הטור בהלכות פסח ס' ת"ל כתב וז"ל שבת שלפני פסח קוראים אותו שבת הגדול על שם הנס שאירע בו. מהו הנס המיוחד שקרה בשבת זו.
הקב"ה אומר למשה "בעשור לחודש משכו וקחו לכם איש שה לבית אבות שה לבית". ופסח מצרים חל ביום ה' נמצא עשירי לחודש היה ביום שבת.
וכל אחד מבני ישראל לקח שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה, ושאלום המצרים למה זה לכם. ובנ"י משיבים אנו שוחטים אותו ביום ארבעה עשר בערב וצולים אותו על האש לשם קרבן פסח והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהם, ולא עשו להם דבר – ולכן נקרא שבת הגדול ע"ש הנס שנעשה בו.
ועל זה אומר בעל העקדה כי היה ידוע ומפורסם כי הנוגע בכבשים או העזים במצרים כנוגע בבת עינו של אלוהי מצרים ואחת דתו להמית – והנה קם עם בזוי ושסוי ומרימים יד באלהי מצרים. ואומר המדרש, בשעה שאמר הקב"ה למשה למשוך שה – א"ל רבונו של עולם איך יכולים לעשות דבר כזה א"ל הקב"ה חייך אין ישראל נגאלין עד שישחטו השה.
והדברים מעוררים פליאה גדולה, הרי פרעה הציע למשה רבינו "לכו זבחו לאלוקיכם בארץ" – ומשה רבינו חדור האמונה והבטחון ושליח ד' עונה לפרעה – "הן נשחט את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", תשובתו של משה רבינו נכתבה בספר התורה לעולמי עד בתורת אמת. משמע שהתורה הקדושה מעידה שאכן התגובה המצרית אם בני ישראל יעזו להקריב את השה במצרים. המצרים יסקלו את בני ישראל. והנה כאן משה רבינו מצוה לכל בני ישראל החל מהאיש החדור אמונה עד האיש הפשוט, לגרור את אלוהי מצרים לקשור אותו למיטה ולצלות אותו, שהריח מתפשט למעיים של המצרים ואין קול ואין עונה ואין קשב.
מהיכן שאבו בנ"י את הכח הזה?
התשובה לכך "ובמורָא גדול" זה גילוי שכינה. הפחד שנפל על המצרים בשבת זו – היא כתוצאה מגילוי השכינה, שנקרא מורא גדול, וזה הקשר של שבת הגדול בו היתה התגלות ההשגחה של יתברך שמו שכל אחד ואחד מעם ישראל שאזר אומץ וחיל למשוך את השה ולקשור אותו, וקול דמיו צועקים על כל דלת ומשקוף.
והמצרים רעדו מכך מבחינת "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". כל שרשרת המסות האותות והמופתים שנלוו ליציאת מצרים היו רק חוליות אחדות במסכת אדירה שתוכנה גילוי שכינה. ולכן שבת זו היא הכנה לגאולה ולשרשרת האותות והמופתים ששברו את קשיות עורפו של פרעה שהביאו ל"קומו צאו מתוך עמי".
האותות והמופתים נועדו לא רק לאלץ את פרעה לשלח את בנ"י, שהרי אנו יודעים שלמרות המכות הנוראות שהיו אמורים לרכך את לבו השיגו, מטרה הפוכה ולא הסכים לשלח את בנ"י – אמור מעתה שהמכות והנסים שעליהם נאמר במורא גדול מטרתם היא גילוי שכינה, שישראל קבלו בטחון נורא וגדול להשרשת האמונה.
סירובו של פרעה הרשע לשלח את בנ"י, לא ממניעים כלכליים דהיינו, שקשה לו לוותר על מאות אלפי ידיים עובדות ללא תמורה. אלא ההתנגדות נבעה גם ממניעים אידאולוגיים, קריאתו החצופה " לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח", זה היה סירובו העקשני. לכן באו האותות והמופתים כדי לעקור את הכפירה מלבו ולהביאו למצב "למען תדע כי אין כמוני בקרב הארץ".
