הרב שלמה שלוש

הרב שלמה שלוש

הג'ילטין והגליצרין בתעשית המזון והתרופות

מפעל למזון בצפון הארץ פנה לבד"ץ בית יוסף בבקשה לקבל כשרות. מאחר ותנאי ראשוני הוא לשלוח את הרכיבים של המוצר התברר שבאחד הרכיבים יש ג'לטין מהחי ובמוצר אחר יש גליצרין מהחי, דבר שלא צויין ברכיבים של המוצר. כמובן, שזו היתה סיבה לדחותו ולא להביא את הנושא בפני חברי בד"ץ בהרכב מורחב. הנ"ל שכנראה הודרך ע"י משגיח, כתב שהגליצרין והג'ילטין הם כשרים בפרט לאור מה שכתבו גדולי האחרונים האחיעזר, ומרן מלכא בחלק ח'. מ"מ דחינו אותו כיון שהוראותיו של מרן מלכא , מורה דרכינו היא, שבד"ץ "כבית יוסף" יהיה בראש ובראשונה מהדרין מן המהדרין כפי שמעיד מרן במכתבו "ואמנם לענין הלכה למעשה כתבתי במקומות רבים שאנו מקילים כדעת מר"ן רבינו יוסף קארו ובפרט בענייני הפסח מ"מ אתם נוהגים להחמיר ולהדר אף בענייני  הפסח בכל הדברים השנויים במחלוקת והנני לברך את כל הרבנים.. להרבות כשרות מהודרת בישראל".

וב"ה כך נוהגים בענין שחיטת הבשר וכן בשחיטת העופות והרבה בד"צים הולכים בעקבותינו וב"ה שבד"ץ ב"י מיום שקם עד היום דואג לכשרות מהדרין, שתעלה על שולחן מלכים מאן מלכי רבנן במחיר השוה לכל נפש, ולכן אמרתי אשנה פרק זה.

ראשית, בכל מוצרי מיני מתיקה, קרמים, משקאות יש חשש רציני לתערובות איסור של גליצרין שמטרתו למתק, ליצב את המוצר ולקטול חיידקים כדי לשמור עליו לאורך זמן. רוב הגליצרין מופק משומן מן החי. כמו כן, לאחרונה, מפעלים רבים המשתמשים בחומר הנ"ל לא מציינים שהמוצר מכיל גליצרין וזה ע"פ החוק, כיון שכל שיש אחוז קטן של החומר לא חייבים לציין ויכול לכתוב שהחומר הוא טבעי לגמר ונקי מכל דבר מן החי. דבר זה, כשלעצמו מהווה שאלה גדולה בהלכה, לפי מה שכתב הש"ך ביו"ד ס' ק"ט ס"ק י"ב דדין ביטול ברוב שייך אם יש ידיעה מהאיסור אבל כשאין ידיעה מהאיסור לא שייך ביטול וכ"כ הפר"ח שם ופמ"ג ס"ק י"ב שנוטה לדעת הש"ך וכ"כ החכמת אדם כלל נ"א דין י"ח ובאריכות בשערי יושר שער ג' פ' י"א וי"ב וחידש דגם בלח בלח שייך דינו של הש"ך. והגם דהרב ערוך השולחן חלוק על הש"ך וס"ל דמציאות התערובות מבטלת מ"מ מידי ספקא לא יצאנו.

וזה תפקידו של בד"ץ "בית יוסף" שאנו מרגישים שאנו שליחים של מרן מלכא, נשיא מועצת החכמים, פאר הדור והדרו, שר התורה שבפסקיו המזהירים נוקט בכחא דהיתרא מ"מ לענין הבד"ץ מחזק ידינו לחפש חיפוש ובדיקה תמה כדי להעמיד המוצר בכשרות גמורה למהדרין.

כתב הרמ"א ביו"ד בס' פ"ז סעיף י' בשם שבולי לקט – עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר ע"כ והביאו הב"י. וכתב הש"ך שם דלכתחילה אין לעשות כן. ע"ש

ובדברי הרמ"א יש להסתפק חדא האם איירי בקיבה של שחוטה או אפי' של בהמת איסור. ועוד מה הדין בקיבה שהתיבשה והשרה אותה במים מעת לעת עד שנתרככה האם חוזר וניעור בשר העור ועוד יש להסתפק אם דברי השבולי לקט נאמרו לכתחילה או רק בדיעבד. ועוד הקיבה שמלחו אותה – באיזה סוג מליחה איירי. וראיתי בחמודי דניאל הלכות מליחה כז. שכתב הך מליחה לא להוציא הדם דעור הקיבה לא בעי מליחה כמו שפסק מר"ן בס' ע"ה אלא אורחא דמילתא נקט דדרך למולחו.

