הרב שלמה שלוש

הרב שלמה שלוש

יש להסתפק אם יש שמחת חג בר"ה ויוה"כ

 

יש להסתפק אם יש שמחת חג בר"ה ויוה"כ

כתב מר"ן בשו"ע ס' תקצז. סעיף א. אוכלין ושותים ושמחין ואין מתענין בר"ה, ולא בשבת שובה אמנם לא יאכלו כל שבעם למען לא יקלו ראשם וכתב הרמ"א בסעיף ג' יש אומרים דמצוה להתענות בר"ה וכ"כ הט"ז בשם כלבו. והביא דעת התה"ד די"א מצוה להתענות ויש חולקים וס"ל מצוה לאכול. ומג"א כתב דמהר"ם התענה וקידש בביתו קידושא רבה ואמר הטעם שהוא מדאורייתא. וכן הוכיח מאלישע שאכל אצל השונמית ומאלקנה. ואם שכח יעלה ויבוא בברהמ"ז כתב מג"א בס' קפ"ח סעיף קטן ו', דאינו חוזר לראש דאין חובה לאכול פת בר"ה. דהא הרמ"א בס' תקצ"ז סעיף ג. הביא דיעה דמתענין בר"ה - ומ"מ בלילה אסור להתענות ולכן אם שכח בלילה יעלה ויבוא - חוזר, ויש להוכיח ממסכת שבת דף קמח. דאמרה הגמ' דיש שמחה בר"ה דבמשנה השוחט את הפרה וחילקה בר"ה אם היה חודש מעובר משמט ואם לא איננו משמט. דנתנה הלואת יו"טלתבוע ותרצה הגמ' משום שמחת יו"ט דאי לא ניתנה ליתבע  ממנעי ולא שחטי. הרי דיש שמחת יו"ט בר"ה, ולפי מג"א ניחא - דאיירי בלילה. ועי' דעת תורה למהרש"ם תקצ"ז והביא דעת פנ"י כתובות דף ה. ובקונטרס אחרון דבליל ר"ה לכו"ע אסור לצום.

ומהרי"א ח"א ס' קס"ג—כתב על פי הטור דאוכל ושותין ולא מתענין בו כלל - דכלל שפת יתר אלא הכוונה אפי' תענית שעות אסור והוא ע"פ הטור סימן רפ"ח דהירושלמי אוסר להתענות בשבת אפי' עד ו' שעות, וזה הכוונה. ודייקו למ"ד דס"ל אסור להתענות היינו אפי' תענית שעות. אבל למתירין להתענות משמע רק עד ו' שעות אבל להתענות כל היום אסור. דמקרא מלא לכו אכלו משמנים. ולכן למ"ד מרבין בסעודה לאחר ו' שעות.

וט"ז ס"ק א' הוכיח דיש איסור. להתענות דאלישע כשבא לשונם היה יום ר"ה, ואכל אצל השונמית וכן איתא בסדר ויהי היום ויבב אלישע אל שונם. ויהי היום, יום ראש השנה. וכן כתב בפנ"י כתובות דף ה. שהא דקיי"ל בד' פרקים מחייבים השוחט לשחוט ברה"ר וא"כ קשה למ"ד שמתיר להתענות. ולפי מג"א ניחא דאיירי בלילה  ולכן אם שכח יעלה ויבוא - חוזר. ובמשנה ברורה ס' קפ"א סעיף ו' ס"ק י"ט כתב בשם המג"א דאם לא אמר יעלה ויבוא בר"ה אינו חוזר. וא"כ חולק עליו. ע"כ.  ולא כתב דבלילה למ"ד חוזר. וכן משמע מזה"ק פרשת פנחס ובחודש השביעי כמה דאתמר יומא דר"ה ועשיתם עולה מאי ועשיתם עולה אלא ביומא דא וכו' כמה מטעמים וכמה מבשילין עבדו ישראל ע"כ. וכתב המג"א בס' תקצ"ז ס"ק א' בשם הגמ': שלא יאכל בשר ולא לשתות יין, בר"ה ע"כ משמע דאין חיוב סעודת יו"ט בבשא ויין רק בפת.

 

ויש להוכיח דהרמב"ם ס"ל פ"ו מהל' יו"ט הי"ז שבעת ימי הפסח שמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב. שנאמר ושמחת בחגיך אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובני ביתו כל אחד כראוי לו.

ובהלכה ח"י  כתב שאין שמחה אלא בשר ויין, ובהלכה י"ז כתב הרמב"ם שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהם שמח שנאמר ושמחת בחגך. הרי שלרמב"ם יש שמחה בבשר ויין. ואין חיוב לאכול פת דהרי בז' ימי פסח וח' ימי סוכות יש חול המועד ובחול המועד לא חייב לאכול פת כמו שמשמע באו"}ח ס' קפ"ח סעיף ז' דאם לא אמר יעלה ויבוא בחול המועד לא חוזר. אמנם הרא"ש פ"ז דברכות כג. כתב נראה לרבי יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה. ויו"ט חלקהו חציו לאכילה ואין אכילה בלי פת והא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר ויין פי' בבשר ויין ופת.

והרי ממה שכתב הרא"ש שבעת ימי פסח ושמונת ימי החג  ושאר ימים טובים, ע"ז איירי בשבועות ור"ה. וכן משמע מלשון מר"ן בס' תקצ"ז אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענים בר"ה והיינו ושמחים - אין שמחה אלא בבשר ויין וזה מדין ושמחת בחגך שכתב הרמב"ם.