והגילוי הנשגב הזה ש"אין כמוני בקרב הארץ" בא לידי ביטוי ובלט לעין כל, ביום שבת עשירי בניסן, שזה הצעד הראשון של עם ישראל המהווה מרידה בגלוי ופריקת עול שעבוד מצרים ע"י מעשים, לזבוח את תועבת מצרים לעיניהם, ועל מצרים נפלה אימתה ופחד ולא נגעו בם לרעה לפיכך נקראת שבת זו שבת הגדול.
וא"ת כיון שהנס נקבע בעשירי לחודש אם כן נקבע הנס ביום העשירי בניסן אפי' באמצע השבוע, למה רק בשבת. ע"ז אומר בעל שפת אמת, כיון שהשבת באה להעיד ולהכריז שיש מנהיג לבירה "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ" העולם לא קדמון ולא נוצר במקרה, יש בורא לעולם, ומנהיג לבירה לכן אותם שבקשו לכפור ביסודות האמונה, בא הנס וסתם את פיהם והוכיח להם את גדולתו יתברך שמו.
ולכן היות ויש מצוה מיוחדת בליל פסח לספר בנסים של יציאת מצרים, והיות וכל הנסים חוליה אחת בשרשרת כבר מתחילת, לפני החג אנו מסמנים ומבליטים בראש ובראשונה הנס של שבת הגדול. כפי שהתורה מרמזת לנו "כי אני הכבדתי את לבו אות לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים", הוי אומר שהנסים והנפלאות לא באו לשבור את קשיות עורפו של פרעה אלא באו להחדיר את האמונה בלב כל אחד מעם ישראל, אומר על זה הרב בן איש חי לישב את התימה למה צריך הקב"ה להביא עשר מכות על פרעה, הרי במכה אחת הקב"ה יעורר את פרעה וְיבִיאו למצב של "קומו צאו מתוך עמי" כפי שקרה במכת בכורות. אלא המכות באו להחדיר האמונה בלב כל אחד מעם ישראל.
וע"ז ממשיל הרב בן איש חי משל לאדם הולך בדרך ומוצא עשרת אלפים דולר איזו שמחה. ולעומתו אדם הולך בצד השני ומוצא מעטפה עם אלף דולר עוד מאה מטר מעטפה נוספת וכך הלאה, עשר פעמים. שניהם יש להם בסכום עשרת אלפים דולאר, אבל שונה השמחה של כל אחד. הראשון מצא עשרת אלפים דולאר שמח פעם אחת והשני על כל מעטפה שמחה – וזה מישב למה בנ"י יצאו ביד חזקה ולא ע"י שהקב"ה ימלא לב פרעה רחמנות לשלח בנ"י. התשובה, בנ"י לא היו מוכנים לצאת כי חסר להם באמונה, את האמונה רכשו ע"י המכות. וזה שאומרי' בהגדה ואלו לא הוצי' הקב"ה את אבותינו… עדין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים.
זה הנס, לבני ישראל כל מכה מחדירה את האמונה לשם כך היה צורך בי' מכות. לכן אחד משמות חג הפסח, חג האמונה. בו אנו חייבים להשריש האמונה קודם בנו וחייבים להעביר אותה לבנינו מבחינת טופח על מנת להטפיח. אנו חייבים לעורר את בנינו לכל הנסים והנפלאות באותה התלהבות, כאילו זה עתה הקב"ה בחר בנו והבדילנו מכל העמים והטיב עמנו בעשותו לנו נסים ונפלאות.
