הרב שלמה שלוש

הרב שלמה שלוש

האם יש הבדל בין שליח ופועל

 

קימ"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו וזה לא נלמד מסברא כי השכל האנושי לא מורה כך שאדם יכול להיות מיוצג ע"י אחר. כאילו הוא עושה והוא הפועל אלא הגמ' בקידושין מא: למדה ממה שכתוב בתרומה כן תרימו ממנו אתם גם אתם. גם לרבות שלוחכם. אמנם יש דברים שלא מועיל בהם דין שליחות כמו מצות שבגופו הנחת תפילין וציצית וק"ש ותפילה כל אלה הם מצות שבגופו שיש קפידא שהוא חייב לעשות. וכן בשליחות לדבר עבירה השליחות לא נתפסת והשליח עושה על דעת עצמו והמשלח פטור, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכן אי אפשר למנות נכרי להיות שליח לקדש לו אשה או למסור גט שהדברים האלו נעשים מדיני שליחות ונכרי מופקע משליחות שלומדים שליחות מתרומה שכתוב אתם גם אתם ודרשינן מה אתם בני ברית גם שלוחכם בני ברית.

והנה  היום כל המשק פועל על ידי אדם שלישי העומד בין הספק לקימעונאי. הפקדות צ'קים, גביית חובות, הספקת סחורה כל זה נעשה ע"י אדם שלישי שהוא שלוחו של בעל הבית, אדם מזמין סחורה מהחברה ובעל החברה מספק סחורה זו על ידי אדם שלישי שהוא שכירו או שלוחו ולכן נדון מעמדו של איש הקשר של החברה.

העובדות הן חברת שמן בבעלות ראובן המייצרת חוץ משמן גם חומרי ניקוי וקוסמטיקה. החברה הנ"ל משווקת שמן בארגזים לשמעון. שמעון כשמקבל את הסחורה משלם תמורתה אבל תמורת הארגזים והבקבוקים מפקיד צ'ק פקדון דהיינו, נרשם חוב לחובתו בחברה וכשמחזיר הארגזים מזכים אותו. שמעון רכש מוצרי ניקוי וסבונים בסך -. 50,000 ₪ וזקף אותם בחוב. אצל ראובן עבד פועל בשם לוי שהוא היה מביא את הסחורה ומקבל את הארגזים הריקים. יום אחד בא לוי אצל שמעון וביקש את הארגזים שמעון מסר לו את הארגזים שתמורתם הפקיד צ'ק בטחון. ועוד מסר לו , ארגזים נוספים שהיו אצלו כך שהסחורה שהעמיס לוי באותו יום היתה בסך .- 50,000 ₪. אלו הן העובדות. אלא שלוי שביום שבא לקחת הסחורה באותו יום פוטר מעבודתו. הנתבע דורש מהתובע ראובן להחזיר לו את צ'ק הבטחון וכן לשלם לו עבור הארגזים המיותרים כיון שהוא נתן ללוי שכירו של בעה"ב. ראובן מצדו טוען: אתה נתת הסחורה ביד פועל שפיטרתי והנחת מעותיך על קרן הצבי. הנתבע טוען: אם פיטרת אותו היה לך להודיעני ומאחר ולא הודעת לי אני פעלתי בתום לב ומסרתי למי שנאמן עליך ועליך לשאת בנזק. אלו הן הטענות של הצדדים כמובן לוי הרחיק נדוד ואין אפשרות לתובעו. כמו כן, היות ושמעון נתן צ'ק פקדון לראובן וראובן לא רוצה להחזירו לו בטענה אתה נתת סחורה לאדם שהפסיק עבודתו אצלי ועליך לשאת את ההוצאות. שמעון לא רוצה לשלם החוב בסך .- 50,000 ₪ שהתחייב תמורת חומרי הניקוי וצ'ק פקדון והוא מקזז את זה בטענה אתה חייב להחזיר לי צ'ק בטחון שהפקדתי בידך עבור האריזות שהחזרתי לפקיד שלך.