ולפ"ז יוצא אם יש חיוב שמחה ואכילה בר"ה - אם לא אמר יעלה ויבוא חוזר כמו שאמרה הגמ' בברכות פ' ג' שאכלו מט. דטעי ולא הזכיר ר"ח בברכת המזון אינו חוזר, משום דאי בעי אכל אי בעי לא אכיל. והכוונה היא לענין פת שמברכין עליו ברהמ"ז והא דקאמר התם שבתות ויו"ט דלא סגי דלא אכיל היינו דחייב לאכול בהן פת. ובשאגת אריה ס' ק"א וק"ב הוכיח דיש שמחת יו"ט בר"ה מעצם העובדא דמניחים ערובי תבשילין בר"ה שחל להיות ביום חמישי וששי תיקנו ערובי תבשילין כפי ששניהם מיום טוב לשבת. הרי דיש חיוב לאכול ביו"ט.

ומצינו מחלוקת בין הרמב"ם לתוס' אם יש שמחה בזה"ז מהתורה דתוספת מו"ך דף י"ד. כתבו דשמחת החג מהתורה היא אך ורק בקרבן שלמים והיום שאין קרבן השמחה מדרבנן. אמנם הרמב"ם פרק ו' מהל' יו"ט הי"ז שבעת ימי פסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים וכו', חייב אדם להיות שמח בהן, שנאמר ושמחת בחגך, אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהלכות חגיגה, וכו' והאנשים אוכלים בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר ויין וכו', ובהלכות יו"ט אעפ"י שאכילה ושתיה במועד בכלל מצות עשה ע"כ, וכ"כ ריטב"א ור"ן .

ובירושלמי חגיגה פ"א הל' ב', ר"י בן לוי אמר ושמחת אפי' ממקילון, אמר ר' לעזר נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף כאן שלמים. וברור שנחלקו בזה"ז אם יש מצות שמחה מדאורייתא דלר"י קשה ושמחת אפי' ממקילון אבל רבי לעזר ז"ל ילפינן שמחה שמחה ולכן אין שמחה אלא בשלמים. והיום אין לנו שלמים מצות ושמחת אינה אלא מדרבנן כדעת התוס'.

וכדעת הרמב"ם כתב המרדכי פ"ק דר"ה נשאל רבינו נחמן גאון מהו להתענות בר"ה  והשיב אסור להתענות בר"ה בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים. מדברי תורה מנין שהוא כלול במועדים דכתיב ביה מקרא קודש, ודרשינן בספרי וספרא קדשהו במאכל ובמשתה ובכתונת נקיה. ועוד במקום אחר קרי ליה חג וכתיב ושמחת בחגך.

וכ"כ הגר"א בס' תקצ"ז ואין מתענין שנאמר בו מקראי קודש ואמרינן בתורת כהנים קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה דזה שאמרו בפט"ז דשבת ולקדש ד' מכובד זה יוה"כ ונקרא יו"כ חג שנאמר בכסה ליום חגנו. ונאמר אכלו משמנים ושלחו מנות לאל נכון לו – וזה חוזר על ר"ה.

וכתב הרא"ש ספ"ד דר"ה במנהגי ר"ה, בשם שרבינו יצחק ב"ר יהודה הנהיג במגצא לומר והשיאנו בר"ה ויוה"כ בשם רבינו אליעזר הגדול וכך רבנו משולם שאל את פי ראש הישיבה בירושלים וא"ל שאומרים והשיאנו בר"ה ויוה"כ. אבל הגאון רבינו יצחק הלוי ז"ל הנהיג שלא לומר לפי  שברכת מועדים לא שייך אלא בשלוש רגלים וכתב רב פלטוי גאון ותתן לנו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון. ורב האי גאון כתב שאין מקום לומר חגים וזמנים לששון, וכך המנהג פשט בכל המקומות ובאשכנז וצרפת לא נוהגים לומר והשיאנו בר"ה ויוה"כ.  ע"כ. ולפי הנ"ל דברי התוס' ניחא דאזלי לשיטתם דאין שמחה מדאורייתא בר"ה לכך לא אומרים והשיאנו. כיון דאין קרבן  שלמים, וכן לא אומרים ג"כ חגים וזמנים לששון. ומר"ן בשו"ע ס' תקפ"א סעיף ס' – אינו אומר מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון וכך אינו אומר "והשיאנו" ובתפילת מוסף אינו אומר ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך

ויש לתמוה על הרמב"ם שהביא נוסח קידוש דר"ה בפ' כ"ט מהלכות שבת ולא הזכיר בקידוש ר"ה לומר חגים וזמנים לששון ולא "מועדים לשמחה" ומכיון שהרמב"ם ס"ל  דיש שמחה בר"ה למה השמיט חגים ושמנים ומועדים לשמחה כפי שיטת הגאונים.

אמנם הרמב"ם גילה דעתו בהל' חנוכה פ"ג הל'' ו' שכתב ואלו ימים שגומרים ההלל  ואלו הן  שמנת ימי החג ושמונת ימי חנוכה וראשון של פסח ויום עצרת - אבל ר"ה ויוה"כ אין בהם הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא שמחה יתרה משמע שר"ה יש הלכה של ושמחת בחגך אלא יש טעם מיוחד בר"ה שהוא לא יום צום שצריכים שמחה יתרה.

היינו הוא יום של שמחה אבל לא שמחה יתרה כיון שהם ימי תשובה לכן לא אומרים הלל ולא מועדים לשמחה. וכ"כ הגר"א הל' ר"ה ס' תקפב. על מה שכתב מרן אינו אומר מועדים לשמחה כתב הגר"א המקור רא"ם וגמ' לב. דאיתמר אפשר מלך יושב על כסא דין – הרי מאותו טעם משמע שלא אומרים הלל.