והנה בנתיבש כעץ ושרו אותו האם חוזר לאיסורו. כתב בזה הנוב"י יו"ד ריש סימן כו' כתב דאם התיבש כעץ לא יוצא מידי היתר אפי' נתרכך. אמנם הפמ"ג או"ח מ"ז ס' תמ"ז ס"ק א. ושו"ת דברי יוסף ס' תקע"ה שנחלקו על הנוב"י. וכתב עליו מי הגיד לו דברי נביאים דע"י שריה לא יחזור לאוכל אדם – שמא ע"י שריה חוזר לאיסורו. אמנם בשו"ת דת אש סימן י"ג דן בעינוניתא דורדא שהיתה תלויה בקיר קרוב לשלושה חדשים והתיבשה ונפלה לקדרה של חלב ונתרככה – שהתיר שכל שנפסל מאכילת אדם – אפי' התרכך נשאר בשמו והיתרו. ואין בכוחו לאסור.

ודבר זה נחלקו בו גדולי עולם בעל השולחן גבוה. והדבר משה הביאו בעל שולחן גבוה בס' פ"ז אות לד. ששם דנו באופן ששם החלב בעור הקיבה לצד הבשר. שדעת השולחן גבוה להתיר בדיעבד וכן לחולה שאין בו סכנה. ודעת הרב דבר משה שגם בדיעבד אסור , אפי' יש הפסד מרובה. אך לחולה שאין בו סכנה מודה. אבל לצד השער מותר. ע"ש. ובס' בית דוד יו"ד ס' מה דן בדבש שמביאין העכו"ם בנודות של נבלה לצד השער מותר. ולצד הבשר בחמאה נוהגין איסור, דנותן טעם לשבח ובדבש שרי ובשדי חמד מערכת אספת דינים ד' ס' י"ב – י"ג דן באריכות והביא מחלוקת הפוסקים והביא דברי הזכור לאברהם ח"א ד' מערכת הנ' ביו"ד כתב בשם הרב חיד"א במחזיק ברכה דמנהג קושטא וערי תורגמא לאסור. ובירושלים עה"ק מתירין וכן אתריה דר"י עייאש, להתיר והכנה"ג בס' פ"ז הג' ב"י אות מ"ב כתב שנזהרים שלא לאכול גבינה שהושמה בעור הקיבה. והרב בית דוד אסר החמאה והתיר השמן ודבש שהם נותן טעם לפגם.

יוצא לפ"ז דנחלקו הפוסקי' ובראשם הנוב"י יו"ד ס' כו דמה שהתיר הרמ"א דוקא בעור קיבת כשרה, דכל האיסור משום בשר בחלב ולכן כל שנתיבש אין בשר ופקע האיסור כשממלא בחלב. אבל בעור נבלה שהאיסור נשאר בקיבה אפי' נתיבשה אסור ולכן העלה בדג טמא שמיבשין השלחופית ונותנים לתוכו מעד או דבש להשקיע השמרים  שיש שרצו לדמות לעור קיבה שיבשה שמותר ונחלק עליהם דקיבה שיבשה היא היתר והאיסור חל בהצטרף החלב ולכן כל שיבשה אין איסור. אבל שלחופית של דג טמא הוא ואסור מן התורה וכבר חל עליו איסור ולא נפקע ע"י שנתיבש. וכ"כ ר"ש סופר מקרקא בקונטרס תוכחת מגולה הביאו דרכי תשובה ס' ק"ג אות ע' על גודל המכשלה שנותנין לתוך יין גליצרין שהוא מחלב (בצירי) ע"י תחבולות מלאכת הכימי שמנקין אותו ע"י בישול ותחבולות עד שמפרידין ממנו כל הפסולת מכל טעם חלב שבו. ונכשלים בו הרבה בנ"י ששותים היינות הללו בחזקת כשרות ונכשלים באיסור כרת ר"ל ע"ש הרי אע"פ שהשתנה מבחינה כימית לא התיר. וכתב שם באריכות אם שייך ביטול ברוב כיון דשומן לא עביד לטעמא ובטל בששים ומ"מ כיון דכל עצם הנתינה להרגיש המתיקות הרי  לא בטל.

ובמחזיק ברכה ס' פ"ז ס"ק ל"ז שאחר שהביא דברי הרמ"א שהתיר עור קיבה שנתיבש כתב וראיתי לכנה"ג הג' ב"י אות מ"ג שבספר דמשק אליעזר ערער על דברי השבולי לקט דלפי דבריו איך אסרו גבינות עכו"ם מפני שמעמידים אותם בעור קיבת נבלה הא הו"ל ס"ס שמא העמידוהו בעשבים או במי פירות ואת"ל שהעמידוהו בעור קיבת נבלה. שמא נתיבש העור מקודם עד שלא נמצא בו צחצוחי חלב ע"ש.  ויש לדחות, שעכו"ם שהעמידו גבינות בעור קיבה כיון שאצלם אין מושג של נתיבש כעץ כי אצלם אין נפקא מינה. לכן כל גבינה שהועמדה בעור נבלה אמרינן שהקיבה היתה רכה ושפיר אסורה.

