מלאכת מבשל: התנא נקט אופה אע"ג דלא הוי במשכן אלא תנא סדרא דפת נקט. גמ' עד: ופסק הרמב"ם פ"ט משבת הלכה א' האופה כגרוגרת חייב אחד האופה את הפת – או המבשל את המאכל או את הסממנים. וכו'.
ושיעור כגרוגרת כבר הזכיר הרמב"ם בפ"ח הל' ה' התולש עולשין לאכילה כגרוגרת. וכן הדש שיעורו כגרוגרת. בה"ל י"א הזורה והבורר כגרוגרת. הרי דשיעור אכילה בכגרוגרת. ויש להסתפק האם גרוגרת בבצק בעינן או בפת. דדרך הפת לטפוח – ואם נאמר ניתפח לאו כלום הוא לענין שבת ודאי צריך כזית בצק דהיינו שיעור יותר מגרוגרת באפיה .אמנם מצאנו בזה מחלוקת הרא"ש והרשב"א בנטפח אי אזלינן בתר השתא – או מעיקרא.
וכתב במנ"ח מוסך שבת מלאכת טוחן אות ה' שכתב דידוע דקמח מתרבה אחר טחינה דכור תבואה נעשה כור ורבע ותלוי ביופי התבואה דאם התבואה יפה נעשה קמח יותר, ואם אינה יפה הוי מעט יותר. וכתב הבית יוסף יו"ד ס' שנ"ד ד"ה ומשערין דהרא"ש בתשובה כלל ב' ס' ט"ו שאל מהרשב"א איך משערין שיעור חלה בתבואה – או בקמח – כי צריך ה' רבעים ולכן אי משערין בתבואה הוא יותר מה' רבעין קמח – והשיב הרשב"א בתשו' ח"א ס' תס"ב דמשערין בקמח לפ"ז יצא – חטים שנתחמצו צריך לאכול כזית לענין חיוב כרת. ואם אכל פחות פטור. ולענין קמח אם אכל כזית קמח שהוא פחות מכזית חטים יהיה חייב. ולכן כתב המנ"ח להסתפק בדין זה. וכן לענין שבת הוצאה בגרוגרת אם הוציא חטים פחות מגרוגרת פטור – ואם טחן אותם ונהיו גרוגרת חייב וכן אם יהיו שני אנשים אוכלים אותו שיעור זה חטים וזה קמח, זה פטור וזה חייב. וכן דם ויין אמרה הגמ' בפ' המוציא עז. מרביעית לח נעשה כזית קרוש – ורביעית ביצה ומחצה שהיא שיעור ג' זיתים הרי כל לח מצתמק לשליש. ובדם יש הלכה דאפי' לח ומשקה חייב בכזית ואם יאכל קרוש פחות מכזית פטור כגון שני זיתים וחצי פטור ואם נימוח ונהיה כזית חייב – ונפסק בשו"ע בהלכות חלה מ"ג ביצים מקמח.
ולכאו' זו גמ' מפורשת במנחות , נד. שהביאה משנה בעוקצין בשר עגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין כמו שהן. רב ורבי חייא ורבי יוחנן אמרי משתערין כמו שהן פי' רש"י כמו שהן עכשו – לכן בשר עגל שנתפח טמא, בשר זקנה שנתמעך טהור. שמואל ור"ל ס"ל משתערין כמו שהיו – ולכן בשר עגל טהור בשר זקנה טמא.
אמר רבה כל היכא דמעיקרא הוי ביה שיעורא והשתא לית ביה. וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה מדרבנן. כי פליגי כגון שהיה בו שיעור וצמק וחזר וטפח – מר סבר לא נדחו, מאיסורייהו והו"ל כמו שהיה בתחילה וזה סברת רבי יוחנן. ושמואל ור"ל ס"ל דאמרינן נדחו כיון דהתמעטו אע"ג שטפח אח"כ נשאר בפיטור לענין טומאה ולא מקבל טומאה רק מדרבנן. והקשתה הגמ' האם יש מי שסובר דיש דיחוי באיסורין והא תנן כביצה אוכלין שהניתן בחמה ונתמעטו וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מהשרץ וכזית פיגול וכזית נותר וכזית חלב טהורין ואין חייבים עליהם משום פיגול נותר וחלב, הניחן בגשמים וטפחו טמאין וחייבים עליהם משום פיגול נותר וחלב תיובתא למ"ד יש דיחוי באיסורין. תיובתא.
