כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה הלכה ב' מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסורו וכו' ומהי השבתה זו האמורה בתורה שיסייר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע לו יבטלנו בלבו וישים אותו כעפר וכו' כן היא גירסת ספרי הרמב"ם שהיו בידי מרן הכסף משנה. משמע דהא דאמרה הגמ' בביטול בעלמא סגי היינו לחמץ שאינו ידוע אבל ידוע לא מהני ביטול. והרב כסף משנה שם הרבה להקשות על שיטת הרמב"ם הנ"ל מסוגיות מפורשות ועיקר קושית מגמ' דף ו. משמא ימצא גלוסקא יפה וכי משכיח לה לבטילה וכו'. ואיך יבטל הרי זה חמץ בעין דלא מהני ביטול. וכן בדף ז תלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת מבטלה. וכן בדף מט. ההולך לשחוט פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת מבטלה. וכן בדף מט. ההולך לשחוט פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ יחזור ואם אי אפשר מבטלו בלבו. הרי דלחמץ ידוע מהני ביטול. ומסיק הכסף משנה דגירסת הרמב"ם בטעות יסודה והגירסה הנכונה ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיבטל החמץ בלבו דהיינו גם חמץ ידוע מהני ליה ביטול ע"ש.
ובקהילות יעקב פסחים כתב לישב ע"פ הר"ן דהקשה דאיך מהני ביטול בלב וגם לתוס' דס"ל מדין הפקר הרי הפקר היא הוצאה מרשות ובפרט לרבי יוסי דאמר עד דאתי לרשות זוכה ואיך מהני ותירץ כיון דחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו והתורה עשתה אותו ברשותו בגילוי דעת גרידא מהני ולא חשיב חמץ שלו. ואע"פ שבשעה שמבטל הוא בזמן שהוא מותר בהנאה מ"מ כיון דעומד להאסר בזמן איסורו מהני גילוי דעת של עכשיו שלא יהיה ברשותו בזמן איסורו.
ובדין איסורי הנאה אי הוי שלו. דעת רש"י שני דברים אינם ברשתותו של אדם חמץ בפסח פירש דאינו שלו. וכן דעת כמה פוסקי' עי' תשובת רשב"א ס' תר"ב ומחנה אפרים הלכות זכיה מהפקר ס' ד' ואבני מילואים ס' כ"ח. אמנם דעת הריטב"א בסוכה דף ל"ה דאיסורי הנאה הוי שלו וחשיב לכם באתרוג, וא"כ בחמץ איך אמרינן דלולי גזה"כ דעשאו ברשותו לא היה עובר כיון דאסור בהנאה ולא הוי ברשותו. הרי לפי הריטב"א גם בלי גזרת הכתוב עובר בחמץ בפסח דהוי שלו. ויש איסור לא יראה לך במקור חיים ס' תל"א הרגיש בזה והעלה דהא דחמץ בפסח אינו שלו לא מחמת איסורי הנאה אלא כיון דעומד לישרף לכן לא הוי שלו ודו"ק.
וכתב לישב דנהי דמדאורייתא לא מהני ביטול לחמץ ידוע היינו בביטול אבל אם הביטול בתורת הפקר דמוציאו מרשותו ע"י דיבור בפיו מהני אבל בביטול בעלמא לא מועיל כפי שכתב הר"ן הטעם דמהני ביטול משום שאינו ברשותו והתורה עשתה אותו ברשותו ולמ"ד איסורי הנאה שלו הרי הוא ברשותו. אלא הטעם שלא עובר משום שעומד להתבער כדי שלא יעבור על בל יראה ואם נאמר דביטול סגי הרי לא עומד להתבער ועובר על בל יראה ובל ימצא ועל כן חכמים מחייבים אותו לבער כדי שינצל מבל יראה ובל ימצא דביטול לא מציל אותו דהרי הוא שלו. ולכן רק ביעור הוא שמציל אותו מאיסור ולא ביטול. ולכן בתלמיד שיושב לפני רבו והולך לשחוט פסחו ומוצא גלוסקא יפה אמרינן שיבטל כיון דע"י הביעור נתפס הביטול. ולכן לא עובר על בל יראה ובל ימצא כיון דעומד לבער. ולכן מהני במה שמבטל דכל הביטול מועיל אם יבער אח"כ ממילא לא הוי שלו. מצד עומד להתבער אבל בביטול לבד לא. ובזה מיושב הרמב"ם בהלכות ברכות פי"א דביעור מברך בעל דמיד בשעת הביטול מתקיים הביעור דהיינו כיון דמתוך מעשיו רואים שרוצה לבער לכן הביטול מהני כיון דעומד לישרף.
