אנו נמצאים לפני התקדש חג מתן תורה ולא חג קבלת תורה. כיון שהתורה נתנה בשוה לכל עם ישראל והקבלה היא לפי הכלי שכל אחד ואחד הכין לעצמו יש בא לקבל את התורה בכלי זכוכית משובצים ויהלומים יש בכלי זהב. ויש בא לקבל בכלים חלודים. לכן התורה הטילה את ימי הספירה לימים של הכנה. כפי שכתב החינוך מצוה שו. שמצות ספירת העומר, היא הכנה לקבלת התורה וזמנה מפסח כי לאחר שגילה הקב"ה את אחדותו, השגחתו ויכלתו, ביציאת מצרים כמו שכתב הרמב"ן – החל ענין מתן תורה שהיא הגאולה העיקרית ומאז חלה חובת ההכנה. ע"כ והכנה זו אנו מקיימים ע"י ספירת העומר כאדם שמשתוקק ליום היעד הרי הוא מונה וסופר כל יום שעובר עליו כי הוא מרגיש כל יום שעובר הוא מתקדם ליום הנכסף וכן אצל בנ"י היום הנכסף הוא יום מתן תורה.

 

מצאנו בשני מקומות בתורה חובת ספירה . ספירת הזב וזבה וספירת השמיטות ויובל כפי שכתוב בתורה וספרת לך שבע שבתות שנים וקדשתם את שנת החמישים שנה. מטרה אחת לכל הספירות הזב והזבה סופרים שבעת ימי טומאה – ולאח"כ משיגים את הטהרה – ונמצא שהדרך להשיג את הטהרה היא ע"י ספירת ימי הטומאה. דהיינו שהטמא עליו לדעת שהוא טמא וע"י ספירת שבעת הימים משריש בעצמו את התשוקה להטהר. וזוהי הדרך לטהרה. ולכן התורה הטילה עלינו חובת הספירת השמיטין כדי שאח"כ נגיע לקדושה של וקדשתם את שנת החמישים שנה.

 

אומר המהר"ל מפראג שמספר שבע מורה על הטבע ושמונה למעלה מדרך הטבע. ולכן מילה ניתנה לשמונה – כי המילה מרוממת את עם ישראל בבריתו של אברהם אבינו, וכן שמיני-עצרת בחג הסוכות שבו מייחד הקב"ה את עם ישראל מאומות העולם. כפי שאומר המדרש עכבו עמי יום אחד קשה עלי פרידתכם. ושמיני עצרת נקרא חג לד'. ולפי המהר"ל ספירת "שבעה נקיים" מראה על הטבע שגורם את הטומאה והסופר "שבעה נקיים" הרי הוא מכריז כי עדיין אינו טהור ורק בהגיע יום השמיני שהוא יוצא מגדר הטבע הוא טהור. כן בנוגע לספירת שבע שבתות שנים שהם הכנה לשנת היובל שבה אדם מכריז שאין לו ולא כלום בעולם יותר ממה שנתן לו הקב"ה.

 

גם מתן תורה צריכה הכנה – אדם שמגיע לחג השבועות בלי הכנה של שבעה שבועות, הרי הוא כאומר שהזמן שבין פסח לחג השבועות הוא מיותר וללא צורך – שמיד אחרי יציאת מצרים היה ראוי לקבל תורה. בניגוד למה שהתורה מצווה אותנו, שללא הכנה מתאימה אי אפשר להגיע למעמד הנשגב, ולכן בא הצווי "וספרתם לכם" – קבעו בעצמכם שאינכם ראויים לקבל התורה עד שתצאו ותפקיעו עצמכם משבעה שבועות שהם מציינים את הטבע, ותגיעו ליום מתן תורה, שהיא למעלה מן הטבע. ולפ"ז מודגש הצווי "וספרתם לכם" – בשבילכם, לטובתכם, ולהנאתכם. כי בלי זה אי אפשר להגיע למטרה הקדושה שהיא מתן תורה.