יש להביא  מדברי הרמב"ן בסה"מ שרש א' דאמירת הלל ביו"ט דאורייתא ולמה ר"ה לא אומרים הלל דאמרי מלאכי השרת לפני הקב"ה למה בנ"י לא אומרים הלל בראש השנה - א"ל ספרי חיים ומתים פתוחים ויגידו שירה? משמע בלי זה היה צריך לימור הלל מוכח שגם ר"ה ויוה"כ יש מצות שמחה מדאורייתא כדעת הרמב"ם ודו"ק.

ויש לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב ר"ה ויוה"כ הם לא ימי שמחה יתרה משמע שלא רק ר"ה חייבים בשמחה אלא גם יוה"כ וברור ששמחה ביוה"כ הוא בכסות נקיה כמו שאמרה הגמ' בפסחים דף עא. דאם חל יו"ט ראשון בשבת למ"ד דאין זביחה אלא בשעת שמחה. שמקיימין מצות שמחה בכסות נקיה. ולפי הרמב"ם דחולק על תוס' וס"ל דגם בזה"ז יש מצות שמחה דאו'. יוצא ששמחת יוה"כ היא בכסות. וכן משמע מגמ' שבת קי"ט. לקדש ד' מכובד זה יוה"כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה אלא כסות נקיה וזה לפי הרמב"ם חיוב שמחה ביוה"כ. וכ"כ הט"ז בס' תר"י ס"ק ב'.

אמנם מצאנו ליראים שכתב בס' רכ"ז. שמחה בחג המצות ור"ה לא כתיב שמחה וילפינן מעצרת שהוקשו כל המועדים לעצרת כפי שדרשה הגמ' שבועות דף י. אלה תעשו לד' במועדיכם שהוקשו כל המועדות זה לזה. ויוה"כ אע"פ שהוא בכלל מועדים אין בו שמחה. דכתיב ועניתם את נפשותיכם. וכ"כ בגמ' מו"ך ט. אין שמחה בלא אכילה ושתיה וכן איתא במסכת סופרים פי"ט הל' ו'.

 

ולכאו' מנין יצא לו הרמב"ם שיש שמחה ביוה"כ וצ"ל דהרמב"ם כתב בפ"א משביתת העשור הל' ד' מצות עשה אחרת יש ביוה"כ והיא לשבות מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם. הרי מצות עינוי ביוה"כ לא מדין תענית אלא מדין שביתה לשבות מאכילה ושתיה ולכן כיון שיוה"כ לא יום תענית אלא יום של שביתה מאכילה ושתיה שפיר ס"ל לרמב"ם שיש מצות שמחה ביוה"כ. לפ"ז יצא נ"מ אם מותר לישא אשה בר"ה. דלהרמב"ם שסובר שיש מצות שמחה אסור לישא אשה ביוה"כ ולפי היראים מותר כיון דיום כיפור אין מצות שמחה והנה בגמ' חגיגה ח: מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך ומשמע דזה איסור דאורייתא. והקשה בטו"א חגיגה שם על הא דאמרה הגמ' בביצה לו: דכל שחייבים עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת. חייבים עליו ביו"ט וחשיב הני דרשות בשבת לא חולצין ולא מיבמין. והשתא למה לא מיבמין משום רשות תיפוק ליה דהוי דאורייתא דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך דאפי' בחול המועד אסור וכ"ש ביו"ט.

כדתנן במועד קטן ח: אין נושאין נשים במועד וכו' ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו וכ"ש ביו"ט ותרץ דהא דגזרינן על יבום ביו"ט משום שבות איירי ביו"ט של ר"ה שאין מצות שמחה ולכן גזרו משום שבות. א"נ י"ל דמצות שמחת יו"ט איתא רק בחג ולא בליל ראשון של חג. ולכן בליל החג האיסור משום שבות דדרשינן והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט האחרון של חג. או אינו אלא ליל יו"ט ראשון.

ותימה על דבריו דלפי הרמב"ם יש מצות שמחה גם בר"ה כמו שהוכחנו. ועוד קשה על הרב טו"א דבשאגת אריה ס' ק"ב הוכיח דיש מצות שמחה בר"ה. וכן גם על תירוץ שני שלו דרשות איירי על ליל יו"ט ראשון דאין חייבים בו בשמחה תינח לבעלי התוס' אבל לפי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות יו"ט הלכה י"ז שבעת ימי פסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים וכו' משמע שאין הבדל בין יום ללילה לענין שמחה ובין ביום בין בלילה יש מצות שמחת החג.

וא"כ מה תרץ דרשות איירי על ליל ראשון של חג. ויש לדון בדברי הגמ' בכתובות דף מז. שדנה הגמ' מנלן שאב זכאי במעשה ידיה והוכיחה הגמ' ממה שאב זכאי ממה שמוסרה לחופה דהרי מבטל לה ממעשה ידיה. ודחתה הגמ' דאיירי שמסרה לחופה ונותן לה שכר בטלה א"נ מסר לה בלילה א"נ מסר לה בשבתות וימים טובים והקשו התוס' בשבתות וימים טובים והקשו התוס' בשבתות וימים טובים הרי קימ"ל במוך ח: ושמחת בחגך ולא באשתך ודרשה זו דאורייתא. ותרצו התוס' דאיירי שעה לפני יו"ט דתוס' יו"ט כיו"ט לענין מלאכה ולכן היא לא עובדת ולא מבטלה ממלאכה א"נ מסרה לחופה בלי סעודה שאין בזה שמחה כולי האי לאסור ע"כ.

