה את החלב וגמעו כשהוא חם וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור – וכו' – ומשמע דפטור אבל אסור.
והרב מנחת כהן הוכיח מהכסף משנה דפגום בעיניה אסור מדרבנן. אבל בטעם לפגם מותר דהווי בדיעבד. אמנם הפר"ח פסק בסי' ק"ג דאוסר לגמרי ומה שכתב הרמב"ם פטור אבל אסור היינו משום בל תשקצו.
ובדין פת שנחרכה. כתב הרא"ש בפרק כל שעה א' הא דאמר רבא חרכו לפני זמן איסורו מותר בהנאה וכגון שנפסל מאכילת כלב דומי' דפת שעיפשה יש שרוצים ולומר לאו דווקא הנאה אלא הוא הדין אכילה דעפרא בעלמא הוא אלא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ בין דאיהו קאכיל ליה אסור. וכ"כ הרב אלברצלוני והר"ן כתב דחרכו באופן דלא ראוי לאכילת כלב כיון שיצא מתורת פת קודם שהחל זמן איסור אפילו באוכל שבו נמצא באופן שהאיסור התבטל ונהפך לעפר ופקע שמו, האם הפת מותרת האכילה או אסורה?
ומצאנו מחלקות כעין זו בין הרא"ש ורבינו יונה בברכות במוסק, דהרא"ש פ"ו מברכות הל' ל"ה כתב על הא דאמר רב חסדא כל כמוגמרות כולן מברך עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממוסק דמברך עליו בורא מיני בשמים י"א דהוא זיעת חיה ונכון יותר- שחי' ידועה שיש לה חטוטרת בצווארה ומתקבץ שם תחילה כמין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוסך והרב זרחי' הלוי אוסר לאוכלו משום דם והרב רבינו יונה פ' דאפשר להתיר דפירשא בעלמא הוא אע"פ שהיה דם לא חיישינן להכי, דבתר השתא אזלינן. ובט"ז הוכיח כדעת רבינו יונה, דהרא"ש שם פסק בס"פ כל הבשר חלב טרפה במע. כשרה מותר. אלמא דפירשא בעלמא הוא דאזלינן בתר השתא ומה לי במעי טרפה אי על גבי טרפה.
והמג"א תמה על רבינו יונה מגמ' בכורות ו' דהגמ' אמרה דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב משמע לולי שהתורה התירה הייתי הולך בתר מעיקרא ואין לומר דהמוסק פירשא בעלמא – דא"כ לכו"ע שרי מידי דהויא כשרה דינקה מטרפה ונמצא חלב טרפה בקיבת הכשרה דכשר. על קושית הרב מג"א מחלב נאמרו בזה הרבה תירוצים: חדא דגמ' בכריתות לא אזלא אליבא דזעירי דס"ל דם שבשלו מותר דאזלינן בתר השתא וקימ"ל דם שבשלו מותר.
וכתב הרב חק יעקב. בס' תר"ז ס"ק ט"ז לסתור את דברי הרא"ש דבמוסק סמך לאסור משמע דאזלינן בתר מעיקרא ומעיקרא דם. ואילו בדבש של עכו"ם פסק הרא"ש בכלל כ"ד דלא ראה נוהגים איסור דבר בעירוב קמח לא שכיח וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לחוש משום תערובת לאסור אותו כל השנה די"א שנותנים בו בשר נבלה ומתהפך לדבש ומותר דבתר השתא אזלינן ע"כ. וזה סותר.
וכתב לחלק דדם נהפך לחלב דחלב נתהוה מאיסור דם ולולי חידוש התורה גם החלב היה אסור. לכן אסור. משא"כ בבשר נבלה שנתערב בדבש – דהאיסור נהפך לדבש א"כ ע"ז אזלינן כתב השתא דאין סיבה לאסור דבש כזה – דמאי שנא משאר דבש כיוון דטעמו ומראהו שונה – לכן לא קשה מהרא"ש – ולפי רבינו יונה זה הטעם במוסק ע"ש.