 

אבל אצל ישראל שמדקדקין ליבש אותה, שפיר שייך לומר שכיון שיבשה פקע ממנה שם איסור. וכ"כ הש"ך ביו"ד ס' קי"ד ס"ק כ"א לענין הכרכום שהרשב"א היה נזהר שלא לאוכלו. והש"ך כתב לישב מנהגנו לאוכלו דהרשב"א חשש שמערבים בו חוטי בשר והכרכום לא היה יבש  אבל בכרכום יבש לגמרי גם הרשב"א מודה מידי דהוה אעור הקיבה שהתיבש שמותר להעמיד בו. ע"ש

וכן דעת שבות יעקב ח"ב ס' ע' ותפארת צבי שהשיג על הנוב"י הביאו הרב פ"ת בס' פ"ז שכתב לחלק בין קיבת כשרה לנבלה דמהש"ך משמע אפ' בשר נבלה שיבש מותר. וכ"כ במנחת כהן ס' התערובות ח"א פ"י שכתב על דברי השבולי לקט שכל שנתיבש פקע ממנו שם אוכל והוי כנפסל מאכילת אדם. וכ"כ פר"ח ס' ק"ג וכ"כ מנחת יעקב בכלל  פ"ה ס"ק ע. וצמח צדק החדש וביד יהודה וזה נגד סברת הנוב"י ביו"ד ס' כו. שהבאנו דכתב לחלק בין עור קיבת שחוטה  לקיבת נבלה והוכיח הוראתו כיון דפסקינן לחומרא כר"מ. והביא ראי' מהרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות הל' י' וי"א דכתב כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה חוץ מבשר וחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהם אכילה.

ובהלכה י"א כתב כיצד וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור. וכו' ומדלא פטר כיון שאוכל שלא כדרך הנאתן מכלל דפסק כר"מ דמה שלא סרוח מעיקרא לא בעינן ראוי לגר. דלא"כ בלה"כ פטור, משום דאין עליו שם איסור ע"כ. ע"ש.

והנה סוגי' מפורשת בפסחים מד. דנותן טעם לפגם מותר דלפינן מנבלה. וכ"כ התו"ס נזיר לז ד"ה נטל"פ. וכ"כ הרשב"א בתורת הבית כתב בפי' לאחר שהביא מחלוקת ר"מ ור"ש סיים וקימ"ל כרבי שמעון. וכ"כ הראש בע"ז בפ' ב' ס' ל"ד וכן נפסק בשו"ע דכל שנפסל מאכילת אדם הוי נותן טעם לפגם ומותר. וכ"כ הר"ן בע"ז, בד"ה כדאמרינן. וכ"כ הט"ז בס' ק"ג דכל שנפסל מאכילת אדם פקע איסורו. והגם דהש"ך רס"ק לג. העיר על דינו של השבולי לקט שכל היתרו רק בדיעבד והיינו משום דפשיטא ליה דאוכל שנפסל מאכילת אדם אסור לאוכלו בפני עצמו אבל בתערובת מותר. וכ"כ פרי תואר ס' ק"ג ס"ק ב'. והראי' מחוטי בשר בכרכום שמעורבים. שכתב הש"ך בס' קי"ד ס"ק כ' דמותר. וע"כ הטעם מפני שהוא בתערובת.

ודנו בזה האחרוני' בס' עצי הלבנון ס' מ"ג דדן בעורות קיבה יבשים ועושים מהם אבקה שנותנים בחלב להעמיד הגבינות – והעלה להתיר. אף לדעת הפוסקי' דס"ל דכל שנתרכך חוזר לאיסור, כפי שכתב הפמ"ג ס' פ"ז בשפתי דעת ס"ק לג. מ"מ כאן המים מלוחים ופגומים מצד המלח והחומצה ואין בזה איסור מבטל איסור לכתחילה כמו שכתב החכם צבי: ק"ח. והרב חקרי לב ח"א ס' מה. ופאת השדה מערכת א. ודרכי תשובה ס' צ"ט אות מ"ז  והעלה להתיר אפי' מלכתחילה ע"ש וכ"כ בערוך השולחן ס' פז. והרב חוו"ד ביו"ד ס' ק"ג לענין נותן טעם לפגם דכל שנפסלה מאוכל אדם אע"פ שתקנה לדוגמה ע"י חומר כימי  כבר פקע ממנה שם נבלה ולא חוזרת לאיסורה. ובעל חלקת יואב נחלק עליו בזה ומ"מ מודה לו בנפסל מאכילת כלב דפקע איסורא מיניה. ונ"מ לענין עשית הגליצרין שהוא משומן חלב ואע"פ שכמה פוסקי' מחמירין גם בנפסל מאכילת כלב כל שהושבח אח"כ אע"ג דלענין המוסק והתריאק שהביא הרדב"ז בח"ג ס' תע"א שמא משום חומרת כרת החמירו בגליצרין מאחר ועשייתו מחלב דיש איסור כרת. ועוד נדבר בס"ד לקמן. ונראה להסביר מחלוקתם האם נבלה שלא ראוי' לגר מותר מהתורה משום דפקע שם נבלה מינה או כיון דלא ראוי' הוי כדרך הנאתן. ודעת החוו"ד בזה דנבלה שאינה ראוי' לגר לא חשיבא נבלה אפי' אינה סרוחה וע"כ משום דפקע מינה שם איסור. אבל לפי דעת הפלתי דהטעם משום דהוי שלא כדרך הנאתן א"כ כל שתיקנו ונעשה ראוי לאכילה חייב. והחוו"ד והפלתי נחלקו בדברי הרמב"ם.