דין זה נפסק  בחו"מ ס' קכ"ב סעיף ב. כתב מרן העושה שליח בעדים להביא לו מה שיש לו אצל פלוני וביטל השליחות קודם שיתן זה לשליח ולא ידע הנתבע בביטולו ונתן לשליח ונאבדו פטור הנתבע. וכתב הרמ"א וי"א דחייב אלא א"כ כתב לו זיל דון ואפיק לנפשך ע"כ. ובטעם הפיטור של הנתבע כשלא ידע בביטול השליח כתב הסמ"ע שטעם הפיטור דהנתבע אומר למשלח סמכתי על כך שלא תבטל השליחות כמו דקימ"ל חזקה שליח עושה שליחותו הכא נמי חזקה שאדם לא מבטל שליח.   ומדבריו יוצא שאע"פ שהשליח יודע שביטלו אותו כל שלא ידע הנתבע פטור.

אמנם הש"ך ס"ק ח' כתב טעם אחר יש לו למה פטור הנתבע דאיירי שהשליח לא ידע שפיטרו אותו ולכן הוא בא בתור שליח והנתבע נותן לו נמי בתור שליח אבל כל שהשליח ידע שביטל אותו בעה"ב הרי הוא בא בתור גזלן ורמאי ואין שום עסק על השליחות לכן הנתבע חייב. וא"כ בנידון דידן דהשליח ידע שביטלו אותו תלוי במחלוקת סמ"ע וש"ך אם הנתבע נפטר מהחוב.

ויש שיטת בעל התרומות דנתבע פטור כי התובע פשע במה שלא הודיע לנתבע ולא מדין שהנתבע מסר לשליח על סמך חזקה בעל בהית לא מבטל שליחות דטעם  זה פוטר הנתבע מדין אונס ואונס פטור בשומר אבל בהחזרת חוב דכל שלא הגיע ליד המלוה חייב גם אם היה אונס חייב. אבל לפי בעל התרומה שנתבע פטור שהתובע פשע בזה שלא הודיעו הנתבע יהיה פטור.

ואולי יש לחלק בין שליח שמינה אותו על דבר מסויים בזה יש חזקה דבעל הבית לא מבטל שליח. אבל כאן מדברים בפועל שכיר שעושה כל מיני פעולות וכל מיני שליחויות בזה יש להסתפק אם אומרים חזקה שבעל הבית לא מפטר פועלים ועל סמך זה נתן לפקיד או נאמר כיון שהפקיד לא נעשה שליח על דבר מסויים יש לנתבע לחוש שמא בעל הבית ביטלו. אמנם יש לפטור את הנתבע מדין אחר. דקימ"ל שומר שמסר לשומר חייב אבל מסר לאדם שבעה"ב רגיל להפקיד אצלו פטור שכל המפקיד על דעתה בניו ובנותיו הוא מפקיד וכאן נמי הנתבע נתן את הסחורה לאדם שנאמן על התובע דהרי כל אשר יש לו מפקיד בידו הפקדת צ'קים, העברת מזומנים ועוד. וכן נפסק בשו"ע חו"מ ס' רצ"א סעיף כ"ד. וכתב המרדכי דלאו דוקא אשתו ובניו אלא הו"ה שכירו או שותפו נמי פטור. והכא ג"כ מסר לשכירו של בעל הבית ומיד ע"י שמסר הסחורה לשליח פטור אלא דיש מחלוקת בין הפוסקים כשאדם מסר הפקדון לאשתו ולבניו לשמור ופשעו הדין שהוא פטור והם חייבים מה הדין אם אין להן לשלם האם החיוב חוזר על הבעל או שהוא פטור לגמרי ובזה הביא הרמ"א בשו"ע ס' רצ"א הביא שתי דיעות: דיעה א', יש אומרים דבעל הבית חייב לשלם וי"א שהוא פטור היא דעת הרמב"ם בפ' ד' מהלכות שאלה ובס' ע"ב כתב הרמ"א בסעיף ל' דאם דרך ראובן להפקיד פקדונותיו ביד לוי ושמעון מסר ללוי ופפשע לוי נפטר שמעון וכתב הרמ"א בסעיף ל' די"א דאם אין ללוי שמעון משלם שהוא בעל דבר של ראובן אע"ג שראובן רגיל להפקיד אצל לוי הרי דבס' ע"ב הביא רק דעת הרא"ש והשמיט דעת הרמב"ם.