 

 

 

עם ישראל יצר את המושג לקדש גם את ערב יום הקדוש. כגון המושג ערב שבת. ערב יו"ט זה אומר שצריך להתכונן לקראת יום שבת וכן לקראת יו"ט. כן ביציאת השבת יש המושג מלווה מלכה, כדרך שאדם מלווה את המלך ואמרה הגמ' בשבת קיט: "לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית". וכן ביציאת החג, יום איסרו חג. חג שבועות, חג מתן תורה, חג שלא נקבע לו תאריך אבל בא לסגור מעגל של יציאת מצרים כפי שאומרת התורה.

 

"וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה" ואומר המדרש, אמר רבי יצחק ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתנתן להם תורה מיד אלא אמר הקב"ה עדין לא בא זמנם. עדיין לא הבריאו בנ"י משעבוד טיט ולבנים יצאו, ואין יכולים לקבל תורה מיד. משל למלך, שעמד בנו מחוליו, א"ל פדגוגו, ילך בנך לאסכולי שלו. א"ל המלך, בני עדין לא בא זיוו, יתעדן שנים שלושה חדשים במאכל ובמשתה ויבריא ואח"כ ילך לאסכולי שלו. כך הקב"ה אמר על בני ישראל, יתעדנו, בני, שנים שלושה חודשים במן בבאר וּשְלָו, ואח"כ אני נותן להם את התורה. וזוהי ההכנה בה התחלנו מיד למחרת יום ט"ו בניסן. שהספירה היא הכנה למתן תורה.

 

אמנם נצטוינו על הספירה, אבל יש תנאי בספירה: צריך שספירה זו תהיה "תמימה", כפי שכתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה. פעמיים אנו נפגשים עם התמִימוּת:  "תורת ה' תמימה משיבת נפש" – התורה, מפני שהיא תמימה, משיבה נפשו של אדם – וכן במצוות מילה "התהלך לפני והיה תמים".

 

מרחיב הרמב"ן את פירוש הענין בפרשת שופטים, על הפסוק: "תמים תהיה עם ה' א-לוקיך". שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבד עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד' וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו – וכו', ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע מהם נאמר הכל בידי שמים. כי הקב"ה אחד, עליון על הכל, היכול בכל. משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו, מפר בדים וקוסמים יחולל, ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרבות האדם בעבודתו. ולפיכך אחר האזהרות האלו אמר שתהיה תמים עם ה' בכל אלה ולא תירא ממגידי עתיד. וכו', וזה שאמר אונקלוס "שלים תהא בדחלתא דה'". היינו שלא תהיה חסר ביראתו כי תמים פירושו שלם – דהיינו שלם בדבר כמו שה תמים שאין בו מום ושום חסרון וזו מצוות עשה וכבר הזכרתי את זה בפסוק בראשית י"ז. והיה תמים ע"כ.

 

יוצא מדברי הרמב"ן שהחסרון בספירה תמימה זוהי ספירה פגומה וחסרה, הפוגמת בהכנה לקבלת התורה כמו שמום פוסל בקרבן.  נקודה נפלאה אנו מוצאים בדברי הרמב"ן שהחסרון בתמימות הוא החשש שאדם שואל מה יהיה מחר – הצווי "תמימות" אומר שהיום תהיה תמים. את השאלות תשאל לנביאים ולאורים ותומים – לא שאלות המחר, בנוגע למחר. אלא שאלות שלמחר הנוגעות בשעת השאלה כגון לצאת למלחמה או לא. אבל התעניינות בעתיד לשם העתיד זה מום באדם, שתפקידו לעשות היום את שמוטל עליו לעשות היום.

לדוגמא אנו מוצאים בפרשת בהר כ"ה כ', "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" – שואל הסבא מנוברדוק זצ"ל – מתי שואלים שאלה זו ? – בשנה הששית, הרי יש לו מה לאכול! ואם אין לו, מה תשובה היא זו "וצויתי את ברכתי " ואם שואל בשנה השביעית ממה נפשך אם יש לו מה לאכול למה שואל ואם אין לו מה לאכול תשובת התורה וציויתי את ברכתי – לא עונה על השאלה שבשנה שביעית לא זורעים ולא קוצרים.