כפי שהדברים מבוארים בנביא, כשהמלאך פגש את גדעון חובט חטים בגת, להניס מפני מִדְיָן. המלאך א"ל "ד' עמך גבור החיל. ויאמר אליו גדעון ויש ד' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמור הלא ממצרים העלנו ויטשנו ביד מדין" ופי' חז"ל פסח היה א"ל אמש אבי הקראני את ההלל ושמעתיו שהיה אומר בצאת ישראל ממצרים ועתה נטשנו. אם אבותינו צדיקים יעשה עמנו בזכותם. ואם רשעים היו כשם שעשה להם נפלאותיו גם כן יעשה לנו. המושג אבי הקראני דהיינו אביו הדליק אותו והחדיר בו את האמונה שחייבים להעביר מדור דור – ולכן התשובה לך בכתב זה והושעת את בנ"י.
אדם חדור אמונה יש לו כושר מנהיגות.
כפי שאומר הרמב"ן בסוף פרשת בא, שמטרת ספור יציאת מצרים , היות ובזמן אנוש התחילו לעבוד ע"ז. מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעת בעליון, ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואמרו עזב אל את הארץ.
ולכן יאמר הכתוב במופתים "למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ" להורות על השגחה כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר "למען תדע כי לד' הארץ" להורות על החידוש כי הם שלו שבראם מאין. ועוד אמר "בעבור תדע כי אין כמוני בקרב הארץ" להורות על היכולת שהוא שליט בכל ואין מעכב בידו ע"כ. הרי ישראל באותו דור היו ירודים, בדרגה תחתונה, כמעט טביעה במ"ט שערי טומאה, עד שהופיע משה רבינו וְדַרְכו התעלו באמונה עד שהגיעו למצב "ויאמן העם בד' ובמשה" והגיעו למדרגה נשגבה שיצאו ממצרים בלי צדה. שהפסוק מעיד עליהם "זכרתי לך חסד נעוריך… לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", מי יוצא למקום שומם ללא צדה, לכמה ימים? כאן כולם יצאו למדבר באמונה תמימה לתקופה לא מוגבלת.
נאמנות זו נחקקה תחת כיסא הכבוד לדורי דורות גם בזמנים הקשים כשבא ירמי' הנביא ומוכיח את בנ"י לא יכול להתעלם מזיכרון שִבְחָם, חסד נעורים של העם אינו ניתן להימחות כפי שאומר להם "כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
ולכן הלקח שנלמד בשעתו ע"י דור יוצאי מצרים, חייב ללוות אותנו ולהיות חדור ומושרש בתוכנו בכל דור ודור – וזוהי הסיבה שהרבה מצוות הכתובות בתורה הן לזכר ליציאת מצרים. וכמו שממשיך הרמב"ן בסוף פ' בא, ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע וכופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם – ובניהם לדור אחרון. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו ולא יהיה פתחון פה לכל כופר להכחיש אמונת האלוקים בכל עת ובכל מצב.
ולכן האמונה בדורות האחרונים ובדורנו – היא בבחינת צדקה כפי שאומר הפסוק, כשהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ירושת הארץ כתוב "והאמין בד' ויחשבה לו לצדקה".
נחלקו המפרשים מי עשה צדקה עם מי. הקב"ה עם אברהם או אברהם עם הקב"ה. רש"י מפרש שהקב"ה חשב לאברהם זכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. ותמה עליו הרמב"ן, ואֵינִי מבין מה זכות היא זו – למה אברהם לא יאמין בד' ומי שהאמין בד' לשחוט את בנו ושאר הנסיונות, איך לא יאמין בד' בבשורה שהיא לטובתו. אלא לפי רש"י, הקב"ה זקף את האמונה לזכותו של אברהם אבינו לא באותה עת, אלא לתקופות וזמנים הבאים, הקב"ה שהוא צופה ןמביט עד סוף כל הדורות, הסתכל עד סוף כל הדורות איך בניו של אברהם אבינו נושאים בגאון נס האמונה, כשהם עוברים באש ובמים. כפי שאומר הנביא "כי תעבור במים – אתך אני ובנהרות – לא ישטפוך כי תלך במו אש – לא תכוה ולהבה – לא תבער בך – כי אני ד' אלקיך קדוש ישראל מושיעך".