וכתב הש"ך דאין הבדל בין מפקיד על דעת אשתו ובניו לבין אדם אחר שרגיל להפקיד אצלו שגם כאן דעת הרמב"ם שהוא פטור. ולכן בנידון דידן דהפועל ברח ואין אפשרות להשתלם ממנו. לדעת הרא"ש חייב הנתבע ולדעת הרמב"ם פטור הנתבע והנתבע מוחזק לכן מספק אי אפשר להוציא.

והסבר המחלוקת היא במה שאנו אומרים כל המפקיד על דעת בניו ובנותיו הוא מפקיד או אם מסר למי שבעל הבית רגיל להפקיד אצלו, האם בשעה שנתן הנפקד הפקדון לאשתו ובניו או למי שרגיל להפקיד אצלו כבר פקע ממנו התחייבות של שומר ולכן גם אם אין להם הוא פטור כיון דהסתלק או נאמר דהקשר הוא בין המפקיד והנפקד ואחריותו לא פקעה אלא הם נכנסו תחתיו ולכן כל שאין להם הוא משלם.

והנה בנידון דידן עדיף מהדין שמסר למי שדרך בעל הבית להפקיד אצלו דכאן איירי בפועל שאמרינן ידו כיד בעל הבית והוי כאומר מפורש תן לשליחי זה והפטר. וכן נראה מדברי הנמו"י בבמ. דף לו. שכתב היכא שידוע שזה מאמינו הרי זה קם תחתיו לגמרי וכיצד כגון שנתנו לו הבעלים רשות לגמרי וכו' אי נמי במי  שדרך בעלים להפקיד אצלו הרי שומר שני נכנס תחת שומר ראשון ופטור לגמרי אע"פ שאין לו לשני פטור הראשון וכו'.

ונראה דהיום רוב הספקים מעסיקים נכרים  מה יהיה הדין בנידון דידן דבא נכרי לקבל הסחורה משמעון לאחר שראובן פיטר אותו ולא ידע שמעון שראובן פיטר אותו אע"פ שהנכרי לא יכול לגבות בתורת שליח דאין שליחות לגוי מ"מ בתורת פועל מהני דאמרינן יד פועל כיד בעל הבית כדאמרינן במסכת ב"מ דף י. אמרה הגמ' בין לרבא בין לרב נחמן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אמר ליה רבא לרב נאמן מציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים דאמר לו נקש עמי היום אבל א"ל עשה עמי היום מציאתו לבעל הבית א"ל רב נחמן שאני פועל דידו כדי בעל הבית. ובספר משכנות הרועים ערך פ' אות ל"א דן הבא דאמרינן יד פועל כיד בעל הבית האם זה רק בישראל או גם בנכרי והסביר הדברים האם פועל הוא שליח רק ביותר זכויות דידו כיד בעל הבית אבל הדין מתחיל משליחות וכל שלא יכול להיות שליח לא אמרינן ידו כיד בעל הבית או שפועל גדר אחר אפי' במקום ששליחות לא מועיל פועל מהני דיד פועל כיד בעל הבית. והנה בדין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כתב רש"י דאם בעשאו שליח מהני והקשו התוס' מכתובות פה. מר בר חשו שאפי' עשאו שליח לא מהני. וכתב הש"ך לישב דרש"י ס"ל בעשאו שליח בשכר והוי כידו כיד בעל הבית. רואים דבמקום דלא מהני שליחות פועל מהני. ובדברי רב נחמן שאמר שאני פועל דידו כיד בעל הבית יש להסביר דברי הגמ' לעולם זה מדין שליח אלא בשליח דעלמא לא מהני מדין תופס לבע"ח אבל פועל שאני דהוא  דרגה יותר בשליחות דידו כיד בעל הבית. אולם הנתיבות כתבה לא מדין שליחות אלא כאילו בעל הבית עצמו הגביה. אמנם ודעת רש"י דס"ל שיכול לתפוס בפועל דזה מדין שליחות שהש"ך בס' ק"ה כתב לישב דברי רש"י בשכירו בזה מהני לתפוס דיד פועל כיד בעל הבית והוא מדין שליחות לכן כתב רש"י תופס לא עשא שליח משצע עשאו שליח מהני מדין שוכר.

