הרב שלמה שלוש

הרב שלמה שלוש

פסיק רישא – בדאו' – ובאיסור דרבנן

הרמב"ם פ"י הלכה י"ז ז"ל המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה ה"ז חייב. ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה ה"ז מותר עכ"ל. ובהלכה כ"ה כתב רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוון להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה, כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו עכ"ל. והקשה הרב המגיד על הרמב"ם דהגמ' בשבת ק"ז אמרה על הא דמפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב להוציא ממנה ליחא פטור מאן תנא. אמר רב יהודה אמר רב - רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת אם מתעסק בו פטור אם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב ר"ש היא דאמר מלאכה שלא צריכה לגופה פטור. וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק בפ"א מהלכות שבת מלאכה שלא צריכה לגופה חייב א"כ איך פסק במפיס מורסא להוציא ליחה פטור וכן צד נחשים להנצל פטור. הרי זה מלאכה שלא צריכה לגופה והרמב"ם פסק דחייב. ע"כ דברי ה"ה.

ותרץ ה"ה כשפותח מורסא להרחיב פי המכה חייב דהוי גמר מלאכה משא"כ להפיס מורסא לא הוי גמר מלאכה ומותר. וכן צידת נחש דפטור משום דמתעסק א"נ משום סכנת נפשות. וסיים בשם ספר הבתים יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכוונה -אבל מפיס מורסא להוציא ליחה אין כוונתו למלאכה אלא להנצל עכת"ד ה"ה.

והנה יש לדקדק בדברי ה"ה דכתב דאם להוציא ליחא הוי דבר שלא מתכוון ומותר. והסבר הדברים דקימ"ל בדבר שלא מתכוון אע"פ דהוי פסיק רישא כל דלא ניחא ליה דעת הערוך שמותר כמו שכתבו התו"ס בכתובות ז. בסוגי' דמסוכריתא דנזייתא. וכן דעת התו"ס בשבת ק"ג דהביא דעת הערוך. אמנם הדברים מתמיהים דהסוגי' בפירוש כשאמרה מאן תנא אמרה הגמ' אמר רב יהודה אמר רב ר"ש היא דאמר מלאכה שלא צריכה לגופה וא"כ כיון דטעם ההיתר הוא משום מלאכה שלא צריכה לגופה כר"ש איך ה"ה מסביר דהוי דבר שלא מתכוון. הרי יש פער גדול ביניהם דדבר שלא מתכוון ס"ל לרמב"ם מותר. ובמלאכה שלא צריכה לגופה. ס"ל לרמב"ם דחייב כרבי יהודה.

ובמסכת כריתות דף כ. ת"ר החותה בגחלים בשבת חייב חטאת רשב"א אומר משום ר"א ברבי צדוק חייב שתים - משום מכבה ומבעיר דמכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות. ופריך בגמ' אי דקא מכוון לכבות ולהבעיר מ"ט דמאן דפטר ואי דלא מיכוון מ"ט דמאן דמחייב תרתי וכו'. אמר רב אשי כגון שנתכוון לכבות והובערו מאליהן. ות"ק סבר לה כר"ש דאמר דבר שלא מתכוון פטור. ורבי אליעזר ברבי יצחק דמחייב שתים ס"ל כרבי יהודה דאמר דבר שלא מתכוון חייב.

והתו"ס הקשו לפי מה שפי' ר"י בכתובות דף ה. דלרבי יהודה דבר שלא מתכוון אסור מדרבנן. הרי כאן משמע דאורייתא דאמרה הגמ' לרבי אלעזר ברבי צדוק דס"ל כרבי יהודה חייב שתים - ומשמע חייב מדאורייתא. ותרצו התו"ס דהכא חייב לרבי יהודה בדבר שלא מתכוון כיון דהוי פסיק רישא. והקשו אם איירי בפסיק רישא גם לר"ש יהיה חייב דמודה ר"ש בפסיק רישא. ולמה לת"ק דס"ל כר"ש חייב אחת. ותרצו התו"ס דכאן הוי מלאכה שלא צריכה לגופה, ולכן לר"ש פטור. ומה שאמרה הגמ' דבר שלא מתכוון הכוונה למלאכה שאינה צריכה לגופה - נמצא לפי תו"ס הסוגי' איירי במלאכה שאינה צריכה לגופה ע"ש.

ולפ"ז יש לדקדק בשלמא לפוסק' דס"ל כר"ש בין במלאכה שלא צריכה לגופה בין בדבר שלא מתכוון ניחא. דהסוגי' איירי בנתכוון לכבות והובערו מאליהן - דעל הבערה לא חייב דהובערו מאליהן אבל לפי הרמב"ם דמחלק ופוסק במלאכה שלא צריכה לגופה חייב כר"ש בדבר שלא מתכוון פסק כרבי יהודה א"כ הסוג' דמעמידה מחלוקתם במלאכה שלא צריכה לגופה ות"ק כר"ש לטעמיה דמלאכה שלא  צריכה לגופה פטור - תקשה למה פסק הרמב"ם פ"ז משגגות הלכה יב'. בחותה בגחלים בשבת דאם נתכוון לכבות ולהבעיר חייב שתים. הא התכוון לכבות והובערו מאליהן אינו חייב אלא אחת - הרי הגמ' לפי תו"ס העמידה במלאכה שלא צריכה לגופה ולהרמב"ם היה צריך להתחייב שתים גם בהובערו מאליהן - אלא ע"כ צריך לומר דהרמב"ם לומד הסוגי' כפשטה משום דבר שלא מתכוון - וא"כ תקשה קושית התו"ס הרי לר"י דרבנן. ואי איירי בפסיק רישא גם לר"ש יתחייב שתים.

