א. חייב אדם לשמור על בריאות גופו. כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות דעות הלכה א' הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ד' הוא שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימין ואלו הן וכו'. הלכה י"ד ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומיעיו רפים אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק וכו'. וכתב בהלכה כ' כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא וכו'. נראה מהרמב"ם ועיצותיו שהגדיר את מה שקוראים היום רפואה מונעת ולשם כך יש דברים המתייחסים לאדם הבריא כגון ניקיון, תזונה נכונה, הלבשה, התעמלות גופנית, מים נקיים- ביוב נקיון רחובות וסילוק אשפה ועוד כל אלה תורמים לשמירת בריאות ומניעת מחלות. בספרות הרפואית מאז ימי הביניים שמו לב ודגש על הרפואה המונעת והגדיל לעשות הרמב"ם בספרו הנהגות הבריאות ספר שתורגם ע"י ר' משה אבן תיבון ויצא מחדש ע"י מוסד הרב קוק תשי"ז. שם קובע הרמב"ם שלשה כללים עיקרים למלאכת הרפואה. ושם דגש על המתח הנפשי שהוא האויב של האדם ולכן הוא כותב " ולכן יסלק מעליו הפעילויות הנפשיות המביאות לקוצר רוח כי בזה תארך בריאות הבריא והוא הקודם ברפואת כל חולה".
מונה המצוות דנו בהרבה ממצוות התורה והסבירו איסורים שהתורה אסרה אותם כיון שמהווים סכנה בריאותית לאדם. כגון מאכלות אסורות כגון איסור נבלות וטרפות בשר בחלב דם נידה ויולדת זב וגולת הכותרת שבת קודש שהוא יום מנוחה ההיסטוריה רשמה לפניך שבימי הביניים בזמן המגפה השחורה שהפילה רבבות מהגויים לא פגעה בבני ישראל אלא בשכניהם הנוכרים עד שחשדו שידם של היהודים במעל. דבר שהביא לשואה ולפוגרומים אכזריים בבני ישראל והגויים לא השכילו לדעת ולהבין שעם ישראל שאורח חייו על פי התורה הקדושה הדורשת ומחייבת ניקיון היא שהגנה עליהם ומנעה מהם את הדבקות במחלה.
ב. והרבה אמוראים הקפידו ודרשו על שמירת בריאות הגוף כפי שמובא בגמ' בשבת פא. עשרה דברים שאדם צריך להמנע מהם כדי שלא יבא לידי תחתונים וכן בעובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דהוו אזלי בארבא א"ל המטרוניטא אותבן בהדייכו לא רצו ועשתה להם כישוף כדי שלא יזוזו והם התירו אותו ואמרה להם אני לא יכולה להזיק לכם כיון שאתם נזהרים שלא מקנחים בחספא ולא הורגים כינה בבגדיכם ולא שולפים ירק מהאגודה שעשה הגנן אלא מתירין את האגודה ושם בגמ' אמר לו רב הונא לרבה בנו למה אתה לא הולך ללמוד אצל רב חסדא דמחדדין שמעתיה א"ל כשאני הולך מלמד אותי מילי דעלמא שאינם דברי תורה והתחיל לספור עיצות בענין בית הכסא דברים שלא יעשה אותם האדם כדי שלא יבא לידי סכנה. א"ל רב הונא אביו הוא עוסק בחיי דברייתא ואת אמרת
במילי דעלמא כ"ש זיל לגביה ע"ש. הרי דגדולי האמוראים הקדישו לימוד מיוחד להחדיר התודעה של בריאות הגוף ומניעת מחלות.
וכן מוכח מגמרא בברכות לב. במעשה דחסיד שההגמון א"ל שלום באמצע תפלתו ולא ענה לו א"ל ולא כתוב בתורתכם ונשמרתם מאוד לנפשותיכם והחסיד פייס אותו והקשה המהרש"א הרי פסוק זה איירי שנזהר שלא לשכוח התורה ולא בשמירת הנפש ותירץ המהרש"א על פי גמ' שבועות לו. א. הפסוק איירי במקלל את עצמו שאסור ומשמע שקבלם בידם דפסוק איירי גם בשמירת הגוף. ועי' במנ"ח מצוה תקמ"ו שהקשה כן ולא הזכיר שקדמו המהרש"א וכ"כ הרמב"ם פ"א מהלכות רוצח הל' ד' וכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך וכתב בהלכה ה' הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן את עצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות הרי להרמב"ם אם לא הסיר מכשול המביא לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה של לא תשים דמים בביתך ע"כ. משמע מהרמב"ם דפסוק "השמר לך ושמור נפשך" מדבר על חיוב שמירת הגוף.