ופסק הרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות הל' ד' ופ"ד מטומאת אוכלין הל' ו' ופ"ד מאבות הטומאה הלכה י"ג – כזית חלב או נבלה או פגול או נותר או טמא שהניחו בחמה ונטמעט, האוכלו פטור. חזר והניחו בגשמים ונתפח חייבין עליו כרת. יוצא בצמקה אזלינן בתר השתא אף דקודם היה בה שיעורא – וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם דפסק בהלכות שבת פי"ח הלכה ב' יין כדי רובע רביעית. (ופי' בגמ' פרק המוציא עו. רביעית לוג דהוא ביצה ומחצה ואם היה קרוש בכזית
ויש לתמוה למה קרוש בכזית – הרי נתמעט – וכתב פרמ"ג דהוי אוכל וקשה לפ"ז צריך להיות כגרוגרת דהוא שיעור באוכלין. – ועוד כיון דבנתמעט אזלינן בתר השתא הרי נתמעט שיעור רביעית ע"י קרישה נהי דכזית קרוש הוא רביעית. והוא ג' זיתים מ"מ השתא מיהא התמעט ולמה חייב.
וראיתי במהר"ם שיק שעמד על דברי הרמב"ם והפרמ"ג ועוד הקשה דהרמב"ם סותר עצמו בפי' מתרומה הל' ב' פסק שיעור שתית יין דתרומה בכזית – ובפ"ב מעשר שני הל' ה' פסק אם שתה יין של מעשר שני חוץ לירושלים שיעור ברביעית. וכתב לישב דאם איסור דאכילה ושתי' לומדים מלאו אחד שיעורם שוה אבל אם יש לימוד על האכילה ולימוד מיוחד על השתי', שיעור השתי' ברביעית. – ולכן בתרומה דאכילה ושתי' מחד קרא שיעורם בכזית, כמו אכילה. אבל במעשר שני דילפינן במכות יח. מקרא לא תוכל לאכול בשעריך וכו' דגנך ותרושך – לחלק. וכאילו נכתב לאו בפני עצמו על תירוש לכן שיעורו בכזית –
וכתב המנ"ח לישב דברי הרמב"ם בפי"ח משבת הל' ב' שהוצאת יין רביעית ואם קרוש בכזית. דהא זה דומה לצמקה – ובצמקה אזלינן בתר השתא – וכתב לישב דהא דצמקה אזלינן בתר השתא הינו בצמקה בחמה. או מעצמה – דהיינו בידי שמים דאין בידו.
והראי' מצמקה וחזרה ותפחה מר סבר פטור ומר סבר חייב ואי איירי בדבר שבידו לכו"ע צריך להיות חייב דכל שבידו אין זה דיחוי וע"כ המחלוקת באין בידו. בזה יש מחלוקת אי הוי דיחוי או לא – וכיון דצמקה אזלינן בתר השתא. אבל ביין שנקרש – אע"פ שהצתמק מ"מ בידו להפשירו. וכל שבידו לא הוי דיחוי ולכן כתב הרמב"ם שיעורו בכזית.
ולכן בטוחן בעינן כגרוגרת חטים אבל כגרוגרת קמח שהוא פחות מהשיעור בחטים אע"פ שעכשו כגרוגרת קמח מ"מ פטור דהוי כמו תפחה.
והנה הדין הזה נמי לענין כזית שתפח אם מברך בהמ"ז. ובאר היטב בס' ר"י הביא בשם גן המלך שדבר שהיה בו כזית ונצתמק לא מברכין עליו חזר ותפח מברכין עליו – ויש להסתפק בנתן פחות מכזית ותפח במים , אם מברכין ברכה אחרונה ובסוגי' במנחות איתא אליבא דרבה כל שמעיקרא לית ביה והשתא יש בו אזלינן מדרבנן – ולכן אם לח בתחילה היה כזית והצטמק דלית ביה כזית, אין לברך עליו בבהמ"ז כיון שהשתא לית ליה והיכי דחזר ותפח שפיר מברכינן. אבל היכא דהוא פחות מכשיעור ותפח אזלינן מדרבנן לחומרא, ומברך.