והנה יסוד זה הביא הר"ן במסכת עז. דף ל"ט: ואלו מותרין באכילה – חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו ודבש – ופריק בגמ' דבש למאי ניחוש אי משום איערובי מישראל סרי – אי משום בישולי עכו"ם נאכל כמו שהוא חי – וכתב הר"ן בדבש מיסרח סרי ואחרים פרשו אי משום איערובי שדרך הע"א לערב בדבש דברים אחרים דנימוחו בתוכו וחוזרים דבש ליכא למימר להכי לפי שהתערבבו עם שלא נימוח מסריח ומותר וכדאמרינן בתמורה ליטול פ' כל האסורין אפרוח ביצה טרפה מותר דאימת קא גדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא ע"כ. ודין זה גם הרא"ש הביאו בכלל כ"ד שאזלינן בתר הכא, וצ"ל דהרא"ש ס"ל דמוסק לא התבטל לגמרי דאי התבטל לגמרי לכ"ע הוי פירשא. ושאני דבש דהתבטל האסור וסרח לפני הביטול.
והנה על תירוץ הח"י דדם השתנה לדבר אסור. לא כן בנבלה בדבר שהשתנה לדבר המותר – והקשה מה יענה על ביצת אפרוח שהשתנתה לאפרוח ע"ז תרץ כיון דדם עומד לכך להשתנות לחלב – וכך ביצה לאפרוח . והקשה במקור חיים הרי גם דם מוסק עומד לכך, ותרץ בחלב שבא מדם האיסור פעל בו. ובא מכח האיסור וכן אפרוח מביצה וכן לרבי אליעזר ולד טרפה אסור דאזלינן בתר זרע טרפה. אע"פ שלא ראוי לאכילה לא כך במוסק לא מחמת גידול החי' – אלא דדם שנתיבש בעלמא והשינוי לא נעשה בכח גידול הטמא ולכן האפרוח צריך לטעמא אי לאו סברא דבעידנא דקא גדול עפרא בעלמא. ובשמ' ח"ס סי' ל"ט כתב לדון על מה שעושין מעילין לס"ת ממשי והיא תולעת – והראב"ד במור הקשה איך מביאין מור לביהמ"ק – וכתב כיוון שנשתנה ע"י אדם אפי' הרא"ש מודה דשאני מוסך לפי הראב"ד והרא"ש דהתם איסורא בעלמא קאי ובתר מעיקרא אזלינן והיוצא מטמא טמא, משא"כ במעיל לס"ת שנשתנה בידי אדם ונעשה ממנו בגד בכה"ג אפשר דמועיל ועוד הא התם נמי פליגי עליה גדולי עולם ויש לסמוך עליה בדרבנן ח"ש. ומשמע מדברי החתם סופר דכל שינוי שנשתנה בידי אדם גם הרא"ש יודה וכ"כ החזו"א יו"ד סי' י"ב אות ה' ליישב קושיית הנוד"ב דלמה דם שכשלו לא עובר עליו כיוון שלא ראוי לזריקה הרי גם חלב לא ראוי לזריקה וע"ז כתב דביצת הטרפה עושה אפרוח לכן לולי הטעם שנעשה עפר היה אסור – משא"כ דם שבשלו שהאדם הוא המבשל והחו"א הנ"ל.
לאחר שהביא דברי הרא"ש בברכות ודעת רבינו ודעת יונה כתב להסביר דעת רבינו יונה. וכתב להעביר דאיסור שמשתנה מצורה לצורה לא הוי שינוי – כיוון שלא היה בינתיים שם שנפסל. וזה מישב הדבש שערבו בו בשר דנסכח הבשר ופשט צורה ולבש צורה – ולכן המוסק הוא דם חיה ואפי' את"ל דאין לאסור משום דם דהוי נשתנה מ"מ יש לאסור משום איסור טמא שבדם – ואע"פ שהמוסק כשהוא לעצמו לא ראוי לאכילה מ"מ עומד למחק ודמי לחמץ הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות. וכן מוכח מדברי הר"י מדה וצרך להביא ראיה מדבש.
ועוד יש לדון אף אם נאמר פנים חדשות באו לכאן מ"מ יש לאוסרו משום שנתהוה מצד גורם לש איסור – כמו חלב שבא מכח דם – וולד טרפה. ודעת רבינו יונה דכל שנשתנה למחודש אינו איסור כלל והוי שהאיסור – התבטל ונברא דבר חדש. באפרוח למרות דהוי דבר חדש ומ"מ היה מקום לאסור – דשם השינוי אינו גדול דהביצה – היא האפרוח – ולכן הביצה הוי חד קודם וכן וכן בולד הוי חד קודם. ובדבש יש כיוון דזה כזה גורם אבל במוסף ליכא למימר הכי וע"כ כל שמשתנה לא מקרי גורם של איסור – ובחלב משום דכל הדם הוא המהווה ע"ש והרא"ש שמסתפק משום דשנוי מאוכל לאוכל לא הווי מחודש.