על זה חידש הר"ח הלוי בדבר שלא מתכוון בפסיק רישא יש פעם שאסור מהתורה ולפעמים מדרבנן. דלגבי שבת כל שלא מתכוון אע"פ שיש פסיק רישא פטור מהתורה. כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל שלא מתכוון חשב במחשבה אבל בעלמא בדבר שלא מתכוון אם זה פסיק רישא חייב מדאו' - ולכן לגבי שבת גם אם זה פסיק רישא פטור. וחותה בגחלים חייב רק אחת.

ובנה יסוד לחלק בין דבר שלא מתכוון בכל התורה כולה, לדבר שלא מתכוון בשבת. דבכל התורה כולה בעינן כוונה וכל שלא מתכוון לא חשיבה כגון מה שאמרה הגמ' פסחים כה. הנאה הבא לאדם בע"כ אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה. כי פליגי דלא אפשר וקא מכוון ואליבא דר"ש דאזיל בתר מחשבה כו"ע לא פליגי דאסור, הרי אע"ג דיודע בודאי שמגיע לו הנאה מ"מ אם מתכוון אסור ואם לא מותר. אע"ג דיש לו הנאה. ופי' התו"ס דאיירי שאין פסיק רישא. אבל הר"ן פי' דאיירי בפסיק רישא והטעם דבאיסורי הנאה כל שלא מתכוון לא חשיבא הנאה. וכ"כ הרמב"ם בס' י"ד ממאכלות אסורות הל' י"ב שפסק בסתמא דהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ולא קא מכוון שרי ומדסתם משמע גם בפסיק רישא. א"כ באיסורי הנאה זה תלוי בכוונתו - וכל שלא מתכוון לא הוי הנאה משא"כ לגבי שבת לא תלוי בכוונה אלא במחשבה ובדעת העושה המלאכה. וזה הגדר של מלאכת מחשבת אסרה התורה. ובגמ' בבק כו. היתה אבן בחיקו ונפלה לגבי שבת פטור. מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמה שנפלה לא נעשית המלאכה בדעתו.

ובהא דאמרינן מודה דר"ש בפסיק רישא ולא ימות בכדי לחייב בעינן ניחא ליה. לדעת הערוך ובזה יש הבדל בין שבת דבעינן מלאכת מחשבת - לכל התורה כולה דדבר שאינו מתכוון של כל התורה כולה דעיקר הדין שיהיה רצונו וכוונתו לזה שם הוא דתלוי בניחא ליה ואי לא ניחא ליה אע"פ שהאיסור יעשה בבירור אם לא ניחא ליה הוי כלא מתכוון ומותר. אבל בשבת דלא בעינן רצונו אלא שתעשה המלאכה בדעתו ומחשבתו כל דהוי פסיק רישא והמלאכה תעשה הוי בכלל מלאכת מחשבת ואסור. והערוך ס"ל דפסיק רישא דלא ניחא ליה בשבת דינו ככל התורה כולה. ולר"י דס"ל דבר שלא מתכוון אסור בכל התורה גם שבת שווין ולכן כיון דלגבי שבת לא בעינן רצון אלא שהמלאכה תעשה. כל שנעשתה המלאכה אע"פ שלא מתכוון חייב, בתנאי של ניחא ליה. אבל אם לא ניחא ליה ס"ל לערוך שמותר. ולרבי יהודה דס"ל דבר שלא מתכוון אסור בשבת ובכל התורה כולה - ומה שאמרו תו"ס לר"י דבר שלא מתכוון אסור מדרבנן היינו באופן דלא הוי פסיק רישא - ודין דבר שלא מתכוון בכל התורה תלוי בניחותא דידיה ורצונו. וכל שלא ניחא ליה חסר ברצון. וזה מחלוקת ר"י ור"ש - דלר"י בשבת כיון דלא תלוי ברצון אלא אם המלאכה תעשה או לא תעשה - וכל דהוי פסיק רישא חייב אע"פ דלא ניחא ליה- ורש"י ס"ל אם לא ניחא ליה - חסר בכוונה, ומותר.

ולכן בנתכוון לכבות והובערו מאליהן לרש"י חייב אחת ולא על הבערה דהוי דבר שלא מתכוון ואע"פ דמלאכה שלא צריכה ס"ל לרמב"ם כר"י דחייב. כאן הוי דבר שלא מתכוון כמו סוגי' דכריתות כ: ובדבר שלא מתכוון קימ"ל כר"ש. ולכן מפיס מורסא דהגמ' אמרה לעשות לה פה חייב. להוציא ליחא פטור וכן צידת נחש. דלשמואל הטעם משום דבר שלא מתכוון דס"ל בזבחים צז. דבכל התורה כולה דבר שלא מתכוון מותר. וגם בפסיק רישא דלא ניחא ליה. וכמבואר בערוך והגמ' בשבת ק"ז דאמרה מן תנא דס"ל מלאכה שלא צריכה פטור ר"ש זה אליבא דרב  דס"ל דבר שלא מתכוון חייב בפסיק רישא וע"כ צריך למצא מרא דשמעתתא אם להוציא ממנה ליחה פטור. וע"כ הגמ' אמרה מצד מלאכה שלא צריכה לגופה - ולכן הרמב"ם דס"ל דבר שלא מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לגמרי ע"כ מפיס מורסא ההיתר משום דבר שלא מתכוון. ודו"ק.