אמנם יש לדחות דבשלמא בהיה פחות משיעור דאו' ותפח שחייב מדרבנן כיון שעיקר החיוב מדאו'. אבל בבהמ"ז עיקר החיוב בכזית הוא מדרבנן וכשהיה פחות מכזית ותפח דאזלינן מדרבנן עוד חייב דרבנן והוי תרתי דרבנן. ולכן היה מקום לומר דאם פחות מכזית תפח לא יברך, דהוי תרתי דרבנן.- וכן מה שאמר רבה היכי דמעיקרא לא הוי ביה והשתא הוי ביה דרבנן היינו לכו"ע אפי' אליבא דרב ורבי חייא ורבי יוחנן. דאם נאמר דדברי רבה חוזרים רק על שמואל אבל לרבי יוחנן אזלינן בתר השתא גם אם לא היה בו שיעור מתחילה. א"כ כי קאמר רבה כי פליגי ביש בו שיעור והצטמק וחזר ותפח. דלר"י ס"ל אין דיחוי. בלי זה לרבי יוחנן חייב דאזלינן בתר השתא אלא ודאי כי אזלינן בתר השתא כל שלא היה בו שיעור בתחילה הוי דרבנן. וכן מוכח ממה שפסק הרמב"ם פ"ד מאבות הטומאה הל' י"ג. שפחות מכעדשה בשרץ ופחות מכזית מהנבלה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאה מדברי סופרים. ע"כ.
ויש לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב פי"ד ממאכלות אסורות הל' ד' – כזית חלב ונבלה או פגול או נותר וכיוצא בהם שהניחן בחמה ונתמעט האוכלו פטור. חזר והניחו בגשמים ונתפח חייב עליו כרת ולוקין. היה פחות מכזית בתחילה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקה. ע"ש. ותמהו עליו. למה האריך הרי פשוט דחצי שיעור אסור מן התורה ולכן בעמד על כזית נהי דלא לוקה מ"מ אסור מדין חצי שיעור – ולמה היה לו לרמב"ם להאריך. ועוד הרמב"ם פסק פ"ד מטומאת אכלין הל' ט' וז"ל בשר העגל שנתפח – ובשר זקנה שנתמעט משערין כמו שהן.
ע"כ משמע שאם נתפח ועמד על כזית חייב מדאורייתא. ולפי הרמב"ם בפ' המשנה כתב דרך העגל כשיתבשל יתפח. וצ"ע.
וראיתי בברית יעקב או"ח ס' א.שעמד על כך וכתב דהרמב"ם בא לחדש דמה שאמרה הגמ' אסור מדרבנן – הכוונה דמדרבנן נחשב כאילו שיעור שלם – ונ"מ לחולה שמאכילין אותו הקל הקל. כאן זה חמור ביחס לחצי שיעור – דאם יש חצי שיעור של איסור וחצי שיעור שתפח – חצי שיעור שתפח חמור טפי – ועוד הביא נ"מ לפי מה שכתב מהר"ל בן חביב והביאו הש"ך ביו"ד ס' רל"ח בנשבע שיאכל חצי שיעור נבלה וטרפה חלה עליו שבועה ובס' רל"ט אבל נשבע לעבור על לאו דרבנן לא חלה שבועה דמושבע ועומד – וכן נמי מדין חצי שיעור חלה שבועה אבל מדין חיוב דרבנן – לא חלה שבועה.
וכ"כ באמרי בינה או"ח ט"ו לישב דברי הרמב"ם שכתב אסור ואין לוקין היינו דכאן עדיף מחצי שיעור. ובא לחדש דלא חלה שבועה דמושבע ועומד כמו שכתב הש"ך בס' רל"ט ס"ק כ'. והטעם דחכמים עשו הרחקה להבדיל בין זית שתפח לכזית מעיקרו ולכן העלה לענין בהמ"ז לא מברך.
ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ג ס' נ"ד נשאל על דרך בשר עגלים שמוכרי הבשר נופחים אותם אחר השחיטה כדי שיתראה הבשר שמן ומלא. וכתבו האחרונים לאסור משום חשש אונאה – ודן בזה אם מנפחים אם מועיל מליחה כיון שיש חלל שנעשה בבשר שמפסיק בין העור לבשר ומונע מהדם לצאת – ודן בזה באריכות.