והעלה חזו"א דכל אוכל שנפסל ע"י כימיא ונותנים אותו למאכל לתקנו אי נפסל באמצע מאכילת אדם ואינו ראוי בפני עצמו ולא לתערובת אף שעומד לגמור מלאכתו ויהיה ראוי למחק הקדרה מותר אבל אם לא נפסל באמצע תלוי במחלוקת הרא"ש ורבינו יונה ע"כ. ולכאו' למה בקיבה שנתיבשה להרא"ש מותר להעמיד בה גבינה וצ"ל דקיבה הוי היתר. וכל המחלוקת היא באיסור שנשתנה אבל בהיתר אין בזה שום ספק. מ"מ יוצא דבדבש כיוון דהאיסור נסרח לפני שנעשה דבש לכך גם הרא"ש מודה וכ"כ הגר"א בס' רט"ז על דברי הגר"א דנעלם ממנו דעת הר"ן בע"ז לט: שהזכרנו למעלה. ולכן כל שנפל ונסרח פקע איסורו ופנים חדשות באו לכאן . וגם הרא"ש יודה בזה לדעת רבינו יונה.
ולכן בחמץ שעבר הפרדה כימית ונפסל למאכל כלב כגון חומצות ממזון העשויות למתק ובכלל זה המלח-לימון, דפוגמים אותו בחומרים כימיים ויש סכנה לאוכלם אח"כ עושים הפרדות וממתיקים אותם. ולכן יש לדון בספקות דלהלן:
א. דלכאו' כיוון דמילתא דעבידי לטעמא לא בטל. והוי כמו פת שעיפשה, דנחלקו רמב"ם והראב"ד – אם נפסלה מאכילת כלב אם מותר להשהותה לפי הרמב"ם או אסורה לפי הראב"ד – ומ"מ גם להראב"ד כל דין חיוב ביעור דווקא בראוי להחמיץ אבל בנפגם לגמרי ואח"כ ראוי להחמיץ לא. כפי שכתב הטור הקילו__ והאיספנית והרטיה שנתן לתוכם קמח א"צ לבער מפני שמסריחין מיד. אבל המלוגמא אינה מסריחה מיד – לפיכך אם החמיצה ואח"כ הסריחה צריך לבער – הסריחה ואח"כ החמיצה א"צ לבער ע"כ.
ולכן גם אם בתערובת זו יש בה כדי לחמע כדין כל חמץ שנפסל, מ"מ יש הבדל ביניהם: החמץ שחרכו ונפסל מאכילת כלב לדעת הרא"ש אם אוכלו אסור מדין אחשביה – אמנם הרא"ש עצמו לאחר שהביא הדין של חרכו קודם זמן איסור אסור באכילה, הביא דין אלמאורי שעושין קודם הפסח מפת שרוף שאסור לאכלו בפסח – וכתב הרא"ש האלמאווי שמשימין בו פת קלוי שמותר לאחר הפסח חדא דחמץ ע"י תערובת שעבר עליה הפסח מותר בהנאה. ועוד שהרי חרכו קודם זמנו – ואנן חזינן לרוובתא דאסרינן ליה אחר הפסח דלא שרי ר"ש אלא בעירב שלא בכוונה אבל עירב בכוונה אסור משום חרכו נמי לא דדלמא לא חרכו יפה יפה – דלא מסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו – ועוד דלא קאמרינן חרכו קודם זמנו רק בהנאה ולא באכילה. הרי בחמץ גמור שנחרך אסור בהנאה מדין אחשביה ובחמץ בתערובת אסור באכילה מטעם שמא לא חרכו יפה ועיין הגהות נתיב חיים וא"כ בחמץ בתערובת שנחרך גם באכילה מותר. באופן דנחרן יפה כמו נידון דידן. וזה ראי' חותכת לחמץ בתערובת שנחרך דלא שייך אחשביה.
וכן נמי בסוס"י תמז כתב הטור דעת ב"י דאם בטלו בשוגג קודם הפסח – א"כ בפסח ולא ידוע שהוא חמץ מותר. וכן אם בטלו במזיד לפני הפסח מותר אבל אדעתא דלשהיה אסור. וכתב הב"י ה"פ בטלו במזיד ערב הפסח דהיינו שערבו עם דברים אחרים שלא על דעת להשהותו בפסח.