רש"י הקדוש מסביר שהקב"ה ראה הדורות של שמד, של אינקויזציה, עם ישראל מדוכה ונרדף, נדכה ומושפל – בוכה ומתייפח ברדיפות, בעינויים, ברציחות ותאי גזים, צועד בראש מורם בשירת "עלינו לשבח לאדון הכל". וקולו הולך מסוף העולם ועד קצהו – בשירת אני מאמין באמונה שלמה ואף על פי שיתמהמה – בכל זאת אני מאמין. זוהי הצדקה שזקף הקב"ה לזכותו של אברהם אבינו שהוא המחנך הדגול שהצליח להעביר אמונה זו לבנים ובנים לבנים עד היום. כפי שאומר הרמב"ן, עד סוף כל הדורות.
ועל זה אמר רבה בר חנינא משמיה דרב. ברכות יב. כל מי שלא אמר "אמת ויציב" שחרית ו"אמת ואמונה" ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" זו עיקר האמונה – לא כשטוב לאדם אלא בלילות, גם בזמנים קשים. דהיינו, יש אמת. ויש אמת ואמונה – פי' רש"י וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה הקב"ה עם אבותינו שהוציאם ממצרים, בקע להם הים – ואמת ואמונה, על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאולנו, מיד מלכים ומיד עריצים, ולשום נפשנו בחיים. וכו' הרי אמת ואמונה על האמונה העתידית, כשעם ישראל בשיא הרדיפות והצרות, גם שם אנו מאמינים כמאמר דוד המלך "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי".
אמונה זו נקנית על ידי ספור לבנים, לעצמו כפי שאומר החינוך במצווה כא. היות וחובה עלינו להרחיב את הדבר בתיאור כל המאורעות שארעו לאבותינו באותה שעה לכן בליל פסח נקבע בקריאת ההגדה כל המרבה המרבה לספר ביציאת מצרים ה"ז משובח. וע"ז אומר החינוך באשר רבוי הדברים בנושא זה מחזק ומבסס את יסודות האמונה, ולא עוד שאין להסתפק בסיפור יציאת מצרים אלא חז"ל קבעו שחייב אדם לראות עצמו, מצוות היום דורשות מכל אחד שיחוש לא על מאורע שקרה לפני אלפי שנים אלא לחוש את החוויה המוחשית שזה עתה הוא חי וחווה את החוויה. ולשם כך באו מצות ארבע כוסות, מצה, הסיבה כדי להדגיש ולהפעיל את התחושה. ולכן המצווה העיקרית שהיא מצות והגדת לבניך חייבים לקיים אך ורק בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ואחר זה באים דברי רבן גמליאל, כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו, לא יצא ידי חובתו ואלו הם: פסח, מצה ומרור.
פסח – על שפסח הקב"ה על בתי אבותינו. מצה – שנגאלו ממצרים ולא הספיק בצקם. מרור – וימררו את חייהם.
וכשנתבונן בדברי רבן גמליאל מה בא ללמדנו, התשובה שכל מעשה שאינו מלווה בברכה הוא פגום. ולכן נתבקשנו בליל פסח לעשות מעשים מסוימים – לא פעולות של ידים ורגלים ואברים בלבד ואכילה אלא מעשים של אדם בעל הכרה והבנה אנושית. שכל המטרה ויעוד ההגדה היא להסביר ולספר. כיון שמצות סיפור יציאת מצרים אינה נופלת בחשיבותה משאר המצוות הנהוגות בפסח. ולפיכך כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
והסבר דברי ר"ג כי במעשים יבשים אין די, כיון שנטע הבורא יתברך שמו בלב אדם בינה להבין ולהשכיל, הרי הוא חייב להשתמש בכל הכוחות שבהם חֻונַן כדי למלא מצוות בוראו. ולכן כל מי שלא אמר ג' דברים אלו, לא יצא ידי חובתו למרות שמדובר באדם שאוכל המצה והמרור – אבל לא הביא לשמו לידי התפעלות ותחושה להרגיש את הנסים שנעשו לאבותינו, לא יצא ידי חובתו' כיון שהמצוה המרכזית להגיד ולהסביר ולספר לבנים כל אחד לפי דרגתו שכשם שאין פרצופיהם שווין כך שאלותיהם והתענינותם לא שוה שכנגד ד' בנים דברה תורה .חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול – ולכל אחד מהם חייבים להתייחס בצורה ייחודית משלו לפי דעתו של בן אביו מלמדו- אם היה קטן או טפש אומר לו" 'בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו כמו עבד זה. ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה'.
