הרב שלמה שלוש

הרב שלמה שלוש

התשובה אם היא מצווה חיובית

בס"ד

התשובה אם היא מצווה חיובית

 

 

כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות תשובה הל' א'. כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני ה' ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו והתוודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מצוות עשה. אבל הרמב"ן חולק וס"ל דיש מצוות עשה לחזור בתשובה שלומד את זה מפסוק כי המצווה הזאת מכוונת למצוות התשובה אבל הרמב"ם לומד שמדובר בתורה וכן דרשו האברבנאל והספורנו דהפסוק מדבר על התורה כיוון שהרמב"ם סובר שעצם התשובה אינה מצוות עשה אלא כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות ונמצא שוידוי הוא מצוות עשה ולא התשובה.

ויש לדקדק בדברי הרמב"ם שהרי מצוות וידוי זה לומר מפסוק והתוודו את חטאתם אשר עשו זה בפרשת נשא ושם איירי וידוי עם קרבן ואיך הרמב"ם לומד משם שמצוות וידוי כללית אלא שבספרי למד מכאן וידוי בכל מקום ובכל זמן שנאמר והתודה אשר חטא עליה על החטאת וכו' מנין אתה מרבה כל שאר מצוות ת"ל דבר אל בני ישראל והתוודו ומנין אף בכריתות ומיתת בי"ד יכול בזמן שהם מביאין קורבן הם מתוודים ובזמן שאין מביאין קורבן לא מתוודים ת"ל דבר אל בני ישראל והתוודו. וכ"כ החינוך במצווה שס"ד שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן ע"כ וכן משמעות הפסוקים דמצוות תשובה נוהגת גם בחו"ל דכתיב בפרשת ניצבים והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך וכו' ושבת עד ה' אלוקיך ושב ה' אלוקיך את שבותך הרי דאיירי בחו"ל וחידש המנ"ח מצווה שס"ד דברים נפלאים בדברי הרמב"ם שאין התשובה מצווה חיובית כלל לא התשובה ולא הוידוי אפילו לא כמצוות ציצית שהתורה חייבה בגד של ארבע כנפות הן אמת שהתורה לא חייבה לקנות בגד של ד' כנפות ולהטיל בו ציציות אלא אם יש לך בגד של ארבע כנפות הטיל בו ציצית ואילו בתשובה אין חיוב מצד עצמו הא למה דומה למצוות גירושין שהתורה ציותה כשאדם מחליט לגרש את אשתו יגרשנה בגט אבל אין חיוב לקיים מצווה זו כן נמי מצוות תשובה לפי הרמב"ם שכל אדם שירצה שעוונו יכופר יעשה תשובה וזה כשעושה תשובה כהלכה כפי שהרמב"ם מגדיר כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הקל ברוך הוא וכו'. והתוודו את חטאתם אשר עשו זהו וידוי דברים וידוי זה מצוות עשה כיצד מתוודה אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. זהו עיקרו של וידוי וכו' ועוד דייק המנחת חינוך ממה שכתוב ושבת עד ה' אלוקיך כי קל רחום ה' אלוקיך משמע דתשובה בלב מועילה שכל שמתחרט בלב שלם ה' מקבל תשובתו רק מצוות עשה של וידוי לא קיים דבעינן וידוי בפה היינו לקיום מצוות עשה אבל לעינן כפרה על העבירה שעבר קיים בלב וגם חייבי כריתות ומיתות בי"ד וחייבי מלקות דאין מתכפרין בלא תשובה ובתשובה מתכפרין בכל חלקי כפרה דהיינו תשובה בלב מתקבלת ומכפרת בכל עבירה רק יש עוד דין לקיים מצוות עשה להתוודות.

ויש להוכיח לשיטת הרמב"ם דיש שתי הלכות אחת מה שאדם מהרהר בליבו לשוב או להתחרט על מעשיו, זה נקרא תשובה ויש מצוות עשה של תשובה דהיא חרטה עזיבת החטא וקבלה על העתיד דזה מצוות עשה של וידוי לפי הרמב"ם אבל כל שהרהר בלבו הרי זה נחשב לתשובה אבל לא קיים מצוות עשה דחסר לו הוידוי שהוא מצוות עשה של תשובה והדברים מבוארים במסכת קידושין מ"ט: הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. וכן פסק הרמב"ם בפ"ח הלכה ה' מהלכות אישות ודנו האחרונים אם א"ל הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור כתב בחסדי דוד על התוספתא יומא דצדיק איקרי צדיק גמור לא נחשב דצדיק גמור פירוש עד שיתכפר לו כגון עבר על לא תעשה דתשובה תולה ויום הכיפורים מכפר לכן לא מקודשת ובקול אליהו ס' ב' תמה עליו דא"כ אם עבר על כריתות ומיתות בי"ד אע"פ שאמר לה ע"מ שאני צדיק גמור אינה מקודשת כל זמן שלא באו עליו יסורין וע"ז כתב דבלשון בני אדם צדיק גמור לא איקרי אלא זה שלא חטא מימיו. אבל גמרא דידן איירי בבעל תשובה דמהני תשובתו אפילו בלב. ודחה ממה שאמרה הגמרא פסחים ח'. דהאומר סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני הרי זה צדיק גמור דלאו דווקא צדיק גמור אלא צדיק שעשה מצוה זו הכא נמי כשאמר לה ע"מ שאני צדיק גמור שנכנס בגדר צדיק גמור אע"ג שלא נתכפר ומ"מ מקודשת מספק כיוון דכל החשש שמא הרהר בתשובה ומ"מ כשברור לנו שהרהר בתשובה מקודשת ודאי וכ"כ בבגדי שש ולומדים מגזלן שאמר ע"מ שאני צדיק גמור אע"פ שהגזילה תחת ידו אפילו הכי חיישינן לקידושין וכ"כ בבאר היטב ס"ק מ'. והטעם דמשעה שחשב בדעתו להחזיר הגזלה נקרא צדיק ומידי ספק לא נפקא וכ"כ בחלקת מחוקק ס"ק מ"ד. ע"ש וכן אמת שמרן בב"י שם הביא בשם מהר"ם בנתיב כ"ב חד. די"מ דאם הרע לבריות כגון גזלן וכיוצא בו אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזלה ואינה מקודשת כלל וי"מ דכיון שהרהר להשיב הגזלה הרי הוא צדיק גמור והביאו הב"ש בס"ק נ"ה.