עוד יש לצרף דעת החוו"ד ביו"ד ס' ק"ג דכל איסור שנפגם דכל שנפגם לגרעי פקע איסורי והווי עפרא בעלמא ואף דפוגם ולבסוף משביח אסור היינו בנפגם קצת ולא בנפגם לגמרי. והן אמת שלכתחילה אין ליצור תערובת זו המורכבת מחמץ אע"פ שעכשיו היא היתר – דמ"מ אסור מטעם אחשביה. מ"מ אם יש לו תרכובת כזו שעשה לפני פסח לצורך חנוכה והתערבה במוצאי פסח יש להתיר, כיוון שנעשה אפר ופנים חדשות באו לכאן הן מצד היתר המוסק והן מצד האיסור שהתבטל. וכ"כ הפר"ח בס' ק"ג דנבלה שהסריחה לא הוי נבלה ופקע ממנה האיסור ומה שדייקו מהרמב"ם פי"ד ה"ו י"א דמאכל שהסריח פטור משמע פטור אבל אסור זה מדין בל תשקצו. וכן יש להוכיח שכל שנשרף ונחרך מותר, דהרי פסק מר"ן בס' תמ"ז בצק שבסדק החבית כל שתרו שלשה חדשים אינו אוסר את היין שכבר נתיבש.
וכך נפסק בשו"ע יו"ד ס' קכ"ג סעיף י"ד לגבי חרצנים וזגין של עכו"ם תוך י"ב חודש אסורים בהנאה – ולאחר י"ב חודש מותרין באכילה והנ"מ כשתמדן במים בתחילה, אבל אם לא תמדן אסור לעולם אפי' יבשם. וכתב בשם או"ח דאם שרף החרצנים וזגים תוך י"ב חודש אפ"ה אפרן מותר. ותמה הש"ך הרי יין נסך אסור בהנאה, וכתב לחלק דחרצנים שאני כשנתייבשו שרי דלא נשאר לחלוחית ועדיף מנתמדו וכו' הרי דבנעשו לאפר מותר.
וכך נמי כתב הרב מנחת יעקב כלל מ"ו ס"ק ט' על מה שכתב הרמ"א בס' קנ"ה סעיף דמותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאוכלו לרפואה אפ' חולה שאין בו סכנה וכו' וכתב דלשרוף אסור משום מבטל איסור לכתחילה אבל בשרץ גר בריר מותר. ודבר זה מוסכם בש"ס ופוסקים דמותר. וכ"כ באו"ה כלל ל"ב אות י"ט. בשם המרדכי פ' כ"ש דכתב ראביה שלכתחילה מותר לשרוף שרץ ולאוכלו לרפואה ואפי' לחולה שאין בו סכנה ומיהו אדם בריא יזהר. וכ"כ הרדב"ז בתשובה ח"ג ס' תע"א לענין מוסק והטריאק שהוא בשר נחשים והעלה להתיר כל שנפסל מאכילת כלב לבטל. וביד אברהם בהג' יו"ד ס' קנ"ה כתב המנחת יעקב דאישטמית מיניה דברי הרא"ש דמדאכליה יש דין אחשביה ואסור. ורק באוכל לרפואה מותר שלא שייך אחשביה. ע"ש.
וראיתי בחכם צבי ס' י"ח, דהסביר הסוגיה בחרכו קודם זמן איסורו אסור באכילה כיון דלא נעשה אפר, אבל בנעשה אפר לא שייך אחשביה והוכיח מחרצני עכו"ם וכתב וז"ל דאף לדעת האוסרים באכילה אינו אלא במתכוון מן לאכול דהוי אחשביה ועוד דדווקא חרכו ולא שרפו לגמרי אבל בשרפו לגמרי או שאינו ראוי לכלב לכו"ע מותר עי"ש.