 

וע"י כך הוא עונה דהשאלה היא בשנה השישית – אדם עומד בשנה השישית ושואל על השנה השביעית ועל זה התורה מקפידה, שרצונה הוא שלא לשאול על זמן שאינו נוגע לו היום. וזה הגדר של תמים. וספירה זו מורה על הבטחון בבורא יתברך שאדם צריך שיהיה תוכו כברו וזוהי ההכנה לקבלת התורה. כן אנו מוצאים בהכנה של שלשת ימי ההגבלה שהם המשך ההכנה לפני היום הנכסף  של מתן תורה שלאחר מטען של ספירה והתעלות לפני שמגיעים ליעד צריך עוד הכנה מיוחדת.

 

וזה מחייב אותנו בכל שנה. כפי שאומר המשגיח ממיר זצ"ל "לכל זמן" שכל זמן יש בו השפעה מיוחדת שנקבעה באותו זמן. פסח הוא זמן החדרת וקנין האמונה,  תשרי הוא זמן התעוררות התשובה, וחג  שבועות קנין  התורה. אמנם אנו מוציאים שגם במתן תורה הקב"ה אומר למשה שמעמד נשגב זה בא להחדיר ולהשריש האמונה. כפי שאומרת התורה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך "וגם בך יאמינו לעולם". הרי שמעמד הר סיני לא מאפיין את מצוות התורה שהם תרי"ג מצוות אלא מעמד הר סיני בא להנציח ולהחדיר את האמונה לנצח, וצריך להבין מה משמעותה של תוספת אמונה זו, אחרי שכבר נאמר בקריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו. על שאלה זו עמד האבן עזרא. בשמות י"ט ט', וכתב שהיות והיו אנשים שנבואת משה רבינו היתה אצלם בספק כי לא יתכן שה' ידבר עם האדם וחי וכן הפסוק אומר בקריעת ים סוף וירא ישראל ולא כל ישראל- ולכן במעמד הר סיני כשישמע העם בדברי עמך ויראו שהקב"ה ידבר עם האדם וחי יסתלק הספק מלבם וזהו אומרו וגם בך יאמינו לעולם. הרי מדבריו שמעמד הר סיני באה להוסיף על האמונה שהיתה נחלת יחידים וע"י מעמד הר סיני האמונה במשה רבינו היא נחלת הכלל היינו אמונה לעולם.

 

והרמב"ן תמה עליו שאיך אפשר לומר על זרעו של אברהם אבינו שלא יסתפקו בנבואה שהאמינו בה מאבותם וכבר אמר ויאמן העם וישמעו – ועוד ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואם לא נאמר שם כל העם וכל ישראל אף כאן לא נאמר בעבור ישמע כל העם וכו' וא"כ לפי הרמב"ן שָבָה ועולה התמיהה מה נתווסף לאמונתם בעת מעמד הר סיני – על האמונה שכבר היתה בלבם בעת בשורת הגאולה – וקריעת ים סוף.

 

ושמעתי אומרים בשם הצדיק מיסד תנועת המוסר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל כי יש דרגות רבות באמונה. כשם שבנוהג שבעולם אדם שאמונו באדם מסוים הוא מוגבל לא יספק לו הלוואה באלפים ואם יש לו אימון יותר גדול יכול להלוותו סכום גבוה יותר וכן הלאה ולכן כשבא משה וטען והן לא יאמינו לי בשעה שקבל את השליחות. השיבו הקב"ה בני הם מאמינים אלא שהיתה זו אמונה בדרגה פחותה ומשה רבינו באומרו והן לא יאמינו לי – היינו מסיבות פחותות באמונה לא יאמינו שאני השליח לגואלם, ולכן בקריעת ים סוף גדלה האמונה ולא הגיעה לשיאה – אלא בשעת מתן תורה – שנאמר וגם בך יאמינו לעולם.