וכתב המנ"ח שם דצדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל דיש עבירות חמורות דאין מכפר בתשובה כמבואר לקמן ומ"מ כיוון שמתחרט הוי צדיק ע"ש. וכן מבואר בסנהדרין פ"ה. וכן מוכח מלשון הגמרא אפילו רשע גמור ה"ז מקודשת. ומ"מ מקודשת מספק וכן משמע לשון הרמב"ם דכתב מקודשת מספק וכתב ה"ה דבגמרא משמע כן שמא הרהר תשובה וכ"כ הראש והריטב"א והא דאמרינן בגמרא חיישינן שמא עשה תשובה כתב הראם במים עמוקים ס' ל"א דהוא חומרא דרבנן כיוון שיש כאן חזקת רשע רק באשת איש וכ"כ בשו"ת מהרי"ו ס' קס"ד וכ"כ הראש בתשובותיו כלל י"ז ס' א' אמנם ממה שכתב ביד דוד פסקי הלכות דף קצ"ט א'. שדין ברשעים שנאמר עליהם מורידין ולא מעלין אלמא לא חיישינן שמא עשו תשובה אחרת למה מורידין אותם ולפ"ז אם קדשו ע"מ שאני צדיק אין חוששין שמא הרהר תשובה וכתב דיש לחלק כיוון דאמרו תנאי זה ע"מ שאני צדיק יש הוכחה שרוצים לעשות תשובה משמע שהספק הוא אם קידושין תפסו מדאוריתא מספק אבל בסתם רשעים כיוון דלא התנו לא חיישינן.

וכן משמע מהתקנה בקונטרס אחרון ס' ל"ח הקשה אמאי ניחוש שמא הרהרו תשובה הא לעיל בסעיף כ"ד ע"מ שאני עשיר ונמצא עני לא חוששים שמא יש לו מטמון והטעם כיוון שהוא מוחזק לעני וא"כ למה כאן חוששין לקידושין נגד חזקת רשע וחיישינן שמא עשה תשובה ותירץ כיון דבידו לעשות תשובה כמו שכתב הר"ן בשם הרשב"א בנדרים ס"ה: בד"ה תנא תולה נדרו דכיון דרגילות לעשות תשובה איתרע לה חזקת רשע ולכן חיישינן והוי ספק מקודשת.

ועוד הקשו למה במקדש אשה חיישינן שמא הרהר בליבו לחזור בתשובה ואילו מקדש בעדים פסולים אמרינן דמקדש בפסולי עדים דאוריתא אינה מקודשת ולמה לא חיישינן שמא הרהרו תשובה וכתב מהר"ם פדואה ס' ל"ז. דהטעם למה כאן חיישינן כיוון דאמר כן בשעת קידושין ורוצה הוא בקידושין לכן חיישינן וכ"כ בשו"ת בנימין זאב ס' ק' משמע דחיישינן מדאוריתא בפרט למה שכתב הזקן אהרון ס' ב' דהוי קדושי ודאי ואם בא אחר וקדשה לא תפסי קידושין ובעדות יעקב ס' י"ח תמה עליו דבגמרא ומכל הפוסקים משמע דחוששין לקידושין הרי משמע דמקודשת מספק מדאוריתא דלא כדעת הראם מ"מ רואים שע"י הרהור תשובה הוי צדיק גמור. וכ"כ בקרית ספר דמשעה שהרהר תשובה בלבו נקרא צדיק גמור אלא לא קיים מצוות תשובה כיוון דחסר וידוי שהוא גמר התשובה וכן מוכח מרש"י ביומא פ"ה חטאת ואשם ודאי מכפרין וכתב רש"י שם מכפרין דמסתמא עשה תשובה דאם לא מתחרט לא היה מביא קרבן ע"כ הרי מוכח שכל מביא קורבן חזקה שהתחרט.

אך ברמב"ם פ"א מהלכות תשובה הלכה א' כתב דהכפרה תלויה בוידוי וזה לשונו כל מצווה וכו' כשיעשה תשובה חייב להתוודות וכו' וידוי זה מצוות עשה הוא וכל בעלי חטאים ואשמות וכו' אין מכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים וכן כתב עוד כל חייבי מיתות בי"ד ומחייבי מלקות אין מכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו וכו' וכן כתב בפ"ב הלכה ב' ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד וכו' וכן יתנחם על העבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא יחטא לעולם. וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינים אלו שגמר בליבו ומשמע מהרמב"ם שוידוי זה התשובה ובלי וידוי אין התשובה מועילה וקשה נהי דיש מצוות וידוי ואם לא התוודה ביטל מצוות עשה מ"מ למה יעכב הכפרה ע"כ צ"ל דאפילו שאינו מתכפר בלי וידוי מ"מ על עצם החרטה נהיה לצדיק גמור כפי שאמרה הגמרא בקידושין מ"ט: ע"כ צריך לחלק ע"י חרטה נהיה צדיק גמור אבל חייב עונש על מעשיו אבל ע"י וידוי ותשובה מתכפר העוון וכ"כ באור זרוע ס' קי"ב וז"ל אחד חייבי ועשה ואחד חייבי כריתות ומיתת בי"ד בין שהזיד בין בשוגג מיד כשהרהר בתשובה נהיה לצדיק גמור וכו' אלא שצריך לצער את עצמו וגופו שיתכפר לו מה שעושה וראיה מקדושין מ"ט: על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה.