דכתב הרמב"ם בפי"ד ממאכלות אסורות הל' י' וי"א שכתב כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם בדרך הנאה חוץ מבב"ח וכלאי הכרם. וכו' כיצד או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם, ה"ז פטור ואם עירבב דבר מר בתוך קדרה של בב"ח או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב. ע"כ.

ובפלתי ס' פ"ז אות ט"ו תמה על הרמב"ם דבגמ' ע"ז דף סח. אמרה הגמ' דאיסור שנפסל מאכילת אדם פקע. דילפינן מנבלה הראויה לגר שמה נבלה ושאינה ראוי' לא קרויה נבלה. והחוו"ד הוכיח מדברי הרמב"ם שיש שני הלכות. א' כל האיסורין אינו לוקה אלא אם נהנה כדרך הנאתן. חוץ בב"ח וכלאי הכרם – אבל בהבאיש והוא נותן טעם לפגם גם בב"ח אינו לוקה. וכ"כ באמרי ברוך.

אבל הפלתי ס"ל בדעת הרמב"ם כיון דבב"ח ואיסור כלאי הכרם לוקה אפ' שלא כדרך הנאמן הו"ה בנותן טעם לפגם בכל התורה מותר. חוץ מבב"ח וכלאי הכרם דשניהם חד טעמא הוא והא בהא תליא ומ"מ הא דאיסור בנותן טעם לפגם בב"ח וכלאי הכרם היינו בעיקרו של איסור אבל בטעמו של איסור לא אוסר דאין בכוחו לאסור רק טעם מושבח ולא פגום. ולכן בטל בתערובת וכ"כ באמרי ברוך על החוו"ד שם והרב חוו"ד הוכיח מהרמב"ם, דהרמב"ם סיים באם עירב דבר מר בתוך קדירה של בב"ח או יין של כלאי הכרם ואכלם חייב ואילו אם נסרח, לא נקט משמע דבנסרח גם בב"ח וכלאי הכרם מותר דנוטלפ"ג מותר. והטעם דהם שני דינים נפרדים וכל אחד ילפינן מפסוק דנותן טעם לפגם ילפינן מפסוק "לגר אשר בשערך תתנה ואכלה". שמזה ילפינן דבנבלה הראויה לגר אסורה לא ראוי' מותרת. ובב"ח דאסור שלא כדרך הנאתו כיון דלא כתיב ביה אכילה.

והנ"מ דאם אוכל שלא כדרך הנאתו, לא פקע ממנו האיסור והראי' בב"ח אסור, רק במקום שהתורה הקפידה על אכילה , זה איסור שלא לוקין עליו לכן בתיקנו ומיתקו חזר לאיסורו  משא"כ נוטלפ"ג פקע ממנו האיסור ולכן גם בתיקנו מותר. וזה היסוד של החוו"ד. ועיקר הוכחתו דאם נותן טעם לפגם ושלא כדרך הנאתו דין אחד להם למה צריך פסוק בנבלה שלא ראוי' לגר לא שמה נבלה תיפוק ליה דאכיל שלא כדרך הנאתו. ולא גרע מעירב דבר מר. אלא ודאי דאחרי שהתורה גילתה דנבלה שלא ראוי' לגר לא חשובה נבלה, הרי האיסור פקע ממנה ואפי' תקנה אח"כ. עיין שם. ובהגהות אמרי ברוך שעל החוו"ד ציין לעיין בחולין עז: כגון שעשאן ציקי קדרה ע"כ.