ובספר זוהר הרקיע אות קי"ח לתשב"ץ מנה מצוה זו של השמר לך ושמור נפשך מאוד ונשמרתם מאוד לנפשותיכם במנין המצוות וכן הרמב"ם פרק י"א מהל' רוצח הלכה ד' כתב דכל שלא הסיר מכשול ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה. אמנם בב"י יו"ד ס' קט"ז כתב דהפסוקים הם אסמכתא ועי' באגרות משה חו"מ ח"ב ס' קג. דמחלק בין מביא עצמו לידי סכנה ודאית או לידי ספק סכנה. ובשו"ע יו"ד ס' קט"ז כתב מרן בסתם צריך להזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה ופוגמים בשמירת הגוף כגון לשמור עצמו מגילוי מבשר ודגים מלאכול דברים מאסים שנפשו של אדם קצה בהם כגון מאכלין ומשקין שנתערב בהם קיא או צואה ושם בדרכי תשובה ס' צ"ז דן אם איסור זה דאורייתא או דרבנן ובאות ק' הביא דברי הט"ז דלאו דלא תשקצו אין לוקין עליו דהוי לאו דבכללות ויש לתת טעם למה חייב אדם לשמור על בריאות גופו ולהמנע מלסכן את עצמו בדברים שהביא הרמב"ם בפי"א מהלכות רוצח ומר"ן בשו"ע יו"ד ס' קט"ז. ועל כרחך הוא מטעם שאדם לא בעלים על גופו והוא קניינו של הקב"ה כפי שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות רוצח הלכה ד' שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה.
ג. והיות ואדם חייב לשמור על בריאות גופו מיד כשמרגיש חולי עליו לטפל אצל רופא כפי שכתב הרמב"ם בספר הקצות שהחסיד השוטה המואס בעזרתו של רופא ונשען רק על עזרת ד' דומה לאיש רעב המואס מאכילת לחם ומקוה שד' ישמרהו וירפאהו מן המחלה הזאת הנקראת רעב הרי זה חסיד שוטה. ואין סתירה בין האמונה בהשגחת הבורא שמחלות וריפויין הן בידו ומ"מ יש מצוה לרופא לרפאות ומצוה לחולה להתרפאות. וכ"כ הרמב"ם בפ' המשנה פסחים ד' שמנה ט'. וכ"כ באיסור והיתר כלל ס' ח' שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות או מדרשה שאמרה הגמ' סנהדרין עג. מהשבותו לו כ"ש
אבדת גופו וזה חיוב על הרופא להציל חולה בגופו או בממונו או בחכמתו וכ"כ הרמב"ן בתורת הבית והוא בכלל הלאו של לא תעמוד על דם רעך ובמסכת ברכות דף ס. דרשינן ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ואיתא במדרש שמואל פרשה ד' ס' ז' מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד – פגע בהם אדם חולה א"ל רבותי אמרו לי במה אתרפא א"ל עשה כך וכך עד שתתרפא. א"ל מי היכה אותי א"ל הקב"ה א"ל החולה ואתם מכניסים עצמכם בדבר שלא שלכם הוא הכה אותי ואתם מרפאים האם אינכם עוברים על רצונו בזה. אמרו לו ומה מלאכתך א"ל עובד אדמה אני והרי מגל בידי א"ל מי ברא את הכרם א"ל הקב"ה אמרו לו ואתה מכניס עצמך בדבר שלא שלך אמר להם ואי אתם רואים מגל בידי אילמלי אני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנקשו לא תעלה מאומה א"ל שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת מה שנכתב אנוש כחציר ימיו כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי כך הגוף הזבל הוא הסם ומיני רפואה ואיש אדמה הוא הרופא א"ל בבקשה מכם אל תענישוני. ועוד שלא תאמר הואיל והקב"ה ציוה על החולה להחזיקו בחוליו במיטתו אין לאדם להשתדל ברפואתו אין הדבר כן שהדל הוא החולה והמשכיל הוא הרופא ואע"פ שהקב"ה אסר את החולה במיטתו מ"מ רוצה הוא שהרופא יסייע לו לצאת מחוליו. וכן נפסק להלכה שלא רק שניתנה רשות לרופא לרפאות אלא מצוה היא זו ובכלל פיקוח נפש ואם מונע עצמו לרפאות החולה ה"ז שופך דמים והרופא נחשב כשלוחו של מקום בשכלול ושיפור עולמו ולא כשעת אוה"ע שרואים ברופא שהוא אדם מקצועי והקשר עם החולה הוא יחס חוזי, משפטי. אבל רופא שהתורה נתנה לו רשות ילפינן בגמ' ברכות ס. מדרשה דורפא ירפא וכן הוא בגמ' ב"ק פ"ה.
ד. ויש לדייק דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו דרשה דדרשה הגמ' בברכות דף ס. דורפא ירפא שדרשה הגמ' מכאן שניתנה רשות לרופא וכו' ומהר"ץ חיות על הסוגי' תמה על כך והעלה דהרמב"ם הזכיר דין זה בנדרים בפירוש המשנה פרק ד'. משנה"ד ויליף מוהשבותו לו דדרשה הגמ' בסנהדרין עג. דאם על אבידת ממון התורה ציותה כ"ש אבידת גופו ובתורה תמימה שמות כ"א אות קמ"ה כתב דלא קשה למה צריך לדרשה דורפא ירפא אם אדם חייב על השבת גופו כ"ש שחייב לרפאותו ע"ש.