ואם היה הבן חכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו. ע"כ לשון הרמב"ם הרי שכל בן, זכאי לתשובה מתאימה ואי אפשר לדחותו בתשובה "ככה זה" והחובה מוטלת על האב, שגם בן שאינו יודע לשאול גם לזה חייבים להסביר ובזה מקיימים מצות והגדת לבנך, מצוה שבאה לשמור על שמירת הרצף המשפחתי על ידי שמוסרים אבות לבנים את מורשתם. "ושננתם לבניך" והבנים שואבים את מסורתם מאבותיהם בבחינת "שאל אביך ויגדך".
הוראות אלה משמשות בתורה תנאי יסוד להמשך קיומו של עם ישראל והערובה שהמסורת אכן תעבור באמינות מדור האבות לדור הבנים. ולכן חג הפסח על מצוותיו, סדריו, הגדתו וסמליו הם האמצעים לסייע לתא המשפחתי.
פרעה הרשע התנכל לעם ישראל וחפש דרכים איך לחסל דור ההמשך. ראשונה, העביד בני ישראל בפרך שעי"ז ימעט את הִתְרַבוּת העם, וכשראה ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", גזר גזרה שהטיל על המילדות "אם בן הוא והמיתן אותו והבת תחיון" כך רצה להביא לידי התבוללות, כי בהעדר בנים הבנות יתחתנו עם המצרים. אח"כ כשראה שמחשבתו לא יצאה לפועל גזר ש"כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" והופיע כרוצח בריש גלי, והקב"ה סבב שהוא עצמו פרעה הרשע יגדל בתוך ביתו את מושיען של בנ"י . מאוחר יותר לאחר שספג שבע מכות במכת הארבה כשהמצרים התמרדו, עד מתי נקבל מכות בשביל בני ישראל באמרם "עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוקיהם". "ויושב את משה ואהרון אל פרעה" והתחיל הויכוח מי ומי ההולכים: פרעה ברשעותו ובמחשבתו השטנית מציע לכו נא הגברים ועבדו את ה' הנערים תשאירו כאן, את דור העתיד אני אטפח ואטפל בו ואחנך אותו. משה רבינו עונה לו "בנערינו ובזקנינו". הנערים בראש זה דור ההמשך דור העתיד.
לפיכך הציווי של קרבן פסח – לאחד המשפחה. בבית אחד יאכל, חייבים לקיים המצוה סביב שולחן אחד אבות ובנים אסור לעקור עצמו מחבורה לחבורה. אסור להפרד מבני המשפחה ולעשות סעודה לעצמו. כי ע"י זה לא מושגת שלמות המשפחה. ולכן כשכולם יושבים יחד ומחזקים ביניהם את הקשר המשפחתי פוסח ד' על הבית היהודי ההולך ומתעצם וממוטט את הבית המצרי ההולך ומתפורר. אצל בנ"י מתהדקת המשפחה, אצל המצרי מתפרקת, אצל בנ"י מתקרב האב לבן, אצל המצרי מתרחק, אצל בנ"י מתקיים "ואת בתינו הציל" אצל המצרי "כי אין בית אשר אין שם מת".
לכן התורה מחייבת אותנו לדאוג ולחפש דרכים למנוע תלישתו של הדור הצעיר משורשי האומה. בדור ירוד וריק מחיי הרוח חובה על ההורים והמורים לפעול לשמירת הקשר לא רק בדור שהבנים חכמים רשעים מחוייבים לקיים מצות "והגדת לבנך" אלא גם אם הדור הוא בבחינת "שאינו יודע לשאול" חייבים לקיים את ה"את פתח לו" חייבים לחנכו שלא יתלש לגמרי מעם ישראל.