ולפ"ז במלח לימון שנשרף לגמרי ע"י חומר כימי ונעשה עפר יש להתיר. וכן מוכח דעת מרן השו"ע ס' קכ"ג בשם הרשב"א וז"ל יש מי שאומר שתמצית היין שנקרש על דופני החבית והקנקנים נהגו בו היתר שמשתמשים בכלי עכו"ם לאחר י"ב חודש. או לאחר מילוי ועירוי ואין מקלפין התמצית הנקרש עליו שכיוון שנתיבש כל כך כבר כלתה כל לחלוחית יין שבו וכעפרא בעלמא הוא עכ. הרי כל שנעשה איסור אפי' ביין נסך מותר. וכ"כ דבר שמואל אבוהב ס' ס"א ותשב"ץ ח"ג ס' רצ"א. ולכן – כל שנעשה אפר – פקע איסורו.
וכן כתב הפר"ח בס' תמ"ב. שחרכו לפני זמנו מותר לקיימו בפסח וזו סברת הרא"ש שכתב אע"פ שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיוון דאיהו קאכל ליה אסור – אבל הר"ן והמאור ס"ל דמותר לאוכלו כיון שיצא מתורת פת קודם זמן איסורו – וכן נראה עיקר. כיון דהפסק לעפרא בעלמא, וכדאמרינן פ"ק דעכום דנבלה מוסרחת שאינה ראוי' לגר שרי משום עפרא בעלמא הוא – ולא אמרינן כיוון דנאכל חשיב ליה – וא"ת אפי' לא נפסלה מאכילת כלב . וע"ז כתב הר"ן דכיוון דראוי לחמיע בה עיסות אחרות, וכל שנפסל מאכילת כלב לא חזי לכלום אבל השאור דלא נקרא שאור אלא א"כ פסול מאכילת כלב. וכו', וכך איתא בגמ' החרצנים והזגין של עכו"ם יבשים מותרים ועל כורחך דמותרין אפילו באכילה דעפרא בעלמא הוא. וב"פ בתרא דתמורא תנינא כל הנשרפין אפרן מותר משמע אפי' לכתחילה וכ"כ התוס' בפרק כל שעה וע' יו"ד ס"ה קנ"ה בהגהה עכת"ד.
וכתב הרב נהר שלום בס' תמ"ב על או"ח דלפי הפר"ח יוצא דכל שנהפך לעפר מותר ולכאורא הא נחלקו בזה הרא"ש והר"ן בפת שחרכו היינו שנפסל מאכילת כלב אבל לא נעשה עפרא ובזה ס"ל להרא"ש דאסור באכילה. והר"ן ובעל המאור ס"ל שמותר צ"ל דבאופן דנעשה אפר גם הרא"ש מודה ע"ש וא"כ באופן שהחמץ עבר תהליך כימי הוי כמו נשרף ונאבד מן העולם. ומותר. ואה"נ דלכתחילה אין לעשות אבל אם כבר ישנו ונעשה לחנוכה מותר להשתמש בו בפסח. וכ"כ חזו"א בס' קט"ז ס"ק ט'.
וכ"כ הט"ז סי' תס"ז ס"ק י' לגבי דבש של עכו"ם להראש עצמו בכלל כ"ד התירו בפסח די"א דנותנים לתוכו בשר נבלה מ"מ בתר השתא אזלינן דמתהפך הבשר לדם כפי שכתב הר"ן בע"ז דמסרא וכו' וע"פ תש"ו הרא"ש בשם רבינו יונה כתב הט"ז ללמד זכות על אותם שאוכלים כרכום דהרשב"א היה נזהר מפני שמערבין בו בשר יבש ולפי דברי רבינו יונה יש היתר כיוון שהכרכום נימוח במאכל ובטל האיסור והווי כמו דבש דמותר.
ויש עוד לצרף בזה דעת החכם צבי דהסביר מחלוקת הרא"ש והר"ן רק בנפסל לאכילת אדם, אי אמרינן אחשביה או לא אבל בנפסל לאכילת כלב לכו"ע פקע מיניה איסורא וזה דין גלוקוזה ומלח לימון, ותרופות בפסק. וכן העלה בשו"ת אחיעזר ח"א ס' י"א וס' המרחשת וגאון עוזינו הרשל"צ בספקי יחווה דעת ח"ב. וראיתי בשו"ת אחיעזר ס' י"א שדן באריכות ובנוגע למלח לימון שנעשה ע"י אבק שמרי יין ודן בדברי השו"ע יו"ד בס' קכ"ג לענין שמרים שהתישנו לאחר י"ב חודש.