וכתב מרן בשו"ע ס' תל"ד סעיף ג' וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית קודם שתגיע שעה ששית משתגיע שעה שישית נאסר ואינו בידו לבטלו. וכתב הרמ"א ואין לבטל אלא לאחר ששרפו כדי לקיים מצוות שריפה בחמץ שלו. ע"כ וכתב הגר"א ס"ק י' כדי לקיים דלדעת רש"י דביטול הוא מהתורה ולא הבדיקה ומהני לחמץ ידוע כמו שאמרה הגמ' דף ז' בתלמיד היושב לפני רבו. ובדף מט מתניתין ההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ונזכר שיש לו חמץ וכן בדף ו. במצא גלוסקא יפה ותוס' הקשו עליו דא"כ במאי איפלגו רבנן ורבי יהודה בביעור חמץ ומסיק ליה רבי יהודה מקראי ורבנן השיבו ולא מצא וכו' והתורה אמרה תשביתו. הרי לפי דברי הגר"א בביאור דברי הרמ"א דאין לבטל ביום אלא לאחר שריפה דמקיים שריפה בחמץ שלו – דזה לדעת התוס' דתשביתו הוא הפקר ואין מקיים מצות תשביתו בביטול. אלא בביעור חמץ ולכן אין לבטל לפני ששרף דהרי אם ביטל החמץ לא שלו. אולם לרש"י דמברר תשביתו זה ביטול ולא הפקר וע"י ביטולו בלב מקיים מצות תשביתו. כדעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מחו"מ הלכה ב' ומה היא השבתה זו הכתובה בתורה שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין לו חמץ כלל ע"כ. וא"כ אפשר שגם לאחר הביטול תועיל שריפה דהרי הוא שלו כמו שכתב הריטב"א בפסחים בדף ו: דיש שפירשו דהא דלא עבר עליה לאחר ביטול שגם אם החמץ הוא שלו – מ"מ אין עליו תורת לחם. אבל גם לאחר הביטול הוא שלו לכן יכול לקיים מצות שריפה לאחר ביטול דהוי שלו ע"כ ונראה דהריטב"א לשיטתו דס"ל איסור הנאה שלו אבל לפי רש"י שפירש ב' דברים אינם ברשותו חמץ בפסח דלא הוי שלו אנה"כ כל שביטל קודם לא יכול לקיים מצוות שריפה דחמץ לא שלו.
ולפ"ז לדעת רש"י דאיסורי הנאה אינם שלו כל שביטל לא יכול לשרוף וכן דעת הרמב"ם דהרי קיים מצות השבתתו בכל דבר על ידי ביטול. ומחלוקת חכמים ורבי יהודה בביעור חמץ אי השבתתו בשריפה כנותר או בכל דבר זה לא גרע מביטול דמקיים בזה מצות תשביתו. ובדף יב: נחלקו רש"י ותוס' בביאור דברי רבא דמחלוקת לפני זמן איסורו אבל בזמן איסור השבתתו בכל דבר לכו"ע. דתוס' ס"ל לאחר זמן איסורו לא מהני ביטול. ולכן פליגי במה מקיים מצות תשביתו בכל דבר או דעת תוס' מחלוקת שלא בשעת איסורו אחרי שש מחלוקת בזמן איסורו לפני שש בכל דבר לכו"ע פליגי לפני זמן איסורו דמהני ביטול ורבי יהודה ס"ל דינו בשריפה אבל לאחר זמן איסור לכו"ע בכל דבר וקשה הרי יש מצות תשביתו כשמתחילה שעה ששית כבר אינו שלו. דהוא מושבת דלא גרע מביטול וכתב הפנ"י להוכיח מכאן דלחמץ ידוע לא מהני ביטול. ולכן בעינן שריפה אבל חמץ שאינו ידוע מהני בו ביטול וקיים בו מצות תשביתו.