והנה בעצם הדין כזית שתפח לגבי בהמ"ז. שדן בזה הרב גינת ורדים בגן המלך ס' קכ"ב והביאו האחרונים ראי' ממה שאמר רבה כל היכא מעיקרא הוא ביה והשתא לא הוא ביה. אזלינן בתר השתא, וכו' וכל היכא דמעיקרא לא הוא ביה והשתא הוא ביה מדרבנן. והכא נמי יש לחייב בהמ"ז מדרבנן. והגינת ורדים דחה דבריהם דשאני לענין ברכה דעיקרה מדרבנן. והשיעור כזית נמי דרבנן הוי תרתי דרבנן משא"כ לענין טומאה ואיסורים שיעור התפיחה מדאורייתא – ובתשו' קול אליהו ס' ח' תמה עליו דהא הגמ' העמידה לענין טומאת פיגול ונותר דהוי מדרבנן ואם תפח מטמא מדרבנן מכאן ולהבא – ושם נמי הוי תרתי דרבנן והגמ' עצמה אמרה ס"ד הואין וטומאת פיגול ונותר דרבנן כולי האי בדרבנן לא עבוד רבנן קמ"ל – וא"כ גם לגבי פת שתפחה אותו דין. ע"ש. והמדקדק בדברי הרב גינת ורדים שנשמר מקושי' זו דכתב דבברכה עיקר חיוב שלה מדרבנן, דהיינו לא מצאנו חיוב ברכה על שיעור כזית. משא"כ בטומאת פיגול ונותר דמרבנן דמ"מ טומאה יש לה עיקר מדאורייתא.
והטעם למה חכמים החמירו אם מעיקרא לא היה שיעור ועכשו יש לו שיעור דאזלינן בתר השתא מדרבנן הוא ע"פ סברת הרא"ש והרשב"א ס' תס"ב דחכמים גזרו משום מראית העין דהרואה לפניו שיעור כזית ואי שרית ליה או מטהרת ליה יבא לטעות – ולכן חכמים גזרו. אבל לא מצאנו שחכמים יתקנו ברכה משום מראית העין. וא"כ לפי רבה מעיקרא היה פחות מכשיעור ותפח ונהיה כזית אזלינן לחומרא מדרבנן. והנה הרמב"ם פ"ד מטומאת אוכלין הל' ט' פסק המשנה כצורתה בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעטה משערין כמו שהן ע"כ ולא סיים בבשר עגל דהוא מדרבנן משמע דמשערין כמו שהן. מדאורייתא – ואינו מפרש כאוקימתא דרבה. כשהיה בו שיעור ונצטמק וחזר ותפח – וע"כ דהרמב"ם מדבחדא מחתא מחתינהו ס"ל דאזלינן בתר השתא מדאו'. דאי מדרבנן היה לו לחלק בשר עגל שתפח ועמד על כזית – אזלינן מדרבנן בתר השתא – ובשר זקנה שנתמעט אזלינן בתר השתא. אלא מדכריך ותני משמע דאזלינן בתר השתא מדאורייתא.
ומצאנו לרשב"א במנחות ס"ל כן. דכתב דהא דאמר רבה כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה שיעור והשתא אית ביה שיעור חייב מדרבנן היינו לשמואל ור"ל אבל לרבי יוחנן ורב מדאו' אזלינן בתר השתא שכל שתפח משלימו – ותמה על התו"ס מהגמ' דרבה אמר מחלוקתם בהיה שעור וצמק וחזר ותפח – דמר סבר יש דיחוי באיסורין ומר סבר אין דיחוי ואם איתא כדבר התו"ס למה צריך שהיה שיעור וצמק וחזר ותפח. תיפוק ליה – שכיון שעכשו תפח אף אם מקודם היה חסר אזלינן בתר השתא – וע"כ כתב הרשב"א דאם לא היה שיעור ותפח החיוב הוא מדרבנן.
וכן משמע מדברי התו"ס מנחות נד. ד"ה מעיקרא. דהקשו מפ' המצניע. ואי כדברי התו"ס ברשב"א דאי אזלינן בתר השתא חייב מהתורה דלמא רבא ס"ל כרבי יוחנן ורב אלא ע"כ אם היה פחות מכשיעור ותפח – אזלינן בתר השתא מדרבנן. ומ"מ על הרמב"ם קשה דכתב דאזלינן בתר השתא אף אם היה פחות מכזית ותפח חייב מדאורייתא. א"כ למה הגמ' היתה צריכה להעמיד בהיה שיעור וצמק וחזר ותפח. תיפוק ליה דאזלינן בתר השתא.