ובספר מושב זקנים על התורה הקשה למה צריך פסוק ורפא ירפא אם אדם מצוה על השבת גופו של חבירו ותירץ דאילו הוה ילפינן מוהשבותו לו היינו חושבים שמותר לרפאות בחינם. קמ"ל ורפא ירפא אפי' בשכר. וכ"כ בשואל ומשיב בספרו דברי שאול על יו"ד ס' שלו. מכאן שניתנה רשות לרופא ומצוה הוא. ודקדק הט"ז אם זה מצוה למה נאמר מכאן שנתנה רשות לרופא ותירץ השו"מ דבאמת מצוה היא ובכלל פקוח נפש אמנם לולי שניתנה התורה רשות לרופא הו"א דאסור דהרופא מתערב בבריאה לשנות ידי יוצר קמ"ל דניתנה לו רשות אבל גוף הרפואה עצמה היא מצוה ופיקוח נפש. ובתורה לשמה שמות כ"א אות שע"ו כתב בשם ר"י החסיד דהקשה דקשה הר"י מאורלינס דלמה הרופא
לא ירפא הרי כתוב והשבית לו דחייב על השבת גופו ועוד כתיב לא תעמוד על דם רעך ופירש שנתנה תורה רשות לרפאות אפילו בשכר. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה נדרים פ"ד משנה ד' שלא נאסר על החולה עצמו אלא מצוה שחייב הרופא לרפא חולה ישראל והרי הוא בכלל אומרים בפירוש והשיבותי לרפאות את גופו וכ"כ בזית רענן על ילקוט שמעוני שמי שחולה ישבות ממלאכה ויעסוק ברפואתו. ובעל זית רענן הוא בעל המגן אברהם. וכן לא יאמר החולה הקב"ה מכה ואני ארפא ואפ' בחולי בידי שמים אלא כל האיסור שלא יתלה החולה בטחונו ברופא אלא בבורא עולם ומטעם זה גנז חזקיהו המלך ספר רפואות והודו לו והטעם כתב הרמב"ם בטעם שני כיון שהיו בוטחים על הרופא. והא דכתיב ורפא ירפא כתב במושב זקנים לבעלי התוס' דאפי' אם רופא ראשון לא ריפא לא יתייאש אלא ילך לרופא שני.
לומדים מזה שחולה לא רק שחייב לטפל בעצמו אלא חייב לדרוש ברופאים ואם לא עושה כן ומונע עצמו מלעסוק ברפואתו עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. וכן כתב באיסור והיתר ס' ס' החולה חייב לפלפל בתרופות והנמנע מכך עליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. וכתב בשבט יהודה עייאש יו"ד ס' שלו. החסיד השוטה המואס בעזרתו של רופא ונשען רק על עזרת ד' דומה לאיש הרעב המואס מאכילת לחם ומקוה שד' ישמרהו וירפאהו מאותה מחלה הנקראת רעב. ואם ישב אדם בטל ולא יתרפא בדרך הטבע סופו למות מאותו חולי מה שלא נגזר עליו באותו פרק שחלה. ודומה לנכנס לאש יוקדת שבודאי אש אוכלתו ומת בלא עתו ונמצא מתחייב בנפשו ודברים ברורים הם ולא יכחישם אלא הנפתל והעיקש. וכתב עוד ר' יהודה עייאש זצ"ל שם דע דענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח ויש לו עיקר מן התורה וכמעט שיש חיוב חזק על החולה והקרובים לחזור על רופא המובהק ולחזור אחר הסממנין המועילין לרפאות אותו חולי וכל המתעצל ומתרשל בדבר ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע אלא יסמוך על הנס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחנם אין זה אלא מן המתמיהין ודעת שוטים היא זו וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין. וכן כתב בחובת הלבבות שאסור לסמוך על הנס בזה שמא אינו ראוי להעשות לו נס ונמצא מתחייב בנפשו ואפילו עושים לו נס מנכים מזכויותיו לפיכך צריך להתנהג ע"פ הטבע. והחולה המתרפא בדרך הטבע אינו מגלה בכך כל חסרון באמונה והסוברים כן ה"ז דעת קלה ומשובשת שכן האדם כשירעב ללחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב ומאחר שיש מצוה על הרופא לרפאות כן יש חובה על החולה להתרפאות דאם אסור לו לחולה הרי הרופא עובר על לפני עור אלא ודאי שהמצווה על שניהם.