ויש לבסס שיטת הרמב"ם דכל שלא מתכוון מותר שאין כאן מלאכה דפסק הרמב"ם בפ' י"ב הלכה ב' המכבה כל שהוא חייב וכו' אבל המכבה גחלת של מתכת פטור - ואם נתכוון לצרף חייב. וכו'. וכתב ה"ה דהרמב"ם אזיל לשטתו דמלאכה שלא צריכה חייב. דאילו לר"ש כל המכבה פטור - רק בחס על הפתילה או בצריך להבהבה דהוי מלאכה הצריכה לגופה. וכן במכבה גחלת של מתכת פטור. גמ' בפ' כירה דף מב. אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר כדי שלא יזוקו. אבל לא גחלת של עץ. ואקשינן אי כר"ש גם של עץ מותר. ותרצו כר"י דס"ל מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה. וכתב דדעת הרמב"ם דכל שלא מתכוון חסר במלאכה דכשהוא מתכוון הוי מלאכה - וכשאינו מתכוון אין כאן מלאכה דהרי אינו רוצה ואע"פ שיש פסיק רישא. כיון שלא רוצה ולא מכוון. אבל פסיק רישא דחייב היינו באופן שמכוון למלאכה.

והרב המגיד דימה לקוטם קיסם שאם מתכוון אסור - לא מתכוון מותר אע"פ דהוי פסיק רישא - דהרי מי עושה את הכלי הכוונה. כי הפעולה היא אחת. כגון מכבה גחלת מתכת. יש כאן כבוי החיוב תלוי במחשבתו - לצרף חייב לכבות פטור. ולכן הכוונה היא עושה את האיסור לכן לא שייך פסיק רישא.

ובזה ישב האור שמח בשבת פ' י"ב הלכה ב' דברי הסוגי' בכתובות ה: מהו לבעול לכתחילה בשבת - דם מפקד פקיד או חיבורי מחבר ואת"ל לדם הוא צריך - ופתח ממלא, הלכה כר"ש דאמר דבר שלא מתכוון מותר או כרבי יהודה - והקשו התו"ס הרי בפסיק רישא גם ר"ש מודה ותרצו דיכול להוציא דם בלי לעשות הפתח וכו' ולפי הרמב"ם לא קשה כיון שכאן עושים פעולה והפעולה הזאת יכולה להיות אסורה או מותרת כי הכל תלוי בדעת העושה כי כאן הוא עושה פתח ואם כוונתו לפתח - אסור משום מכה בפטיש. אין כוונתו לפתח - מותר. לכן באופן זה לא שייך לומר פסיק רישא כי פסיק רישא שייך במלאכה. לכן שייך לומר על המלאכה שאם יש כאן פסיק רישא אסור. אבל בדבר שבמחשבתו אין כוונתו לפתח - הוי מלאכת היתר - ומותר אע"פ שיש פסיק רישא.

ומצאנו מחלוקת בין התו"ס והערוך בפסיק רישא דלא ניחא ליה דלדעת הערוך מותר. וכן משמע מלשון מר"ן בשו"ע או"ח ס' ש"כ סעיף י"ח. חבית שפקקו בפקק של פשתן כדי לסתום נקב שבדופן החבית ומוציאין דרך נקב זה את היין מן החבית יש מי שמתיר אע"פ שאי אפשר שלא יסחוט ובתנאי שלא יהיה כלי תחתיו כיון שלא נהנה בסחיטה זו הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ומותר וחלקו עליו - ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה כיון דפסיק רישא הוא אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר ויש ללמד עליהם זכות כיון דהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין היד מגיעה לנעורת מותר וכמו שהתירו ספוג שיש לו בית אחיזה לכן טוב להנהיגם שלא יהיה כלי תחת החבית בשעה שפוקקים ע"כ.

וזו היא דעת הערוך שהביא תו"ס שבת קב: וכתובות ו. וכתב המשנה ברורה דמה שכתב מר"ן והעם מפריזים הכוונה ששמין כלי תחת הברזא - וכתב ט"ז וא"כ שיהיו תרתי לטיבותא ברז ארוך ואין כלי תחתיו. וכ"כ מאמר מרדכי. ויש מחלוקת בראשוני' אם דעת הערוך רק בשבת או בכל התורה כולה. רשב"א שבת קטו דעת הערוך רק בשבת אבל בשאר האיסורים אסור וכ"כ הרא"ש פ' שמונה שרצים ס"ס ט'. א"כ הערוך עצמו חולק דראיתו ממזלפין יין על גבי המזבח וממוכרי כסות מוכרים כדרכם. ודעת הט"ז ספק פסיק רישא מותר ולכן מותר לסגור תיבה שיש בה זבובים.

ויש לדון בפסיק רישא באיסור דרבנן. במג"א ס' שי"ד ס"ק ה' הביא דעת התרומת הדשן בפסיק רישא דרבנן שמותר והמג"א נחלק עליו. - ובעצם זו מחלוקת מר"ן ורמ"א בחבית שהיה תקוע בה סכין מע"ש מותר להוציאו בשבת ואע"ג דמרחיב אין כוונתו לכך והוי פסיק רישא דרבנן דמותר. והרמ"א הוסיף דוקא שהוציאו בע"ש אבל לא הוציאו בע"ש פעם אחת אסור דהוי פסיק רישא. דס"ל פסיק רישא בדרבנן אסור.