והעלה דכיוון שנתערבו השמרים בסיד שרוף ואלים דברים השורפים ופוגמים טעם היין הבלוע ואינו ראוי עוד לפליטת טעם היין בוודאי בכפ"ג פקע תורת אוכל מהבלוע וא"פ דיש תקנה ע"י תערובת כימית מלח לימון ולפי סברת החוו"ד בשמרים העומדים להעמדה נימא הכי בנידון דידן, וכתב לחלק דבנידון דידן כיוון דפליטה בעמא מצד עצמה אינה נאסרת כיוון דהיא פגומה ושרופה. ולכן פנים חדשות באו לכאן. וכמו שכתב הר"ן בע"ז ל"ט. לגבי דבש ובטעם היתר המוסק ובנבלה שנהפכה לדבש – דמקודם נפגמת ולכן הווי פנים חדשות. והעלה דאין לחוש אפי' לכתחילה עי"ש.
אמנם בשו"ת מנחת יצחק חלק ז' ס' כ"ז וכן יצאו במודעת לפני כעשר שנים והדברים מכוונים לפסקו של מר"ן הראשל"צ בספרו "יחווה דעת" ויצאו בשצף קצף לדחות טעם ההיתר דפנים חדשות באו לכאן. ולכאורה למה הלין על מר"ן הרי גאון עולם שאין עליו עוררין האחיעזר כתב כן. ובפרט לפי מה שכתב מר"ן שמרי יין נסך שיבשו לאחר י"ב חודש – ועוד הגדיל לעשות דהוכיח מתשו' הריב"ז ס' רנ"ה דפסקה מר"ן בס' קכ"ג סעיף כ"ד לגבי אגווה אדיינטי שעושים מיין נסך דאסור – ולאו' היה לו לסתור דברי מר"ן. ועוד שסותר את ההיתר מתשו' הריב"ש שהביא מר"ן בסעיף כ"ד ולכאורה הו"ל לסייעו מפסק מר"ן בסעיף י"ז לגבי שמרים של עכו"ם לאחר י"ב חודש מותרים באכילה. והן אמת שהש"ך תמה על מר"ן ממש"כ הריב"ש שהובאה בס' כ"ד שכתב הריב"ש שאפר של יין נסך דינו להיות אסור דיין נסך מהנך ב___ שאפרן אסור וכן מוכח מגמ' ע"ז דף סב.
וכתב המרדכי שאם נתיבשו שרי. וכ"כ בתשו' חת"ם סופר יו"ד ס' קי"ז משמן שעושים מחרצנים של יין נסך וכתב דכיוון דנהפך לשמן מותר. וכ"כ בשו"ת הר צבי לגבי ג'לטין שנעשה מרגלי חזירים והעלה דכל איסור שנתייבש כעץ ונטחן דק אינו אלא כעפרא בעלמא ובטל מתורת אוכל. ודומה הדבר לקיבה שנתייבשה וממלאים אותה בחלב שכתב הרמ"א פ"ז סעיף י' – כפי שפסק הפר"ח דאיסור דנפסל מאכילת אדם פקע ממנו שם איסור וכתב הפ"ת דלפי הש"ך יו"ד קי"ד ס"ק כ"א הו"ה בקיבה של נבלה והאריך שם בעניין הכרכום והעלה דכיון דהכרכום התיבש כעץ פקע ממנו האיסור ודמי לעור הקיבה והרשב"א איירי בכרכום לח. ולכן אסר – ע"ש. והנוב"י קמא יו"ד ס' כ"ו, שרק בקיבה כשרה מותר ולא נבלה. והטעם דבכשרה נפסל מאכילת אדם קודם שבא לכלל איסור אבל בנבלה האיסור קדם. דאם היתה נבלה והסריחה לא פקע ממנה שם איסור.
ופליגי דאם האיסור נפסל מאכילת אדם תלוי במחלוקת הש"ך והנוב"י. דלהש"ך מותר והנוב"י אוסר. אבל אם נפסל גם מאכילת הכלב לכה"ע מותר. ודינו של הריב"ש יש לדחות דיין שרף נעשה מגוף האיסור ולא שייך לומר שנפסל – וכך דעת האחרוני' חכם צבי והרב הר צבי לרב פרנק ז"ל שאפי' לענין ברכה מברך בורא פרי הגפן על קוניאק שנעשה מיין. וכ"כ הרב מרן דאגווה אדינטי הוא גוף האיסור ובשדי חמד מערכת חמץ ומצה הביא מערכה מול מערכה לגבי יין שנעשה מדגניים של חמץ.