והדברים מבוארים באר היטב במהר"ל גבורות ה' פרק מ"ז, ושלושה פעמים נאמר ויאמינו בה', כאשר בא משה בפעם הראשונה נאמר ויאמן העם כי פקד ה' את עמו וכו' ובקריעת ים סוף נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ובמעמד הר סיני נאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם הרי ג' אמונות שנתבררו במצרים. ודע כי ג' אמונות אלו הם יסוד הדת וכאשר ח"ו תיפול אחד מהם תיפול כל הדת בכללה האחת היא ההשגחה שהקב"ה משגיח בתחתונים ולא כמו שאומרים המינים שה' עזב את הארץ ושכן בשמים, כביכול רם ונשגב  מלהשגיח על יושבי הארץ ומעשיהם – אמנם האמונה הראשונה של ויאמינו העם באה להמחיש שהקב"ה משגיח בתחתונים.

 

ממשיך המהר"ל האמונה השניה שהקב"ה כל יכול ואין שום דבר חוץ ממנו היינו אמונה במציאות ה' שהוא בורא ושולט ואין מי שיכול להיות לו מונע. וזוהי האמונה שנחקקה בקריעת ים סוף בעם ישראל ויאמינו בה' ובמשה עבדו. מוסיף המהר"ל ומבאר את האמונה השלישית שידבר ה' עם בני אדם ויתן להם התורה וזהו יסוד האמונה תורה מן השמים. דהיינו שמלבד האמונה בהשגחה הפרטית על התחתונים חייב אדם להאמין שהקב"ה מתגלה לתחתונים ונותן להם התורה. והוסיף המהר"ל לאחר שנתבררו ג' יסודי האמונה – יובנו היטב דברי שם בעמוד קפ"ג שמבאר ששלוש רגלים מיוסדים כנגד ג' יסודי האמונה – ולכן צוה הקב"ה על שלושה רגלים ונקראים רגלים, כיון שהם רגלי הדת שהדת עומדת עליהם: חג הפסח נודע שהקב"ה הוא כל יכול באותות ובמופתים עד קריעת ים סוף שהיה בשביעי של פסח. וחג  השבועות נודע נתינת התורה. וחג הסוכות שהושיב אותם בענני כבוד וזה מורה על ההשגחה והשמירה עליהם – ולא עזב אותם שהושיב אותם בסוכות שהיא השמירה וכמו שאנו אומרים הפורס סוכת שלום עלינו – ועל כל ישראל ועל ירושלים, דהיינו חג פסח נועד לחזק אמונת מציאות ה'.

 

חג שבועות בא לחזק האמונה שתורה מהשמים וחג סוכות בא לחזק את ההשגחה. וכן כתב הרמב"ם בפח' מיסודי התורה הלכה א' משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו' – ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להם כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר ולא את אבותיכם כרת ה' את הברית הזאת – ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי  שנאמר הנה אנכי בא אליך בעם הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם. אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה ע"כ.

 

והסביר הרמב"ן שמות י"ט וגם בך יאמינו לעולם. ואם יקום בקרבכם נביא או חולם חלום כנגד דבריך יכחישהו מיד, שכבר ראו בעיניהם ושמעו באוזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה ע"כ.

 

 

 

 

 

ההכנה לפני מעמד הר סיני, מזככת את הגוף של כל אחד, לפנות בית קיבול לביסוס האמונה במשה רבינו שהקב"ה מדבר אליו פה אל פה לכן הכנה זו היא מעלה מיוחדת בפני עצמה הכנה למתן תורה יש בה להודות על כך, כפי שאנו אומרים אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. וכולם שואלים לאיזה תכלית קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה – אלא עצם העובדא להגיע לפני הר סיני באחדות כאיש אחד בלב אחד זו היא מעלה בפני עצמה – לה הגענו עם ההכנה לקראת מעמד נשגב זה.

 

מדת החסד גם היא הכנה לתורה לומדים מדברי חז"ל שבשעה שעלה משה רבינו להוריד את התורה רצו מלאכים לפגוע בו צר הקב"ה דמותו של אברהם אבינו במשה רבינו וא"ל אי אתם מתבישים זה שאכלתם אצלו והמלאכים בטלו עי"ז טענותיהם ולא עוד נתנו לו מתנה .