ובחידושי הרשב"א שבת קכ. ד"ה א"ל בהא כתב דפסיק רישא באיסור דרבנן אסור. והנה מר"ן בס' רע"ז סעיף א. נר שקבוע אחרי הדלת שע"י פתיחתו ונעילתו מקרב השמן ואסור לפתוח הדלת ולנועלה - וכתב רמ"א דבנר שעוה שרי וכתב הט"ז דגם בשעוה אם הוא בענין שיש לחוש שעכבה לגמרי אפי' של שעוה אסור. וע"י משבצות זהב ס"ק ג' דדייק דבפסיק רישא דרבנן נמי אסור. אמנם המאירי שבת מא. כתב ד"ה המחם שפינהו אע"ג דהוי פסיק רישא קימ"ל דאסור רק באיסור דאורייתא. אבל פסיק רישא בדרבנן מותר והצירוף אינו אסור אלא מדרבנן.

וכן משמע מר"ן ביצה סופ"ד בהא דקוטם עצי בשמים להריח בהן שכתב דכיון דאין בזה אלא איסור דרבנן דכל עושה כלי שלא כדרכו הוי רק מדרבנן לכן אם אינו מכוין שרי לכתחילה - וכן הא דשובר חבית לאכול המינה גרוגרת כיון שעושה בשבירה שלא כדרכו הוי רק איסור דרבנן. ודבר שאין מתכוון מותר. אע"ג דהוי פסיק רישא.

וכ"כ בשו"ת גינת ורדים הספרדי או"ח כלל ג' ס' י"ד ט"ז שפסק מותר מוליד ריחא ונולד דדבר שלא מתכוון שרי בדרבנן. וכ"כ בשו"ת ח"ס יו"ד ס' ק"מ דבשאר איסורין פסיק רישא בדרבנן שרי. וכ"כ הרב בתי כהונה לחלוק על הפרי חדש שאסר להוליך נרות שעווה ביו"ט שהוא מכבה וצמה עליו הרי פסיק רישא דאיסור דרבנן דמותר. והביאו הרה"ג ר' יהודה עייאש בספרו בני יהודה דף ו'.

וכן דנו האחרונים לגבי שימוש בפליט בשבת נגד זבובים שדעת ישועות יעקב להתיר. וכן לענין שימוש בחיתולים חד פעמיים שפותחים וסוגרים המדבקות, אם יש איסור תופר. וכן בשעה שרוצה לפתוח לבדוק ולהחזיר, אם הוי קורע. דהוי פסיק רישא דרבנן - ולדעת המתירים יש להתיר. וכתב הגר"א בהגהותיו להוכיח דפסיק רישא בדרבנן אסור. וראי' מנר שדלוק מאחורי הדלת דאמרה הגמ' שבת קכ. דאסור לפתוח ולנעול הרי כיבוי דרבנן ופסיק רישא בדרבנן אסור. וכן מהא דביצה לו. דאסור לפרוס מחצלת על גבי כוורת של דבורים וכתב לדחות ע"פ הר"ן דמלאכה שלא צריכה לגופה חמורה מדבר שלא מתכוון. ולכן נר אחרי הדלת מלאכה שלא צריכה לגופה אמנם מדבורים קשה דשם הטעם באין במינו ניצוד. ולפ"י רש"י בשבת קז. בשמנה שקצים שאין במינם נצוד והוי מלאכה שלא צריכה לגופה. ומגיני שלמה ישב רש"י בדף קו. דאין במינו ניצוד כגון יתושין וצרעין כשצדן שלא לצורך אבל לצורך חייב גם באין מינו ניצוד ותו"ס קז. ד"ה שלא לצורך פטור כתבו בשאר במינו ניצוד פטור אפי' לצורך ולכן ס"ל לתו"ס שקצים ורמשים גם לצורך פטור.

ורש"י חולק. נר מאחורי הדלת לתה"ד קשה תו"ס שם כשמנדנד מבעיר. קשה הושענה - דאית ליה אחריתי אחרת אסור הרי פסיק רישא דרבנן. תרץ ישו"י כיון דחשש שמא יבא לתקן כלי לכן החמיר והגאון בה"ג וכו'.  וכן דנו האחרונים לגבי בגד סינטטי דבלבישתו יוצאים נצוצות אש האם מותר ללובשו ולפושטו בשבת. הנה הוצאת נצוצות הוי איסור דרבנן כמו שכתב רבינו עובדי' מברטנורא על המשנה ביצה לג. אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן הרעפים ובפי' רבינו עובדי' דאיסור זה מדרבנן. וכ"כ החזו"א בס' נ' אות ט. וכ"כ בתשו' רב פעלים ח"ב ס' נ"ג על אחד שלקח גפרור בשבת וחיככו להדליקו ויצא ניצוץ וצעקו עליו שבת היום וזרק אותו מידו ועכשו בא לבקש סליחה וכפרה. ודן שם אי הוי איסור דאו' או דרבנן והעלה דלפי רבינו עובדי' מברטנורא הוי דרבנן - והט"ז בס' תק"ב סעיף ב' ס"ל דהוי דאו' - וכתב דהרב א"כ ומאמר מרדכי תמהו על הט"ז וע"י כתב סופר ס' ס"ז שדן בזה. ע"ש. ולכן לפי התה"ד בפסיק רישא דרבנן מותר. וכן כתב הרב ישועות יעקב רנ"ג ס"ק י"ד לגבי להניח קדרה בבית החורף והגוי בא ומסיק דהוי דבר שלא מתכוון בפסיק רישא דרבנן.