והסביר הגאון ר' שמעון שקאפ בשערי יושר הסביר המושג תופס לבע"ח כשחב לאחרים בפועל מהני כיון שפועל השתעבדה ידו לבע"ח  וכאילו בעל הבית הגביה. יוצא שכל הסוגיא איירי מדין שליחות רק שליחות בפועל שאני. אמנם הנתיבות משפט בס' ק"ה ס"ל פועל לו מדין שליחות אלא מה דמהני דמקודם זוכה הפועל עבור עצמו. אך היות וידו כיד בעל הבית לכן זכייתו לבעה"ב. ושוב הניף ידו הנתיבות בס' קפ"ח ס"ק א' דהא דפועל קונה עבור בעה"ב לא מדין שליחות אלא כאילו הוגבהו מכחו של בעל הבית וחידש אע"פ שהפועל שהגביה לא כיוון שיקנה בעה"ב רק בעל הבית כיון קנה. דהוי נחשב כאילו הגביה בעצמו ולפ"ז גם בנכרי נמי אמרינן דין זה דלא אמרינן שפועל זוכה ומזכה לבעל הבית דא"כ בעכו"ם לא שייך דין זה אבל אם נאמר שבעה"ב הוא עצמו המגביה לכן גם בעכו"ם מהני וזה חידוש הנתיבות שאם אמר לפועל לעשות מלאכה בשדה כדי שיקנה הוי כאילו הוא עשה והוי חזקה. וכן דעת הרשב"ם דחפירה בשדה ע"י פועליו מהני וכן נראה דעת הרא"ש בב"ת נב. דכתב מה לי חפר ע"י שורו או פועליו.

ובמשכנות הרועים הוכיח מדברי הרא"ש בבינה פלטרין דע"י פועלים נכרים קנה וכ"כ מהרשד"ם חו"מ ס"ס שע"ו שנשאל במחזיק קרקע לעפרות זהב שהפועלים חופרים בקרקע הוי כאילו הוא חופר ופשיטא דהוי חזקה כיון דפרע לנכרים החופרים. והוכיח ממה שכתב הברטנורה פאה שדה שקצרוה נכרים פטור דכתיב קצירך ולא קציר נכרים ואם קצרו עבור ישראל חייב דיד פועל כיד בעל הבית וכתב במשכנות הרועים יש לתמוה עליו דלא היה צריך הרב להסתייע מהברטנורה. כיון דהדברים כתובים בירושלמי פרק ב' דפאה נכרים שקצרוה לעצמן פטור קצרוה לישראל חייב. וכ"כ הרמב"ם בפ' המשנה בפאה. ומכל זה משמע דגם בגוי אמרינן יד פועל כיד בעל הבית אע"פ שאין שליחות לגוי פועל מועיל.

וכ"כ המחנה אפרים הלכות שלוחין ס' י"א במצוות מעקה שהתורה צוותה כל אחד לעשות מעקה וזו מצות עשה ואם לא עשה מעקה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה של ולא תשים דמים בביתך. ואם תאמר היום איך מקיימים מצוות עשה של בניית מעקה על זה חידש בעל המח"א דכל שעושה על ידי פועל גוי מהני אע"ג דמדין שליחות לא מהני מדין יד פועל כיד בעל הבית מהני ולכן הגוי בונה ובעל הבית מברך. כמו שאמרה הגמ' בבא מציעא דף י. דאמרינן שם מציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים שאמר לו בעל הבית נקש עמי היום אבל א"ל עשה עמי היום מציאתו לבעל הבית דיד פועל כיד רבו. הרי במקום דלא מהני שליחות מהני מדין פועל. ולכן אם עשה מעקה ע"י פועל נכרי קיים המצווה ויכול לברך. והוכיח ממה שכתב מהרשד"ם חו"מ ס' שע"ו לענין קרקע נקנית בחזקה שאם אמר לפועל נכרי נקש בקרקע קנו הבעלים מדין יד פועל כיד בעל הבית אע"פ שאין שליחות לנכרי.

ועוד נ"מ דקימ"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני לא מהני – ואם הלוה עצמו תפס מהני הו"ה אם פועל נכרי תפס עבור בעל הבית מהני. וראיה מפרק השואל אמר לעבדו צא  והשאל עם פרתי קימ"ל דהוי שאלה בבעלים דיד עבד כיד רבו. וכן א"ל לשכירו צא והשאל עם פרתי הוי שאלה בבעלים מטעם יד פועל כיד בעל הבית. ויש הוכחה מהכסף משנה פ"א מהלכות תרומות בשם הראב"ד בישראל שקנה חטים מנכרי ומסרן לכותי לטחון אותם בשביל ישראל חייב בתרומה ע"כ. ותמהו על הראב"ד מה שייך שהנכרי טחון בשביל ישראל הרי אין שליחות לנכרי ולפי המח"א ניחא דאיירי דנכרי שטחון בשביל ישראל חייב ישראל מדין יד פועל דידו כיד בעל הבית.