 

כשמתבוננים במאמר חז"ל זה יש לתמוה למה מלאכים רצו לפגוע במשה רבינו בחינם. אומר על כך הרב דסלר זצ"ל במאמר "משה עלה למרום"  דמלאכים משוללי הבחירה לפי רוב מעלתם. ורואים באדם שיש לו בחירה, מהות של חילול ה', הם לא רואים מעלת האדם בכח הבחירה שניתן בידו לבחור בטוב. אלא להיפך בעצם  שיש לו אפשרות לבחור ברע וכו' ע"כ. ולכן כשהטעה הקב"ה למלאכים יצר דמותו של אברהם אבינו התבישו מפניו. לאחר שנזכרו במעלות התרומיות של אברהם אבינו. שבשעה שהגיעו המלאכים אצל אברהם אבינו נאמר – נצבים עליו היינו שמדרגתם גדולה משל אברהם אבינו אבל מידת החסד של אברהם אבינו כופפה אותם עד שנאמר באברהם והוא עומד עליהם. נמצא שמדרגת אברהם אבינו יותר גדולה משל המלאכים שהוא שלם וגדול מהם. והבינו שלא רק האדם יש בכוחו להתעלות אלא גם בכוחו למשוך אחרים כלפי מעלה וזה שעשה אותם כלים לעבודת החסד. והכרת הטוב זו היו המלאכים חייבים לאברהם אבינו- ומכחה בטלו המלאכים את  טענותיהם. בגלל  גמילות חסד  שעשה אברהם אבינו אתם במה ששמש אותם לכן  המלאכים היו חייבים להסכים ולבטל כל הטענות שהיו להם והסכימו במתן תורה לבני ישראל.

 

הכנה זו היא שהביאה את עם ישראל לשעתם היפה שהכריזו פה אחד נעשה ונשמע. קדמו לכך רגעים גדולים שבהם התעלו והעפילו ישראל לגבהים נשגבים כמו אותה שעה שנצטוו לצאת ממצרים. וללא אומר ודברים יצאו אחרי משה למדבר באמונה שלימה ללא צידה. נשגב יותר, קריעת ים סוף שהגיעו למטרות נעלות של "ראתה שפחה על הים". אולם עלית על כולנה, השעה שבה התיחדו ישראל כאיש אחד בלב אחד. ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד. וע"כ אומרת הגמ' שבת פח. כי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד וקשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד הנשמע. אומר התנא דבי אליהו, הכתרים הללו הם ככתרו של אדם הראשון הוי אומר שהגיעו למדרגה ומעלת אדם הראשון לפני החטא. עד שאמרו חז"ל בתנא דבי אליהו "והלוחות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות" אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שאין מלאך המות שולט בו.

 

 

 

 

לא נתקררה דעת חז"ל הקדושים עד שאמרו שהקב"ה כביכול בכבודו ובעצמו התמלא השתאות לנוכח הכרזה זו – מי גילה רז זה לבני. כפי שאמרה הגמ' שבת פח. בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה., לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר גבורי כח עושה דברו. לשמוע בקול דברו. ופי' רש"י מוכנים לעשות קודם שישמעו ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולים לקבלו עליהם אם לאו.

 

הגמ' בשבת פח. מספרת על צדוקי אחד שרצה לקנטר את רבא בהתריסו כנגדו שעם ישראל עם פזיז. פזיזות זו מתבטאת בהקדמת הפה לאוזן בטענה שאדם שקול ומאוזן צריך קודם לשמוע ואח"כ לבצע. ורבא שהוא ממשיך דרכם של מקבלי התורה, ענה לו, שבשביל הצדוקי יש הגיון לדברים אבל התפיסה היא מגישתו המסולפת אבל אצל עם ישראל התמימות מנחה אותם בכל צעדיהם, עם ישראל חדור הכרה שכל מה שנאמר בתורה הרי הוא טוב ומתאים לכל יהודי ישר והגון ולא לבקש תואנות להתחמק ממנה. בכך בולט הניגוד שבין ישראל לבין אוה"ע.