הן אמת שהטור בבס' שט"ז הביא דעת בעל התרומה שאסור לנמל תיבה שיש בה זבובים - משום צידה אלא יתן דבר המפסיק בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו הזבובים לצאת משם. ונחלק עליו הטור וכתב דכיון ואינו מתכוון לצוד מותר. ומר"ן בב"י כתב להעיר על דברי הטור מדברי תו"ס ביצה לו: בד"ה אלא שכיסוי המחצלת צריך שיהיה באופן שלא יהיה פסיק רישא וכתב שיש לדחות דשאני דבורים שבמינם נצוד ולכן כל שלא מתכוון מותר. אבל זבובים בכל אופן מותר גם אי הוי פסיק רישא דאיסורן מדרבנן. והוי פסיק רישא בדרבנן ולדעת הבעל תרומה אסור גם בזבובים. ובשו"ע השמיט מר"ן את זה.

וכן הדין לדבי פתיחת חלון מול שתילים שנמצאים בפנים הבית שהאור מצמיח אותם. ולכאו' זה דומה למה שכתב הג' מיימון פ' ח' מהלכות שבת שהאוכל בגינה אסור לו ליטול ידיו על הזרעים אע"פ שאינו מתכוון להשקותם מ"מ פסיק רישא הוא ואסור - וכ"כ האור זרוע ח"ב נ"ד ומרדכי שבת פ"ד ס' שכ"ט וכן פסקו הטור ושו"ע ס' של"ו סעיף ג'.

ולכאו' יש להוכיח מחידושי הרשב"א שבת דף קז. שמותר לנעול את ביתו לכתחילה בשבת ולשמור את ביתו וצבי ניצוד - ואע"פ שזה פסיק רישא כתב הש"ג סוף פרג האורג. דיש לחלק דדוקא בעושה מעשה שאינו מתכוון ואין עמו דבר היתר. אבל בנועל ביתו זוהי פעולה היתר טהורה ולכן גם זה פסיק רישא מותר. והסביר האבני נזר דנעילת הדלת היא היתר, דאינו עושה מעשה בגוף הצבי וחשיב גרמא ופסיק רישא לא עושה גרמא למעשה. משא"כ כשמתכוון לצוד אסור. לכן גם כאן כיון שפתיחת החלון אין כוונתו אלא לאוורר הדירה ולכן מותר. ובערך השולחן ס' שט"ז ס"ק ב' תמה על הרשב"א דגמ' שבת קלג. לגבי מילה בצרעת התירה התורה - הא לאו הכי היה אסור אע"פ שלא מתכוון לבהרת אלא למצוה ולפי האבני נזר ניחא דלא עושה שום פעולה בצבי לכן בנעל הדלת מותר. משא"כ הכא דעושה פעולה בבהרת לכן צריך פסיק וכ"כ בחלקת יואב או"ח ס' י"א וכן זה ישב הרב בן איש חי בספרו רב פעלים ח"א או"ח ס' כ"ג בסוף התשובה דכתב דטעם ההיתר בנעילת הדלת וצבי בבית דלא מינכרה מילתא דנועל בשביל הצבי אלא אדרבא מינכרה מילתא דנועל לשמור הבית. ואע"פ שמתכוון לנעול הבית ולצוד הצבי בנעילה זו אין צידת הצבי נכרת ונבררת מגוף המעשה של הנעילה וכו' כי הפתח מתוקן לכך בשביל לנעול לשמור הבית ואינו מתוקן בשביל לצוד על ידו צבאים או עופות ולכן ס"ל אע"פ שמתכוון לצוד כיון שמתכוון לנעול בשביל שמירה שעיקר הדלת עשוי בשביל זה.

משא"כ בהרת האיסור נראה לעין בעושה הקציצה כי אנחנו רואים אותו קוצץ - ואע"פ שעושה מצוה מ"מ כיון שקוצץ בהרת ומתכוון לכך וזה ברור. לפ"ז מותר לפתוח חלון כיון שלא ניכר שע"י הפתיחה הוא מצמיח.

ומצאנו להר"ן פ' האורג - וה"ה פ"י מהלכות שבת הל' י' דנחלקו על הרשב"א וכתבו שאין להקל בכך מ"מ נידון דידן שונה. דכאן הוא רק מסיר המונע חוסר אויר צח. ובשו"ת מחזה אברהם ס' נב. דן על גינה שמכוסה בגג זכוכית אם מותר לפתוח הגג בשבת כדי להכניס אויר חם. ומהרש"ם ח"ג בהשמטות העלה להתיר דהוי גרמא.

ויש לדון דהוי פסיק רישא בדרבנן דשרי. כיון דאין חיוב מן התורה אלא במשנה את הזרעים מותר כמו שכתב הח"ס בהג' לאו"ח ס' רנב. ואפי' למגן אברהם בס' שי"ד דחולק על התה"ד וס"ל פסיק רישא בדרבנן אסור בתרי דרבנן מתיר - דהזריעה עצמה הרי דרבנן וגם הפתיחה היא רק גרמא - ולכן יש להתיר. ועי' שער הציון ס"ק ב' ס' שלז דשם מוכיח בתרי דרבנן מותר פסיק רישא. בדעת הערוך בספק פסיק רישא. מוכרי כסות מוכרין כדרכן. יש מחלוקת אי הערוך בשבת דוקא או בכל התורה. רשב"א ורא"ש רק בשבת - קשה ממוכרי כסות. פסיק רישא בדרבנן - למ"ד אסור. מנר אחרי הדלת - לתו"ס שמן מבעיר - מהדס ממעט - דאית ליה אתריתי. הא לאו הכי אסור - דבר שלא מתכוון בפסיק רישא. שם מתקן. לר"י דאו'. כ"כ הרא"ש בשבת ק"ג - דלר"י חייב. דאית ליה אתריתי - האם זה רק לר"ש או גם לר"י.