והגאון בעל חלקת יואב יו"ד ס' י"א שמחלק בין נפסל מאכילת אדם דאם השביחו אח"כ אסור לנפגם מאכילת כלב. דבנפסל מאכילת כלב פקע ממנו איסורו ואף אם חזר ותיקנו. לא חל עליו שם איסור כלל. משא"כ בנפסל מאכילת אדם. וכ"כ הריטב"א בע"ז דף עז. לענין קורט של חילתית של עכו"ם אסורה והטעם אמרה הגמ' משום שמפסקי ליה בסכינא אע"ג דנותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתית מחליא' ליה שבח. וכתב הריטב"א דמחלי ליה להבלוע אף באינו בן יומו והקשה ע"ז הרי כשנפגם פקע איסורו, וכי הדר ומחליא ליה אגב חורפא מאי הוי הרי כמבשל נבלה סרוחה. או מבשם את העפר דשוב אינו חוזר וניעור ע"ש הרי מוכח מדברי הריטב"א דכל שנפגם פקע איסורו.

ולפי החלקת יואב יפרש את הריטב"א דאיירי שנפגם ונפסל מאכילת כלב. והטעם בקורט של חלטית שהיות והוא דבר חריף לא נפגם. ומשבח בתבשיל. כפי שנפסק בס' צ"ו סעיף א. וס' ק"ג סעיף ו'. והנה בדין דבר חריף שאוסר אפי' הוא אינו בן יומו. ופוגם האם זה מדאו' או דרבנן.

 

עי' בשו"ת שיבת ציון ס' ל"ב דהשואל רצה לומר דזה מדרבנן ודחה הרב את דבריו. ופמ"ג בשער התערובות חלק ג' פ"ו בד"ה עוד אראם לך מסתפק. וכתב דלאו בכל נותן טעם לפגם הוא כן דמאכל הנפסד מאוכל אדם ונפל לדבר חריף אף שאין פוגמו, יש להתיר דמ"מ מאוכל גופא פקע שם איסור מיניה. עכת"ד.

והנה ביסוד המחלוקת בדבר איסור שהשתנה אי אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא מצאנו שהדברים תלויים במחלוקת הרא"ש ורבינו יונה בברכות דף מג. דאיתא שם כל המוגמרות מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק שמין חי הוא, וכתב הרא"ש בשם רבינו יונה דרבינו מאיר הלוי ז"ל היה אוסרו באכילה משום חשש דם ואפשר לתת טעם להתיר דפירשא בעלמא הוא ואע"ג דמתחילה הוא דם.

מ"מ בתר השתא אזלינן. תדע שהרי הדבש שנפל בו חתיכת איסור אע"פ שהאיסור בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנופל לתוכו דבש, כמו דבש דיינינן ליה, ומותר. הכי נמי כיון שמעיקרא היה דם, כיון שעכשיו יצא מדין דם. בתר השתא אזלינן. ואע"פ שנותן בתבשיל טעם לשבח. בתר השתא אזלינן. והרא"ש בברכות ס' ל"ה הביא המחלוקת וסיים על דברי רבינו יונה ונראה לי דאפי' על ראייתו צריכה ראיה. וס"ל להרא"ש דגם בדבש אסור, ומשמע שם דפליג הראש על רבינו יונה ופסק כהרמ"ה. ומעדני יו"ט שם כתב דרבינו יונה הוכיח ממעשים בכל יום דאוכלים הדבש. אע"פ שיש בו רגלי זבובים או כנפים בתוכו ע"ש

ודברי הרא"ש הביאם הטור או"ח ס' רט"ז והט"ז בס"ק ר' תמה על הראש דהרי הרא"ש ס"ל בס"פ כל הבשר חלב טרפה במעי כשרה הביא בשם ר"ת דאם הוא קרוש הוי פירשא בעלמא א"כ הכא נמי כיון שנקרש הדם על הבהמה נעשה פירשא דמה לי תוך הבהמה או על הבהמה – אידי ואידי פירשא הוא, ע"ש ומג"א שם ס"ק ג' הביא ראי' לרבינו יונה מכשרה שינקה מטרפה וכתב דמה שכתב רבינו יונה פירשא בעלמא הוא הכוונה דאזלינן בתר השתא. וזה מחלוקת הראש דס"ל דאזלינן בתר מעיקרא. וגם הרא"ש ס"ל דודאי פירשא בעלמא הוא. וכתב בחק יעקב ס' תס"ז ס"ק ט"ז בשם הירושלמי בס"פ כל שעה דדבש דמעורב בו סולת צריך לבער לפני פסח, וזה דלא כרבינו יונה. וכתב שם דאם נתערב בתוך הפסח, אפ' בפחות מס' ויש מניעת שמחת יו"ט אפשר לסמוך על רבינו יונה – לא הפסיד.