 

וזה הטעם שהקב"ה הציע לכל אומה לקבל התורה וכל אומה מנימוקים שלה בצורה משכנעת דחו את ההצעה בטענה שהמידות השפלות הם נחלתם ואי אפשר להתנער מכך כגון בני עשו טענו, מה כתוב בה הקב"ה ענה לא תרצח והם ענו, לא תרצח זה הגן עדן שלנו, שכן הובטח לאביהם "על חרבך תחיה". וכן הלאה. אמנם אצל עם ישראל קיום התורה והמצוות זה החיים, חיי עולם נטע בתוכנו ואני קרבת אלקים לי טוב, ולכן האדם מתבטל מול התורה.

 

מספרים על זוג בשנה הראשונה של החתונה, עברו תאונה קשה. הבעל בסיבוכים ובטעות רפואית נהפך לצמח. האשה שיצאה בנס סועדת אותו בכל יום בתקוה שיתעורר. למרות זאת, עם כל הכאב מטפלת בו. בינתיים, האשה הלכה ללמוד רפואה הוציאה תעודת רופא והנה יום אחד, אחרי שמונה שנים, בשעה שהאשה באה לבקר את הבעל, ללא נוכחות רופא ואחות, הבעל מקבל דום לב. אין רופאים בסביבה רק היא. ללא אומר ודברים ניגשת האשה בדחילו ורחימו ומבצעת החייאה בבעלה ומחזירה לו את הדופק, הלב חוזר לפעום והבעל נשאר צמח. הרי היא כאן, במעשה ההחייאה, גוזרת על עצמה עוד שנות עיגון אבל זה העם סגולה מתעלים, מבטלים את הרגשות לכל מה שכתוב בתורה. זו היא הגדלות. וזה ההבדל בין ישראל לעמים. וזה הכח של נעשה ונשמע. חייבים לעשות קודם גם אם הדברים נוגדים את הדרישות שלנו.

 

הקריאה של נעשה ונשמע, שזקפה את קומתו של עם ישראל להיותו לעם סגולה וממלכת כהנים, לפני שלשת אלפים ושלש מאות ושתים עשרה שנה. בשנת אלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם, ביום ו' סיון או ז' בסיון לפי מחלוקת הגמ'. יום מתן תורה חוזר שנה שנה ובכל שנה מחזיר אותנו אל נקודת הפתיחה ליום היותנו עם סגולה וגוי קדוש.

 

 

 

מחיר נכבד מאד שילם עם ישראל במשך הדורות עבור זה שבחרנו להיות עם סגולה. מחוץ להגבלות החמורות על ידי קבלת עול התורה והמצוות הקובעות לנו סייגים ואיסורים על מרבית תענוגי העולם. עקב זה שמעמדנו הוא מעמד ייחודי בעולמו של הקב"ה, ותמיד אנו מוכנים לשלם באהבה ובשמחה את מלוא המחיר הנדרש עבור כך. אלא שבנוסף לכך, אנו נדרשים לשלם עבור קנאת ושנאת העמים כמאמר חז"ל "למה נקרא שמו הר סיני, שירדה שנאה לעולם, לשנא את עם ישראל". שנאת העמים וקנאתם גבתה מאתנו הרבה מאות, אלפים נפשות בפוגרומים, ברדיפות האינקביזיציה, בגרדומים, במחנות ההשמדה. וכל זה אך ורק עבור היותנו מובדלים מכל העמים ועל היותנו נאמנים למצוות התורה ולבורא עולם.

 

עם כל הצרות והרדיפות במשך למעלה מאלפים שנה לא עלה על לבה של האומה היהודית לתהות ח"ו על אותו חלק טוב שרכשנו. ולא מצאנו מי שהיה בשיא הצרות שהתחרט על ה"אתה בחרתנו".  ההיסטוריה הטבולה בדם אחינו בנ"י יודעת לספר, שבזמן האינקביזיציה הארורה, בשיא העינויים והאכזריות, לשבור את נפשו של היהודי שנפל קורבן בצפרני האינקביזטורים האכזריים, לא הצליחו להכניעו. השירה של "עלינו לשבח" היא היתה תרופה ומרפא לכל העינויים, לכל עולה המוקד.