 

בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן

במחלוקת המג"א והתה"ד בפסיק רישא דרבנן דלא ניחא ליה דדעת התה"ד מותר. ומג"א אוסר בב"י ס"ס שי"ד סותר את דעת תה"ד האם קושית הגמ' אם לשמואל או לרב הונא. והרב מג"א הוכיח מכמה סוגיות דלא כתה"ד. חדא מביצה לו. פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים ובלבד שלא יתכוון לצוד ופריך והא פסיק רישא.  ומאי קושיא הרי דבורים לא במינו ניצוד כהוי פסיק רישא בדרבנן ושרי. ויש לדחות דדבורים ס"ל לתה"ד במינן נצוד לדבר ולכן הוי פסיק רישא בדאורייתא דאסור. ויש להוכיח כן מרש"י שבת קו: אין במינן ניצוד שאינן לצורך וכמו צרעין ויתושין. וכן הוכיח המג"א מסוכה לג. בהדס שמיעטו ואין ממעטין ביו"ט. ופריך והא הוי פסיק רישא. ומתרץ דאית ליה הושענה אחריתי. ומאי פריך אפי' לית ליה הושענה אחריתי יהיה מותר דפסיק רישא בדרבנן פטור. וכן הוכיח ה"ג רע"א.

והנה ברמב"ם פ"ח מלולב הל' ה' היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות כשר אם אדומות או שחורות פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין אותם ביו"ט לפי שהוא כמתקן. עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה ה"ז כשר. ע"כ. וקשה הרי בגמ' העמדנו רק באית ליה הושענה אחריתי. משמע שאם אין לו הושענה אסור. והרמב"ם השמיט זה. ותמה עליו הט"ז בס' תרמו. דהגמ' אמרה משום ראב"ש אמרו מעטין ביו"ט ופריך והא מתקן מנא ביו"ט ותרצה הגמ' שליקטן לאכילה משום דבר שאינו מתכוון ופריך והא פסיק רישא ומודה ר"ש בפסיק רישא ותרץ דאית ליה הושענה אחריתי משמע אם אין לו אסור, ולכן קשה על הרמב"ם. ורש"י פירש דהך דאין ממעטין ביו"ט הוא משום איסור שבות וא"כ לפי התה"ד הרי זה פסיק רישא דרבנן ושרי.

 

 

והנה הריטב"א הקשה אמאי אסור למעט ביו"ט כיון דהוא מכוון לאכול אוכל נפש מותר. ואף שלא לצורך אוכל נפש יהיה מותר כיון דהוא צורך מצוה ונגיד מתוך שהותרה לצורך הותר שלא לצורך. והנה לפי התו"ס ביומא לד. דכתבו דבר שלא מתכוון לר"י דאסור בשבת - מדרבנן. אבל בכל התורה חייב והטעם דבשבת מלאכת מחשבת וכ"כ התו"ס בתמורה כ: בסוגי' דמחתה בגחלים ולכן בשבת אסור מדרבנן דגזרינן אינו מתכוון אינו מתכוון וכל מתכוון אסור מדאו'. ולכן לא שייך לומרמתוך דלצורך אוכל נפש דלאוכל נפש אף פעם לא נאסר ולכן אם מתכוון לתקן הוי איסור דאו', דלא שייך בזה מתוך - כיון דלצורך אכילה ההיתר משום דבר אחר דאינו מלאכת מחשבת ולכן גם באינו מתכוון יש לגזור אינו מתכוון אתו מתכוון וע"ז הקשתה הגמ' אע"פ שלא מתכוון יש פסיק רישא יהיה אסור מהתורה דפסיק רישא עושה את המתכוון וא"כ יהיה אסור. ותרצה הגמ' יש לו הושענה אחריתי ולכן לא חשיב מתקן - אבל לענין הדין של דבר שלא מתכוון - ברור בפסיק רישא דרבנן מותר וזה ראית חותכת דהרמב"ם ס"ל כן. ונמצא דקושית הגמ' מצד פסיק רישא שעושה המתכוון  והוי דאו'. לכן תרצה דאית ליה הושענה אחריתי - ולא עושה לצורך תיקן. ולכן בממעטן אחד אחד שרי.

והנה בעצם הדין פסיק רישא בדרבנן נחלקו הרב המחבר בס' שי"ד בסכין תקועה האם צריך לשלפה ב"ש. דלדעת המחבר לא צריך אע"פ דהוי פסיק רישא בדרבנן שרי. ורמ"א אוסר ויש לתמוה דהרמ"א עצמו כתב דבשבות דרבנן לא אסור דבר שלא מתכוון אף דהוא פסיק רישא. דכתב בס' רנ"ג לכן נוהגים שהעכו"ם מוציאין הקדרות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותם על בית החורף ומסיק אח"כ התנור ההוא. וכתב התה"ד כיון שכוונת העכו"ם להסיק בית החורף והתבשיל ממילא מתחמם הוי דבר שאין מתכוון בפסיק רישא דרבנן דשרי - זה טעם התה"ד וקשה על הרמ"א ומג"א דשתק בזה.

ויש לחלק באמירה לעכו"ם האמירה לא המלאכה דנכרי יכול לעשות לצורך עצמו. וגם אם עושה לצורך ישראל, הישראל לא אומר שרי ולכן כשאומר לו להניח קדרה על האש קודם בישול לא ציווהו לעשות מלאכה. וכשמבעיר בית החורף הגוי לא עושה איסור  ואע"פ שהקדרה תתבשל והוי פסיק רישא. צריך לחלק פסיק רישא עושה מלאכת מחשבת אבל כאן לא עושה שום פעולה באמירה לגוי דאצל הגוי המלאכה מותרת - אצל ישראל האמירה דרבנן.