ועוד המעיין בדברי הרמב"ם בסוף פ"ד מאבות הטומאה הלכה י"ג – שכתב וז"ל כזית מן הנבלה או כעדשה מן השרץ שצמקו וחסרו טהורין. פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבלה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מדברי סופרים. וזה סותר למה שכתב בפרק ד' מטומאת אוכלין בשר עגל ובשר זקנה שנתמעט אזלינן בתר השתא.
וכן יש להסתפק באופן שהיה כזית וצמק וחזר ונתפח. לרב ורבי יוחנן חייב לשמואל ס"ל כיון שנדחה פטור ואמאי פטור הרי בפועל אוכל כזית. בשלמא כשאין כזית ותפח – שייך איסור דרבנן. אבל בכיהאי גוונא מה שייך דיחוי. וז"ל דשמואל ס"ל כיון שהתמעט אף פעם לא חוזר לשיעורו הראשון ורב ס"ל כיון דהיה שיעור ונתמעט וחזר ותפח הרי חזר לשיעורו הראשון.
ונראה לישב דעת הרמב"ם. דהרמב"ם ס"ל איסור שתפח אזלינן בתר השתא מדרבנן. וכן לענין טומאה פחות מכעדשה ופחות מכזית נבלה שתפחה – אזלינן בתר השתא מדרבנן, כיון דחסר בשיעור.
ואילו לגבי בשר עגל ס"ל דהוי דאורייתא, כיון שדרכו בכך. ולכן הרמב"ם בפ"ד מטומאת אוכלין בהל' ח' הביא הדין פת סופגנין משערין כמו שהיא – ואם יש בה חלל ממעך את החלל.
וכן בהל' ז' לגבי בצלים שהם חלולים אם יש בהם ריר משתערין כמו שהן. והטעם דכך דרך בריאתן וכן לגבי בשר עגל כתב הרמב"ם בפ' המשנה בעוקצין וז"ל דרך העגל היונק כשיתבשל שירבה ויגדל ובשר הגדולה בשנים מן הבהמות כשיתבשל מתכווץ. ומתמעט.
ומ"מ קשה דגמ' מנחות נד. בדברי רבה על בשר עגל שתפח אם מעיקרא לא הוא ביה והשתא אית ביה שיעור דרבנן – משמע אפי' דרכו בכך. למסקנת הגמ' אזלינן בתר השתא מדרבנן ושמה הרמב"ם סתם. ועוד הקשה דהרמב"ם פי"ח משבת הלכה כו. כתב הוציא חצי מכגרוגרת לזריעה וקודם הנחה חשב עליה לאכילה פטור ואם תפחה קודם הנחה ונעשית ככגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב. שאפי' לא חשב היה מתחייב על מחשבת ההוצאה – ע"כ.
ועל כרחך הרמב"ם ס"ל דלא כרבה. דהגמ' אמרה לפי רבה דאם היתה פחות מהשיעור ותפחה – חייבים מדרבנן. משמע דאזלינן בתר מעיקרא.
והקשו התו"ס על רבה מהגמ' פ' המצניע צא בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה – ותפחה ונמשך עליה לאכילה מהו – ולפי רבה מה הספק בגמ' הרי כל שלא היה שיעור ותפח אזלינן מדרבנן. ומדאו' לא חייב וא"כ מה הספק וכי משום שתפחה לא מחייב. טפי – דאזלינן בתר מעיקרא – ומעיקרא לא היה שיעור – ונשארו התו"ס בצ"ע – ומלשון הרמב"ם שכתב שאם תפחה קודם הנחה חייב. והגם דהגמ' נשארה בספק כיון דאמרה הגמ' ואת"ל כיון דאשתיך ולא חשוב ____ מחייב השתא נמי מחייב. –ומ"מ הרי לרמב"ם מוכח דאזלינן בתר השתא דאם מעיקרא אין שיעור ועכשו יש שיעור חייב. וזה דלא כרבה ולכן מובן הפסיקה של הרמב"ם פ"ד מטומאת אוכלין הל' ט' דבשר העגל שתפח משתער כמו שהוא עכשו. ע"ש וחייב מדאורייתא.