ורואים מתוס' אע"ג דתוס' יו"ט דאורייתא היינו לענין מלאכות ולא לענין שמחה. ולפ"ז מיושב הטורי אבן דאיירי  לענין תוס' יו"ט דאין שמחה ומעצם הדין מותר לשאת רק חכמים אסור משום שבות וכ"כ המג"א הל' חוה"מ ס' תקמו. ס"ק ד. אמנם לפי הרמב"ם דלית ליה תוס' שבות ויו"ט כמו שכתב מר"ן בס' רס"א וכ"מ הלכות שבת פ"ה קשה למה הגמ' אמרה לא מיבמין משום שבות תיפוק ליה משום ושמחת בחגך ולא באשתך.

ולפי תירוץ אחרון של תוס' דכל האיסור רק אם עושה סעודה אז יש האיסור ושמחת בחגך ולא באשתך אבל בלי סעודה מותר מדאורייתא וחכמים אסרו משום שבות. וכ"כ המרש"א בסוגי' כתובות דאיסור דאורייתא רק אם עושה סעודה בלי סעודה אסור מדרבנן וכ"כ המשנה ברורה בס' תקמו. במב' ובשער הציון ס"ק ב'.

 

ויש לחקור הא דאין נושאין נשים במועד מאיזה טעם האם מטעם ושמחת בחגך ולא באשתך או משום שאין מערבין שמחה בשמחה. או נאמר שזה גופא הטעם למה לא נושאים כיון דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך והטעם משום אין מערבין שמחה בשמחה. ונראה דכל דעת התוס' דכתבו כל שאין סעודה – אין החסרון הזה.

אמנם מפשטות דברי הרמב"ם משמע ששני הלכות הם. דכתב בפ"ז מהל' יו"ט הל' ט"ז. ואין נושאין נשים במועד ולא מיבמין כדי שלא תשכח שמחת החג בשמחת נישואין ולא בסעודת נישואין שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החגץ דהיינו הרמב"ם איירי בשני פעולות נפרדות לשאת אשה בחג אסור מדאורייתא שלא תשכח שמחת החג. ועוד איירי באופן שכבר נשא בערב החג ורוצה לעשות סעודה על זה כתב ולא סעודת נישואין שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג משמע ברישא אפי' בלי סעודה לא נושאין.

ולפ"ז תחזור הקושיא למה לא מיבמין משום שבות – תיפוק ליה דאסור מהתורה. ויש לישב את הרמב"ם על פי שיטתו דכתב פ"א מהל' חגיגה הל' א' והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ונשים חייבות במצוה זו. והראב"ד תמה לא בקרבן אלא שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמחה. וכתב הכ"מ שגם הרמב"ם סובר כן שאין חיוב שמחה על האשה אלא כמו שכתב התוס' אשה בעלה משמחה – ובשאגת אריה ס' ס"ו האריך לדון בזה אי אשה חייבת בשמחת יו"ט. והביא דברי הגמ' בר"ה ו. אם אשה עוברת בבל תאחר ודחה אביי אשה בעלה משמחה. והעלה ע"פ הגמ' פסחים עא. והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון של חג – ומה ראית לרבות ליל אחרון ולא ליל ראשון מרבה אני ליל אחרון שלפניו יש שמחה ולא מרבה ליל ראשון שלפניו אין שמחה. ולפ"ז לפי השאגת אריה ניחא דיכול לישא אשה בערב החג ולעשות סעודה בלילה ורק חכמים אסרו משום שבות – לא כן לפי הרמב"ם – ואם נאמר דהרמב"ם ס"ל כדעת הכ"מ שרמב"ם וראב"ד לא חולקים וס"ל דאין מצות השמחה על האשה. נמצא דהאיסור דרבנן לשאת נשים באופן דהיבם קטן. דקונה אותה מהתורה כדאיתא בקידושין יט. שקנאה. ולכן מצד איסור דאורייתא אין כאן דעל היבם אין איסור וכן היבמה דלא מצווה כדעת הראב"ד והרמב"ם לפי הכ"מ. ולכן האיסור הוא אך ורק  מדרבנן משום שבות ודו"ק. ועי' בחינוך מצוה תפ"ח ומנ"ח שם.

ומ"מ מצאנו מחלוקת בין התוס' ורמב"ם אם יש מצות שמחה מדאורייתא בזה"ז והנה במחלוקת כתב מר"ן בסעיף א' ליל שמיני אומר בתפילה ותתן לנו את יום שמיני חג עצרת. וכתב הרמ"א ואנו נוהגים שאין אומרים חג בשמיני עצרת דלא מצאנו בשום מקום שנקרא חג. ותמה הגר"א על הרמ"א דהרי בגמ' סוכה מח. אמרינן יו"ט אחרון של חג ובסוף תענית שמונת ימי החג. ובברכי יוסף שם האריך להוכיח ולהעמיד דעת מר"ן לומר שמיני חג העצרת הזה.

ויש לפשוט הספק אם שמיני עצרת חג בפני עצמו או נגרר לחג הסוכות דהר"ן בנדרים מט. הביא ירושלמי במי שנדר שלא לשתות יין. עד סוף החג, האם שמיני עצרת בכלל הנדר. רבי יוחנן סובר בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. רבי יאשיה ס"ל הלכו בנדרים אחר לשון תורה ולכן באמר קונם יין שאיני טועם בחג. על דעתיה פר"י אסור ביו"ט האחרון של חג. על דעתיה ברבי יאשי' מותר. הרי מוכח דבלשון תורה דשמיני עצרת חג בפני עצמו.