ולכן שהישראל בעצמו יעמיד הקדרה על תנור קר אין בזה איסור כשהגוי יסיק הוי פסיק רישא במעשה ישראל אבל באמירה לגוי אין איסור. ולפי התה"ד כשליקטן לאכילה אין כאן תיקון ומותר. דהוי דבר שלא מתכוון. ועל הרמב"ם השיגו הכסף משנה שהשמיט דאית ליה הושענה אחריתי והגיהו דלקטן אחר לאכילה. דהוי כמו בארעא דחבריה. אמנם מרן בשו"ע הביא דברי הרמב"ם ליקטן אחד אחד. ויש לדייק מה הדיוק והקפדה אחד אחד. משמע מהרמב"ם אם לקטן ביחד אסור. וראיתי בערוך לנר שמישב. כיון דהפסול בהדס שרימונים מרובים מעלים פסול - חצי על חצי מסתפק בעל הכפות תמרים. ולכן כשמתחיל למעט הרי אם יש 60 ענבים וחמישים עלים כשליקט תשע, לא עשה כלום. אם נאמר שוה בשוה מותר הרי בעשירי הוא ההיתר, לכן מותר ללקט השאר, כיון שכבר הותר ולכן לא הוי פסיק רישא ע"י מיעוט התשעה הראשוני' כי לא עשה כלום. ולכן כל הטעם של רש"י מודה בפסיק רישא ולא ימות. שייך בדבר שהפעולה נעשית מיד. אבל כאן בתשעה אין איסור. בעשירי שהוא המתיר ג"כ לא יודע אם זה עשירי או תשיעי. לכן לא הוי פסיק רישא לכן הגמ' אומרת כשלקטן לאכילה ביחד הוי פסיק רישא. אבל הרמב"ם נקט אכלן אחד אחד. ודו"ק - ולכן לא קשה - על הרמב"ם.

ובאר יצחק ס' ט"ו הוכיח את שיטת התה"ד מגמ' עירובין פח. דהמשנה אמרה גזוזטרא שהיא למעלה מן המים ודרך החור המים נכנסים מן הנהר לבית אין ממלאין ממנה בשבת לפי שהנהר כרמלית והגזוזטרא רשות היחיד ואסור להכניס מכרמלית לרשות היחיד אלא א"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים מסביב לגזוזטרא ואומרים שבני רשות היחיד שואבים מרשות היחיד בין למעלה בין למטה.

ובגמ' אמר רבה לא שנו אלא למלאות בזה מהני מחיצה גבוהה י'. אבל לשפוך אסור. ופריך בגמ' מתקיף לה רב שיזבי וכי מה בין זה לעוקה שחצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכים בתוכה מים בשבת אלא א"כ עשו לה עוקה חפירה בקרקע מחזקת סאתים ואם העוקה היא בת סאתים אפי' אם המים גודשים ויוצאים אין חוששין. תרצה הגמ' הני תיימי והני לא תיימי פ' רש"י כשיש עוקא כל שופך על דעת שיבלעו באדמה ואם יצאו לא יכפות הוא לא תיימי. איכא דאמר אמר רבה לא תימא למלאות שרי לשפוך אסור אלא לשפוך נמי שרי וכו'. והביא הדין הזה המרדכי פ' הזורק והביאו המג"א בס' שי"ד דמאן דמתיר לשפוך אע"פ שהוא פסיק רישא שיצאו המים חוץ למחיצה שרי. והמחלוקת דלמ"ד דאוסר ס"ל לא מתכוון פסיק רישא דרבנן אסור. ומאן, דמתיר ס"ל דמותר פסיק רישא בדרבנן. וכן פסק הרמב"ם דמותר. ולכן הסוגי' דהושענה אחריתי למ"ד פסיק רישא בדרבנן אסור. אבל להלכה דקימ"ל שמותר לא צריך הושענה אחריתי ובזה מיושב הרמב"ם. ויש להקשות על התה"ד מגמ' גורר אדם מטה וספסל ובלבד לא יתכוון וכו' משמע שאם התכוון אסור. והרי שם חרישה כלי אחר יד דרבנן ובפסיק רישא דרבנן לפי התה"ד שרי.

והנה באו"ח ס' שכ"ו סעיף ז' מותר לילך ברה"ר כשמטר יורד עליו ואע"פ שמעבירם ברה"ר לא הקפידו מים מועטים הם. ע"ש. והרי שיעור הוצאה כתב הרמב"ם פי"ח שעור הוצאה במים כדי לרחוץ פני מדוכה ומ"מ הרי זה חצי שיעור שאסור מהתורה וצ"ל כיון שנושאם כלי אחר יד והרי זה פסיק רישא ואי נימא דאסור איך מותר לילך ברה"ר אלא ודאי דמותר. ואע"פ דיש כאן חצי שיעור יש לישב דחצי שיעור אסור משום אחשיביה בדבר שלא מתכוון לא שייך אחשיביה וזה כוונת הרא"ש בשבת פ"כ ס' י"ג - דבמים מועטים לא גזרו משום דהוי פחות מכשיעור וגם נושאם כלי אחר יד והוי תרתי דרבנן. ולפי התה"ד מותר דהוי פסיק רישא בדרבנן.