ויש לדקדק במה שכתב המנ"ח בדברי הרמב"ם דאין מצוות עשה של תשובה אלא מצוות תשובה שווה לגירושי אשה דמי שרוצה לגרש את אשתו יגרשה בגט והדברים צ"ע חדא דהרמב"ם בריש הלכות תשובה כתב בפירוש מצוות עשה אחת שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה וכן כתב בספר המצוות מצווה ע"ג. שיש חיוב להתוודות על החטאים והעוונות וכו' וכ"כ בקרית ספר התשובה וידוי מצווה אחת הן שאין וידוי בלי תשובה וכו' ולפ"ז יש לתמוה על הרב מנ"ח שכתב דמלשון הרמב"ם דייק שמצוות תשובה הוא כשירצה ומ"מ נראה שהרמב"ם חולק על הקרית ספר שכתב תשובה ווידוי מצווה אחת הן אבל הרמב"ם ס"ל דתשובה ווידוי שתי מצוות הן דהרי כתב בפ"א מהלכות תשובה הלכה א'. כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות וכו' וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהם על שגגתם או על זדונם אינו מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים הרי דכתב שאין מתכפר להן עד שיעשו תשובה ויתוודו ואין לומר שהוידוי הוא תנאי בחזרה בתשובה שאם לא התוודה בשפתיו עניינים אלו אלא שגמר בליבו ה"ז כלא עשה תשובה דדברים שבלב אינם דברים אלא גם בהרהר בלבו הוי תשובה דהוא צדיק גמור אלא הוידוי זה דין בכפרה על העבירות שעבר שאינו מתכפר עד שיתוודה בפיו הרי שדברי הרמב"ם ברורים דתשובה ווידוי שני דברים הם וראיה ממה שכתב בפ"ח מהלכות אישות הלכה ה' הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק מקודשת חיישינן שמא עשה תשובה ולכאורה היכן הוידוי אלא תשובה ווידוי שני דינים הם ואפשר למצוא תשובה לבד ללא וידוי, אבל וידוי ללא תשובה לא שייך דהוי כטובל ושרץ בידו וזה לשונו בפ"ב הלכה ג' כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לשוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועילה עד שיזרוק השרץ וכתב הכסף משנה בפרק ב' דתעניות דאדם שיש בו עבירה והתוודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתפס שרץ בידו שאע"פ שטובל בכל מימות העולם לא עלתה לו טבילה ומפרש רבינו האי שאינו חוזר בו הכוונה שלא גומר בלבו לשוב ולכאורה כשלא גומר בליבו לשוב צריך להיות כאילו לא טבל לא טובל ושרץ בידו דהרי הרמב"ם כתב בפירוש שצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו ומעט שלא גמר בלבו לשוב הרי מה שהתוודה בשפתיו ה"ז שלא אמר כלום א"כ למה נקרא טובל ושרץ בידו הרי כאילו לא טבל.

ולפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם ס"ל שיש שני דינים נפרדים והם תשובה ווידוי ותשובה לבד מהני להיות צדיק גמור מ"מ וידוי בלי תשובה לא מכפר אבל הוידוי פועל לעניין שאם חזר בתשובה מכפר ולא צריך וידוי מחדש דזה דומה לטובל ושרץ בידו שאשר זרק השרץ טהור כדאיתא בתענית ט"ז: ולפי זה יש ליישב הרמב"ם מקושיית הכסף משנה ונושאי כלים שכתב הרמב"ם פ"א הלכה ב' שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח והוא שעשה תשובה אבל לא עשה תשובה אין השעיר מכפר אלא על הקלות ומשמע מדברי הרמב"ם ששעיר המשתלח מכפר על הקלות גם אם לא עשה תשובה. ודבריו תמוהין דאיתא בפירוש בשבועות י"ב. לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר על עשה ולא תעשה דנקרא זבח רשעים תועבה והיאך פסק הרמב"ם דמכפר על הקלות שהם עשה ולא תעשה גם בלא עשה תשובה והכסף משנה הניח בצ"ע ולפי דברינו לעיל דהרמב"ם ס"ל יש שני דינים נפרדים תשובה ווידוי לכן מה שכתב הרמב"ם בשעיר המשתלח שאם לא עשה תשובה מכפר לקלות היינו לא עשה תשובה כדין דהיינו תשובה עם וידוי יחד בזה השעיר לא מכפר אבל מ"מ תשובה עשה דע"י הרהור בליבו חשיב צדיק באופן זה השעיר מכפר דלא הוי זבחי רשעים דע"י הרהור בלב חשיב צדיק וע"י מנחת חינוך מצווה שס"ד וכ"כ במשך חכמה שהרהור בלי וידוי אם כי לא מכפר מ"מ מקרב האדם לבורא עולם ולהדבקות בו.

ולפ"ז יש להסביר את הרמב"ם שכתב ששעיר המשתלח לפי שהוא כפרה לכל ישראל כה"ג מתוודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתוודה עליו את כל עוונות בית ישראל שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה קלות וחמורות בין שעבר במזיד בין שעבר בשוגג וכו' הכל מכפר שעיר המשתלח והוא שעשה תשובה והכוונה תשובה גמורה על ידי וידוי ואם לא עשה תשובה מכפר רק על הקלות, דהיינו דלא עשה תשובה של וידוי אלא חרטה בליבו.

וכן כתב המאירי בחיבור התשובה מאמר ב' פרק ג' שכתב ליישב את הרמב"ם וז"ל וכבר ידעת שאין שעיר המשתלח מכפר אלא לשבים אבל מכפר הוא על כל עוונות הן קלות הן חמורות הן זדונות הן שגגות ומה שאמרו במקצת מקומות שמכפר על הקלות בלי תשובה ביאורו אע"פ שלא התעורר תכלית התעוררות שיבוא לידי תשובה גמורה ע"כ הרי דהעיר לדעת הרמב"ם שכתב שמכפר על קלות בלי תשובה הכוונה שלא עשה תשובה גמורה אבל אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר אפילו על הקלות.

ויש לדקדק בדברי הרמב"ם דמשמע מלשונו דעל החמורות והוא שעשה תשובה ותשובה זו היא תשובה שכתב הרמב"ם וידוי חרטה עזיבת החטא וקבלה על העתיד ואם עסקינן באדם כזה הרי זו עיקר התשובה ולמה צריך שעיר המשתלח וראיתי שעמד ע"ז המאירי בחיבור התשובה משיב נפש מאמר ב' שכתב שעיר המשתלח אינו תכלית לעצמו אלא אמצעי להגיע לידי תשובה שלמה ותכלית התשובה נמצאת בו שהשעיר סיבת הכפרה והתשובה היא הכפרה. והיינו בזה"ז שאין שעיר תשובה מכפרת וזה אחד מהדברים המעוררים את האדם לתשובה שעיר המשתלח או יסורין או יוה"כ שכולם סיבת התשובה והיא הכפרה הרי דס"ל למאירי שגם יסורין ויוה"כ הם סיבה התשובה והכפרה וכ"כ בפ"י הסוגיא ביומא דף פ"ה:

אמנם בגבורות אריה יומא דף פ"ה כתב ששעיר המשתלח הוא עצמו פועל כפרה וכשם שבקלות בעינן שיחזור בתשובה כדי שיתכפר שעיר המשתלח נחית דרגא והוא עומד במקום תשובה שבזה"ז צריך תשובה כדי להתכפר ובזמן שיש שעיר מכפר גם יום הכיפורים ללא תשובה וכן בחמורות חייבי כריתות ומיתות בי"ד נחות דרגא א' שהשעיר עומד במקום יסורים שבזמן שאין ביהמ"ק אין יוה"כ מכפר אלא עם יסורים וכשיש שעיר הוא במקום יסורים וכן לענין חילול ד' שעיר המשתלח מכפר על תשובה ויסורים למריק דבזה"ז צריך תשובה יוה"כ יסורים ומיתה. ובזה אפשר ליישב מה שהקשו על המנ"ח דישב דברי הרמב"ם שכתב ששעיר המשתלח מכפר על קלות בלא עשה תשובה וישב שלא עשה תשובה כדין כפי שפירש הרמב"ם בפ"ב מה היא התשובה וכאן איירי שהתחרט בליבו דהוי צדיק גמור וקשה הרי הרמב"ם בפ' פ"ב בפ"א מהלכות תשובה הלכה ב' שחייבי חטאות ואשמות אינו מתכפר להם עד שישובו בתשובה ויתוודו וידוי דברים וא"כ לפי המנ"ח איך שעיר המשתלח מכפר בהרהור הלב ולפי הגבורות אריה ששעיר המשתלח הוא עצמו פועל כפרה ולכן בקלות די בהרהור הלב ומלשון הגמרא שבועות י"ב: משמע דלרבנן שעיר המשתלח לא מכפר בלא עשה תשובה מדין זבח רשעים וקשה איך אפשר לקיים מצוות שעיר המשתלח הרי לא יבצר שיש אחד מישראל שלא חזר בתשובה ואין לחלק בין קרבן יחיד לקרבן ציבור דמ"מ בקרבן ציבור יש לו חלק ולמה לא יוכל לעכב את הקרבן והיה אפשר לחלק דבקרבן ציבור לא קרב על היחידים אלא על הציבור ולכן גם מומר מתכפר ולא יכול לפסול את הקרבן מחמת חלקו ומ"מ צ"ע דמגמרא משמע שבשעיר המשתלח דהוא עבור ציבור ויחיד מעכב מדין זבח רשעים תועבה וא"כ הדרא קושיא לדורתא דלפ"ז איך אפשר למצוא שעיר המשתלח.

וכתב בספר אבן האזל בהלכות מעשה הקורבנות פ' י"ד הלכה ד' שזבח רשעים תועבה זה לא פיסול בקרבן אלא הקרבן כשר אלא חסר בכפרה כיוון דהזובח רשע וכ"כ במנחת ברוך ס' י"ח ענף ב' ד"ה עוד וכן מתבאר מדברי החזו"א יו"ד ס' ב' ס"ק ד' ולכן בשעיר המשתלח שמסתמא אחד מישראל לא עשה תשובה אפילו הכי השעיר מכפר אלא לאותו שלא עשה תשובה לא התכפר ולכן בקרבן יחיד בעינן וידוי ובשעיר המשתלח אע"פ שיש אחד שלא עשה תשובה לא פוסל הקרבן אלא השעיר מכפר אלא שלשון הרמב"ם קשה שכתב מכפר על הקלות והרי זבחי רשעים תועבה וצ"ל כמו שישב המנ"ח דהרהר בלב ובחידושי רע"א בשמעתין דף י"ב: הקשה על מה שאמרה הגמרא בעבר על עשה ולא שב זבחי רשעים תועבה שהרי בחולין ה'. מבואר שמומר לדבר אחד מקבלין ממנו קורבן על עבירה אחרת אף אם לא שב בתשובה על העבירה שהוא מומר עליה כגון אם הוא מומר לאכול חֵלב ואכל דם והביא קורבן על הדם מקבלין ממנו וכן פסק הרמב"ם בהלכות שגגות פ"ג הלכה ח' וא"כ בשעיר המשתלח כיוון דאין הקרבן על חטא מסוים אלא באופן כללי נמשך כאילו מביא קורבן על עבירות אחרות  שאינו מעכב מה שלעבירה אחת הוא מומר ותירץ כיון שיוה"כ מכפר על כל החטאים זה נחשב כקורבן על עשה זה שלא שב ע"ש וביאור הדברים ע"פ מה שכתב רבינו יונה שאם הכפורים הוא יום הטהרה ושונה תשובה של יוה"כ מתשובה של כל השנה שבכל השנה בעבר על שני איסורים ושב מאחד מהן נתקבלה תשובתו משא"כ ביום כיפור זה יום טהרה וצריך לחזור משניהם אחרת לא מתכפר לו כלום כיוון שיום הכיפורים הוא יום טהרה לפני ה' תטהרו ולקמן נאריך בע"ה.

ובמנ"ח מצווה שס"ד אות ל' תמה על מה שאמרה הגמרא ששעיר המשתלח מכפר בלי תשובה אליבא דרבי דס"ל עיצומו של יום מכפר ותמה דמה הקשר עם מה שאמר רבי נהי דס"ל עיצומו של יום מכפר היינו מדין יוה"כ אבל בשעיר שהוא קרבן זה דין כללי בקרבן שכל שלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה ואיך עיצומו של יום מכפר על זה ועוד דמה שעיצומו של יום מכפר ילפינן מפסוקים כי ביום הזה יכפר עליכם אבל להכשיר זבח רשעים אין על זה פסוק ומשמע מדברי המנחת חינוך דשעיר המשתלח יש עליו שם קרבן. אמנם דבר זה לא פשוט אם שעיר המשתלח יש עליו שם קרבן וחלין עליו המגבלות שיש בקרבן דיש סברא לומר כיוון דאינו עולה על המזבח אלא משלחין אותו לצוק לא שייך שם קרבן. והנה בתו"ס הרא"ש י"ג ד"ה שעיר כתב על מה שאמרה הגמרא ששעיר המשתלח מכפר גם על עבירות שנעשו אחר שילוחו שיש להקשות שהרי חטאת אינה מכפרת על עבירות שנעשו לאחר הפרשה ובוודאי שלא מכפרת על עבירות שנעשו לאחר הקרבה ותירץ דשאני שעיר המשתלח שאינו קרבן והרשב"א שם נסתפק מזה והפני יהושע דייק מרש"י דשעיר המשתלח הוי קרבן אלא שקשה לדעת הרא"ש שאינו נחשב קרבן וגם להרשב"א דמסתפק א"כ למה חלין עליו המגבלות שחלין על קרבן שאם לא עשה תשובה הוי זבחי רשעים תועבה הרי הוא לא זבח.