ובתשו' חתם סופר ס' כ"ב כתב על החק יעקב – דטעם ההיתר ברבינו יונה או מחמת שמקודם נעשה עפרא – או שנשתנה לדבר המותר – ולפי הר"ן בע"ז בשם אחרים טעם ההיתר או משום שמתערב בו ונעשה עפרא – וגם נשתנה לדבר המותר דבענין תרתי. כמו ביצת טרפה שיש בה אפרוח או דבש. והאריך שם דבעי תרתי לטיבותא. – ובחמץ בפסח דעת החוו"ד בפת שעפשה אע"פ שנפסלה מאכילת אדם אסורה מטעם דראוי לחמץ בה עיסות אחרות – וכל שעדיין ראוי לאוכל או לתקן אוכלין אחרים לא בטל. וכ"כ בחלקת יואב בנפסל מאכילת כלב בחמץ אסור.

ולסיכום מאחר שכתב הרמ"א ביו"ד ס' פ"ז סעיף י' בעור הקיבה שנתיבשה ונהיתה כעץ שמותר לכתחילה. והש"ך ונוב"י חוששים שמא לא יבשה באופן החלטי, וכשחוזר ומרכך העור דעת הפרמ"ג דחוזר לאיסורו וכ"כ נוב"י ותפארת צבי יו"ד ס' ע"ג חולק עליו והביאו הפ"ת יו"ד סי' פ"ז ס"ק כ' וכן דעת הש"ך יו"ד קי"ד ס"ק כ"א, לענין כורכום.

 

ויש לדון לענין הגליצרין שכמעט רוב תעשיות המזון משתמשים בו. ואופן עשית הגליצרין שמערבבין העצמות והשומנים מן החי בסודה קאוסטיק שהיא מסוכנת לאכילה ואח"כ מפרידים השומן מהסודה קאוסטיק. ובאופן זה אע"ג דנפסל מאכילת כלב מ"מ דעת החוו"ד ביו"ד ס' קג דדוקא אם נפגם האיסור עצמו פקע ממנו האיסור. אבל אם נפגם מחמת דבר אחר ואח"כ לוקחים את הדבר הפוגם ומפרידים אותו, חוזר לאיסורו. לפ"ז יש לאסור את הגליצרין. אמנם הרבה פוסק', ומכללם האחיעזר בח"א ס' י"א דן על מלח לימון שנעשה ע"י סיד. ונפגם דהוי פנים חדשות באו לכאן ונפקע האיסור כפי שכתב הר"ן בע"ז לט.

לענין דבש של גויים שלא חוששים שמא נתערבו בו דברים טמאים וניחוחו לדבש, דעד שלא ניחוח הסריח והוי כעפרא והוא נמי ע"י תערובת כימית מהפכין הדבר לאוכל משובח. ושוב הניף ידו בח"ג ס' ל"א אות ה', דדמי למוסק דאזלינן בתר השתא. וכ"כ בשו"ת חבלים בנעמים ח"ה ס' י"ג – לענין הגליצרין שעושין מחלב בהמה וע"י חומץ וגופרית ועוד סממנים, מפרידים כל חלקי השומן בפעולות כימיות ופוגמים אותו ממאכל אדם וע"י ההרכבה באים פנים חדשות. וכ"כ בשו"ת יד יצחק ח"ג רע"ג – אמנם בשו"ת אבן יקרה ח"ב ס' ק"מ כתב דהכלל דאזלינן בתר השתא הוא אך ורק אם האיסור נשתנה למין אחר טבעי – שבטבע היצירה הם שני מינים דומיא למה שכתב הר"ן דהבשר נהפך לדבש. אבל בדבר שע"י המוצרים הכימיים פשט צורתו הקודמת ולבש צורה אחרת ולא נשתנה למין אחר טבעי לא אמרינן כלל זה, ולפ"ז אסור.

אמנם לפי מה שכתב השו"ע בס' פ"ד סעיף י"ז שרץ שנשרף מותר לאוכלו משום רפואה וכתב האו"ה כלל נ"ט אות י"ד דמר"ן איירי בלא נשרף לגמרי, אבל בנשרף לגמרי ונעשה אפר גם בריא מותר דפקע שם איסור. וע"י בדרכי תשובה שמאריך. ושם בס"ק ס"א.

אמנם מה שכתב האבן יקרה לאסור הגליצרין דלא קיבל צורה אחרת טבעית דדוקא בדבש אמרינן כן, לא משמע כן מדברי הרדב"ז ח"ג ס' תתק"ט לענין הטריאק דנעשה מעור נחשים דכל שנפסל מאכילת כלב – פקע ממנו שם האיסור. וכ"כ התה"ד הביאו מר"ן בשו"ע ס' תמה סעיף י'  דדיו שנעשה משכר שעורים כל שנפסד מאכילת כלב מותר. וכ"כ בתשובת תפארת צבי חיו"ד ס' ע"ג על משקה יין שרף שצובעים אותו באדום מתולעים אדומים שהתיבשו, והתיר כמו שכתב הרמ"א בעור קיבה שנתיבשה כעץ שמותר ליתן לתוכה חלב. ואע"פ שהנוב"י כתב לחלק בין דבר שחל עליו שם איסור, לדבר שלא היה עליו שם איסור כמו קיבת כשרה שנתיבשה מ"מ העלה בכתה דהיתרא לדחות דבריו.