 

אוה"ע שונאים אותנו, רודפים אותנו אבל מעולם לא האשימו אותנו בטפשות, דוגמת אותו צדוקי, שקנטר את רבא באומרו: עמא פזיזא דהקדימו נעשה לנשמע. אלא אוה"ע מסתכלים עלינו כעם נבחר, עם סגולה, עם שלא מתמכר לתאוות העולם, עם שכפה על עצמו מגבלות חמורות ומתנזר מהוללות ולכן אך עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וזו היא שנאתם אלינו. העולם, אוה"ע מודים שעם ישראל עשה את עסקת הנצח למרגלות הר סיני, הקריאה של נעשה ונשמע לא נבעה מתוך חוסר דעת, דאל"כ לא היה מקום לשנאה אלא ידעו שמעלת עם ישראל, משום שהשכילו לענות הן למצוות ד' ואה"ע נדחו לשאול תחתית ע"י שאמרו לא מוכנים.

 

ולכן כמה מגוחך היום לראות כמה מאחינו, אזובי הקיר, הצומחים כצמחי פרא בשולי שדה הנצח של עם ישראל, ואלה חושבים שהם נאורים וחכמים מכל הדורות שקדמו להם. והם יותר חכמים מכל העמים אשר על פני האדמה והיום עומדים ומערערים על איכות קנייננו הנצחי. הם אפרוחים סומים שזה עתה בקעו מתוך קליפות ההיסטוריה העתיקה בת אלפי שנים. הם באים היום לאלף אותנו בינה ואת אדירי החכמה ופוערים פיהם על מנהיגי הדור. כיון שהם חושבים עצמם אפוטרופוסים להטיף ולהכתיב לעם חכם ונבון. ומחפשים דרכים איך להשתחרר ממסורת אבות, עד כדי צמצום משאבים וסגירת בתי תלמוד. הם רוצים להסיר ממנו את הכתר היהודי, שכתר זה הושג בהרבה דם וסבל, הם רוצים להחליפו בכזית מיאוס של הבלי העולם, כדי להיות ככל העמים. הרפורמים וגרורותיהם, הם לא מצטיירים ככופרים ופורקי עול אלא הם מציגים עצמם כבעלי אמונה שכל תפקידם לתקן את מצוות התורה ולכן הם הופכים את התורה על פניה, ומשאירים לעצמם רק חוקים טקסיים. הם מנסים לחדור לכל מקום שבקדושה ולשם כך הם נעזרים בבג"צים.

 

ולכן בחג השבועות יואילו אותם, אחים מסכנים, השקועים במ"ט שערי חומריות ואינם יכולים להשיג וללקוט את חיי הנצח הנעלים ונשגבים, ישכילו לפחות לקבל שכר על השתיקה וידמו כאבן מול הדר כבוד תורתנו הקדושה ויתנו כבוד לתורה, כי היא לנו עוז ואורה.

מחובתנו לאפשר למסכנים הללו לטעום טעמה של תורה מאחר ואין אומתנו אומה אלא בתורה. ועליהם להתבונן במסירות נפש של רות המואביה, שבאה מעם אחר. המסירות שלה והשכר אליו הגיעה, סיפור שנקבע לדורות, שהגמ' הכריזה: "בא וראה כמה גדול כחן של גומלי חסדים". המסירות נפש וקבלת המצוות של רות, שהם מבחינת נעשה ונשמע.

 

הנעשה ונשמע שקבלו אבותנו במעמד הר סיני חוזר על עצמו במגילת רות. שתי אחיות – רות וערפה שתיהן נדבקות לנעמי, שתיהן אלמנות. נעמי מתארת להן את החיים בארץ, כמה קשה לנכריות להתאקלם, כמה שהעמונים לא רצויים ודחויים מקהל ד'. שתיהן היו על סף כניסה תחת כנפי השכינה. פתאום "ותישק ערפה לחמותה ורות דבקה בה". נעמי משכנעת את רות והיא בשלה, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אשר תלכי אלך תליני אלין עמך עמי אלקיך אלקי. נעמי אומרת לה אין דרכן של בנות ישראל ללכת לתאטרון עונה לה, באשר תלכי אלך. אין דרכן של בנות ישראל לדור בבית בלי מזוזה. עונה לה, באשר תליני אלין. נעמי לא מפרטת לה איסורים ידועים וחמורים, אלא אין דרך של בנות ישראל השכל הישר דורש ומבקש סיבה וטעם למה אין דרכן של בנות ישראל, אבל הגדלות של רות עמך עמי באשר תליני אלין, אין שאלות זה הנעשה ונשמע ורות דבקה בה.