ובקובץ מוריה כתב ליישב שבדין זבח רשעים תועבה יש שני דינים: א. פסול בקרבן ב. פסול בכפרה שאף אם אין הקרבן פסול מ"מ האדם לא מתקדש כל עוד שלא שב בתשובה והוא רשע לאותה עבירה וזה כסברת האבן האזל שהבאנו לעיל וגמרא דידן איירי בסוג השני שהפסול לא בקרבן אלא במתכפר ובגבורות אריה כתב ביומא ס"ו: כיוון ששני השעירים מעכבין זה את זה הרי הם נחשבים לקרבן אחד ובכתבי הגר"ח יומא ס"א: כתב שאחר השילוח אין עליו שם קרבן כמו שכתב הגבורות אריה דאחר הגורל וקביעת הפר לה' השעיר השני אין עליו שם קרבן אמנם מהרמב"ם משמע ששעיר המשתלח הוא קרבן וכ"כ בשיטה המקובצת שדחיפתו מהצוק הוי שחיטתו ולכן פוסל בעל מום  ובדגל ראובן כתב ליישב את הרמב"ם שכתב ששעיר המשתלח מכפר גם בלי תשובה וכתב שדין זבח רשעים נאמר בקורבנות הנעשים בפנים ששם קרבן עליהם משא"כ שעיר המשתלח שאין עליו שם קורבן ומה שאמרה הגמרא בשעיר המשתלח זבח רשעים איירי למ"ד דס"ל דהוי קרבן.

וכתב במנ"ח היות ווידוי כהן גדול על שעיר המשתלח עבור כל ישראל משמע שאפשר לעשות שליח בוידוי ותמה על מהרי"ט שאמר שאי אפשר לעשות שליח להקדיש ועוד ויש לדחות דוידוי כה"ג הוא עצמו מתוודה שהוא בתוך כלל ישראל ומתוודה על חלקו שלא מיחה בציבור מלחטוא ולכן מהני גם בעד הציבור.

ויש לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב פ"ב הל"ז יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל לפיכך חייבים לעשות תשובה ולהתוודות הרי דהרמב"ם נוקט דיש חיוב לעשות תשובה ונראה לחלק בשיטת הרמב"ם דשונה וידוי של יום הכיפורים לכל השנה דבכל השנה הרמב"ם ס"ל דמצוות תשובה היא כשירצה יתוודה וידוי זה בפה וכיצד הוא הוידוי כמו שכתב בפ' ב' הל' ב' שיעזוב החטא ויתנחם. ובפ"א מהלכות תשובה הל' א' הסביר את הוידוי חטאתי עוויתי פשעתי והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם לא חוזר לדבר וכו'. ובוידוי יום הכיפורים לא כתוב כן אלא כתב וידוי יוה"כ אבל חטאנו ולא צריך בושה יוצא מדברי הרמב"ם דשונה יוה"כ משאר ימות השנה דהרמב"ם פסק דיום הכיפורים עיצומו של יום מכפר לשבים ולכן מיד כשאדם החליט לשוב נתכפר לו והיות ועל מנת שאני צדיק חיישינן שמא הרהר תשובה בליבו בכל השנה למרות שהוא צדיק חסר לו הוידוי כדי לכפר על עוונו אבל ביום הכיפורים מספיק הקבלה בלב כי אין דין וידוי של כל השנה אלא וידוי כללי חטאתי עויתי פשעתי בלי בושה ממעשיו ומבלי שיעיד עליו יודע תעלומות.

ומלשון הרמב"ם שכתב וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו משמע דלא מהני שליח דאין השליח יכול לדעת מה שבלב חבירו ואיך מהני וידוי של כה"ג ומשה רבינו. ולעיל כתבנו דכה"ג מתוודה גם על חלקו בחטאם של ישראל שלא מיחה וכתב המאירי שוידוי של כהן גדול בא לעורר את העם ומי שליבו נוקפו מתוודה איתו. אמנם הרמב"ם פ"ג ממלכים הל' ו' כתב גבי מלך שלבו הוא לב כל קהל ישראל. וזה לשונו על הסרת לבו הקפידה התורה שנאמד ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר כל ימי חייו ע"כ, לפ"ז הו"ה במשה רבינו וכה"ג דמהני וידוי דלבו הוא לב העם ודו"ק. אמנם כתב הטור בס' תר"ז בשם רבינו עמרם גאון דש"צ אומר וידוי במנחה של ערב יום הכיפורים בחזרה להוציא את שאינו בקי ובב"י שם תמה מה שייך להוציא את מי שאינו בקי - הרי וידוי זה דין שתלוי בגופו של כל אחד ולא שייך דין שליחות בוידוי. ונראה דמחלוקתם היא בדין שומע כוונה האם כוונה עונה ממש או רק כוונה ומצאנו בזה מחלוקת רש"י ותוס' במס' ברכות כאי. ועל התוס' כתב רש'י בסוכה דף לח: דאדם המתפלל ושומע מפי שליח ציבור קדיש וקדושה אינו יכול להפסיק ולענות אלא ישתוק - והקשה עליו תוס' בשם ר"ת ור"י אדרבא אם הוא שותק הו"ל שומע כוונה. והוי הפסק ועיין סוכה לח: ד"ה שמע מ"ש.

ורש"י ור"ת נחלקו בגדר שומע כעונה האם עונה ממש או כעונה דר"ת ור"י ס'ל הרי עונה ממש ולכן גם שתיקה הוי הפסוק ס"ל שומע לא עונה ממש - אלא כעונה וזה נמי מחלוקת רמב"ם וטור אם אחד יוצא בשמיעת וידוי של ש"צ דדעת רבינו עמרם שומע עונה ממש - ולכן כשש"צ מתודה כאילו הוא התודה לכן ש"צ מתוודה עבור הציבור משא'כ לרמב"ם דס'ל דבעינן שהחוטא הוא עצמו יתודה ס'ל שומע כעונה כדעת רש"י וקשה איך יוצאים בוידוי כה"ג בשעיר המשתלח דמהני וידוי של כוה"ג עבור כל ישראל לא מדין שומע כוונה דהרי בנ"י לא שומעין אותו ואיך מהניו ע"כ כפי שהסברנו שיוצאים בוידוי כל ישראל מדין לבו של כל ישראל ולכן שפיר פסק הרמב"ם בהלכות תשובה שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כה"ג מתודה עליו על לשון כל ישראל דוידוי זה מדין כפרה והגמ' ביומא ל"ו: כיצד מתודה ר"מ עויתי פשעתי חטאתי וכן הוא אומר בשעיר המשתלח יתוודה את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם - ומשמע מדברי הרמב"ם שוידוי דכל השנה לומדים משעיר, שוידוי בשעיר המשתלח מדין תשובה וחכמים אומרים חטאתי עויתי פשעתי ובגמרא אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים. ולפ"ז אפשר ליישב את הרמב"ם דוידוי דכל השנה דאדם חייב להוציא בפיו מה שחושב בלבו ולהתחרט בזה לא מהני שליחות דאין אדם יודע מה בלב חברו אבל וידוי יוה"כ שהוא נוסח אחיד חטאנו עוינו פשענו גם כה"ג יכול להתוודות בשביל היחיד ודו"ק.