ולענין תערובות בתרופות דס"ל דנפסל מאכילת כלב אפי' ריקחו לא פקע איסורו כפי שכתב החוו"ד ביו"ד. והנה בדין חולה שיש בו סכנה מתרפא בכל האיסורין שבתורה ואפי' באיסורי הנאות, חוץ מג' עברות, ולכן בחולה שאין בו סכנה – מותר להתרפאות בכל האיסורין דלא כדרך הנאתן. ואם אוכל איסור שנחרך כגון חמץ שחרכו לפני זמן איסורו שהרא"ש והברצלוני אוסרים מדין אחשביה, בחולה שאוכל לצורך בריאות לא שייך אחשביה וכך ספק מר"ן בס' פ"ד שרף שרוף מותר לאוכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא הווי. וכבר הביאנו למעלה דעת הרשב"א דגם לבריא מותר. ובדרכי תשובה הביא בשם שו"ת הרמ"צ יו"ד ט' – דאיירי שלא שרוף ונעשה אפר לכן הוא רק לחולה . אבל בשרוף לגמרי. אפשר גם לבריא ממש. וכבר הזכרנו דעת הרב זר זהב על או"ה שלנ"ט ס"ק י"ג דהביא דברי הב"י בשם הרשב"א דכל שנעשה אפר מכשיר. והביאו החוק יעקב שם בס"ק מו על מה שכתב הרמ"א ויש מחמירין בנ"ט לפגם בפסח וכתב אבל בנפסד לגמרי מותר דהווי עפרא וכ"כ הרמ"א דכל איסור שנהפך לעפר פקע איסורו. וכתב בספר מים חיים סי' יו"ד- והאריך בדברי הרא"ש דלא שיך אחשביה בעפרא – וכתב שם היד אברהם דלחולה שאוכל שרף, שרוף לא שייך אחשביה, כיון דאוכלו לשם רפואה. ויש שכתב דמה הרא"ש אפשר רק בחרכו. אבל בנעשה אפר לא שייך אחשביה, ועיין בספר נשמת אברהם או"ח דף רס"ג.
והרדב"ז בח"ג ס' תקמ"ח התיר לאכול בשר המומיא. חדא דנעשה עפר ע"י שחונטים אותו בכמה סמים – ואין בו איסור כאשר כתבתי. לענין המוסק והתריאקה, אבל לגבי הנאה יש לדון דהווי אחרכו אחר זמן איסורו.
ולכן כל תרופה שנעשית ע"י תהליך כימי שמבטלת את עצם האיסור כעפרא ואפי' נעשית מחמץ מותר – ולפי הרב רבינו יונה מותר גם לבריא. ולפי הרא"ש בתערובת דמי לדבש שערבו בו בשר שהבשר נסרח – כך האיסור נפסדת ומ"מ לחולה שאין בו סכנה לכו"ע מותר. ויש לצרף כיוון שבתרופות דרכם לבלוע אותם ודעת הרב תורת חיים בחולין בולע הווי שלא כדרך הנאתן. הנוב"י חולק עליו והביאו הרב פ"ת – אמנם חידש הרב הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה סי"ז דכל המחלוקת היא בדבר שעומד לאכילה ובלע. אבל דבר שכל כולו עומד לבליעה הווי שלא כדרך הנאתו. וכ"כ חזו"א או"ח קט"ז תק' ח' – ואגרת משה"ע או"ח אב' סי' צ"ב ח"ג ס' ע"ב. ולפ"ז בתרופות עיקרן עומד לבליעה. וכך נמי יש להוסיף מה שכתבו האחרוני' בתערובת לא שייך אחשביה. וכך הרב חבלים בנעימים ח"ה ס' ד' ומר"ן בס' יביע אומר ח"ב יו"ד ס' י"ב. וכן לענין קפסולות דומה למה שכתב הרב משנה למלך פי"ד ממאכלות אסורות הל' י"ב דאם כרן איסור בסיב ואכלו לא חשיב אכילה דלא נגע האיסור בגרונו.
וכן דעת מר"ן חזו"א או"ח ס' ט"ז ס"ק ח' דלא שייך אחשביה – וכתב בשתי דיעה ח"ב ס' ל"ז דכשקונה תרופות רצוי שיקנה מבית המרקחת של גוי – דהווי חרכו לפני זמנו.