ה. ויש להסתפק אם החולה רוצה להחמיר על עצמו שלא יאכל איסור או שלא יחללו עליו שבת או שלא רוצה לאכול ביוה"כ למרות ציווי הרופא. האם הוא רשאי וכתב הרמב"ן בתורת אדם שער הסכנה דמצוה נמי דרמייה רחמנא עליה ואין לו לחוש לכלום שאם מתנהג בהן כשורה לפי דעתו אין לו ברפואות אלא מצוה דרחמנא פקדייה על כך ע"כ
וכן כתב במלחמות סוף פ' בן סורר ומורה וכן כתב הר"ן ביומא פא. גבי עוברה דהריחה כי חולה שיש בו סכנה ואמרו הבקיאין לחלל עליו שבת והחולה רוצה להחמיר על עצמו אינו אלא שופך דמים. והזריז ה"ז משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים. וכל שכן שהמונע עצמו מחוייבין להפריש האדם מהעבירה כן מחוייבין להפרישו שלא יפשע בנפשו ע"כ. והרדב"ז בתשובה ח"ד סימן אלף קל"ט (סי' ס"ז) הביא דברי הר"ן ביומא וכתב דהמחמיר בזה הרי זה חסיד שוטה והאלוקים את דמו מידו יבקש. והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם. ולא מבעיא לדעת הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה דכתב דכל מי שנאמר עליו יעבור ולא יהרג ועבר ונהרג ה"ז מתחייב בנפשו. דאסור לו להחמיר אלא אפילו למחמירים ואומרים דרשאי להחמיר ולהרג על קידוש ד'. היינו באופן שיש קידוש ד' אבל בנידון דידן לכו"ע אסור ולכן יש למונעו ומדברים על לבו ואם לא שומע כופין אותו עכת"ד וכ"כ רמב"ם הלכות שבת פ"ב הל' ג' ותה"ד ס' נ"ח ובתשובת תשב"ץ ח"א ס' נ"ד וכ"כ הש"ך יו"ד ס' רל"ח דחולה מושבע ועומד מהר סיני על מצות פיקוח נפש ע"ש ועי' ציץ אליעזר חלק ח' סי' ט"ו פ"ג ועי' לגאון עוזינו ביביע אומר ח"ד חו"מ ס' ו' אות ד' ויחווה דעת ח"א סי' ס"א ועוד.
ו. אמנם הרמב"ן בפרשת בחקתי כו. יא כתב דאין לחולה לקבל טיפול רפואי כלל ואין הבדל בין מחלה ע"י אדם או ע"י שמים. שכתב היות שישראל שלמים ורבים הם לא יתנהג עמם ה' יתברך בדרך הטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד כי יברך ד' לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמש בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שנאמר כי אני ד' רופאך וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה וכו' ומה מקום לרופא בבית עושה רצון ד'. ודייק ממה שאמרו בגמ' מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות ולא ניתנה רשות לחולה להתרפאות אבל כל שבא חולה לרופא לרפאותו רשאי שנתנה לו רשות לרפאות. וזה היה עוונו של אסא שנאמר בו גם בחוליו לא דרש את ד' כי אם ברופאים עכת"ד ולפי זה כתב האבני נזר לאביו בתשובת אבני נזר חו"מ ס' קצ"ג שהביא דברי האבן עזרא על התורה פרשת משפטים שלא ניתן רשות לרופא לרפאות אלא מכות ופצעים חיצוניים אבל חולי פנימי הוא ביד ד' לרפאותו ולא בידי הרופא ושכן דעת הרמב"ן פרשת בחקתי והעלה בעל האבני נזר להלכה שרשאי חולה להחמיר על עצמו שלא לאכול מאכל איסור שיש בו רפואה אע"פ שלא מוחזק כצדיק רשאי להחמיר על עצמו כי לענין זה נקרא צדיק ובוטח בד' שירפאהו אע"פ שיש בו סכנה עכת"ד. גם הגאון הר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה או"ח שנ"א כתב שבמקום שיש חשש סכנה מותר לאדם להחמיר על עצמו ולהתענות ביוה"כ כיון שתענית יוה"כ מדאורייתא ואם הוא אדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו משא"כ בצום ט' באב דהוא דרבנן ע"ש.