 

גדלותה של רות מתגָלָה, שיש לנו צווי לדבוק בד' ושואלת הגמ' וכי אפשר להתדבק לד' הרי אש אוכלה. אלא אומרת הגמ' כל מי שמתדבק בת"ח כאילו דבק לשכינה. הדביקות לת"ח היינו ההתבטלות אפי' יאמר לך על ימין שמאל ושמאל ימין. וכאן אנו רואים את גדלותה של רות באשר תלכי אלך – הת"ח של רות זו נעמי. לכן מודיעה לה שתלך אחריה באש ובמים. וזהו הפירוש "רות דבקה בה". זה הנעשה ונשמע של רות המואביה. ערפה הלכה אחרי ההגיון מה יצא ממנה, גלית מחרף מערכות ישראל. רות קבלה עליה עול מלכות שמים, עול התורה והמצוות ללא שאלות. מאידך ערפה הלכה אחרי החיים הכוללים כל מנעמי החיים שיש לבת מלך, בשמים מחליטים אחרת, הקב"ה כשרואה מסירות נפש של רות, משלם לה. באותו יום מתה אשתו של בועז ותהום כל העיר כשהגיעו בזמן קציר שעורים אין מה לאכול נעמי הזקנה עניה ומרודה רות בת מלכים מציעה את שירותה, אלך בשדה ואלקטנה אחרי הקוצרים כדי להביא אוכל לחמותה בשמים נעשה רעש גדול – זאת בת מלך שויתרה על אושרה, באה לעם שחקק בתורתו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד'.

באותו יום התחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. בועז בא לעמוד מקרוב על הקציר עינו קולטת רק את רות. למי הנערה הזאת , ראה בה צניעות, ראה בה חסידות.

 

הקב"ה סולל את הדרך לקראת נישואי רות עם בועז ומנישואין אלו נולד עובד אבי ישי אבי דוד. האם רות יכולה לצפות לשכר גדול מזה. רות בשעה שקבלה עליה עול תורה ומצוות לא תמורה בשעה שהחליטה על הנעשה ונשמע הרי היא לא צועדת לקראת חיים קשים. אלא לקראת חיי אושר מאין כמוהו. להיות אמו של דוד ושל כל שושלת מלכות בית דוד, זה האושר שמייעדים בשמים לכל מי שאומר נעשה ונשמע.

 

 

 

כשבועז התחתן עם רות כתוב "ויתן לה ד' הריון ותלד". אומר המדרש, רות עקרה היתה, הקב"ה נתן לה במתנה, יצר לה בית קיבול לקבל הריון. הבן הזה הוא יסוד מלכות בית דוד כששלמה המלך בנה את בית המקדש ובנה את בית מלכות  והכסא המפואר – על יד כסא מלכותו – שם כסא לאם המלך אומרת הגמ', כסא לאמה של מלכות רות המואביה שהאריכה ימים למעלה מ- 400 שנה, זה שכר גומלי חסדים, זה השכר של ההולכים תחת הדגל של נעשה ונשמע. לא החברה ודעת הקהל יעצבו את דרכינו אלא אך  ורק רצון ד' אותו נקיים בכל מצב בין קל ובין קשה. ועי"ז נזכה לקדש שם שמים להגדיל תורה ולהאדירה והחג הקדוש חג מתן תורה יקרין אור בכל בתי ישראל ללמדם בינה ויסלול להם הדרך לחזרה לשורשים, לעמוד תחת הדגל הקדוש של נעשה ונשמע ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.