ואם נאמר דרמב"ם פוסק כדעת הערוך, דאפי' במלאכה דאו' פסיק רישא ולא ניחא ליה מותר. כמו שהוכחנו ממפיס מורסא וצד נחש לרמב"ם דמותר וא"כ כ"ש בפסיק רישא דרבנן דמותר ולכן לא הזכיר הדין דאית ליה הושענה אחריתי דאפ' אין לו והוי פסיק רישא מותר. וזה ראיתו של הרמב"ם דס"ל בצדה - ומפיס מורסא - זה המקור שמותר דס"ל כשמואל דבר שלא מתכוון. והנה בדין דאית ליה הושענה אחריתי דהגמ' אמרה דלא פסיק רישא ולא מתקן. יש להבין מאיזה טעם. הנה לדעת הערוך כשאית ליה הושענה אחריתי הו"ל לא ניחא ליה.

אמנם הרמב"ן ס"ל כיון דאית ליה הושענה אחריתי לא הוי תיקון דלא שמענו דמי שמעט ענבי הדס בפסח שאסור. והנה הא דאמרה הגמ' דאית ליה הושענה אחריתי האם זה בא לתרץ את ר"ש דס"ל בפסיק רישא אסור או גם את רבי יהודה דבכה"ג לא הוי מלאכה. ומשמע מרמב"ן דס"ל דכל דיש לו הושענה אחריתי מותר היינו דלא נחשב בכלל מתקן משמע גם לר"י וכן משמע מרש"י. וכ"כ הרש"ש.

והקשה האליה רבה שט"ז ס"ק י"ד תמה על הרשב"א דנועל דלת ונמצא צבי מותר. מגמ' סוכה לג לגבי דממעטין ביו"ט ומשני בלקטן לאכילה ור"ש היא ופריך הא פסיק רישא - והקשה הוי כאן עושה היתר מלקט לאכילה ועי"ז מתקן א"כ ה"כ אסור ולהרשב"א צריך שיהיה מותר. ולפי מה שחלקנו דבנעילת דלת לא עושה מעשה בגוף הצידה. משא"כ כאן מתקן בהושענה שהתיקון בהושענה ולכן באין לו לפי הגמ' אסור.

וכן מנר אחרי הדלת לא קשה על התה"ד דהתם משום מבעיר כפי שכתב הרשב"א. ולפי מה שפרש ה"ה במכבה גחלת של ברזל מכוון משום מצרף להנצל מותר. והרי הוי דבר שלא מתכוון בפסיק רישא. וכתב דכל שלא מצרף - לא חשיב מלאכה וכן לגבי מפיס מורסא. ולפ"ז ניחא. הגמ' אמרה בלקט לאכל הוי פסיק רישא ותרצה דאית ליה הושענה אחריתי. זה מראה דאם יש אחריתי לא חשיב מתקן. א"כ גם בלית ליה ומכוון לאכילה לא חשיבא מלאכה ודו"ק.

ויש להוכיח מוכרי כסות - מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון פסיק רישא אלא כשיש לו בגדים אחרים שמגינים עליו לא הוי בכלל הנאה אע"ג דהוי פסיק רישא. וכ"כ הר"ן פ' גיד הנשה והנה הרמב"ם פי' מכלאים הל' ט"ז - הביא הדין של מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו. ובהלכה ח"י כתב אסור ללבוש כלאים עראי ואפי' על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' להבריח מכס. ואם לבש לוקה ע"ז. ועוד הקשה הרמב"ם בפ"ח לא הביא אם ליפת בכ"ש מה אמרה הגמ' ק"ג ולא וחדש הרב חילק בין בקרקע דידיה לקרקע דחבריה וחידש הרב מרכבת המשנה פ"א הל' א' ע"פ רש"י במנחות צא: במזלף בטיפין גסות דהוי ודאי מכבה כיון דאפשר בטיפין דקות לא הוי פסיק רישא. וכיוצא בזה כתב הש"ג פרק האורג.        והיינו כיון שאפשר למצוא אופן היתר גם באופן דפסיק רישא מותר כיון דלא מכוון וכן התירוץ בהושענה אחריתי כיון דאפשר ההיתר וכן במוכרי כסות. מותר. מעביר המכס אסור כי מעביר המכס הוי לבשה ואסור מוכרי כסות אפשר כצנועים לכן מותר. ודו"ק. ולכן בזילוף כיון דבטיפות קטנות לא הוי כבוי גם בגדולות לא הוי פסיק רישא - כן כתב רש"י בצא: בזבחים בסוף העמוד וכן מזרד זרדין כיון דאפשר בארעא דחביריה דלא נהנה גם בשלו בענין כגרוגרת ולכן כל שלא מכוון אין מלאכה. וכן במיעוט ענבים ביו"ט כיון דבאית ליה הושענה מותר גם באופן שאין מותר. וכן במוכרי כסות מותר להבריח המכס אסור. וכן בצרוף וכן בהפשטת קרבן פסח הגמ' אמרה בברז והרמב"ם פסק מפשט מן החזה אלא כיון שאפשר למצוא בהיתר כל שלא מתכוון - מותר. וכן יש לישב גמ' בע"ז יב. בנתפזרו מעות ע"י ע"ז שגוחן ולוקט אם לא משום מראית העין אע"פ שהוא פסיק רישא, חסר בכוונה. ולכאו' יש להקשות ממילה בצרעת וכן נר אחר הדלת הרי אפשר מילה בלי בהרת וכן סגירת דלת בלי נר מ"מ כוונתו לאבר הזה של המילה ולסגור דלת זו שתלוי בה הנר, ודו"ק.

 

עוד מאמרים

ערבי פסחים

  ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. והאי סמוך למנחה פ' רש"י קודם למנחה מעט. ורשב"ם פירש חצי שעה

דילוג לתוכן