ודברי הרמב"ן על התורה סותרים מה שכתב במלחמות במסכת סנהדרין עג ובתורת האדם ערך סכנה שחולה אסור לו להחמיר על עצמו כמו שכתב הר"ן והרדב"ז בח"ג ס' תמ"ד כתב דחלילה לחולה להחמיר על עצמו להתענות ביוה"כ אם הרופאים
אוסרים עליו ואומרים שעלול להסתכן והמחמיר על עצמו הרי זה מתחייב בנפשו כמו שכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ע"ש ומה שהסתמך האבני נזר על דברי הרמב"ן בפרשת בחוקתי הרמב"ן עצמו בתורת אדם דף ז. כתב שהיום שומעין לרופא ע"פ הגמ' ביומא פג. דאם חולה אומר לא לאכול ורופא אומר להאכילו שומעין לרופא. והטעם כיון בזה"ז הנבואה פסקה ונסתם כל חזון בישראל. וכ"כ הרמב"ם בפ' ב' משביתת העשור הל' ח' ששומעין לרופא וכן פסקו הטור ושו"ע או"ח בסי' תרי"ח ואפי' במחלה פנימית שומעין לרופא ואסור לי להחמיר כדעת האבן עזרא – דכותב התשב"ץ בח"א ס' נ"א שאין לו לסמוך על האבן עזרא נגד דעת הפוסקים וכ"כ בחובת הלבבות שאסור לסמוך על הנס (שער בטחון שער ד')שמא לא ראוי שיעשו לו נס ונמצא מתחייב בנפשו וכו' לפיכך צריך להתנהג ע"פ הטבע וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בפסחים פ"ד משנה ט' על ענין גניזת ספר הרפואות שאם לא יתעסק החולה בדרכי הרפואה בדרך הטבע סופר למות מאותו חולי מה שלא נגזר עליו ודומה לנכנס לאש יוקדת וכו' ודברים ברורים הם ולא יכחישום זולת הנפתל והעיקש ע"כ. ועי' ביחוה דעת ח"א ס' ס"א לגאון עוזינו הראשל"צ ובספרו יביע אומר ח"ד חו"מ ס' ו' שהבאנו לעיל ליישב דברי הרמב"ן והעולה להלכה שחולה אסור לו להחמיר על עצמו כי אינו בעלים על גופו ומחוייב ומצווה להשמע לתורתנו הקדושה שמצוה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכל שמונע עצמו מטיפטל ולדרוש ברופאים ה"ז חובל בנפשו ואסור לחבול בעצמו היות ואדם אינו בעלים על גופו.
ז. ואפילו ניתוח פלסטי לנוי לבחורה שלא מצאה שידוך כיון שיש לה אף ארוך או משום שלום בית שאשה רוצה לעבור ניתוח ליפות עצמה ולשפר המראה החיצוני כדי להתחבב על בעלה גם בזה כתבו האחרונים דאסור לאדם לסכן עצמו בניתוח פלסטי דאדם לא בעלים על עצמו ואסור לו לחבול בגופו. ולכן ניתוחים הללו אסורים בין באיש בין באישה היות ועצם הניתוח קיימת סכנה בהרדמה והטיפול לכן אסור לאדם להכניס עצמו אפילו בספק סכנה רחוקה ועוד הוסיפו טעם דאע"פ שניתנה רשות לרופא לרפא דוקא מחלה וכאב אבל כל שנברא על ידי הבורא יתברך שמו אסור להתערב ולשנות הבריאה. וכ"כ בציץ אליעזר חי"א סימן מ"א אות ט'. ושבט הלוי ח"ו סימן קצ"ח. וכ"כ בשו"ת שערי צדק יו"ד ס' קמ"ג דכל שינוי מטבע הבריאה הרי זה סותר גזירת מלכו של עולם. ואע"פ שאדם עושה לצורך מ"מ כתבו התוס' בב"ק צא. דאסור לחבול בעצמו מטעם שהוא לא בעלים על גופו וחייב לשמור על פקדונו של מקום שהפקיד בידו.
אמנם רוב הפוסקים סבורים שאין בזה חבלה ולא התערבות בבריאה וכ"כ בשו"ת אגרות משה חו"מ ס' ס"ו וראה בנועם חלק ו' עמוד רע"ג מאמר ארוך מהרב י. יעקובוביץ. שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' י"א. משנה הלכות ח"ד ס' רמ"ז. ואע"פ שיש סכנה מ"מ דרך העולם שאדם מסכן עצמו בשביל ממון כ"ש בשביל לסדר את עצמו. ויש להביא סעד לדעת המתירין מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות ד', ה' חובל ומזיק פרק ה' הלכה א' דוקא בחובל בדרך בזיון אבל בחובל בעצמו לצורך שלא בדרך בזיון מותר. וכן כשעושה כן כדי להנצל
מצער נפשי שמתבייש ללכת בין הבריות וכן אין לאסור מטעם שינוי מעשה בראשית וסתירת גזירת מלכו של עולם. דכל דבר שנעשה לשיפור הבריאה אין בו משום סירת מלכו של עולם וכן כל דבר שנעשה למניעת סבל וצער נחשב כצורך רפואי שאין הבדל בין בעיה גופנית לבעיה נפשית ביחס למצוות הרפואה ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק"ה אות ב' שהניח שאלה זו בצ"ע. אמנם בשו"ת יביע אומר לגאון עוזינו הראשל"צ ח"ח חו"מ ס' י"ב העלה להתיר ע"ש.
ועוד היות ואדם הוא קנינו של מקום צריך לפעול בכל הדרכים כדי לפקח על נפש הזולת ופקו"נ דוחה כל איסורים שבתורה מדין אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואפי' על ספק חי ספק מת וחיי שעה חייבים לטפל בו ולהצילו ומחללין שבת עבורו כדאיתא ביומא פה. סוגיא מפורשת ומפורשת בש"ך ומ' הר"ן שם. וכ"כ הרמב"ם בפר' דשבת הל' י"ח וטור ושו"ע ס' שכ"ח סעיף ד' כגון מי שנפל עליו מפולת ספק חי ספק מת וכן מי שנפלה עליו מפולת ונתרוצץ ראשו וכתב בערוך השולחן או"ח ס' שכ"ט אות ט' דאפי' ברור לרופאים שימות אלא אם יטפלו בו יחיה כמה שעות חייבים לטפל בו אפי' בשבת. וכ"כ התשב"ץ ח"א ס' נ"ד וכ"כ ביד המלך על הרמב"ם פ"ב דשבת וביאור הלכה ס' שנ"ט וכתב הביאור הלכה שם דמחללין אפי' בשביל חש"ו דלא יקיימו מצוות.