וכתב הרמב"ן בסוכה בסוף חידושיו למסכת והוי יודע דאע"ג דאמרינן בשמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו מכל מקום לענין נדרי ביטוי בכלל חג הוא. וראי' מירושלמי קונם יין שאינו טועם בחג אסור אף ביו"ט אחרון ומפרש טעמא דהלכו אסור לשון בני אדם. אבל לשון תורה יו"ט אחרון אינו בכלל חג סוכות וזה כוונת הרמ"א שכלשון תורה לא מצאנו שנקרא חג.

אמנם הט"ז ס"ק א' כתב להוכיח דבלשון תורה שמיני עצרת נקרא בכלל חג הסוכות דבמסכת סוטה מא. בפרשת הקהל. אמרה הגמ. ואי כתב מועד הו"א מריש שתא כתב רחמנא בחג הסוכות. ואי כתב רחמנא בחג הסוכות הו"א אפי' יו"ט אחרון. קמ"ל בבא כל ישראל מאדחלתא דמועד. הרי דאי לא כתבה תורה בבא כל ישראל היינו מעמידים על יו"ט אחרון שהוא שמיני עצרת שקרוי חג הסוכות. וזה כוונת הרמ"א שלא מצאנו שנקרא חג בפני עצמו.

והאריך להוכיח ששמיני עצרת נקרא חג. ושייך לחג הסוכות. ובכל מקום קורא לו יו"ט אחרון של חג. ומצאנו שחלוק הוא מחג הסוכות בפזר-קש"ב ואע"ג שאין יושבים בסוכה זה דוגמה לחג הפסח שאוכלים מצה בלילה ראשונה ונקרא חג המצות. אלא נגרר אחר לילה ראשונה והכא נמי בח' ימי חג הסוכות הכל נגרר אחר לילה ראשונה.

ודעת הרמב"ם ששמיני עצרת הוא חג. בפני עצמו. כדעה המחבר. ולכאו' יש לתמוה על אותם הסוברים כדעת הרמ"א דשמיני עצרת עצרת לא נקרא חג הרי הגמ' פזר קשה. ויש שדחו. שנכון לענין קרבן וזמן. ולא לענין חג. ונראה להסביר דמי קובע שם החג. האם הקרבן. או השמחה דדעת התוס' בר"ה שקרבנות שמיני עצרת הם תשלומים דראשון.  הרי דבשמיני עצרת אין קרבן שלמים. ולכן לא שייך לקראתו חג. דחג זה תלוי בקרבן חגיגה וזה לשיטת תוס' במסכת מועד קטן דף י"ד. משא"כ לרמב"ם דס"ל דשמחה בזמן הזה שייך בבשר לכן שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו. ולכן כתב הרמב"ם בהלכות תפילה בסדר התפילות בשמיני עצרת אומר את יום חג שמיני חג עצרת הזה. וזה דלא כהט"ז דכתב לומר שמיני עצרת חג הזה. דהיינו נמשך אחר סוכות.

ולכאורה יש לדקדק בדברי הרמב"ם דכתב בפ' כט מהלכות בשבת בנוסח הקידוש לא הזכיר את יום שמיני חג עצרת אלא בפסח חרותנו זמן מתן תורתנו זמן שמחתנו. ובפרט לדעת הסוברים ברמב"ם דקידוש יו"ט דאו'. היה לו להזכיר בקידוש של שמיני עצרת. לומר את יום שמיני חג עצרת הזה.

ויש לעיין בדברי הגמ' סוכה מח. שאמרה ששמיני עצרת הוא חג בפני עצמו לענין פזר קשה. וכתב רש"י רגל בפני עצמו שלא יושבים בסוכה. וע' תוס' שם ור"ה צ"ב. וכתב הרמב"ן דמה שאמרו רגל בפני עצמו היינו לענין חובת החג. ראי' וחגיגה ושמחה. והכוונה כיון שהמשנה אמרה הכל חייבים בראיה ואמרה הגמ' כולם תשלומין דראשון שאם היה חגר ונפתח בתוך ז' ימי החג פטור מקרבן כיוון דבראשון היה פטור אבל בשמיני עצרת חייב מדין חג בפני עצמו דאינו תשלומין של סוכות.

 

אבל הרמב"ם לא משמע כן דכתב פ"א מהלכות חגיגה הל' ז' מי שלא חגג ביו"ט א' של חג הסוכות חוגג כל הרגל. ואף יום שמיני תשלום דראשון. ולפי הרמב"ם יצא מי שהיה חגר ביום א' ונפתח בתוך החג שלא מקריב בשמיני כיון שהכל תשלומי דראשון הוא.

והוסיף הרמב"ן בסוכה וכתב כיון ששמיני עצרת רגל ספני עצמו אפשר עוד שיהיה רגל לענין בל מאחר ע"ש. דהיינו אם נדר אחרי פסח לפני שבועות יעבור ג' רגלים שהם שבועות - סוכות ושמיני עצרת זה נחשב עברו עליו ג' רגלים ועובר בבל תאחר.

אמנם הרמב"ם פ"ד ממעשה הקרבנות הלכה י"ג כתב דאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ודייק האור שמח. אפי' שמיני עצרת וכ"כ בדברי יחזקאל ס' י"ג אות י"ט. דהיינו שמיני עצרת בכלל סוכות והוי חג אחד ובנידון הרמב"ן עד שיעבר פסח - אז יעבור בבל תארח. משמע מהרמב"ם ששמיני עצרת בכלל סוכות. ולמה בתפילה כתב שאומר את יום שמיני חג עצרת.