וכתב הטור ס' תמ"ה סעיף א' כיצד הביעור שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים וכתב הרמ"א והמנהג לשורפו וטוב לשורפו ביום דומיא דנותר שריד נשרף ביום. אך אם רוצה לשורפו מיד אחרי הבידקה כדי שלא יגררנו חולדה הרשות בידו. וכתב הגר"א טוב לשורפו ביום כרבי יהודה דלמד מנותר. ובדין מצא חמץ ביו"ט אמרה הגמ' דף ו' כופה עליו כלי ובלילה ישרפנו וכתב רש"י משום חד יומא סגי בכפית כלי ובלילה יבערנו הרי לרבי יהודה ביעור דוקא דיום דומיא דנותר. ותירץ הגר"א דרש"י אליבא דרבנן אבל אהנ"י לר"י מבער ביום.
וקשה למה רש"י פסק אליבא דרבנן הרי הרא"ש בפ' כל שעה כתב דרש"י פסק כרבי יהודה דביעור חמץ אינו אלא שריפה ולמה כתב בלילה יבערנו. הרי לרבי יהודה ביעור חמץ ילפינן מנותר דנשרף ביום. ועוד רש"י הסביר מחלוקת חכמים ורבי יהודה לפני זמן איסורו. אבל לאחר זמן איסורו לכו"ע השבתתו בכל דבר ודבר והמוצא חמץ ביו"ט הוא לאחר זמן איסור וא"כ מבערו בלילה גם לרבי יהודה וקשה על הגר"א. וכן רש"י בפ' בסוגי' דף ו. דהמוצא חמץ ביו"ט איירי אחר שביטל החמץ מאתמול ואינו עובר על בל יראה ובל ימצא – וכתב רש"י בדף ד' דמצות תשביתו מקיים בביטול בלב ומה שצריך לשורפו בנמצא ביו"ט מדרבנן וא"כ אין דינו של רבי יהודה דאמר דינו בשרפה וביום זה בביעור דחייב מדאורייתא אבל כאן שכבר ביטל החמץ ולא עובר עליו ומה שצריך לשורפו רק מדרבנן לא שייך שריפה ביום אלא גם בלילה סגי.
ויש להסביר שיטת הרמב"ם לפי גירסת הב"י דלחמץ ידוע לא מועיל ביטול דכתב בהלכות חמץ ומצה בפ"ב הלכה ב' ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וכו' ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל וכו' וכת בהכ"מ דמלשון רבינו משמע דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול וכו' אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר לסגי ליה ביטול. ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעי בעור. ושלא ידוע בעי ביטול ומוצא גלוסקא ותלמיד היושב לפני רבו ובהולך לשחוט קרבן פסח ונזכר שיש לו חמץ וכו' כל הני סגי להם בביטול אע"פ שהוא חמץ ידוע וההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ונזכר שיש לו חמץ דמבטלו אע"פ שהוא חמץ ידוע היינו כיון שהתורה מסרה לחכמים והם אמרו כיון דטרידי הוי כלא אפשר וסגי להו בביטול עכת"ד הכסף משנה והדברים תמוהים היכן מצאנו חילוק בדאורייתא שהדבר מסור לחכמים להחליט היכא סגי ביטול והכא סגי ביעור. ועוד הקשה הלחם משנה מנין לו לרמב"ם לחלק אם השבתה האמורה בתורה ביטול ממילא מהני בין לחמץ ידוע ללא ידוע.