ויש לעיין בדברי הרמב"ם בהל' תשובה פ"ב הל' ז': "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל ולפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות. ביום הכיפורים" עכ"ל . והטעם שיוה"כ מכפר לשבים שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" לכן חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביוה"כ שהרי תשובה ווידוי מעכבים כפרה. וזה סותר למה שכתב בפ"א שהתשובה לא חיובית אלא אם רצה שהאי בפ"א מהלכות תשובה כשיחטא אדם וירצה לעשות תשובה חייב להתוודות. וצריך לחלק בין יוה"כ לשאר ימות השנה. דשונה הוא יוה"כ דהוא יום מחילה ועיצומו של יום מכפר. לכן לרמב"ם דיש חיוב לעשות תשובה ביום הכיפורים בניגוד לכל השנה שכתב אם ירצה. ויתרה מזו מצאנו ברבינו יונה בשערי תשובה שער רביעי אות י"ז כתבו מה שאמרו חז"ל כי על כריתות ומיתות בי"ד תשובה ויוה"כ תולים ויסורין ממרקים יש שאלה והלא מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. והתשובה בזה כי מה שנאמר לפני ה' תטהרו מצות עשה של התורה שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביוה"כ - ואע"פ שנתחייבנו על זה בכל עת החיוב נוסף ביוה"כ והטהרה אשר בידינו, היא התשובה ותיקון המעשים. אבל מה שכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם שהוא אמור על הטהרה. שהיא מטהרת אותנו מן העוון ומכפרת עלינו כפרה שלמה ביוה"כ בלא יסורים זה נאמר על מצות לא תעשה אבל על כריתות ומיתות בי"ד תשובה ויוה"כ תולים ויסורים ממרקים ע"כ.

ולפ"ז הדברים ברורים שיש הלכה של כל השנה אם ירצה לחזור בתשובה ואין מצווה חיובית. אבל ביוה"כ חייב לחזור. כי יוה'כ הוא מדין טהרה. לפני ה' תטהרו. וזה ברור בדברי רבינו יונה. ונפקא מינה אם עבר על שתי עבירות והתוודה על אחת נמחלה לו ונשאר חייב על השניהאמנם ביוה"כ לא נמחלה עד שיתוודה על שתיהן כיוון שהוא יום טהרה. כמו טובל במקווה ויש חציצה. וזה דעת הרמב"ם כיוון שיוה"כ מכפר רק לשבים הרי יש חיוב לשוב בתשובה מדין טהרה. ובזה מובן הכתוב שכתב הרמב"ם בריש הל' תשובה מצות עשה שישוב החוטא מדרכיו לפני ה' ויתוודה. ולפי מה שאמר בפ"א הל' א' אין חיוב לשוב. ואין מצוות תשובה אמנם לפי מה שבארנו ברבינו יונה הנ"ל שיש זמן לשוב בתשובה, שהוא יוה"כ, והוא חובה.

ובגמרא יומא פ"ו. עבירות שהתוודה עליהם ביום הכפורים שעבר חוזר ומתוודה עליהם ביום כפורים אחר אע"פ שהוא עומד בתשובתו - שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי לנגדי תמיד. דברי רבי אליעזר בן יעקב ות"ק חולק - ופסק הרמב"ם כדעת רבי אליעזר בן יעקב ובאור המחלוקת של ת"ק וראב"י במהות הוידוי האם הוידוי הוא תנאי בתשובה או דין בכפרה דלת"ק ס"ל וידוי זה תנאי בתשובה ולכן כל שחזר בתשובה והתוודה אין מקום לעוד וידוי. אבל אם הוידוי הוא כפרה - הרי יכול לחזור ולהתוודות. ולכן היות והרמב"ם פסק דהוידוי לפי חכמים הוא דין נפרד ולא תלוי בתשובה, אלא תשובה לחוד, ווידוי זה בכפרה. לכן הרמב"ם שפיר פסק כרב אלעזר בן-יעקב דאזיל בשיטת רבנן. ודו"ק.

והנה בגמרא דף פ"ו ארבעה מחוסי כפרה - עבר על עשה ושב בתשובה - אינו זז משם עד שמוחלין לו. עבר על לא תעשה בעשה תשובה. תשובה תולה ויוה"כ מכפר. עבר על כריתות ומיתות בי"ד יעשה תשובה. תשובה ויוה"כ תולין ויסורים ממרקין. אבל מי שיש בידו חילול ה' אע'ג שעשה תשובה ויוה"כ ויסורין שלשתן תולים ומיתה מכפרת. וכן פסק הרמב"ם בפ"א הל' ד'. וקשה, הרי לעיל בהלכה ב' כתב שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות וכו'. והוא שעשה תשובה. מה הן החמורות? מיתת בי"ד או כרת וכו'.

וצריך לומר דהרמב"ם מחלק בין בזמן שביהמ"ק קיים, שאז אין הדין של ארבעה חלוקי כפרה אלא שעיר המשתלח מכפר על הכל. לבין בזה"ז שאין מזבח כפרה. וכ"כ לחם משנה שם. והתורה מעידה על כך כי ביום הזה יכפר עליכם איירי בפרשת קרבנות יוה'כ. וכתב המנחת חינוך דהא דקימ"ל ארבעה מחוסרי כפרה היינו בתשובה מיראה, אבל בתשובה מאהבה דזדונות נהפכים למצוות, מכפר הכל, בלי יסורים. ואיתא ביומא פ"ו. אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ד' אלוקיך כי כשלת בעוונך. הא עוון מזיד הוא וקרי ליה מכשול. איני, והא אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו זכויות. לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה. ולכן כל שחזר מאהבה זדונות נהפכים לו לזכויות - לכן אין הדין של ארבעה מחוסרי כפרה. אלא מאהבה הכל נמחק לאלתר בלי יסורים.