וזוהי סברת התו"ס לפי דברי הרשב"א שכל דברי רבה דאמר שכל שלא היה שיעור ועכשו יש שיעור מדרבנן זה לפי שמואל – ולא לפי רב ורבי יוחנן – דסוברים דאזלינן בתר השתא.
וכ"כ הרשב"א לחלק בין איסורים לשבת. דבאיסורים התורה הקפידה על אכילת כזית. וכל שחסר מהשיעור הרי לא נהנה ופטור משא"כ לגבי שבת האיסור הוא בדבר שדרכו להצניע ומצניעים כמוהו – לכן חייב – וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ואם נימא דהרמב"ם ס"ל כהרשב"א ניחא. ודוק.
וכן ממה שכתב הרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות הל' ד' כזית חלב או נבלה וכו' היה פחות מכזית ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו ע"כ ותמהו מה בא לחדש שאסור הא חצי שיעור אסור מהתורה – ולמעלה כתבנו תרוץ בשם אחרונים וחדש בעל התורת חסד מלובלין באו"ח ס' ו' אות ד' דכוונת הרמב"ם דאסור מדאו' וחמור מחצי שיעור כאילו חצי שיעור בתערובת פטור וכ"כ הרדב"ז בחלק ב' בלשונות הרמב"ם ס' קמ"ג – קמ"ל בהניחו בחמה ותפח אסור מדאורייתא גם ע"י תערובת.
והעלה להלכה הא דכתב הרמב"ם פ"ד מטומאת אוכלין המשנה כצורתה בשר עגל שתפח משערין כמו שהן. איירי בקבלו טומאה אחר שטפחו. וזה החידוש. וראי' מבשר נבלה שטפח אינו טמא מצד עצמו.
והנה דין כזית שתפח יכול להיות שלוקח פחות מכזית וטובל אותו בתה או יין – ונהיה עי"ז לכזית. ולגבי נזיר למדנו שהוא חייב מלימוד משרת שהיתר מצטרף לאיסור כאן לגבי ברכה מאי – והנה במג"א ס' ר"י ס"ק א. כתב להוכיח ממה שאמר ר"ל בחולין קכ. ציר שעל גבי הירק מצטרף – אע"פ שהגמ' בחולין דחתה דלגבי יוה"כ תלוי ביתובי דעתא וכאן זה יתובי דעתא לכן מצטרף ואין ללמוד ממנו לחלב שנקרש, שמצרף וחלב שלא נקרש לא מצטרף והקשו מר"ל שציר מצטרף והגמ' חילקה – והמג"א הוכיח סתם שמצטרף. ומהר"ם בן חביב כתב לדחות דבריו דלא דמי וכן לגבי שיעורים כל שהיה פחות מכזית ותפח לא חייבים עליו בין לענין טומאה – בין לענין איסור. וכן לגבי מצת מצוה שאם כזית תפח לא יוצאין ידי חובה – וראיתי בתורת חסד מלובלין ס' ו' אות ז שהוכיח מתו"ס בקידושין דף לא. מצת חדש למה לא יוצאין – ותרצו התו"ס דאין עשה שקודם הדבור דוחה עשה שלאחר הדבור ואם איתא לחלק באיסור יאכל כזית שתפח שלגבי מצות עשה מקיים ולגבי לאו לא עובר דהוי רק חצי שיעור. אלא ע"כ דאיסורין ומצוה שווין. ולפ"ז הוא הדין לגבי חיוב ברכה אחרונה שלא מברך.
וכ"כ מהר"ם בן חביב בתו"ס יוה"כ דף פ: דאוכלין ומשקיין לא מצטרפין רק לגבי יוה"כ יש דין מיוחד – ולכן כל שתפח ע"י מים הוי אוכל ומשקה ולא עובר.
וכתב הכף החיים בס' קפ"ד אות ל"ח דאם לא היה בו כזית מלכתחילה ותפח ע"י מים הוי ספק אם מברכין. וזה כנגד הגינת ורדים דהעלה בודאי דלא מברך והרב בן איש חי – פרשת מסעי סעיף ב' דפת השרוי' במשקה מצטרף לכזית ומברך ברכה אחרונה. והיה לו לרב בן- איש חי לחוש לספק ברכות מאחר והדבר נפתח בפוסק'. ויש דס"ל דלא מצטרף כדעת מהר"ם בן חביב. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק רנ"א וזרע אמת ח"א ס' כ"ט והעיקר לדיקא דספק ברכות להקל.