ח. לכן יש להסתפק באדם חולה שהרופאים אמרו שיש לו לחיות כמה ימים ואח"כ ימות ואם יעשה ניתוח יכול להיות שימות מיד על שולחן הניתוח – או יחיה חיי עולם. האם מותר לו לוותר על חיי שעה תמורת ספק שירוויח חיי עולם. וכתב התשב"ץ בכתובות ח. בתינוק בשעה שבוכה יוצאים המעיים בחוץ והוא מסוכן והרופאים ממליצים לעשות לו ניתוח וספק שימות בניתוח ספק יחיה והעלה להתיר שמותר לו לאדם לוותר על חיי שעה. תמורת ספק חיי עולם והדרכי תשובה ביו"ד סי' קנ"ה ס"ק ב' הביאו וכ"כ השבות יעקב בתשובה ח"ג ס' ע"ה על חולה שרופא מומחה אומר שהוא עלול למות תוך יום או יומיים ואם יעשה תרופה יכול להיות שימות מיד או יחי' חיים ארוכים האם רשאי לוותר על חיי שעה והעלה להתיר מגמ' ע"ז כז:" ר"י אמר ספק חי ספק מת לא מתרפאין ודאי מת מתרפאין וראית הגמ' מגחזי ושלשת בניו אם אמרנו נבא בעיר והרעב בעיר ומתנו ואם ישבנו פו ומתנו לכו וניפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו הרי ודאי מיתה וספק חיים אזלינן בתר ספק חיי עולם שהרי הישיבה במקום היא ודאי מיתה. ליפול למחנה ארם הוי ספק חיים ספק מות וילפינן מינה דמסכנין חיי שעה בשביל ספק חיי עולם וכן נפסק בשו"ע יו"ד קנ"ה דכל שודאי מת מתרפאין מעכו"ם וכותב בגליון מהרש"א ומכאן דנתי על מה שנשאלתי בחולה שהרופא אמר לתת לו סם להקיא ואם לא יתנו לו להקיא ודאי מת ואם יקיא ספק חי ספק מת מותר לתת לו הסם ע"ש. ובאג"מ יו"ד ח"ג ס' ל"ו תמה איך לומדים מגחזי והגמ' אמרה בפ' חלק ארבעה הדיוטות אין להם חלק לעוה"ב ואחד מהם גיחזי ומסיק דרבי יוחנן לומד מהמעשה של ד' המצורעים דדין תורה תלוי
בדעת דאינשי ע"ש והגאון רש"ז אוירבך זצ"ל העיר דאין ראיה שלא עשו שלא כהוגן ושפיר יש ללמוד מהם . עי' במשנת אברהם יו"ד ס' קנ"ה אות ב' וכ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ב ס' ט"ז אות ו' וכן פסק בבנין ציון ח"א ס' קי"א והבית מאיר יו"ד ס' של"ט וציץ אליעזר ח"ד סי' י"ג וח"י ס' מ"ה פי"ז דמסכנין חיי שעה בשביל חיי עולם.
ט. ויש לחקור הא דאמרינן בגמ' עז כז: דדוחין חיי שעה מפני ספק חיי עולם האם זה רק מתיר לחולה להסכים לכך ואין בזה משום מאבד עצמו לדעת או שהוא חייב לעשות כן ואם לא מסכים לסכן חיי שעה כדי להציל עצמו הוי שופך דמים וקודם נסביר הסוגי' דהתוס' שם כתבו על מה שאמרה הגמ' דלחיי שעה לא חיישינן והקשו הרי ביומא פב. רואים דחוששין לחיי שעה ומפקחין עליו את הגל אפי' רצוץ מוחו ותירצו התם עבדינן לטובתו דאם לא יפקחו את הגל ודאי ימות ולכן מפקחין משום חיי שעה שאם לא תחוש להם ודאי ימות הכא אם תחוש לחיי שעה ולא ירפאנו הכותי ימות ודאי שבקינן חיי שעה משום חיי עולם ע"ש. וכ"כ הג' מהרש"א יו"ד ס' של"ו ובס' קנ"ה ס"ק א' וכתב שכן דעת אביו קע"א ע"ש. ועד כמה חשיב חיי שעה כתב בדרכי תשובה יו"ד קנ"ה ס"ק ו' בשם הג' חכמת