ויש להוכיח מירושלמי מצוה פ"ב הל"ו, דשאלו לחכמים חוטא מה עונשו א"ל חטאים תרדוף רעה, שאלו לנבואה. חוטא מה עונשו - א"ל - נפש החוטאת תמות. שאלו לקב"ה אמר להם יעשה תשובה ויתכפר. וקשה הרי מדובר בחטא שיש בו מיתה ותשובה ויוה"כ ויסורין תולין. ואיך אמר הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר הרי בעי כאן יסורים אלא ודאי בתשובה מאהבה מספיק תשובה לבד. ולכאורה אם בתשובה מאהבה הכל נהפך לזכויות א"כ מה ההבדל בין יוה"כ לשאר ימות השנה. דביוה"כ לפני ה' תטהרו. דהיינו תשובה מאהבה מכפר הכל. גם בשאר ימות השנה אותו דין. אמנם לפי מה שכתב הרמב"ם פ"ב הל' ו' אע"פ שהתשובה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ר"ה ויוה"כ היא יפה ביותר. וכתב הרמב"ם פ"ז מהל' תשובה הל' ו' גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ד' אלוקיך. הרי דע"י תשובה מתקרב לשכינה וזו תשובה מאהבה. וע"י לימוד התורה אדם מתקרב לקב"ה דבכל מקום אשר אזכיר שמי אבא אליך וברכתיך.

וכן אנו קוראים בק"ש אהבת ד' הוא ע"י והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם. היינו אהבה בד' רק ע"י לימוד תורה. ועי"ז זדונות נעשות זכויות. וכן כתב רבינו יונה בשער ד' אות ט"ז י"א עתה נדבר על מי שיש בידו עוון חילול ה' שלא יתכפר עוונו ביסורים וכו'. עוד תמצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה כאשר אמרו חז"ל ר"ה ח"י אם יכופר עוון בית עלי בזבח ובמנחה ודרשו בזבח ובמנחה לא מתכפר אבל בת"ת מתכפר ואע"פ שהיה עוון בית עלי בחילול הקדשים הרי ברור שתשובה מאהבה שהופכת זדונות לזכויות מגיעים ע"י לימוד התורה ודו"ק עכ"ל.

ולפ"ז ניחא למה לא תיקנו ברכה על מצות תשובה. למ"ד דהוי מצות עשה. והרי על מצות עשה חכמים תקנו ברכה. ובברכת אהרן תרץ ע"פ הרשב"א בתשו' ס' ח"י דלמה לא מברכין על הצדקה ותירץ כיוון דתלוי בדעת אחרים שמא עני לא ירצה לקבל והוי ברכה לבטלה והביאו הקצות החשן ס' צ"ז ותומים ע'ש ויש לדחות דשאני צדקה דשפיר שייך לחשש שמא לא יקבל העני והוי ברכה לבטלה אבל כאן בתשובה ודאי הקב"ה מקבל בתשו' כמו שכתוב חי אני נאום ד', הרי שהקב"ה רוצה בתשובה ובבית יצחק שמלקין יו"ד ' קס"ח אות י"ב כתב הטעם דלא מברכין על מצוה שבאה על ידי עברה ע"ש ולפי הרמב"ם ניחא כיון דתשובה מהני הלב. ועל דברים שבלב לא מברכין כמו שלא מברכין על הביטול חמץ. דביטול מהני בלב. כמו שכתב הב"י באו"ח ס' תל"ב.

כתב הרמב"ם פ"א מהלכות תשובה פ"א הלכה א' כל מצווה שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני ה' ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו הרע בעיני ה' וכו' והתוודו וזה וידוי דברים וידוי זה מצוות עשה והנה משמע מהרמב"ם שאין עשה של תשובה אלא אם ירצה לחזור בתשובה יתוודה והקשו האחרונים על הרמב"ם כיוון דמצוות עשה של וידוי מתקן החטא למה מצאנו מלקות בעובר על לאוין שבתורה הרי יש כאן עשה שמתקנו והוי לא הניתק לעשה שלא לוקין עליו ועי"ז תירצו ע"פ רש"י במכות דלאו הניתק לעשה דהעשה בא במיוחד לתקן הלאו כמו גזל שעשה של והשיב את הגזלה מתקן את הלאו אבל כאן הוידוי לא בא על מצווה או עבירה מיוחדת אלא באופן כללי וזה בא לתקן האדם ולא את החטא וזה לא חשיב לאו הניתק לעשה לכן לוקים על לאוין שבתורה כמו שכתב רבינו יונה בהקדמתו לספר שערי תשובה מן הטובות שהטיב ה' עם ברואיו כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם. ובמנ"ח מצווה שס"ד כתב לדייק מהרמב"ם שאין עצם התשובה מצוות עשה רק אם בא לעשות תשובה יש עליו עונש על מה שלא עשה תשובה אלא העונש על עצם העבירה.

אמנם הרמב"ן מנה מצוות תשובה במניין המצוות בפרשת ניצבים כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו וזה מדבר במצוות תשובה בפיך ובלבבך היינו וידוי בפה וישוב בכל לבבו אבל הרמב"ם בפ"ז מהלכות תשובה ה"ה כל הנביאים כולם צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלים שנאמר והיה כי יבואו אליך הדברים האלה ושבת עד ה' אלוקיך הרי לפי הרמב"ם זוהי הבטחה שסוף ישראל לעשות תשובה וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות תשובה רשות לכל אדם נתונה אם רוצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך הרע ולהיות רשע הרשות בידו ודבר זה עמוד התורה והמצווה שנאמר ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות ובחרת בחיים דהיינו שאין הבורא כופה על האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם.

אמנם רבינו יונה בשערי תשובה שער רביעי אות י"ז כתב ועל מה שאמרו חז"ל על כרת ומיתת בי"ד תשובה ויוה"כ תולים ויסורים ממרקים יש שאלה הרי כתוב מול חטאותיכם לפני ה' תיטהרו ויש לשאול הרי כל השנה יש מצוות תשובה, ומה שונה יוה"כ?, אלא שביוה"כ יש מצוות טהרה שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם שהקב"ה מטהר אותנו מן העוון ומכפר עלינו כפרה שלימה הרי לפי רבינו יונה חוץ ממצוות תשובה שחייב לעשות בכל השנה כשחוטא, יש עוד דין של תשובה מיוחד מצד טהרה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם ולכאורה למה צריך תוספת תשובה ביוה"כ מאי שנא מיום רגיל שחייב לחזור בתשובה. והרמב"ם סובר שיש מצוות תשובה ביוה"כ בניגוד למה שפסק בכל השנה שאין מצווה והנה ממה שכתב בפרק ב' הלכה ז' מהלכות תשובה יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים הרי כתב שיוה"כ הוא זמן תשובה ולא שחייב לחזור בתשובה ואזיל לשיטתו שאין מצוות תשובה אלא המצווה הוא וידוי כשיעשה תשובה או נימא שיוה"כ יום הכפרה וחייב לשוב לפי הרמב"ם.