וכן נמי דאיתא בירושלמי דאם קצר השדה ע"י נכרי חייב בפאה וקשה דאמרינן קצרה נכרי פטורה מפאה קצירך  אמר רחמנא ולא קציר נכרי. ע"כ ירושלמי איירי בשכר פועלים ע"ש. ועוד כתב המח"א בעשה מעקה ע"י נכרי יצא שהמצווה שיהיה מעקה. ולכן אם ראובן עשה מעקה לשמעון בלי ידיעתו מהני ולא הוי חוטף מצווה. ודמי לנכרי שהטביל כלים בנהר לפני ישראל דמהני.

ובשער המלך פ"א מתרומות הלכה י"א תמה על המחנה אפרים דהגמ' בבק נז: אמרה לא משכחת לה בור של שני שותפין והקשה הרשב"א נעמיד שאמרו לנכרי לחפור בור ותירץ אין שליחות לנכרי. והשתא נוקי דאמרו לפועל נכרי לחפור בו דיד פועל כיד בעל הבית ומשכחת בור של שני שותפין וכן הקשה השער משפט בס' קפ"ב ולא זכר שקדמו בעל השער המלך. וכתבו האחרונים לישב דגמ' בב"מ י. נחלקו רבא ורב נחמן אי פועל דינו כשליח או על עדיף משליח דרבא ס"ל פועל ושליח שווין ובמקום שלא מהני שליחות גם פועל לא מהני ורב נחמן ס"ל דפועל עדיף דיד פועל כיד בעל הבית. ולכן גמ' בב"ק נז. דאמרה לא משכחת בור של שני שותפין רבא אמרה לדידיה כל שלא מהני שליחות לא מהני פועל ולכן לא משכחת לה בור של שותפין ודו"ק.

ובמהרי"ט אלגזי בפרק ד' דבכורות אות נ' האריך בדינו של המח"א ונתן טעם למה במקום ששליח לא מהני פועל מהני קשה לו מה הבדל בין פועל דאמרינן ידו כבעל הבית גם בשלוחו אמרינן שלוחו של אדם כמותו וע"ז כתב עצם העובדא דלרב נחמן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דחב לאחריני בפועל מהני הרי דפועל עדיף משליח והביא דברי המח"א ונשא ונתן בהם והוכיח מדברי הרמב"ן בחלה עיסה של ישראל וגלגלה עכו"ם חייבת בחלה וקשה הרי זה לא עריסותכם אלא אמרינן יד פועל כיד בעל הבית וכתב דסברת המח"א לא מוסכמת דיש חולקים והוכיחו ממה שאין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה ולמה לא אומרים ידו כידה. אמנם רש"י בסוגיא פי' עבד דעלמא לא עבד שלה. ותוס' חולקים וס"ל גם עבד שלה לא מהני. הרי דיש מחלוקת רש"י ותוס' בנדון. וקושיא זו הקשה השו"מ חלק ב' סי' ק"י ממה שגמ' גיטין כג. אמר רבי יוחנן אין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה וכו' ולמה לא אמרינן יד עבד כיד רבו וכתב שזו קושיא שאין עליה תשובה וכתבו האחרונים דמה שעבד לא מקבל גט אשה מיד בעלה בעבד דעלמא וכ"כ רש"י והוכיח מהריט"א ממה שאמרה הגמ' בקדושין מא: דילפינן דין שליחות מחבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחט עלינו והם הלכו ושחטו אם שלו קדם הם אוכלים ושותים מכלו משמע שיש דין שליחות. והקשה מהריט"א למה הגמ' לא שאלה ממעשה קודם האומר לעבדו צא ושחט לי את הפסח ושכח מה אמר לו רבו. הרי דמהני שליחות בעבדו. אלא ע"כ דבאומר לעבדו פשוט דמהני דלא מדין שליחות אלא מדין יד פועל כיד בעל הבית לכן מקשה מחבורה דאבד פסחה.