שלמה דדינו כטרפה כל שלא יחיה י"ב חודש יוצא דאם הרופא אומר שהמחלה מסוכנת ועלול למות תוך י"ב חודש יש לו לסכן עצמו או שהוא חייב או רשאי לדאוג לחיי עולם. ומ"מ יש להעיר דמנין לאדם לדעת שיחיה עוד שנתיים שלוש כדי לסכן עצמו ושמא אנו דנים לפי רוב העולם. ולפי התוס' יוצא דלחיי שעה לא חוששים כל שיש נגדם ספק חיי עולם ולכן במעשה של השבות יעקב דאם לא יקח התרופה ודאי ימות. לא חוששים לחיי שעה. אמנם הרמב"ן בסוגי' לא משמע כן דביאר הסוגי' והא איכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן. דכתיב אם אמרנו נביא בעיר והרעב בעיר ומתנו ואם ישבנו פה ומתנו לכו ונפלה אל מחנה ארם. דמה שאמרה הגמ' לחיי שעה לא חיישינן היינו לספק חיי שעה לא חיישינן כדמוכח מעובדא דמצורעים דאם ישארו כאן לפי המצב הקיים יש ספק חיי שעה בזה אמרינן דלחיי שעה לא חיישינן אבל באופן דיש ודאי חיי שעה לא נדחים מפני חיי עולם. ולכן בנידון של השבות יעקב דרופאים אומרים אם לא יקח תרופה ימות תוך יומיים שם נמי הוי ספק חיי שעה ולכן נדחים מפני חיי עולם. אבל באופן דיש ודאי חיי שעה אסור לו להכניס עצמו בספק שמא ימות ויאבד חיי שעה וטעם האיסור לרמב"ן הוא ע"פ שיש חיי שעה אסור לו לסכן אותם שמא יבריא וכן דעת הר"ן בע"ז כפי שכתב הג' הב"ח על הרי"ף שם.
לפ"ז יוצא שכל דברי התוס' והרמב"ן הא דלא חיישינן לחיי שעה דוקא אם ודאי ימות במצב הקיים לכן מותר לו לטפל בעצמו ולסכן עצמו אבל באופן שבמצב הזה יש ספק אם ימות או לא דחיי שעה אצלו עכשיו בספק דאנו מסופקים אם יקום מחוליו אסור לעשות לו טיפול דעלול לסכן אותו. אבל באופן שודאי ימות בזה מותר לו להתרפאות. דלא חיישינן לחיי שעה אבל חולה מסוכן. אך ימשיך לחיות עוד זמן מה בזה נחלקו התוס' ורמב"ן אם רשאי לסכן עצמו או לא דלתוס' ס"ל מותר דהוי ספק חיי שעה ולהרמב"ן הוי
ודאי חיי שעה ואסור לסכן ודאי חיי שעה תמורת ספק חיים ודאים. יוצא אם התרופה היא ודאית שתרפא אותו ואם לא יקח הוי ספק יחיה ספק ימות כופין אותו לקחת התרופה. ואם לא רוצה חשיב שופך דמים כיון דהתרופה ודאית. ואין בזה ספק ובאופן כזה לא הסתפקה הגמ' אם דוחים ספק חיי שעה מפני ספק חיי עולם כיון דהוי ודאי חיי עולם ודאי יתרפא וגם בניתוח שודאי יציל אותו חייב לעשות הניתוח דרבים מצליחים. דרך באופן דתרופה עצמה יש ספק אם תועיל או תמית אותו כמו שיש להסתפק בניתוח לב או כליות דהמצב הנוכחי הוא מסוכן ויש בזה חיי שעה ואם ינותח הניתוח עצמו הוא סיכון ואם יעבור ניתוח הוי ספק אם יחיה חיי עולם. בזה דנה הגמ' ובזה עצמו יש לדון האם החולה רשאי או חייב להכניס עצמו לסכנה מדין ונשמרתם מאוד כדי לדאוג לחיי עולם. וכתב בספר משנת חכמים על מסכת ע"ז דכל דהסיכון מחצה על מחצה רשאי להכניס עצמו לסכנה ולקבל הטיפול וכ"כ באיגרות משה יו"ד ח"ב ס' נ"ח ושו"ת אחיעזר יו"ד סי' ס"ז.