בכל החגים אנו מאחלים חג שמח, מועדים לשמחה, בפסח מאחלים פסח כשר ושמח. הכשרות לא רק במצרכי מזון ובאכילה אלא גם הכשרת …
יסודות חג הפסח הם: חמץ ומצה, כשרות ומצרכי מזון, הגעלת כלים, מצות שואלין ודורשין. אבל בד בבד חייבים ללמוד גם המוסר השכל הנובע מהלכות חמץ ומצה, שכשם שיש חמץ הלכתי יש חמץ בחיי החברה והצבור.
בדרך כלל אדם זוקף את האשמה על הזולת כי כל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו ואדם קרוב אצל עצמו. אולם למעשה צריך דקדוק לתלות את האשמה בעצמו. הגמ' ע"ז יז. מספרת על רבי אלעזר בן דורדיה שהוציא הון תועפות לנסוע למה"י לעשות עברה ובשעת העברה התעורר לחזור בתשובה. הלך לנהרות שיתפללו עליו, לימים, לשדות, דהיינו תלה האשמה בהם בים מעורב ועוד. בסוף שם ראשו בין ברכיו ואמר 'אין הדבר תלוי אלא בי/ בכה ויצאה נשמתו יצאה בת קול בבית מדרשו של רבינו הקדוש 'צאו והטפלו בגופתו של ר' אלעזר בן דורדיה', נבהל רבינו הקדוש ובכה ממתי זה רבי . קרא עליו יש קונה עולמו ברגע אחד.
נשאלת השאלה למה אנו חייבים לקראתו רבי. מה למדנו ממנו הרי כל חייו בשעות בחיי איסור. הלימוד שלמדנו שהדרך להצלחה 'אין הדבר תלוי אלא בי' ולא החסרון בזולת. לכן לפי ההלכה אומרת חור שבין אדם לחברו כל אחד בודק עד מקום שידו משגת . בחומת השלום והאחוה נפער חור ופִרְצָה גדולה החורים הללו מכילים הרבה חמץ – לכן העצה הפשוטה שכל אחד יבדוק עד היכן שידו מגעת, אל יטיל האשמה על האחרים אלא שניהם חייבים לבדוק .
חז"ל שואלין איזהו שאור כקרני חגבים ואיזה סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה. גם בחברה יש שאור וסידוק כל אחד הוא כחגב קטן אבל יש לו קרנים לנגח בחינת "וקרני ראם קרניו". בחברה יש סדקים שמתערבים זה בזה חייבים לבדוק בדיקה יסודית כדי לבסס את ביתנו על בסיס איתן.
ההלכה קובעת בהלכות הגעלה שצריך להעביר חלודה של הכלי קודם שיגעילנו. בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה – מקום מקדש מעט צריך לבדוק אם אנו עושים די, לקרב את הרחוקים או ח"ו מרחיקים הקרובים.
הגמ' יומא , כשבטלו יצר הרע של ע"ז יצא נורא מבית קודש הקודשים א"ל הנביא לישראל הוא יצר הרע דע"ז – לומדים מזה שיצר הרע של ע"ז יכול לשכון בבית קודשי הקודשים. וזה צריכים לבער את היצר שנמצא בבתי כנסיות ובתי מדרשות – ויפה השתיקה ברבים אבל חייבים לבדוק.
החמץ, כל זמן שמטפלים בעיסה לא מחמיץ. חמץ בא מחוסר טיפול. הו"ה לגבי טפול בנוער כל זמן שמטפלים אין חימוץ, הולך בדרך ד'.כל זמן שמטפלים בעיסה אפשר להגיע למצת מצוה. אבל חוסר טפול משיגים – חמץ. כן בחינוך בני טובים לא מטפלים – חמץ. לצערנו הרב, כמה נוער בני טובים נמצאים בג'ונגל של תאילנד מגודלי שער, מלאי כינים ועוד.