וכ"כ בספר מעם לועז ריש פרשת תרומה בפסוק ותולעת שני כתב שיש אילנות שגדלים בהם פירות קטנים כעדשים ובכל פרי יש כמאה תולעים קטנים המלאים דם ולחוצים מאוד זה על גב זה ומיבשים הפירות הללו בשמש בימי תמוז ואב ואח"כ שורים אותם במים והמים נעשים אדומים כדם מן התולעים האלה וזהו שקוראים קירמיז ונותנים הקירמיז במרקחת כדי שיקבלו צבע נאה – והתיר כיון שהתולעים מתיבשים בשמש ונעשים כעפר בעלמא וגם בטלים הם בששים ע"ש וכ"כ הרב חיד"א  בס' טוב עין ס' יח. אות צה, וביו"ד פ"ד כתב שמה שנותנים הקירמיז בתוך המרקחות הורה הרב הגדול מהר"ם בן חביב בתשובה בכי' להתיר. וטעמי ההיתר הביא הרב בן בתו מהר"י כולי בספרו מעם לועז, ושמעתי מפי הרב המובהק מהר"ש שלם בהיותי באמסטרדם שהא כתב בתשובה להתיר. והסכים עמו כמהר"ג ר' יאשיהו ישראל עכת"ד. ותשובת מהר"ם בן חביב נדפסה בקול גדול ס' ס"ה. וכ"כ בשו"ת שערי צדק חיו"ד ס' ק' שמותר לצבוע היי"ש בצבע מתולעים אדומים כיון שנתיבשו כעץ ולא נשאר בהם לחלוחית – כפי שכתב הרמ"א בס' פ"ז ואפי' שהנוב"י חולק דשאני עור קיבה שאע"פ שנתיבש ראוי הוא לכלבים אחרי שריה. משא"כ בתולעים שנתיבשו כל כך שאינם ראויים אפי' לכלב. וכמו שכתבו הפוסקים בס' פ"ד שתולעים לאחר י"ב חודש הם עפרא בעלמא, ע"ש.

והנה מה שרצה הנוב"י לחלק בין עור נבלה לעור כשרה נראה מהרב שבות יעקב ח"ב ס' ע' דאין הבדל דכתב על דם שנתיבש עד שנעשה יבש כעץ שאין איסור באכילתו והיסוד הוא הרמ"א בעור הקיבה. וכן דעת הש"ך בס' קי"ד ס"ק כא לענין הכרכום שהרשב"א היה נזהר שלא לאוכלו כיון שהיה רך. אבל ביבש כעץ אע"פ שיש בו חוטי בשר עכו"ם מותר. ואע"פ שהפמ"ג הורה לאסור ביבש ונתרכך כבר כתב בשיורי ברכה יו"ד פ"ז שמותר.

וכ"כ בזבחי צדק ס' פ"ז ס"ק ס"ד ודרכי תשובה בס"ק קלד ובעצי ארזים שהבאנו לעיל כתב להתיר הכדורים והאבקות שנעשים מעורות נבלה יבשה לגבל בהם גבינות ע"פ היסוד של הרמ"א בשם הרב שבולי לקט והסכימו עמו הרב אחיעזר בח"ג ס' לג אות ה' וח"ד ס' לא. וטעם ההיתר דאזלינן בתר השתא – והיסוד הוא רבינו יונה בברכות לענין המוסק. שאע"פ שהרא"ש נחלק על רבינו יונה בפירושו על מסכת ברכות הודה לו בתשובה כלל כ"ד ס' ו'. וכ"כ מר"ן בב"י או"ח ס' תס"ז וכ"כ הר"ן בע"ז לענין דבש וכ"כ הרדב"ז ח"ג ס' תעא שנשאל על מה סמכו לתת במוסק בתבשיל ומרקחות והרי הוא דם חיה והרמ"ה אסרו. וע"ז כתב שרבינו יונה התירו וכן הרבה פוסקי' והר"ן וסיים ואני אומר שאין בו איסור כלל שהרי נתבטל מתורת אוכל וכעפרא בעלמא דמי ע"כ.