י. ויש להסתפק במי שיש לו לחיות כמה ימים ואם יעבור ניתוח ספק אם יבריא לגמרי או ימות מיד שולחן הניתוחים האם באופן זה נמי חייב להתרפאות או יכול להתנגד. דהרדב"ז בתשובה ח"ג ס' תתפ"ה נשאל על מה שמצאו שהריב"א היה חולה ואמרו לו הרופאים שאסור לו לצום ביום כיפור וחייב לאכול אולי יחיה. ואם לא יאכל ודאי ימות ואמר להם הריב"א ברי ושמא ברי עדיף ולא רצה לאכול ומת. ושאל השואל אם יפה עשה ריב"א והעלה הרדב"ז שאין ראוי להחמיר דמשום חיי שעה שדוחים שבת ויוה"כ ואין ללמוד מריב"א דאולי עשה כן דלב יודע מרת נפשו שידע דאע"פ שיאכל ימות ומ"מ לא לומדין מזה ואדרבא יש להשמע לרופא ואין כאן מידת חסידות בכלל. ולכן באופן דהתרופה ספק תרפא אותו ספק תהרוג אותו בזה יש דיעות שמותר לו לסכן עצמו כפי שכתב בעל משנת חכמים וציץ אליעזר ח"י ס' כ"ה ס"ק ב' ויש שלמדו ממעשה המצורעים דלא בעינן מחצה על מחצה הצלחה אלא כל שיש סיכוי לחיים נמי מותר לסכן עצמו דהרי לכו ונפלה למחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו ושם איירי במחנה ארם שהוא אוייב גמור ולא שייך מחצה על מחצה. אלא כל שיש סיכוי לחיים מותר לו ואין בזה שפיכות דמים. וכ"כ בשו"ת אחיעזר חיו"ד ס' ט"ז אות ו' ואיגרות משה יו"ד ח"ב סי' נ"ח ובח"ג סי' ל"ו וכ"כ לו הגאון הגרא"ל גרוסנס זצ"ל דכל שיש ספק רחוק שיתרפא אע"פ רוב ודאי ימות מהניתוח רשאי לסכן עצמו אבל לא חייב. אבל אם הניתוח ע"פ רוב עלול להציל את חייו חייב להכניס עצמו לסכנה. ומ"מ אם יש ספק אם יש צורך לעשות ניתוח ואולי החולה יכול להמשיך לחיות גם ללא הניתוח – אבל אם יכנס לניתוח ספק יחיה חיי עולם ספק ימות באופן זה אסור להכניס עצמו לספק סכנה.
וכתבו האחרונים דאם חולה סובל מיסורים והוא מוגבל אבל לא נמצא בסכנה ומציעים לו לעבור ניתוח מסוכן שיטיב וישפר אורח חייו יש אוסרין ויש מתירין לו לסכן עצמו כדי להמנע מיסורין ועי' ציץ אליעזר ח"ד סי' י"ג ואגרות משה יו"ד ח"ג סי' ל"ו.
והוא הדין אם יש ויכוח בין הרופאים אם הניתוח יועיל וירפאהו או ימות תחת שולחן הניתוחים. יש אומרים שב ואל תעשה עדיף ועי' שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' י"ג ויש חולקים
דכיון דלא חוששין לחיי שעה ראי לסכן עצמו וכ"כ בדעת תורה ס' שכ"ח סי' י'. ויש שדייקו מלשון הגמ' שאמרה מתרפאין בהם ולא חייבים משמע דהוי רשות ולא חובה ועי' משנת אברהם יו"ד ס' קנ"ה שכתב בשם הגאון הרש"ז אוירעבך זצ"ל דאם יש רשות לרופא יש חובה לחולה וכן יש שדחו דשם הוי רופא עכו"ם דחשוד על הרציחה אבל ברופא ישראל יש לסמוך עליו ועדיף שהוא יעשה הניתוח ועי' בשו"ת ח"ס יו"ד ס' ע"א.
אמנם באופן שהחולה סובל מסיבוכים קשים ובעיות כלי דם וקטעו לו רגל ויש נמק ברגל השניה ורוצים לקטוע אותה כדי להציל אותו ואם לא כורתים הרגל ודאי ימות תוך ימים ספורים אמנם גם אם ועשה ניתוח עלול למות ואם יצליח הוא יחיה ביסורים קשים והחולה מפחד לעבור ניתוח מהיסורים ומהכאבים ובעיקר שלא רוצה להיות קיטע וסובל ממחלות אחרות וכתב הגאון הרש"ז אוירעבך זצ"ל דאין לחייבו כיון שמדובר בניתוח גדול ומסובך שיוסיף לסבלו של החולה בלי סיכוי כל שהוא לחיי עולם ע"ש. וכ"כ בספר הלכה ורפואה ח"ב עמוד קל"א דרבים מתלבטים וס"ל כיון דמחללין שבת אפי' על חיי שעה הו"ה דחייבים להכריח החולה לעבור טיפול שיאריך לו חיי עולם. כיון דאדם לא בעלים על עצמו והעלה כיון דהחולה סובל כאבים נוראים ויסורי נפש גדולים לכן חמצן ואוכל אין למנוע ממנו אבל יכולים למנוע ממנו תרופות הגורמות סבל לחולה אם הוא דורש את זה מ"מ אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו רצוי להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעה"ז מכל חיי העולם הבא ועי' שו"ת מנחת שלמה פי' צ"א אות כ"ד.
ומ"מ לענין חולה סופני שסובל דעת כמה פוסקים שמצוה וחובה שלא להאריך לו חיים ואסור לנקוט בפעולות שיאריכו את הגסיסה. כ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו יו"ד ס' מ' ובשו"ת שבט הלוי ח"ח ס' פ"ו וסי' רנ"א אות ד'. העולה מכאן דחולה הזקוק לרפואה חייב להשמע לרופא ואסור לו להחמיר על עצמו וכל שלא נשמע לרופאים ה"ז מתחייב בנפשו.
ושומע לנו ישכן בטח ועליו תבוא ברכה טוב והרופא לשבורי לב ישלח דברו וירפאם אמן.