ויש לישב לפי הרמב"ם שיש שני הלכות בשמיני עצרת. אחד דהוא רגל בפני עצמו לענין תפילה ולענין קורבן הוא תשלומין של חג ראשון. ולכן לענין בל תאחר אינו עובר עד שיעבור חג הסוכות וכשמדברים על חג הסוכות הכוונה כל החג כולל שמיני עצרת כיון שהוא תשלומין. והמקור של הרמב"ם הוא גמ' סוטה מא. לענין פרשת הקהל דאי לא כתב בבא כל ישראל הייתי אומר יום אחרון של חג דהוא שמיני עצרת הרי דשמיני עצרת הוא קשור לחג הסוכות.

אבל הרמב"ן שכתב דאם עבר שמיני עצרת עובר בבל תאחר כיון דהוא רגל בפני עצמו מקורו מהירושלמי דרך בלשון בני אדם שמיני עצרת הוא חג סוכות אבל בלשון תורה שמיני עצרת אינו קשור לחג הסוכות. ולכן מהתורה כשעקרו שבעת ימי החג עובר בבל תאחר.

לפ"ז מיושב הרמב"ם דבהלכות תפילה הביא שאומרים ותתן לנו את יום שמיני חג עצרת. משא"כ לגבי קידוש לא הזכיר שמיני עצרת. כיון ששמיני עצרת היא תשלומין של סוכות. לכן לענין תפילה. אומר את יום חג שמיני עצרת. וזה להוראות שהוא חג בפני עצמו בניגוד למה שכתב הט"ז דאומר שמיני עצרת חג הזה. דחג אח"כ לרמז שהוא נגרר אחרי סוכות.

והנה הברכי' כתב דאם טעה והתפלל של סוכות בליל שמיני עצרת. כתב הבית יהודה עייאש בסי' ד' יצא והוא נחלק עליו וסל דלא יצא. ונראה להסביר המחלוקת דלדעת הרמב"ן דס"ל דהוא חג בפני עצמו פשוט שלא יצא. ולהרמב"ם דס"ל דשמיני עצרת הוא תשלומין של חג הסוכות יצא דאם שינה ואמר חג הסוכות יצא.

ובשואל ומשיב מהדורא שיתאה ס' רב. הביא דברי הרב גור אריה יהודה ס' ט"ו באם טעה בשמיני עצרת והזכיר חג הסוכות וחתם מקדש ישראל והזמנים דהשואל חשב לומר שיצא ידי חובה והביא ראי' ממג"א ס' תפ"ז ס"ק ב' דאף דלא הזכיר בשל יו"ט באמצע כיון שחתם מקדש ישראל והזמנים יצא. והמחבר הרב גור אריה יהודה דחה דבריו והעלה דלא יצא ע"ש וכתב הרב שואל ומשיב שהדין עם המחבר דכשהזכיר של יום אחר באמצע גרע טפי והטעם כיון שהוא חושב שהוא יום שביעי ובמציאות הוא יום שמיני ודמי למה שאמרו בזבחים בת מינה מחריב בה ע"ש.

והנה לפי הרב שואל  ומשיב וגור אריה כל הטעם כיון דשביעי ושמיני הם ימים נפרדים ולכן הוי טעות וטעמא כדעת הרמב"ן דהוא רגל בפני עצמו משא"כ לדעת הרמב"ם דשמיני עצרת הוא תשלומין דראשון שפיר יצא ודו"ק. וכ"כ באשל אברהם חנינא ס' תרס"ח דאינו חוזר כיון דשמיני תשלומין דראשון והעלה דאם טעה בשמחת תורה חוזר. והטעם דבשמיני תשלומין דראשון וגם יושבין בסוכה.

ויש לדקדק במה שכתב הרמב"ם פר"ט משבת הל' כ"ג בליל יו"ט וביוה"כ אומרים שהחיינו ובשביעי של פסח לא אומרים שאינו רגל בפני עצמו וכבר ברך על הזמן בתחילת הפסח. וכתב ה"ה ופירושו דבשמיני של סוכות מברך זמן לפי שהוא רגל בפני עצמו כדאיבא בסוכה פ' לולב וערבה מז.

ולכאורה למה לא ציין מפורש שמיני עצרת. אלא לפי מה שאמרנו לעיל ניחא דשמיני עצרת נגרר אחרי סוכות. וגם רגל בפני עצמו ואם היה כותב הרמב"ם דשמיני עצרת אומר שהחיינו היינו לומדים שהוא חג נפרד ועובר על בל תאחר כדעת הרמב"ן. ואם חתם את יום חג הסוכות היה חוזר. לכן הרמב"ם הבליע את זה דמשמע שכן אומר שהחיינו מדין רגל. אבל הוא קשור שם חג הסוכות.

והא דשמיני עצרת חג בפני עצמו פי' רש"י שאין יושבים בסוכה. ורמב"ן תמה עליו דשמיני עצרת חג בפני עצמו. דבכולם כתוב וביום ובשמיני עצרת כתוב ביום ללמדם שהוא רגל בפני עצמו. ולא מחמת ישיבת סוכה. אלא כן מוכח בתורה.

והט"ז בס' תרס"ח דן במי שקבל תוס' יו"ט בשמיני עצרת שדעת המרש"ל שלא יאכל עד הלילה דאם יאכל ביום יצטרך סוכה ויקדוש שמיני עצרת והוי תרתי דסתרי. אמנם הט"ז נחלק וכתב כיון דתוס' יו"ט דאורייתא. הרי תוס' יו"ט הופכת שביעי לשמיני.

ולפ"ז רש"י דפי' ששמיני עצרת חג בפני עצמו שלא יושבין בסוכה ולכן כשקבל תוס' יו"ט כבר לא יושב בסוכה ולא מטעמו של הט"ז אלא קדושת שמיני פוטרת מהסוכה אפי' הוא יום דמצות ישיבת סוכה היא מדין החג. ולכן כל שקבל עליו תוס' שמיני עצרת לא נקרא חג סוכות ולכן לא יושב בסוכה.