חכמים תקנו בדיקת חמץ בליל י"ד לאור הנר בשעה שבעל הבית נמצא בביתו. ההורים יכולים לבדוק את החמץ ולתקן את החינוך אור לי"ד רק אם האבא בבית אם ההורים מפקירים הבית והאב נמצא בקלפים והאמא במועדונים – ושעתם אינה פנויה לחינוך הבנים הרי ברור שהעיסה תהפך לשאור לכן רק לימוד תורה הוא החוסן והמגן נגד הרוחות המנשבות הבדיקה לאור הנר לאור נר של תורה. הבדיקה לאור הנר ולא לאור אבוקה. הנר נכנס בחורים ובסדקים. כך אור התורה – מוציא כל הפסולת לחוץ. הנר אורו לפניו האבוקה אורו לאחור, התורה אור לפניו בכל עת ובכל זמן. כי "נר מצוה תורה אור". ולכן אנו מבינים למה נלחמים לצמצם את כח התורה כי זה מפריע להם.
הליבון "עד שיהיו ניצוצות נתזים". הו"ה בקשר לליבון והכשרה נפשית אם ההורים חדורים תורה ויראה והם מבחינת ניצוצות נתזים ודואגים לשלמות המשפחה הרי הרושם נקבע אצל הבנים אם ההורים מבחינת פושר או כלי שני לא יכול להגעיל. החמץ בחברה, אם הלב מתחמץ, הלב היהודי החם נהפך לאבן, לא שומע, לא מקשיב, אין קשר בין אחד לשני, אין אהבה יש רק מריבות וסכסוכים ופלגנות, ה"שאור שבעיסה", פועל במלא הקיטור. ההתרברבות והשיטה לזקוף הכל על חשבון עצמי ולבטל הזולת כעפרא – כל זה חייבים לבער בהקדם.
לפי ההלכה גם מכסה כלי חייב הגעלה . כיון שמזיע כל שעה בחום הקדרה. לא רק הקדרה צריכה הגעלה – אלא גם כסוי לא רק מי שעושה מעשה רשע בעי תיקון ולשמור מעשיו, אלא אפילו אותם שחושבים בעצמם שהם בסדר אבל הם מכסים במישרין או בעקיפין על קדרת חמץ לא נוקפים אצבע לתקן את פני הדברים למרות שיש בכוחם להשפיע, נמנעים מלעשות זאת הרי הלכה למעשה הם נחשבים חלק מהקדרה וצריכים הגעלה.
גם כיסים צריכים בדיקה אם לא מסתתר דבר פגום וממון בדרכים לא ישרות. ולכן אומרים בדרך רמז ונקרב בעל הבית אל האלוקים. שני דרכים ישנן להתקרב אל הקב"ה ע"י תורה. ובעל הבית מתקשר לבורא עולם – אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
עלינו לדעת שחג הפסח חג האמונה . שנתקבלה בנו מדורי דורות החל מיציאת מצרים. ואנו חוגגים את החג הפסח, בחג זה הונחה אבן פנה לבנין המפואר של עם ישראל. בבשורת הגאולה "ולקחתי אתכם לי לעם". קרבן פסח בא לתקן את המשפחה הישראלית כתשובת המשקל למעשיו של פרעה הרשע שחיפש דרכים איך לפורר את התא המשפחתי ע"י הפרדה בין אבות לבנים "לכו נא הגברים", שהנוער ישאר במצרים ויאציל עליו מהשפעתו. לכן בליל הסדר עיקר הדגש על חנוך הבנים שהם הדבק המאחד בין הורים לבנים. לאחרונה חיידקי הארס של הדמוקרטיה והקידמה רוקנו את שולחן המשפחה הנעלה ונשאר רהיט זנוח בבתים רבים רק בליל הסדר, אחת בשנה, יושבת המשפחה סביב השולחן באווירת חג.