ובחושן אהרון וולקין ס' קפ"ב הקשה למה לא לומדים דין שליחות מושחטו אותו כל בני ישראל וכן מכהנים דהם שלוחי דידן ותירץ דכהנים לוקחים שכר עבודתם במתנות כהונה לכן יש להם דין של פועל דידו כיד בעל הבית לכן פריך מהיכן לומדים שליחות. ויש שהביאו ראיה מהתורה לשיטת מח"א דכתיב בתולדות "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ד'". וקשה איך אפשר שיצחק אבינו, עולה תמימה, יעשה בעצמו עבודה אלא ודאי ע"י פועלים ולכן חשיב כאילו הוא עצמו חפר.

ובאמרי בינה קונטרס הקניינים ס' י"ט הוכיח מגמ' בבמ י. שאמרה יד פועל כיד  בעל הבית ולכן אם המגיה מציאה מציאתו לבעל הבית הוכיח דפועל גוי שהגביה עבור בעה"ב קנה בהגבהה. והקשה איך קנה הרי זה חצר מהלכת ולא קונה כפי שאמרה הגמ' דקונה רק בכפות. תירץ בשם הנתיבות ס' קפ"ח דרק בגט דלא מהני הגבהה כשלא נטלה בידה הו"ה גם עבד לא קונה רק בכפות אבל בקנין הגבהה לא בעינן ידו וסגי כל שהוגבה מכוחו כגון אם גרם להגביה והעלה באמרי בינה לדעת המח"א יד פועל כיד בעל הבית אע"פ  שפועל בשעה שהרים המציאה התכוון לזכות בה לעצמו קנה בעה"ב.

ובציץ אליעזר חלק י"ט ס' ס"ד אות ב' דן על מי שכתב בשם מא"ח דבעושה מעקה הפועל מברך והביא כנה"ג דס"ל כן כתב עליו דמח"א איירי בפועל שכיר יום גם בכנה"ג נסביר כן וסיים שטוב שבעל הבית יסייע לנכרי כדי שיוכל לברך.

ובשדי חמד מערכת א' ס' קמ"ו הביא מערכה מול מערכה דחולקים על סברת המח"א ולכן בנידון דידן דהא הפועל ולקח הסחורה הרי יש מחלוקת אם אפשר לומר ידו כיד בעל הבית ונפטר. ומ"מ כיון דיש מחלוקת אין להוציא מיד המוחזק דהנתבע טוען מסרתי לפועל שלך אפי' שהוא נכרי מ"מ יד פועל כיד רבו מצד שני התובע טוען נכון שמסרת לפועל שלי מ"מ לא מסרת לי ולכן החוב בעינו דאין הלוה נפטר מהחוב עד שיגיע לידי המלוה ממש.

אמנם יש למצא היתר לפטור הנתבע ממה שכתב בעל התרומה דכל שביטל המשלח את השליח ולא הודיע ללוה הרי המשלח פושע ולכן אין לתובע על הנתבע כלום. ומ"מ גם בזה מצאנו מחלוקת אם נפטר הנתבע.

ולפי היסוד של המחנה אפרים יש להסביר שיטת המג"א ס' רס"ג ס"ק י"א שכתב בשם הר"ש שכתב בשם מהר"ם כשיש חופה בע"ש ומאחרים בה עד אחרי שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל עליה שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלי ברכה קודם החופה ואח"כ בחשיכה תפרוש ידיה על הנרות ותברך או תאמר לעכו"ם להדליק והיא תברך. ותמה המג"א חדא דלא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ועוד דאמירה לעכו"ם שבות ומיהו בבין השמשות לא גזרו על שבות משמע דתאמר לעכו"ם להדליק והיא תברך איירי בבין השמשות ולכן יכולה לומר לגוי להדליק והיא תברך והקשה הגאון רע"א איך תאמר לגוי להדליק והיא תברך הא אין שליחות לנכרי ונשאר בצ"ע ולפי הרב המח"א דיד פועל כיד בעל הבית סגי - שהוא ידליק והיא תברך וכ"כ המג"א באו"ח ס' תמ"ו ס"ק ב' במוצא חמץ בפסח מבערו על ידי נכרי והקשה הגאון רע"א הרי מבטל מצוות תשביתו ולפי המח"א ניחא דיד פועל כיד בעל הבית.