וכ"כ בגינת ורדים יו"ד כלל א' ס' ה' לענין המומיא ע"פ דברי רבינו יונה שכל שנשתנה האיסור מותר לגמרי אפי' מדרבנן. וכ"כ האליה רבה ס' רט"ז ס"ק ד', שמדברי רבינו ירוחם משמע שסובר כרבינו יונה. וכ"כ בחק יעקב שם שכל שנשתנה האיסור פקע איסורה כמו בשר נבלה בדבש. והביאו הח"ס ביו"ד ס' קכז וסיים שדברי החק יעקב נכונים ואמיתיים וכ"כ פר"ח בשות מים חיים ס' י. שדברי רבינו יונה ברורים בטעמם

ובשו"ת שנות חיים ס' רפ"ה כתב הר"ש קלוגר זצ"ל דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם וראב"ד בפ"א מכלי המקדש הג' דהרמב"ם פסק המור הוא דם שנצבר בצואר הבהמה בהודו שמתבשמים בו בני אדם ותמה עליו הראב"ד אין דעתי כן שאיך יכניסו דם חיה טמאה במקדש ע"ש וכתב הכ"מ שדעת הרמב"ם כיון שנתיבש ונעשה יבש כעץ מותר דאפר בעלמא הוא.

ובשו"ת אור מציון או"ח ס' ל"ד כתב לחלק בין המור שנתיבש בידי שמים לג'לטין שמעבירים צורה ע"י אדם שמערב חומר כימי וע"ז השיג על חומצת לימון בפסח שנפסדת ע"י אדם שאסור. אמנם הרבה פוסק' גם באופן שאדם עושה התהליך של הפסד האוכל – מותר דאזלינן בתר השתא. וכן הדין לגבי מלח לימון כפי שכתבו האחרונים. וכ"כ באריכות גאון עוזנו  הרה"ג ר' עובדיה יוסף שליט"א בספרו יביע אומר ח"ח ס' י"ב בכחא דהיתרא. ואפ' למחמירין אין להם להחמיר בתרופות אפ' לחולה שאין בו סכנה.

והטעם כיון דתרופות הוא בולע ודעת הרב תורת חיים בחולין כל שבולע הוי שלא כדרך הנאתו. ואע"ג דהרב נוב"י או"ח ס' ס"ד דגם בבליעה הוי דרך הנאתו כתב הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה ס' י"ז היינו בדבר שעשוי לאכילה ובלעו אבל אם הדבר עשוי רק לבליעה לכו"ע הוי שלא כדרך הנאתו. ועוד לא שייך בתרופה אחשביה.

            ועוד לפי הרב חק יעקב ס' תמ"ב ס"ק י"ט דדין אחשביה רק באוכל גוף האיסור ולא בתערובת וכ"כ בס' ישוע"י ס' תמ"ב ס"ק ז'. וכן יש לצרץ דעת הדרכי תשובה בס' קנ"ה ס"ק כ"ח דמה שכתב המג"א בס' תמ"ב ס"ק ט"ו דבנפסל מאכילת כלב אסור באכילה מדין אחשביה מ"מ אם מה שאוכל זה מחמת אונס לא שייך אחשביה. וכ"כ בחזו"א ס' קט"ז ס"ק ח' ובשערי דיעה ח"ב ס' ל"ז כתב כשקונים בפסח סמי רפואה יותר נכון לקנות במרקחת של נוכרי דהוי כחרכו לפני זמנו ודו"ק.

 

מ"מ לגבי תערובת בתעשית המזון כיון שיש אוסרים מטעם עור הקיבה שנתיבש אם רככו יש דיעות דס"ל דהדר לאיסורו. כמו שכתב הפרמ"ג ביו"ד ס' פ"ז ואו"ח ס' תמ"ז מ"ז ס"ק א' דכל שנתרכך אח"כ אוסר וכ"כ במשמרת שלום ס' פ"ז על פרמ"ג וכ"כ יד אפרים שכל שנתרכך יש נזהרים מלאוכלו. וכ"כ ח"ס יו"ד פ"א דדברי מרן בקירה שיבשה כיון שעומדת כך משא"כ הכא שמרככין ע"י משקין ודינו כבשר ממש. ע"ש ועי' רמב"ם בפ"א מהאה"ט הל' י"ג שכתב בשר נבלה שיבש אם יכול לשרותו בפושרין מעת לעת לחזור לח וראוי לכלב מטמא וכו'. ובפרט שיש סוברים דהג'ילטין לא הוי יצירה חדשה אלא הוא אותו חומר עצמות מתחילה ועד סוף וכל תעשית החמרים אינם באים אלא להפריד שאר החמרים שישנם בעצמות. ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ה ס' ה' באריכות שהעלה להחמיר. וכן בהקדמת ח"ד בציץ אליעזר תשובה מהגאון ר' אברמסקי, אב"ד לונדון וכו'.

עוד מאמרים

ערבי פסחים

  ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. והאי סמוך למנחה פ' רש"י קודם למנחה מעט. ורשב"ם פירש חצי שעה