בל נשכח, שבכל דור ודור יש פרעה משלו, יש כופרים בעיקר המנסים לקעקע יסודות האמונה והקדושה בעם ישראל ולמעט את הילודה בעם ישראל. לאחרונה, קמו אנשים ומכריזין בריש גלי, שמשפחות מרובות ילדים הם נטל ומעמסה על המדינה. הדברים ברורים למי מכוונים. הדברים מכוונים אלינו, בני ברק וירושלים ובכל אזורי הארץ משפחות דתיות וחרדיות הם התברכו במשפחות מרובות ילדים. אנו נטל – שאנו מחוסנים מעל פגעי החברה "אין פרץ ואין יוצאת…אשרי העם שככה לו". עם קום המדינה, ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון השכיל בשעתו לתת תמריצים לעידוד הילודה מאחר וארץ ישראל קמה לתחי' ועם ישראל שאיבד בשואה האיומה ששה מיליון יהודים, מתוכם יותר ממיליון ילדים – כדי לשקם את השממה בארץ ישראל – המפלט לאחר הניתוח הגדול – חפשו דרכים איך להרבות את הילודה וראו בכל ילד שנולד נכס לאומי ופוטנציאל חשוב לעם ישראל. ועתה קם תלמיד המתמרד ברבו וטוען שריבוי הילודה הוא נטל ומעמסה על המדינה והחברה וצריך ללמוד מהודו וסין, לקבוע מכסה של ילד במשפחה וכל מי שעובר את המכסה קונסים אותו.
השאלה הנשאלת לאותו שם שהוציא דברי בלע, מה עם המציאות? יש היום קרוב ל- 700,000 כפי שנקבע בדו"ח על קו העוני, מה נעשה עם הילדים, איך מתפטרים מהמעסה והנטל הנוחי – מה עושים להתפטר מהם. התשובה, שמשפחות ברוכות ילדים לא הנטל הכספי העומד מול עיניהם אלא השקפת עולם היא המנחה ראשי המשפחות מתוך אמונה מוכנים לוותר על תענוגות ונוחות ומקדישות כל כוחן לטובת הילדים וחינוכם. הבעיה המטרידה את אותם המשטינים על ריבוי הילודה וכן אותם השותקים ולא מתקוממים נגד הדברים, הם מפחדים מאותו פחד של פרעה "פן ירבה" והריבוי הטבעי של המשפחות הדתיות עלול להשמיט מידם את השלטון. והראיה שלא הנטל הכספי מטריד אותם, מאחר ומיליארדים מתבזבזים להעלות גויים, שהישיבה בארץ ישראל נקנאת להם מכוח חוק השבות ולא ההלכה, ולחלק להם סל קליטה. נלחמים להקים מכונים לגיור ולוחצים להקל בקבלתם. לאחרונה, רוצים להביא את הפלשמורה ועוד.
והתורה אומרת "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", משפחות ברוכות ילדים ימשיכו בדרכן, עם או בלי קצבת ביטוח לאומי, מאחר ומדובר במשפחות מאושרות, חסינות מפני פגעי החברה וגדלים על ערכים מקודשים של כבוד הורים וחברים, ואי אפשר לערער את יציבותה, כי אושר לא קונים בכסף וכל העושה כן נידון לכשלון, דוגמת פרעה, שגזר על הילודה.
השקעה בילדינו היא ההשקעה הטובה והבטוחה לעתידו של עם ישראל כפי שאומר דוד המלך בתהילים "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך הנה כי כן יבורך גבר ירא ד'". משפחות ברוכות ילדים הם הברכה האמיתית וחוסנו של עם ישראל תלוי בתא המשפחתי.
לכן אנו מתפללים שבליל פסח בהיותנו מסובים סביב שולחן המשפחה נשאב השפעה לכל ימות השנה ששולחן המשפחה יהיה מוקף בבנים בכל ליל שבת ועם פתיחת הדלת לאליהו הנביא יתקיים בנו "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" קשר בל ינתק בין אבות לבנים לעולמי עד אמן.