וגדולה מזו כתב בעל חסד לאברהם תאומים או"ח סי' פ' דמה שאמרה הגמ' בשבת כג. דלמ"ד הדלקה עושה מצוה אם הדליקו חש"ו לא עשה ולא כלום דוקא בלא עשאם שליח אבל עשאם שליח מהני דבני ביתו הגדולים הם מדליקים בלי שיעשום שליחים וקטנים אם הדליקו באותו מצב של הגדולים לא עשו ולא כלום אבל עשאם שליחים מהני. והוכיח ממה שכתב הנתיבות המשפט חו"מ ס' קפ"ב בביאורים ליישב קושית הש"ך על רבינא דס"ל שאם השליח  אינו בר חיובא חייב המשלח אע"פ שאין שליח לדבר עבירה כאן אמרינן יש שליח והקשה הש"ך הרי אין שליחות לקטן וכתב הנתיבות משפט שיש ב' סוגי שליחות: שליחות לקיום המעשה כגון גיטין וקידושין בזה אין שליחות לקטן אבל לחייב המשלח בדבר עבירה יש שליחות כגון באמר לקטן אקיף גדול או מסר גחלת ביד חש"ו וא"ל להזיק חייב. דמה שאמרה הגמ' פטור בנתן גחלת לחש"ו איירי דלא אמר להם להזיק רק מסר בידם סתם דהוי גרמא דאדעתא דנפשיה עביד אבל אמר לו להזיק חייב. כיון שהמעשה אי אפשר  להתבטל הכא נמי אם אמר לעכו"ם להדליק נר חנוכה כיון שהמעשה אי אפשר להתבטל הוי כמו בעל הבית הדליק לכן מברך ויוצא. ומביא ראיה ממג"א לענין אישה שאיחרה ולא הדליקה אומרת לעכו"ם להדליק והיא תברך.

ויש לחלק בשלמא בנר שבת שהמצוה להנות מהנר דלוק שישתמש לאורו בזה אמרינן נכרי יכול להדליק דסו"ס יש נר שמשתמש לאורו אבל נר חנוכה דאסור בהנאה נכרי לא יכול להדליק אפי' בציווי בעל הבית ומהבעל  חסד לאברהם במצוה לחש"ו או לנכרי להדליק קיים המצוה ושמא כדעת המח"א דכל שאומר לו הוי יד פועל כיד רבו ולכן בהדליק עכו"ם יש מקום לומר שיצא ידי חובתו.

והנה בשו"ע ס' תרע"ג סעיף ג' קימ"ל הדלקה עושה מצוה ואם הדליק וכבתה אינו זקוק לה. ואפילו בע"ש שכבתה ועוד היום גדול אינו זקוק לה. וכתב הט"ז ס"ק ט' בשם מהרש"ל דבערב שבת אם כיבתה זקוק לה וידליק שנית. ובמשבצת זהב כתב דאם קיבל עליו שבת אומר לאחר להדליק. ובאשל אברהם ס' תרע"ט תמה איך אומר לחבירו להדליק הרי כל מילתא דלא מצי עביד לא עושה שליח וי"ל דכאן בדיעבד מצי עביד לכן אומר לחבירו ומדליק. ולכן שפיר מצי עביד. ולפ"ז דברי מהרש"ל שרירין. וכתב בארץ הצבי ס' נ"ב העלה דאם כבתה בע"ש לפני חשיכה יכול להדליק ע"י עכו"ם. כמו שכתב המג"א לענין נרות שבת. ואע"ג דאין שליחות לעכו"ם מ"מ  כיון דהדלקה עושה מצוה כל שהדליק אע"פ שכיבתה הרי קיים המצוה והגוי עושה מעשה קוף דהרי השמן לא של הגוי ודמי לישראל ששחט רוב שנים ובא גוי וגמר. ומדברי ארץ צבי משמע דהא דנכרי יכול להדליק היינו דוקא שישראל קיים המצוה דהדלקה עושה מצוה ולכן כשכיבתה אח"כ אינו זקוק לה בזה התירו לנכרי להדליק אבל להדליק מעיקרא אסור וזה דלא כדעת המח"א ודו"ק.

 

עוד מאמרים

ערבי פסחים

  ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. והאי סמוך למנחה פ' רש"י קודם למנחה מעט. ורשב"ם פירש חצי שעה

דילוג לתוכן