ויש לישב שיטת הרמב"ם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע כיון דהרמב"ם ס"ל דעל ידי ביטול החמץ מקיים מצות תשביתו שמשוי ליה כעפרא וכדבר שאין בו ממש. וזה דוקא לחמץ שלא ידוע אבל חמץ ידוע לא שייך לעשותו כעפר בזמן שהוא אצלו שעצר קיומו הוי ביטול לביטולו דמעשיו סותרים ולכן לא מהני ביטול לחמץ ידוע. וזה שייך רק באופן דיש לו חמץ ידוע ויכול לבערו ולא מבער אלא מבטלו בזה אמרינן דעצם קיומו של חמץ נוח לו שלא מהני ביטול הקודם אבל באופן דלא אפשר ואין סברא לומר למה החמץ אצלך אם בטלת. מהני גם לחמץ ידוע ולכן בשוחט שנזכר שיש לו חמץ דמבטלו ובתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת דמהני ביטול אע"פ שהוא חמץ ידוע כיון דלא שייך לומר אם אתה רוצה בביטול למה אתה מחזיק חמץ.דהטעם כיון שהוא במצב שלא יכול לבערו ולכן ס"ל לרמב"ם דהדברים נמסרו לחכמים דחמץ ידוע לא מהני לו ביטול. מטעם דהוי ביטול לביטולו ומ"מ כשיש טעם למה הוא מבטל כיון דהוא רחוק ממנו מהני ודו"ק.
ובזה מיושבים דברי הרמב"ם פ"ב הלכה טז. היה חצי זית בבית וחצי זית בעלה וחצי זית באכסדרה הואיל וחצאי זית דבוקים בכתלים או בקירות אינו חייב לבער וכתב הכ"מ בשם הרא"ש בפ' אלו עוברין גם אם לא דבוקים בכתלים אלא אורחא דמילתא. והכ"מ כתב דדברי הרמב"ם דדוקא נקט ע"ש והטעם לפי הרמב"ם אע"ג דהוי חמץ בעין מ"מ מהני ביטול דכל הטעם דחמץ בעין לא מהני ביטול דעצם קיומו הוי סותר משא"כ כשהוא דבוק לקיר והוי מבוטל סגי הביטול אע"פ שהוא חמץ בעין ודו"ק.
מ"מ קשה על הרמב"ם מגלוסקא יפה וכי משכח לה ליבטלה הרי דמהני ביטול לחמץ ידוע. וקודם יש להכין מה שכתב הרמב"ם בפרק י"א דברכות הלכה ט"ו דלמה בלולב מברכין בעל דהוא לשון עבר כיון דמשהגביה אותו יצא. ועל ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק וכו' הרי שכתב שלפני בדיקה כבר קיים מצות ביעור. וקשה א"כ איך אמר רב יהודה הבודק צריך לבטל הרי לפי הרמב"ם כבר לפני בדיקה כבר ביטל. ומרב יהודה משמע דביטול מהני רק אחרי בדיקה ולא קידם. ועוד הרמב"ם סותר עצמו ממה שכתב בפ"ג מחמץ ומצד הלכה ז' וכשגומר לבדוק אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואיהו ויאמר כל חמץ שיש ברשותו שלא ראיתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר וכו' הרי דכתב הרמב"ם דמבטל אחר בדיקה ואילו בפי"א דברכות כתב שמיד כשמתחיל לבדוק כבר היה הביטול ולכן מברך בעל.