והרמב"ם דלא הזכיר שמיני עצרת חג בפני עצמו ס"ל כדעת רש"י דלא יושב בסוכה בשמיני עצרת ואפי' קבל עליו תוס' מבעוד יום בכלל אפי' מדרבנן ולכן לא הזכיר חג בפני עצמו. לענין תוס' ולענין ישיבה בשמיני שאסור הרי כתב הרמב"ם פ"ו מסוכה הלכה ה' שמצות סוכה היא רב בשבעת ימים ומימלא מתמעט שמיני עצרת ע"ש ויש לדון טעה בתפילה או בקידוש ואמר את יום חג הסוכות הזה במקום לומר את יום שמיני חג עצרת הזה.

דדעת הרב בית יהודה עיאש בסי' ד' דיצא והביאו השערי תשובה וברכי' נחלק עליו. אמנם יש לדקדק ממה שכתב הירושלמי שהביאו הר"ן בנדרים מט. ירושלמי אמר רבי יוחנן בנדרים הלכו אחרי לשון בני אדם. רבי יאשיה אמר בנדרים הלכו אחר לשון תורה. מה נפיק ביניהו קונם יין שאני טועם בחג לרבי יונן אסור. דבלשון בני אדם חג כולל יו"ט אחרון - ולרבי יאשיה בלשון תורה שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו. ובשו"ע יו"ד ס' רכ' סעיף מר"ן דאם אמר קונם יין שאני טועם בחג אסור בחג האחרון. דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. והנה כל המחלוקת אם שמיני עצרת נכלל בכלל חג או חג בפני עצמו היינו באומר חג סתם בזה יש מחלוקת אי עד סוכות או גם שמיני עצרת. אבל באומר בפירוש קונם יין שאינו טועם עד חג הסוכות. - לכו"ע שמיני עצרת לא בכלל וכ"כ המאירי. לפ"ז אם במקום שמיני עצרת אמר חג הסוכות לא יצא.

והט"ז הוכיח דשמיני עצרת נכלל בחג הסוכות דבגמ. סוטה מא. גבי פרשת הקהל דכתיב במועד שבת השמיטה בחג הסוכות. אמרינן דאי כתב רחמנא במועד הו"א מריש שתא כתב רחמנא  בחג הסוכות. ואי כתב רחמנא בחג הסוכות הו"א אפי' ביו"ט אחרון. כתב רחמנא בבא כל ישראל מאתחלתא דמועד ע"כ. אלמא דחג הסוכות כולל יו"ט אחרון. דהיינו שמיני עצרת ע"ש. והרש"ש במקום תמהכיון דשמיני עצרת הוא חג בפני עצמו לענין פזר קשב איך ס"ד לומר דיום אחרון של חג הסוכות הוא שמיני עצרת. ושמיני עצרת בכלל סוכות הרי התורה הפרידה ביניהם.

והרב בית יהודה עייאש ח"א ס' ד' הוכיח שאם אמר במקום שמיני חג עצרת אמר חג הסכות יצא כיון שהחתימה היתה בסדר ממה שכתב הרמ"א בס' רס"ח סעיף ד' שאם אמר במוסף ונעשה קורבנות חובותינו בתמידי. יום יצא וכו' הרי אע"פ שלא הזכיר קדושת היום יצא. וכיון דקימ"ל בשו"ע ס' ק"ח דהטועה והזכיר מאורע שאר ימים שלא בזמנו לא הוי הפסק - הכא נמי דכוותה אע"ג דהכא לוקה בתרתי חצא שלא הזכיר שם החג. וב' ששינה להזכיר שם חג אחר מ"מ כיון שהחסרון לא מעכב הו"ה גם  השינוי לא מעכב. עיין שם והרב חיד"א בברכי יוסף ס' תפ"ז ס"ק א'. כתב לדחות  דברי הבית יהודה ממה שכתב הראש ונפסק בהג' ס' רס"ח סעיף ד' שאם אמר במוסף ונעשה לפניך קורבנות חובותינו בתמידי יום יצא. אע"פ שלא הזכיר קדושת היום דשאני התם דבתפילת שחרית הזכיר שם חג פלוני וכן שבת ולכן אם לא הזכיר במוסף יצא משא"כ בטועה בתפילת ערבית של ליל שמיני ע"ש.

 

וכן מה שהוכיח הרב בית יהודה עייאש ממה שכתב מר"ן בס' ק"ח או"ח סעיף י"ב הטועה ומזכיר מאורע שאם ימים בתפילה שלא בזמנה לא הוי הפסק. וכיון שחסרונו לא מעכב גם שינוי לא מעכב. והנה על הלכה זו נחלקו הכנה"ג ופר"ח ויד אהרן והגר"א וס"ל דכל שהזכיר מאורע שאר הימים הוי כמו הפסיק בדיבור. ולא גרע ממה שפסק מרן בס' ק"ד סעיף ו' שצריך לחזור לתחילת ברכה י"ג ראשונות ואחרונות חוזר לתחילת הג'. וכתבו האחרונים דאיירי שהזכיר זכרינו לחיים ובספר חיים בשאר ימות השנה או שאמר יעלה ויבא שלא בזמנו. שהוא שקר מוחלט בזה איירי אמרינן שדינו כשח באמצע התפלה אבל כשלא אמר שקר אלא אמר זכרנו לחיים בלי כתבנו. או אומר הבדלה בחונן הדעת שמזכיר מה שחננו ד' לב להבין ולהבדיל לא הוי הפסק. וכ"כ הט"ז לחד סברא.