וכתב הרמב"ם בפרק א' הלכה ג' מתשובה בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה התשובה מכפרת על כל העבירות ועיצומו של יום הכיפורים מכפר לשבים שנאמר בו כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם ובהלכה ד' אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל ועיצומו של יוה"כ מכפר יש עבירות שמתכפרות לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרות אלא לאחר זמן כיצד עבר אדם על מצוות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על מצוות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין תשובה ויוה"כ מכפר ובאילו נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם  עבר על כריתות ומיתת בי"ד ועשה תשובה- תשובה ויוה"כ תולין ויסורין הבאין עליו גומרים הכפרה במד"א בשלמא חילל את ה' אבל חילל ה' אע"פ שעשה תשובה והגיע יוה"כ והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות ועי' בלחם משנה דכתב דדברי הרמב"ם מבוססים על דברי הגמרא ד' מחוסרי כפרה והם רק בזה"ז שאין ביהמ"ק אבל בזמן ביהמ"ק שעיר המשתלח מכפר על כל העבירות ועל זה אמרה תורה כי ביום הזה יכפר עליכם דהטהרה מאיתו יתברך וזהו יום של כפרה כיוון שיש קרבן ושעיר המשתלח אבל היום הכל תלוי בתשובה ותשובה תלויה ברצון האדם כפי שכתב הרמב"ם.

ויש ליישב עוד את הרמב"ם ממה שאמרה הגמרא ביומא פ"ו: אמר ר"ל גדולה תשובה דזדונות נעשות שגגות דכתיב שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך הא עוון מזיד וקרי לי מכשול איני והא אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות זכויות לא קשיא הא מיראה הא מאהבה הרי לפי הרמב"ם יש שני סוגי תשובה, תשובה מיראה ותשובה מאהבה בזה לא זדונות נעשות זכויות וכתב המנ"ח שכל הארבעה מעוכבי כפרה היינו בתשובה מיראה אבל תשובה מאהבה מכפרת בלי יסורים. ויש להוכיח מירושלמי מכות פ"ו. דשאלו לחכמה חוטא מה עונשו א"ל חטאים תרדוף רעה שאלו לנבואה חוטא מה עונשו א"ל הנפש החוטאת תמות שאלו לקב"ה א"ל יעשה תשובה ויתכפר וע"כ בחטא שיש בו מיתה איירי דהוי שאלו לחכמה ולנביאים והקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר בלי יסורים הרי איירי בחטא שעבר על מיתת בי"ד ויוה"כ לא מכפר בלי יסורים.

ולפ"ז מיושב מה שאמר הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר היינו תשובה מאהבה אבל הא דאמרה הגמרא ארבעה מחוסרי כפרה שצריך תשובה ויוה"כ ויסורים איירי בתשובה מיראה שזדונות נעשות שגגות שהרי החטא קיים וצריך יסורים, אלא שלפי הרמב"ם קשה דקרא כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע שזה דין ביום הכיפורים שתשובה מאהבה הופכת זדונות לזכויות משמע שדין ביום שעיצומו של יום זה כוחו ואי בתשובה מאהבה איירי אפי' באמצע השנה זדונות נהפכין לזכויות לפ"ז יש לחלק שבתשובה מאהבה זדונות נהפכים לזכויות ביוה"כ בשאר ימות השנה זה תלוי ביום כיפור דהיינו כפרה גמורה לעשות זדונות כזכויות תלוי רק עד יום כיפור.

ולפ"ז מיושב הרמב"ם שאומר יום הכיפורים זמן תשובה דהיינו יש לו דין מיוחד שזדונות נעשות זכויות מכח יום הכיפורים דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם. לפי הרמב"ם בכל השנה אם ירצה לחזור בתשובה מתוודה ביום הכיפורים זה זמן תשובה וחייבים לחזור בתשובה ולהתוודות. מה שאין כן בכל ימות השנה דאפילו שזדונות נעשות זכויות מ"מ רק יוה"כ גומר.

וכתב רבינו יונה שער רביעי אות ט"ז דעל חילול ה' אין כפרה עד שיתמרק ביסורים אבל עוד תמצא לו כפרה ע"י תלמוד תורה כמו שלומדים מבני עלי אם יכופר עוון בני עלי בזבח ומנחה ודרשו בזבח ומנחה לא מתכפר ביסורים מתכפר ובזה הסביר במשנת יעבץ הלכות יוה"כ נ"ד אות ג' ד"ה ויש להביא ראיה מפרשת האזינו יערוף כמטר ליקחי אין ליקחי אלא דברי תורה וכו' כמו שעיר יוה"כ שמכפר על כרת ומיתות בי"ד כך תורה מכפרת על כריתות ומיתות בי"ד ומה שאמרה הגמרא ד' מחוסרי כפרה זה בתשובה מיראה ובזה מובן הפסוק בנביא הושע שובה ישראל עד ה' כי כשלת דהיינו תשובה מיראה אבל יש דרך אחרת קחו עמכם דברים דהיינו דברי תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם ושובו עד ה' להתקרב לה' על ידי תלמוד תורה.

ולפ"ז מיושב קושיית המהרש"א בדף פ"ו. אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד דכתיב שובה ישראל עד ה' אלוקיך והקשה מהרש"א למה הביא פסוק מנביא מהתורה דכתיב ושבת עד ה' אלוקיך ומה חידש רבי לוי וי"ל דבתורה תשובה מגיעה עד כסא הכבוד בתשובה מאהבה דמעלתה גדולה אבל מיראה לא הביא ראיה מהנביא שגם תשובה מיראה מגיעה עד כסא הכבוד. והדברים מבוארים באר היטב בספר נפש החיים שער ד' פ' ל"א ומזה הטעם עסק התורה מכפר על כל העוונות כמאריך במנחות פרק בתרא מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם כל העוסק בתורה לא צריך קורבנות וכו' ואפילו במקום שקורבן לא מכפר תורה מכפרת ר"ה י"ח. לגבי בני עלי וכו' ובמדרש רבה אמרו בנ"י לקב"ה עניים אנו אין לנו להביא קורבן א"ל קחו עמכם דברים לימדו תורה ושובו אל ה' וכו' וכן איתא בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבה פרק ה'. אדם שעבר עבירות ונגזר עליו מיתה וכו' ועשה תשובה וקורא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש תלמידי חכמים אפילו נגזרו עליו מאה גזירות הקב"ה מעביר ממנו וכו'.

 

 

 

 

 

 

עוד מאמרים

ערבי פסחים

  ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. והאי סמוך למנחה פ' רש"י קודם למנחה מעט. ורשב"ם פירש חצי שעה

דילוג לתוכן