ולהסביר דברי הרמב"ם בגדר ביטול של תחילת הבדיקה והביטול בסוף הבדיקה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' דלדעת רש"י תשביתו הוא ביטול ולדעת התוס' ביטול הוא הפקר. ולכאורה לפי התוס' למה קורא לו ביטול ולא הפקר. וכן הקשה הרמב"ן בפסחים וכתב הר"ן דהא דאמרה הגמ' הבודק צריך לבטל היינו מדין הפקר ולכן הגמ' מביאה ראיה מסופי תאנים. ואע"ג דהפקר כה"ג לא מהני בעלמא דודאי מי שאומר על נכסיו דהיו הפקר לא הוי הפקר. ותו בגמ' אמרינן מבטלו בלבו והפקר בלב לא מהני דדברים שבלב אינם דברים ודברים שיש לאדם לא יכול להפקיר כה"ג. אלא חמץ שאני שאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב ברשותו ובגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה סגי. זוהי מחלוקת רש"י ותוס' והרמב"ם ס"ל שני ההלכות דתשביתו זה דביטול בלב ולכן כל שהתחיל לבדוק הרי הוא מבוטל. ומה שאמר רב הבודק צריך לבטל. שמא ימצא גלוסקא יפה ולפי הרמב"ם הרי ביטל לפני בדיקה. צ"ל דביטול ראשון מדין ביטול כדעת רש"י רק חיישינן שמא ימצא ודעתו עילויה והרי ביטל את הביטול ועובר עליה משום בל יראה ובל ימצא ולכן אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך לבטל וההינו מדין הפקר ולאחר שהפקירו לא מהני ודעתו עילויה דאינו שלו ולכן הרמב"ם איירי בב' סוגי ביטול ביטול שנעשה עם הבדיקה כמו שכתב בפי"א דברכות. וביטול דאחרי הבדיקה דהוא מדין הפקר דמהני שאם ימצא גלוסקא יפה לא זוכה בה דאינה שלו. וביטול מדין הפקר מהני לחמץ ידוע כי זה הפקר כמו מכירה ומאחר והרמב"ם איירי בשני סוגי ביטול אחד לפני הבדיקה דהוא מדין ביטול בלבו ולכן מברך בעל. וביטול לאחרי הבדיקה ע"כ ביטול לאחר הבדיקה הוא מדין הפקר ומהני לחמץ ידוע ולכן הגמ' שאלה גבי גלוסקה יפה וכי משכח לה ליבטלה דנהי דמשום ביטול בלב לא מהני ביטול כיון דדעתו עליה ביטל ביטולו הראשון מ"מ מדין הפקר יפקרנו ולא הוי שלו. וע"ז תירצה הגמ' דמשוכח לה לאחר זמן איסורה דלא יכול להפקיר.
ולפ"ז מיושב לשון הרמב"ם בפ"ג הלכה ז' הבודק צריך לבטל ויאמר כל חמירא וכו' ולמה צריך לומר כן מאחר וביטול מהני בלב למה צריך אמירת כל חמירא הרי סגי בביטול בלב וע"כ הרמב"ם חולק על הר"ן וס"ל לרמב"ם דביטול לגבי איסור והיתר שמבטלו מדין חמץ מהני בלב אבל גם לאחר שביטול הוי ממונו. לכן צריך להפקיר מדיני ממונות להוציאו מרשותו ולכן בעי אמריה כל חמירא וצריך שיאמר ולא מהני בלב.
ונ"מ בין רש"י ותוס' בפי' תשביתו רש"י ביטול תוס' הפקר נ"מ אם יכול לחזור: רש"י חוזר ברטנורא במחשבה כשדעתו מחשבה מבטלת מעשה לתוס' חלות לא יכול לחזור. עוד נ"מ לתוס' תשביתו בפה לרש"י בלב. עוד נ"מ דלדעת רש"י כיון דביטול מסור ללב חיישינן שמא לא יבטלנו ויוציאנו מלבו לכן תקנו בדיקה. ואפי' יוציא הביטול מפיו ולתוס' כל שהוציא בפיו מהני.