 

וכתב החיי אדם דאם שח בדיעבד או הזכיר דבר שלא מעין המאורע אם לא חזר לתחילת הברכה וסיים תפילתו אינו חוזר. ע"ש אמנם שיורי כנה"ג ויד אהרן העלו דמה שכתב מרן לא חוזר היינו בתפילת תשלומין. וכ"כ בברכי יוסף ס' ק"מ דמר"ן אירי בתפלת תשלומין. וע' בזרע אמת ח"א ס' פו. אמנם הרב חיד"א בספרו יוסף אומץ ס' ח' שכתב דהלראש וט"ז ומג"א ס"ל כדעת מר"ן בס' ק"ח ואיירי אפי' בעיקר התפילה ולא בתפלת תשלומים. ולכאורה היה מקום להביא ראיה ממה שכתב המג"א בס' תפ"ז ס"ק ב' על מה שכתב מרן שאם חתם ביו"ט מקדש השבת וחזר תוך כדי דיבור ותקן מקדש השבת וישראל והזמנים יצא. וכתב המג"א ס"ק ב' הא דכתב מר"ן דאם חתם בשל שבת לא יצא היינו שלא הזכיר של יו"ט באמצע אבל הזכיר יו"ט באמצע יצא דהא פסק בס' רס"ח אפי' התפלל שלחול יצא כל שהזכיר שבת וכ"ש כאן שחתם מקדש השבת דהא יו"ט אקרי שבת. וכו' ואם חתם מקדש ישראל והזמנים אע"פ שלא הזכיר יו"ט יצא. ולפי זה גם דינו של מהר"י עייאש יצא כיון דחתימה מקדש ישראל והזמנים יצא דלא גרע מאם לא הזכירה.

אמנם זה אינו דכיון שהזכיר סוכות הרי גם חתימתו היא על סוכות. וע' מחצית השקל דהאריך להביא דברי הא"ר דפליג על הרב מג"א דסותר עצמו. ולכן גרע מאם לא הזכיר וכ"כ רע"א.

 

וכתב בשדי חמד דאם לא הזכיר שם החג אלא אמר את יו"ט מקרא קודש וחתם כדינו בזה כו"ע יודו דיצא וכ"כ בס' ויקרא אברהם. שבנידון זה גם הברכי יוסף יודה ותמה השדי חמד עליו דנעלם ממנו דברי הברכי יוסף בס' תפ"ז עצמו שדחה דברי הבית יהודה וס"ל למר"ן חחידא גם במקרה זה לא יצא.

 

ולענין אם אמר בשמיני עצרת חג הסוכות כתבו האחרונים דהלכה כדעת הברכ"י דחוזר דלא כדעת הבית יהודה וכ"כ בבית השואבה בדינים השייכים לתפילת ערבית אות ח'. וזכור לאברהם  וס' החיים ומהרש"ם בהג' לאו"ח ס' ת"צ ס"ק ח'.

 

והרב בן איש חי כתב בפ' וזאת הברכה שאם הזכיר בחג שמיני עצרת חג הסוכות בטעות בחושבו שכן האמת זה חג הסוכות לא יצא. אבל אם ידע שהחג הוא שמיני עצרת אלא שטעה יצא. וגם על זה יש חולקים כיון שמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות וכ"כ בבר"י ס' תרס"ח דלא יצא.

 

וכ"כ באגרות משה או"ח ח"ג ס' צ"ז באחד שטעה בשמיני עצרת והזכיר חג הסוכות הביא דברי השערי תשובה. בס' תרס"ח והחיי אדם דאם כבר עקר רגליו אינו חוזר וחלקו עליו. דהא מיד כשסיים מקדש ישראל והזמנים הרי דינו כמו עקר רגליו - והביא דברי ערוך השולחן שהוכיח מט"ז יו"ד ר"כ ס"ק ט"ו דשמיני עצרת נקרא חג הסוכות . מגמ' סוטה מא. ותמה עליו למה הלך להביא ראיה ממרחק הרי הט"ז כאן הוכיח כן מגמ' סוטה מא. והעלה דחוזר. אמנם בש"מ ציץ אליעזר חלק י' ס' כ"ח כתב דאם הזכיר חג סוכות בשמיני עצרת לא חוזר מטעם ס"ס. חצא כיון דאפי' הזכיר שם אחר של חג יש מחלוקת אם חוזר או לא. ואפי' ת"ל שלא יצא. מ"מ יש ספק אי סוכות כולל שמיני עצרת. דגמ'  סוטה מא. משמע דסוכות כולל שמיני עצרת כמו שהוכיח הט"ז והרב ברכי יוסף לעצמו. דשמיני עצרת נכלל בתוך חג הסוכות.

 

ורק כתב כיון דכשהזכיר חג הסוכות על החג עצמו אבל אם יודע שהיום שמיני עצרת ואומר חג הסוכות -יצא- וכ"כ בן איש חי פרשת וזאת הברכה אות יא. ודעת תורה למהרש"ם הביא המחלוקת ולא הכריע. ומ"מ כתב הציץ אליעזר דלא חוזר מכח ס"ס הנ"ל.

 

וסיים דגם המרש"ק חזר בו ממה שכתב בפ' החיים שם ובשנות חיים ס' ק"מ דהרי בהג' חכמת שלמה על אוח' פסק אחרת וכתב דהיות והתורה לא מזכירה שמיני עצרת ע"כ שהוא בכלל חג הסוכות וכ"כ בערוך השולחן שאינו חוזר.

 

 

 

עוד מאמרים

ערבי פסחים

  ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. והאי סמוך למנחה פ' רש"י קודם למנחה מעט. ורשב"ם פירש חצי שעה

דילוג לתוכן